How does the daf portray God as one who prays, grows angry and shows mercy, and what does this teach human beings about their own conduct?
כיצד מתאר הדף את הקב"ה כמתפלל, כועס ומרחם, ומה מלמד הדבר את בני האדם על הנהגתם?
God praysהקב"ה מתפלל
Rabbi Yoḥanan in Rabbi Yose’s name derives from “I will gladden them in the house of My prayer” that God prays. Rav says His prayer is: “May it be My will that My mercy overcome My anger, that My mercy prevail over My attributes, that I deal with My children with mercy and go beyond the letter of the law for them.” Rabbi Yishmael ben Elisha relates that in the Holy of Holies he saw Akhteriel, who asked him for a blessing; he gave these same words and God nodded, teaching that the blessing of an ordinary person should not be light in your eyes.
רבי יוחנן משום רבי יוסי לומד מן "ושמחתים בבית תפלתי" שהקב"ה מתפלל. רב אומר שתפילתו היא: "יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי, ויגולו רחמי על מדותי, ואתנהג עם בני במדת רחמים, ואכנס להם לפנים משורת הדין." רבי ישמעאל בן אלישע מספר שבקודש הקודשים ראה את אכתריאל, שביקש ממנו ברכה; הוא בירך באותן מילים, והקב"ה נענע לו בראשו, ומכאן שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך.
The moment of angerרגע הזעם
Rabbi Yoḥanan derives that one should not placate a person in his anger from “My face will go and I will give you rest”: wait until the face of anger passes. Is there anger before God? Yes, “God is angry every day,” for one moment, a tiny fraction of an hour, which no creature could pinpoint except Balaam, who “knew the knowledge of the Most High.” This is the meaning of “remember what Balak plotted”: God did not grow angry in those days, and therefore Balaam said “how can I curse whom God has not cursed.”
רבי יוחנן לומד שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו מן "פני ילכו והנחותי לך": המתן לי עד שיעברו פנים של זעם. ומי איכא רתחא קמי קודשא בריך הוא? אין, "ואל זועם בכל יום", רגע אחד, חלק זעיר של שעה, שאין כל בריה יכולה לכוון אותה חוץ מבלעם, שכתוב בו "ויודע דעת עליון". זהו פירוש "עמי זכר נא מה יעץ בלק": הקב"ה לא כעס באותם ימים, ולכן אמר בלעם "מה אקב לא קבה אל".
Abaye describes the time: in the first three hours, when the cock’s comb turns white. A Sadducee who troubled Rabbi Yehoshua ben Levi with verses led him to plan to curse him at that moment, but he dozed off, and concluded it is not proper conduct, since “His mercies are on all His works” and “punishing the righteous is not good.” Rabbi Meir adds that God grows angry when kings bow to the sun.
אביי מתאר את הזמן: בשלוש השעות הראשונות, כשכרבלתא דתרנגולא מחוורת. צדוקי שציער את רבי יהושע בן לוי בפסוקים הביא אותו לתכנן לקללו באותו רגע, אבל הוא נמנם, והסיק שלאו אורח ארעא למעבד הכי, שכן "ורחמיו על כל מעשיו" ו"גם ענוש לצדיק לא טוב". רבי מאיר מוסיף שהקב"ה כועס כשמלכי מזרח ומערב משתחווים לחמה.
Inner remorseמרדות שבלב
Rabbi Yoḥanan says that one pang of remorse in a person’s heart is better than many lashes, as the faithless wife says “I will return to my first husband, for it was better for me then.” Reish Lakish says it is better than a hundred lashes, “a rebuke enters deeper into one who understands than a hundred blows into a fool.”
רבי יוחנן אומר שטובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות, כפי שאומרת האשה "אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה". ריש לקיש אומר יותר ממאה מלקיות, "תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה".
Moses’ three requestsשלוש בקשות משה
Moses asked three things: that the Shekhina rest on Israel, that it not rest on idolaters, and to know God’s ways. He asked why a righteous person may prosper or suffer and a wicked one may prosper or suffer. The first answer, about the son of a righteous or wicked father, is rejected because children are punished only when they hold to their fathers’ deeds; rather, a completely righteous person prospers, an incompletely righteous one suffers, and similarly for the wicked.
משה ביקש שלושה דברים: שתשרה שכינה על ישראל, שלא תשרה על עובדי כוכבים, ולהודיעו דרכיו של הקב"ה. הוא שאל מפני מה יש צדיק וטוב לו וצדיק ורע לו, רשע וטוב לו ורשע ורע לו. התשובה הראשונה, על בן צדיק ובן רשע, נדחית, שהרי בנים נענשים רק כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם; אלא צדיק וטוב לו צדיק גמור, צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור, וכן ברשעים.
Rabbi Meir disagrees: only two requests were granted, for “I will be gracious to whom I will be gracious” even if he is unworthy. Rabbi Yehoshua ben Karḥa reads “you cannot see My face”: when I wanted, you did not want; now that you want, I do not. Rabbi Shmuel bar Naḥmani disagrees: Moses was rewarded for hiding his face with a radiant face, for fearing with the people’s fear to approach him, and for not looking with seeing God’s likeness. “You will see My back” teaches that God showed him the knot of the tefillin.
רבי מאיר חולק: שתיים נתנו לו ואחת לא, שנאמר "וחנתי את אשר אחון" אף על פי שאינו הגון. רבי יהושע בן קרחה קורא "לא תוכל לראות את פני": כשרציתי לא רצית, עכשיו שאתה רוצה איני רוצה. רבי שמואל בר נחמני חולק: בשכר "ויסתר משה פניו" זכה לקלסתר פנים, בשכר "כי ירא" זכה ל"וייראו מגשת אליו", ובשכר "מהביט" זכה ל"ותמונת ה׳ יביט". "וראית את אחרי" מלמד שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין.
Rabbi Yoḥanan adds that every good word God spoke, even on condition, He never retracted: though Moses’ prayer cancelled “I will make you a great nation,” it was fulfilled in his descendants, as Reḥavia’s sons “multiplied greatly,” more than six hundred thousand.
רבי יוחנן מוסיף שכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה, אפילו על תנאי, לא חזר בו: אף שתפילת משה ביטלה את "ואעשה אותך לגוי עצום", היא נתקיימה בזרעו, שבני רחביה "רבו למעלה", למעלה משישים ריבוא.
Abraham, Leah and namesאברהם, לאה ושמות
On the second side Rabbi Yoḥanan in the name of Rabbi Shimon bar Yoḥai says no one called God “Master” until Abraham, and Rav adds that even Daniel was answered “for the sake of the Master,” for Abraham. No one thanked God until Leah: “this time I will thank the Lord.” Leah named Reuben, “see the difference between my son and my father-in-law’s son”: Esau sold his birthright and still hated Jacob, while Reuben lost his to Joseph and still saved him. Ruth is so named because David, who saturated God with songs, descended from her, for a name has influence.
בעמוד השני אומר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי שלא היה אדם שקרא להקב"ה אדון עד שבא אברהם, ורב מוסיף שאף דניאל לא נענה אלא "למען אדני", בשביל אברהם. לא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאה לאה: "הפעם אודה את ה׳". לאה קראה לבנה ראובן, "ראו מה בין בני לבן חמי": עשו מכר את בכורתו ובכל זאת שטם את יעקב, ואילו ראובן איבד את בכורתו ליוסף ובכל זאת הצילו. רות נקראה כך שיצא ממנה דוד, שריווהו להקב"ה בשירות ותשבחות, שהרי שמא גרים.
Rabbi Shimon bar Yoḥai says a bad upbringing in a person’s home is harder than the war of Gog and Magog: about Absalom it says “how many are my foes,” and about Gog it does not. David called it a psalm because he feared the rebel would be a slave or bastard without pity; when he saw it was his son, he was glad.
רבי שמעון בן יוחאי אומר שקשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג: על אבשלום נאמר "מה רבו צרי", ועל גוג לא נאמר. דוד קרא לכך מזמור, כי חשש שמא עבד או ממזר הוא שלא יחוס עליו; כשראה שאבשלום הוא, שמח.
Contending with the wickedהתגרות ברשעים
Rabbi Shimon bar Yoḥai permits contending with the wicked in this world, “those who keep the Torah contend with them,” and a baraita reads “do not compete with evildoers” as “do not become like them.” Rabbi Yitzḥak says not to contend with a wicked person whom the hour favors. The Gemara answers: one refers to his private matters and one to matters of Heaven; or to a wicked person whom the hour favors or does not; or to a completely righteous or an incompletely righteous person, since “the wicked swallows one more righteous than he,” but not a completely righteous one.
רבי שמעון בן יוחאי מתיר להתגרות ברשעים בעולם הזה, "ושומרי תורה יתגרו בם", וברייתא קוראת "אל תתחר במרעים" כ"להיות כמרעים". רבי יצחק אומר שאם ראית רשע שהשעה משחקת לו, אל תתגרה בו. הגמרא משיבה: כאן במילי דידיה וכאן במילי דשמיא; או ברשע שהשעה משחקת לו ושאינה משחקת לו; או בצדיק גמור ובצדיק שאינו גמור, שכן "בבלע רשע צדיק ממנו", אבל צדיק גמור אינו בולע.
A fixed place and serving Torahמקום קבוע ושימוש תורה
Rabbi Shimon bar Yoḥai says whoever fixes a place for his prayer, his enemies fall beneath him, “I will set a place for My people Israel.” Serving Torah scholars is greater than studying with them, for Elisha is described as the one “who poured water on Elijah’s hands,” not who learned. Rabbi Yitzḥak asked Rav Naḥman why he does not come to the synagogue; Rav Naḥman said he could not, and asked to be told when the congregation prays. Rabbi Yitzḥak explains why, and the teaching continues on the next daf. Later authorities discuss beginning prayer close to its deadline.
רבי שמעון בן יוחאי אומר שכל הקובע מקום לתפילתו, אויביו נופלים תחתיו, "ושמתי מקום לעמי לישראל". גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה, שכן אלישע מתואר כמי "אשר יצק מים על ידי אליהו", ולא "למד". רבי יצחק שאל את רב נחמן מדוע אינו בא לבית הכנסת; רב נחמן אמר שאינו יכול, וביקש שיודיעו לו בשעה שהציבור מתפלל. רבי יצחק מסביר מדוע, והמימרה נמשכת בדף הבא. פוסקים מאוחרים דנים בהתחלת התפילה סמוך לסוף זמנה.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- What does the prayer “may My mercy overcome My anger” teach about how a person should pray?מה מלמדת התפילה "יכבשו רחמי את כעסי" על האופן שבו אדם צריך להתפלל?
- Why does Rabbi Yehoshua ben Levi decide not to curse the Sadducee?מדוע מחליט רבי יהושע בן לוי שלא לקלל את הצדוקי?
- How do the different answers to “the righteous who suffers” relate to each other?כיצד מתייחסות זו לזו התשובות השונות לשאלת "צדיק ורע לו"?
- Why is serving a Torah scholar greater than studying with him?מדוע גדול שימוש תלמיד חכם יותר מלימוד עמו?
The source sheetדף המקורות
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְפַּלֵּל? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי״, ״תְּפִלָּתָם״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״תְּפִלָּתִי״, מִכָּאן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְפַּלֵּל.
מַאי מְצַלֵּי?
אָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה, אָמַר רַב: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנַי שֶׁיִּכְבְּשׁוּ רַחֲמַי אֶת כַּעֲסִי, וְיִגּוֹלּוּ רַחֲמַי עַל מִדּוֹתַי, וְאֶתְנַהֵג עִם בָּנַי בְּמִדַּת רַחֲמִים, וְאֶכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין״.
תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע: פַּעַם אַחַת, נִכְנַסְתִּי לְהַקְטִיר קְטוֹרֶת לִפְנַי וְלִפְנִים, וְרָאִיתִי אַכְתְּרִיאֵל יָהּ ה׳ צְבָאוֹת, שֶׁהוּא יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא, וְאָמַר לִי: ״יִשְׁמָעֵאל בְּנִי, בָּרְכֵנִי!״ אָמַרְתִּי לוֹ: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, שֶׁיִּכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעַסְךָ, וְיִגּוֹלּוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּוֹתֶיךָ, וְתִתְנַהֵג עִם בָּנֶיךָ בְּמִדַּת הָרַחֲמִים, וְתִכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין״. וְנִעְנַע לִי בְּרֹאשׁוֹ. וְקָמַשְׁמַע לַן, שֶׁלֹּא תְּהֵא בִּרְכַּת הֶדְיוֹט קַלָּה בְּעֵינֶיךָ.
וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: מִנַּיִן שֶׁאֵין מְרַצִּין לוֹ לְאָדָם בִּשְׁעַת כַּעְסוֹ, דִּכְתִיב: ״פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ״. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁיַּעַבְרוּ פָּנִים שֶׁל זַעַם וְאָנִיחַ לְךָ.
וּמִי אִיכָּא רִתְחָא קַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא?
אִין, דְּתַנְיָא ״וְאֵל זוֹעֵם בְּכָל יוֹם״.
וְכַמָּה זַעְמוֹ — רֶגַע. וְכַמָּה רֶגַע — אֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת רִבּוֹא וּשְׁמוֹנַת אֲלָפִים וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת וּשְׁמֹנִים וּשְׁמֹנָה בְּשָׁעָה, וְזוֹ הִיא רֶגַע. וְאֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לְכַוֵּין אוֹתָהּ שָׁעָה, חוּץ מִבִּלְעָם הָרָשָׁע, דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״וְיוֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן״.
הַשְׁתָּא דַּעַת בְּהֶמְתּוֹ לֹא הֲוָה יָדַע, דַּעַת עֶלְיוֹן הֲוָה יָדַע?
אֶלָּא, מְלַמֵּד שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ לְכַוֵּין אוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹעֵס בָּהּ.
וְהַיְינוּ דְּאָמַר לְהוּ נָבִיא לְיִשְׂרָאֵל: ״עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וְגוֹ׳״. מַאי ״לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה׳״?
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: דְּעוּ כַּמָּה צְדָקוֹת עָשִׂיתִי עִמָּכֶם שֶׁלֹּא כָּעַסְתִּי בִּימֵי בִּלְעָם הָרָשָׁע, שֶׁאִלְמָלֵי כָּעַסְתִּי — לֹא נִשְׁתַּיֵּיר מִשּׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שָׂרִיד וּפָלִיט.
וְהַיְינוּ דְּקָאָמַר לֵיהּ בִּלְעָם לְבָלָק: ״מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה׳״, מְלַמֵּד שֶׁכָּל אוֹתָן הַיָּמִים לֹא זָעַם.
וְכַמָּה זַעְמוֹ — רֶגַע. וְכַמָּה רֶגַע? אָמַר רַבִּי אָבִין וְאִיתֵּימָא רַבִּי אֲבִינָא: רֶגַע כְּמֵימְרֵיהּ.
וּמְנָא לָן דְּרֶגַע רָתַח? — שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ״. וְאִי בָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא: ״חֲבִי כִּמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבׇר זָעַם״.
וְאֵימַת רָתַח? אָמַר אַבַּיֵי: בְּהָנָךְ תְּלָת שָׁעֵי קַמָּיָיתָא כִּי חִיוָּרָא כַּרְבַּלְתָּא דְתַרְנְגוֹלָא וְקָאֵי אַחַד כַּרְעָא.
כֹּל שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא נָמֵי קָאֵי הָכִי?
כֹּל שַׁעְתָּא — אִית בֵּיהּ שׁוּרְיָיקֵי סוּמָּקֵי, בְּהַהִיא שַׁעְתָּא לֵית בֵּיהּ שׁוּרְיָיקֵי סוּמָּקֵי.
הַהוּא מִינָא דַּהֲוָה בְּשִׁבְבוּתֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, הֲוָה קָא מְצַעֵר לֵיהּ טוּבָא בִּקְרָאֵי. יוֹמָא חַד שְׁקַל תַּרְנְגוֹלָא, וְאוֹקְמֵיהּ בֵּין כַּרְעֵיהּ דְּעַרְסָא, וְעַיֵּין בֵּיהּ, סְבַר: כִּי מָטָא הַהִיא שַׁעְתָּא, אֶלְטְיֵיהּ. כִּי מְטָא הַהִיא שַׁעְתָּא — נָיֵים. אֲמַר: שְׁמַע מִינַּהּ, לָאו אוֹרַח אַרְעָא לְמֶעְבַּד הָכִי. ״וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו״ כְּתִיב.
וּכְתִיב: ״גַּם עָנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב״.
תָּנָא, מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר: בְּשָׁעָה שֶׁהַחַמָּה זוֹרַחַת, וְכָל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב מַנִּיחִים כִּתְרֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם וּמִשְׁתַּחֲוִים לַחַמָּה, מִיָּד כּוֹעֵס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: טוֹבָה מַרְדּוּת אַחַת בְּלִבּוֹ שֶׁל אָדָם יוֹתֵר מִכַּמָּה מַלְקֻיוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְרִדְּפָה אֶת מְאַהֲבֶיהָ וְגוֹ׳ וְאָמְרָה אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה״. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר, יוֹתֵר מִמֵּאָה מַלְקֻיוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה״.
וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְנָתַן לוֹ. בִּקֵּשׁ שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עַל יִשְׂרָאֵל, וְנָתַן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ״.
בִּקֵּשׁ שֶׁלֹּא תִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עַל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְנָתַן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ״.
בִּקֵּשׁ לְהוֹדִיעוֹ דְּרָכָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְנָתַן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹדִיעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶיךָ״, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! מִפְּנֵי מָה יֵשׁ צַדִּיק וְטוֹב לוֹ, וְיֵשׁ צַדִּיק וְרַע לוֹ, יֵשׁ רָשָׁע וְטוֹב לוֹ, וְיֵשׁ רָשָׁע וְרַע לוֹ? אָמַר לוֹ: מֹשֶׁה, צַדִּיק וְטוֹב לוֹ — צַדִּיק בֶּן צַדִּיק. צַדִּיק וְרַע לוֹ — צַדִּיק בֶּן רָשָׁע. רָשָׁע וְטוֹב לוֹ — רָשָׁע בֶּן צַדִּיק. רָשָׁע וְרַע לוֹ — רָשָׁע בֶּן רָשָׁע.
אָמַר מָר: צַדִּיק וְטוֹב לוֹ — צַדִּיק בֶּן צַדִּיק, צַדִּיק וְרַע לוֹ — צַדִּיק בֶּן רָשָׁע. אִינִּי? וְהָא כְּתִיב: ״פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים״, וּכְתִיב: ״וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת״, וְרָמֵינַן קְרָאֵי אַהֲדָדֵי,
וּמְשַׁנֵּינַן: לָא קַשְׁיָא, הָא — כְּשֶׁאוֹחֲזִין מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵיהֶם בִּידֵיהֶם, הָא — כְּשֶׁאֵין אוֹחֲזִין מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵיהֶם בִּידֵיהֶם.
אֶלָּא, הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: צַדִּיק וְטוֹב לוֹ — צַדִּיק גָּמוּר, צַדִּיק וְרַע לוֹ — צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָּמוּר, רָשָׁע וְטוֹב לוֹ — רָשָׁע שֶׁאֵינוֹ גָּמוּר, רָשָׁע וְרַע לוֹ — רָשָׁע גָּמוּר.
וּפְלִיגָא דְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר רַבִּי מֵאִיר: שְׁתַּיִם נָתְנוּ לוֹ וְאַחַת לֹא נָתְנוּ לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחוֹן״ — אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, ״וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם״ — אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ הָגוּן.
״וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאוֹת אֶת פָּנָי״, תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: כְּשֶׁרָצִיתִי — לֹא רָצִיתָ, עַכְשָׁיו שֶׁאַתָּה רוֹצֶה — אֵינִי רוֹצֶה.
וּפְלִיגָא דְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: בִּשְׂכַר שָׁלֹשׁ זָכָה לְשָׁלֹשׁ.
בִּשְׂכַר ״וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו״ — זָכָה לִקְלַסְתֵּר פָּנִים. בִּשְׂכַר ״כִּי יָרֵא״ — זָכָה לְ״וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו״. בִּשְׂכַר ״מֵהַבִּיט״ — זָכָה לְ״וּתְמֻנַת ה׳ יַבִּיט״.
״וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי״. אָמַר רַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה קֶשֶׁר שֶׁל תְּפִילִּין.
וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְטוֹבָה, אֲפִילּוּ עַל תְּנַאי — לֹא חָזַר בּוֹ.
מְנָא לָן — מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְגוֹ׳ וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם״. אַף עַל גַּב דִּבְעָא מֹשֶׁה רַחֲמֵי עֲלַהּ דְּמִלְּתָא וּבַטְּלַהּ, אֲפִילּוּ הָכִי — אוֹקְמַהּ בְּזַרְעֵיהּ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּנֵי מֹשֶׁה גֵּרְשׁוֹם וֶאֱלִיעֶזֶר. וַיִּהְיוּ בְנֵי אֱלִיעֶזֶר רְחַבְיָה הָרֹאשׁ וְגוֹ׳ וּבְנֵי רְחַבְיָה רָבוּ לְמָעְלָה וְגוֹ׳״.
וְתָנֵי רַב יוֹסֵף: ״לְמַעְלָה״ — מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא, אַתְיָא ״רְבִיָּה״ ״רְבִיָּה״. כְּתִיב הָכָא: ״רָבוּ לְמַעְלָה״, וּכְתִיב הָתָם: ״וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ״.William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: מִיּוֹם שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, לֹא הָיָה אָדָם שֶׁקְּרָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ״אָדוֹן״, עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם וּקְרָאוֹ אָדוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אֱלֹהִים בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה״.
אָמַר רַב: אַף דָּנִיאֵל לֹא נַעֲנָה אֶלָּא בִּשְׁבִיל אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה שְׁמַע אֱלֹהֵינוּ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תַּחֲנוּנָיו וְהָאֵר פָּנֶיךָ עַל מִקְדָּשְׁךָ הַשָּׁמֵם לְמַעַן אֲדֹנָי״, ״לְמַעַנְךָ״ מִבְּעֵי לֵיהּ.
אֶלָּא — לְמַעַן אַבְרָהָם שֶׁקְּרָאֲךָ ״אָדוֹן״.
וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: מִנַּיִן שֶׁאֵין מְרַצִּין לוֹ לָאָדָם בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחוֹתִי לָךְ״.
וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: מִיּוֹם שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ לֹא הָיָה אָדָם שֶׁהוֹדָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַד שֶׁבָּאתָה לֵאָה וְהוֹדַתּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה׳״.
רְאוּבֵן. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָמְרָה לֵאָה: רְאוּ מָה בֵּין בְּנִי לְבֶן חָמִי. דְּאִילּוּ בֶּן חָמִי, אַף עַל גַּב דְּמִדַּעְתֵּיהּ זַבְּנַיהּ לִבְכֵירוּתֵיהּ, דִּכְתִיב: ״וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב״, חֲזוֹ מָה כְּתִיב בֵּיהּ: ״וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב״.
וּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם״ וְגוֹ׳.
וְאִילּוּ בְּנִי, אַף עַל גַּב דְּעַל כֻּרְחֵיהּ שַׁקְלֵיהּ יוֹסֵף לִבְכֵירוּתֵיהּ מִנֵּיהּ, דִּכְתִיב: ״וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף״, אֲפִילּוּ הָכִי — לָא אִקַּנֵּא בֵּיהּ, דִּכְתִיב: ״וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם״.
רוּת, מַאי ״רוּת״? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁזָּכְתָה וְיָצָא מִמֶּנָּה דָּוִד שֶׁרִיוָּהוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת.
מְנָא לַן דִּשְׁמָא גָּרֵים? אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר קְרָא: ״לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה׳ אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ״, אַל תִּקְרֵי ״שַׁמּוֹת״ אֶלָּא ״שֵׁמוֹת״.
וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: קָשָׁה תַּרְבּוּת רָעָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם יוֹתֵר מִמִּלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג. שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״ה׳ מָה רַבּוּ צָרָי רַבִּים קָמִים עָלָי״, וְאִילּוּ גַּבֵּי מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג, כְּתִיב: ״לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ רִיק״. וְאִילּוּ ״מָה רַבּוּ צָרָי״ לָא כְּתִיב.
״מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ״, ״מִזְמוֹר לְדָוִד״?! ״קִינָה לְדָוִד״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֲבִישָׁלוֹם: מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? — לְאָדָם שֶׁיָּצָא עָלָיו שְׁטַר חוֹב. קוֹדֶם שֶׁפְּרָעוֹ הָיָה עָצֵב, לְאַחַר שֶׁפְּרָעוֹ שָׂמַח.
אַף כֵּן דָּוִד, כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ״הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ״, הָיָה עָצֵב, אָמַר: שֶׁמָּא עֶבֶד אוֹ מַמְזֵר הוּא, דְּלָא חָיֵיס עֲלַי. כֵּיוָן דַּחֲזָא דְּאַבְשָׁלוֹם הוּא — שָׂמַח. מִשּׁוּם הָכִי אֲמַר ״מִזְמוֹר״.
וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: מוּתָּר לְהִתְגָּרוֹת בִּרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֹזְבֵי תוֹרָה יְהַלְלוּ רָשָׁע וְשֹׁמְרֵי תוֹרָה יִתְגָּרוּ בָם״.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, רַבִּי דּוֹסְתַּאי בְּרַבִּי מָתוּן אוֹמֵר: מוּתָּר לְהִתְגָּרוֹת בִּרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֹזְבֵי תוֹרָה יְהַלְלוּ רָשָׁע״ וְגוֹ׳. וְאִם לְחָשְׁךָ אָדָם לוֹמַר: וְהָא כְּתִיב ״אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה״ — אֱמוֹר לוֹ: מִי שֶׁלִּבּוֹ נוֹקְפוֹ אוֹמֵר כֵּן. אֶלָּא: ״אַל תִּתְחַר בִּמְרֵעִים״ — לִהְיוֹת כַּמְּרֵעִים, ״אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה״ — לִהְיוֹת כָּעוֹשֵׂי עַוְלָה.
וְאוֹמֵר: ״אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים כִּי אִם בְּיִרְאַת ה׳ כָּל הַיּוֹם״.
אִינִי?! וְהָאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אִם רָאִיתָ רָשָׁע שֶׁהַשָּׁעָה מְשַׂחֶקֶת לוֹ אַל תִּתְגָּרֶה בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יָחִילוּ דְרָכָיו בְּכָל עֵת״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁזּוֹכֶה בַּדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מָרוֹם מִשְׁפָּטֶיךָ מִנֶּגְדּוֹ״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁרוֹאֶה בְּצָרָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כָּל צוֹרְרָיו יָפִיחַ בָּהֶם״!
לָא קַשְׁיָא, הָא בְּמִילֵּי דִידֵיהּ, הָא בְּמִילֵּי דִשְׁמַיָּא.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא הָא וְהָא בְּמִילֵּי דִשְׁמַיָּא, וְלָא קַשְׁיָא: הָא בְּרָשָׁע שֶׁהַשָּׁעָה מְשַׂחֶקֶת לוֹ, הָא בְּרָשָׁע שֶׁאֵין הַשָּׁעָה מְשַׂחֶקֶת לוֹ.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא, בְּרָשָׁע שֶׁהַשָּׁעָה מְשַׂחֶקֶת לוֹ, וְלָא קַשְׁיָא, הָא, בְּצַדִּיק גָּמוּר, הָא, בְּצַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָמוּר. דְּאָמַר רַב הוּנָא: מַאי דִּכְתִיב, ״לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים תַּחֲרִישׁ בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ״, וְכִי רָשָׁע בּוֹלֵעַ צַדִּיק? וְהָא כְּתִיב: ה׳ לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ, וּכְתִיב: ״לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן״. אֶלָּא: צַדִּיק מִמֶּנּוּ — בּוֹלֵעַ, צַדִּיק גָּמוּר — אֵינוֹ בּוֹלֵעַ.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא, שָׁעָה מְשַׂחֶקֶת לוֹ — שָׁאנֵי.
וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: כָּל הַקּוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ אוֹיְבָיו נוֹפְלִים תַּחְתָּיו. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד וְלֹא יֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה״.
רַב הוּנָא רָמֵי כְּתִיב ״לְעַנּוֹתוֹ״, וּכְתִיב: ״לְכַלּוֹתוֹ״.
בַּתְּחִילָּה — לְעַנּוֹתוֹ, וּלְבַסּוֹף — לְכַלּוֹתוֹ.
וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: גְּדוֹלָה שִׁמּוּשָׁהּ שֶׁל תּוֹרָה יוֹתֵר מִלִּמּוּדָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״פֹּה אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט אֲשֶׁר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ״. ״לָמַד״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״יָצַק״ — מְלַמֵּד שֶׁגְּדוֹלָה שִׁמּוּשָׁהּ יוֹתֵר מִלִּמּוּדָהּ.
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִצְחָק לְרַב נַחְמָן: מַאי טַעְמָא לָא אָתֵי מָר לְבֵי כְּנִישְׁתָּא לְצַלּוֹיֵי? אֲמַר לֵיהּ: לָא יָכֵילְנָא. אֲמַר לֵיהּ: לִכַּנְפִי לְמָר עַשְׂרָה וְלִיצַלֵּי. אֲמַר לֵיהּ: טְרִיחָא לִי מִלְּתָא. וְלֵימָא לֵיהּ מָר לִשְׁלוּחָא דְצִבּוּרָא, בְּעִידָּנָא דִּמְצַלֵּי צִבּוּרָא לֵיתֵי וְלוֹדְעֵיהּ לְמָר.
אֲמַר לֵיהּ מַאי כּוּלֵּי הַאי? אֲמַר לֵיהּ דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי:William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.