When may a rule be set aside for God’s sake, and who decides where Torah authority lies?
מתי מותר לדחות כלל לשם שמיים, ומי קובע היכן נמצאת סמכות התורה?
The synagogue as one’s homeבית הכנסת כביתו
The challenge is pressed: why derive the synagogue leniently from shoes rather than stringently from the shortcut? Rava answers with a new comparison: a synagogue is like a person’s house. In his house a person objects to a shortcut but does not object to spitting or wearing shoes, so in a synagogue a shortcut is forbidden while spitting and shoes are permitted. The analogy changes from the Temple to the home. Later authorities discuss the details of shoes and clean footwear in a synagogue, beyond the daf’s principle.
הקושיה נמשכת: מדוע ללמוד את בית הכנסת לקולא ממנעל, ולא לחומרא מקפנדריא? רבא משיב בהשוואה חדשה: בית הכנסת כביתו של אדם. בביתו אדם מקפיד על קפנדריא ואינו מקפיד על רקיקה ומנעל, ולכן בבית הכנסת קפנדריא אסורה, ורקיקה ומנעל מותרים. ההשוואה עוברת מן המקדש אל הבית. פוסקים מאוחרים דנים בפרטי המנעל והנעליים הנקיות בבית הכנסת, מעבר לעיקרון שבדף.
Why did Temple blessings end “from world to world”? Because amen was not answered in the Temple, as Neḥemya’s Levites said “bless the Lord your God from world to world,” and “they blessed Your glorious name, exalted above all blessing and praise.” One might think all blessings share one praise, so the verse teaches: for each blessing give its own praise. The Temple liturgy is structured by the absence of amen.
מדוע חתמו הברכות במקדש "מן העולם ועד העולם"? לפי שאין עונים אמן במקדש, שנאמר "קומו ברכו את ה׳ אלהיכם מן העולם עד העולם", ו"ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה". יכול שכל הברכות תהא להן תהילה אחת? תלמוד לומר: על כל ברכה וברכה תן לו תהילה. הליטורגיה של המקדש מעוצבת על ידי היעדר האמן.
Greeting with God’s name and “a time to act”שאילת שלום בשם ו"עת לעשות"
The mishnah cites several verses for greeting with God’s name, and the Gemara explains why: one might say Boaz acted on his own, so Gideon’s angel is cited; one might say an angel is different, so “do not despise your mother when she is old” is cited, teaching that one should not dismiss a practice of the elders. “It is a time to act for the Lord; they have voided Your Torah” is read by Rava in both directions: act for the Lord because they voided the Torah, or void the Torah because it is a time to act for the Lord.
המשנה מביאה כמה פסוקים לשאילת שלום בשם, והגמרא מסבירה מדוע: יש לומר שבועז מדעתיה דנפשיה קאמר, ולכן מובא המלאך לגדעון; יש לומר שמלאך שאני, ולכן מובא "אל תבוז כי זקנה אמך", המלמד שאין לזלזל במנהג הזקנים. "עת לעשות לה׳ הפרו תורתך" נקרא על ידי רבא בשני הכיוונים: עת לעשות לה׳ משום שהפרו תורתך, או הפרו תורתך משום שעת לעשות לה׳.
Hillel the Elder teaches: when others gather in, scatter; when others scatter, gather in. If you see a generation that loves Torah, spread it; if not, gather it in, “a time to act for the Lord.” Bar Kappara expounds sayings: when goods are cheap, buy; where there is no man, be a man, and Abaye infers that where there is a man, one should not, needed only where both are equal. The short passage on which all of Torah depends is “in all your ways know Him,” and Rava adds: even for a transgression. One should teach a son a clean, light craft, such as embroidery needlework.
הלל הזקן מלמד: בשעת המכניסים פזר, בשעת המפזרים כנס. אם ראית דור שהתורה חביבה עליו, פזר; ואם לאו, כנס, "עת לעשות לה׳". בר קפרא דורש מימרות: זלת, קבוץ קנה מינה; באתר דלית גבר, תמן הוי גבר, ואביי מסיק שבמקום שיש גבר לא תהיה גבר, ונצרך רק כששניהם שווים. פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה היא "בכל דרכיך דעהו", ורבא מוסיף: אפילו לדבר עבירה. לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקייה וקלה, כגון מחטא דתלמיותא.
Rabbi’s cautions and juxtaposed passagesאזהרות רבי ופרשיות סמוכות
Rabbi teaches: do not multiply companions in your house; do not appoint a steward over your household, since had Potiphar not appointed Joseph, that incident would not have happened; and the nazirite passage follows the sota passage to teach that one who sees a sota in her disgrace should abstain from wine. Rabbi Yoḥanan explains that sota follows the passage of gifts to priests: one who withholds them will end up needing the priest through his wife. Rav Naḥman bar Yitzḥak adds that one who gives will become wealthy.
רבי מלמד: לעולם אל ירבה אדם רעים בתוך ביתו; אל ימנה אדם אפוטרופוס בתוך ביתו, שאלמלי לא מינה פוטיפר את יוסף לא בא לאותו דבר; ופרשת נזיר נסמכה לפרשת סוטה לומר שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. רבי יוחנן מסביר שפרשת סוטה נסמכה לפרשת תרומות ומעשרות: מי שאינו נותן לכהן סוף נצרך לכהן על ידי אשתו. רב נחמן בר יצחק מוסיף שאם נתנן, סוף מתעשר.
Rav Huna bar Berekhya in Rabbi Elazar HaKappar’s name says one who joins God’s name to his distress has his livelihood doubled, and Rabbi Shmuel bar Naḥmani says it flies to him like a bird. Rabbi Yoshiya says one who slackens in Torah will have no strength to stand on the day of trouble, and Shmuel adds: even regarding one mitzvah. Later writers speak of Heaven sharing in human pain; the daf phrases it as joining God’s name to one’s distress.
רב הונא בר ברכיה בשם רבי אלעזר הקפר אומר שכל המשתף שם שמיים בצערו כופלים לו פרנסתו, ורבי שמואל בר נחמני אומר שפרנסתו מעופפת לו כציפור. רבי יאשיה אומר שכל המרפה עצמו מדברי תורה אין בו כוח לעמוד ביום צרה, ושמואל מוסיף: ואפילו מצווה אחת. כותבים מאוחרים מדברים על שמיים השותפים לצער האדם; הדף מנסח זאת כשיתוף שם שמיים בצערו.
Ḥananya and the calendarחנניה והלוח
Rav Safra reports what Rabbi Abahu told: Ḥananya, nephew of Rabbi Yehoshua, went to Babylonia and began intercalating years and fixing months outside the Land. Two scholars were sent, Rabbi Yose ben Kipper and the grandson of Zekharya ben Kevutal. He welcomed them as great men of the generation; then they began to declare pure what he declared impure and permit what he forbade, and he declared them worthless. They said: you have already built and cannot tear down.
רב ספרא מספר את מה שסיפר רבי אבהו: חנניה, בן אחי רבי יהושע, ירד לגולה והיה מעבר שנים וקובע חודשים בחוץ לארץ. שלחו אחריו שני תלמידי חכמים, רבי יוסי בן כיפר ובן בנו של זכריה בן קבוטל. הוא הכריז עליהם שהם גדולי הדור; אחר כך התחילו לטהר מה שטימא ולהתיר מה שאסר, והוא הכריז עליהם שהם של שווא. הם אמרו לו: כבר בנית ואי אתה יכול לסתור.
He asked why they contradicted him, and they said: because you intercalate outside the Land. He cited Rabbi Akiva, and they said Rabbi Akiva left no equal in the Land; he answered he too left none, and they said the kids he left behind have become horned goats. On the second side they deliver the message: if he listens, good; otherwise he will be excommunicated, and the exiles will build their own altar and declare they have no share in the God of Israel. The people wept and said they do have a share, because “from Zion shall go forth Torah.”
הוא שאל מדוע הם סותרים אותו, והם אמרו: מפני שאתה מעבר שנים וקובע חודשים בחוץ לארץ. הוא הביא את רבי עקיבא, והם אמרו שרבי עקיבא לא הניח כמותו בארץ ישראל; הוא השיב שגם הוא לא הניח כמותו, והם אמרו: גדיים שהנחת נעשו תישים בעלי קרניים. בעמוד השני הם מוסרים את הדברים: אם שומע, מוטב; ואם לאו, יהא בנידוי, ואחיהם שבגולה יבנו מזבח ויאמרו שאין להם חלק באלהי ישראל. מיד געו כל העם בבכייה ואמרו: חס ושלום, יש לנו חלק באלהי ישראל, משום ש"מציון תצא תורה".
The Gemara asks how the scholars could declare pure what he declared impure, since a sage may not permit what his colleague forbade. It answers that they did so to prevent people from following him. The story places the unity of the calendar, and with it the authority of the Land of Israel, above the ordinary rules of deference between sages.
הגמרא שואלת כיצד יכלו החכמים לטהר מה שטימא, והרי חכם שטימא אין חברו רשאי לטהר. היא משיבה שעשו כן כדי שלא יימשכו אחריו. המעשה מציב את אחדות הלוח, ואת סמכות ארץ ישראל עמה, מעל דיני הכבוד הרגילים בין חכמים.
At the vineyard of Yavneh: honor of Torahבכרם ביבנה: כבוד התורה
When the sages entered the vineyard at Yavneh, Rabbi Yehuda, Rabbi Yose, Rabbi Neḥemya and Rabbi Eliezer son of Rabbi Yose the Galilean each opened in honor of their hosts. Rabbi Yehuda, first of the speakers, spoke in honor of Torah: if all who sought the Lord went out to the tent of meeting twelve mil away, how much more should scholars who travel from city to city to learn be honored. “Face to face” is read as God and Moses showing a cheerful face in halakha.
כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי נחמיה ורבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי פתחו כולם בכבוד אכסניה. רבי יהודה, ראש המדברים בכל מקום, פתח בכבוד תורה: אם כל מבקש ה׳ יצא אל אוהל מועד שהיה מרוחק שנים עשר מיל, תלמידי חכמים ההולכים מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה על אחת כמה וכמה. "פנים אל פנים" נקרא כהקדוש ברוך הוא ומשה המסבירים פנים בהלכה.
Rabbi Abahu reads “he returned to the camp”: God told Moses that if teacher and student are both angry, what will become of Israel; return the tent, or Joshua will serve in your place, and Rava notes that Joshua indeed did not leave the tent. Rabbi Yehuda also expounds “this day you have become a people”: the Torah is dear to its students every day as on the day it was given at Sinai, and Rabbi Tanḥum adds that missing Shema one evening is like never having said it.
רבי אבהו קורא "ושב אל המחנה": הקדוש ברוך הוא אמר למשה שאם הרב בכעס והתלמיד בכעס, ישראל מה תהא עליהם; החזר את האוהל, ואם לאו, יהושע תלמידך ישרת תחתיך; ורבא מעיר שבכל זאת יהושע לא מש מתוך האוהל. רבי יהודה דורש גם "היום הזה נהיית לעם": חביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שניתנה מהר סיני, ורבי תנחום מוסיף שמי שלא קרא קריאת שמע ערב אחד דומה כמי שלא קרא מעולם.
“Hasket” is read as “form groups,” since Torah is acquired only in company, and a sword is upon scholars who study alone, who become foolish and sin. Alternatively, “cut yourselves” for Torah, as Reish Lakish says Torah endures only in one who kills himself for it; or “be silent, then analyze,” as Rava says one should learn first and then reflect. The school of Rabbi Yannai reads “pressing milk brings butter”: Torah’s butter comes to one who gives up his mother’s milk for it, and a student who is silent when his teacher is angry will merit discernment in law.
"הסכת" נקרא "עשו כיתות כיתות", לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה, וחרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה, ולא עוד אלא שמטפשים וחוטאים. דבר אחר, "כתתו עצמכם" על דברי תורה, כדברי ריש לקיש שאין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה; או "הס ואחר כך כתת", כדברי רבא שלעולם ילמד אדם תורה ואחר כך יהגה. דבי רבי ינאי קוראים "כי מיץ חלב יוציא חמאה": חמאה של תורה מוצאים במי שמקיא חלב שינק משדי אמו עליה, ותלמיד ששותק כשרבו כועס עליו זוכה להבחין בדינים.
Honor of hostsכבוד אכסניה
Rabbi Neḥemya spoke in honor of hosts: if Saul spared the Kenites because Jethro had shown kindness to Israel, though he hosted Moses for his own honor, how much more one who hosts a scholar, feeds him and lets him benefit from his property. Rabbi Yose argued from the Egyptians, whom we may not abhor though they hosted Israel for their own needs. Rabbi Eliezer son of Rabbi Yose the Galilean argued from Oved Edom, blessed because of the ark that only rested in his house, all the more one who hosts a scholar.
רבי נחמיה פתח בכבוד אכסניה: אם שאול חס על הקיני משום שיתרו עשה חסד עם ישראל, אף שקירב את משה לכבוד עצמו, המארח תלמיד חכם בתוך ביתו, ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו, על אחת כמה וכמה. רבי יוסי למד מן המצרים, שאין לתעב אותם אף שקירבו את ישראל לצורך עצמם. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי למד מעובד אדום, שהתברך בעבור ארון האלהים שרק כבד ורבץ לפניו, ועל אחת כמה וכמה המארח תלמיד חכם.
What was Oved Edom’s blessing? Rav Yehuda bar Zevida says his mother-in-law and eight daughters-in-law each bore six children at once. The explanation is supported by verses on the next daf. The three sermons build the same kal va-ḥomer from three different biblical hosts, and the daf ends on the blessing that hospitality brings.
מה הייתה הברכה שבורך בה עובד אדום? רב יהודה בר זבידא אומר: זו חמות ושמונה כלותיה שילדו שישה שישה בכרס אחד. ההסבר נתמך בפסוקים בדף הבא. שלוש הדרשות בונות אותו קל וחומר משלושה מארחים מקראיים שונים, והדף מסתיים בברכה שהאירוח מביא.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- How does Rava’s comparison to a home change the law of the synagogue?כיצד משנה ההשוואה של רבא לבית את דין בית הכנסת?
- What does “a time to act for the Lord” permit, and what limits does Hillel’s teaching suggest?מה מתיר "עת לעשות לה׳", ואילו גבולות מרמזת משנתו של הלל?
- Why is a single calendar decided in the Land of Israel so important in the Ḥananya story?מדוע לוח אחד הנקבע בארץ ישראל חשוב כל כך במעשה חנניה?
- What do the three hospitality sermons share, and how do they differ?מה משותף לשלוש הדרשות על כבוד אכסניה, ובמה הן נבדלות?
The source sheetדף המקורות
וְאֵימָא: הַר הַבַּיִת דְּאָסוּר בְּמִנְעָל — לֵילְפֵהּ מִמִּנְעָל. אֲבָל בֵּית הַכְּנֶסֶת דִּשְׁרֵי בְּמִנְעָל, אַדְּיָלֵיף מִמִּנְעָל וּלְהֶיתֵּר, נֵילַף מִקַּפֶּנְדַּרְיָא וּלְאִסּוּר!
אֶלָּא אָמַר רָבָא: כִּי בֵיתוֹ — מָה בֵּיתוֹ, אַקַּפֶּנְדַּרְיָא קָפֵיד אִינָשׁ, אַרְקִיקָה וּמִנְעָל לָא קָפֵיד אִינָשׁ, אַף בֵּית הַכְּנֶסֶת, קַפֶּנְדַּרְיָא הוּא דַּאֲסִיר, רְקִיקָה וּמִנְעָל — שְׁרֵי.
כׇּל חוֹתְמֵי בְּרָכוֹת שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ וְכוּ׳.
כׇּל כָּךְ לָמָּה — לְפִי שֶׁאֵין עוֹנִין ״אָמֵן״ בַּמִּקְדָּשׁ. וּמִנַּיִן שֶׁאֵין עוֹנִין אָמֵן בַּמִּקְדָּשׁ? — שֶׁנֶּאֱמַר: ״קוּמוּ בָּרְכוּ אֶת ה׳ אֱלֹהֵיכֶם מִן הָעוֹלָם עַד הָעוֹלָם״. וְאוֹמֵר: ״וִיבָרְכוּ אֶת שֵׁם כְּבֹדֶךָ וּמְרוֹמַם עַל כׇּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה״.
יָכוֹל כׇּל הַבְּרָכוֹת כּוּלָּן תְּהֵא לָהֶן תְּהִלָּה אַחַת, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּמְרוֹמַם עַל כׇּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה״, עַל כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה — תֵּן לוֹ תְּהִלָּה.
הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא אָדָם שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹם חֲבֵרוֹ וְכוּ׳. מַאי ״וְאוֹמֵר״?
וְכִי תֵּימָא בֹּעַז מִדַּעְתֵּיהּ דְּנַפְשֵׁיהּ קָאָמַר — תָּא שְׁמַע ״ה׳ עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל״. וְכִי תֵּימָא מַלְאָךְ הוּא דְּקָאָמַר לֵיהּ לְגִדְעוֹן — תָּא שְׁמַע ״אַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ״.
וְאוֹמֵר: ״עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ״. אָמַר רָבָא: הַאי קְרָא, מֵרֵישֵׁיהּ לְסֵיפֵיהּ מִדְּרִישׁ, מִסֵּיפֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ מִדְּרִישׁ.
מֵרֵישֵׁיהּ לְסֵיפֵיהּ מִדְּרִישׁ — ״עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳״, מַאי טַעַם? — מִשּׁוּם ״הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ״. מִסֵּיפֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ מִדְּרִישׁ: ״הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ״ מַאי טַעְמָא? — מִשּׁוּם ״עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳״.
תַּנְיָא, הִלֵּל הַזָּקֵן אוֹמֵר: בִּשְׁעַת הַמַּכְנִיסִין — פַּזֵּר. בִּשְׁעַת הַמְפַזְּרִים — כַּנֵּס. וְאִם רָאִיתָ דּוֹר שֶׁהַתּוֹרָה חֲבִיבָה עָלָיו — פַּזֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד״. וְאִם רָאִיתָ דּוֹר שֶׁאֵין הַתּוֹרָה חֲבִיבָה עָלָיו — כַּנֵּס, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ״.
דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: זָלַת — קְבוֹץ קְנֵה מִינַּהּ, בַּאֲתַר דְּלֵית גְּבַר — תַּמָּן הֱוֵי גְּבַר. אָמַר אַבָּיֵי: שְׁמַע מִינַּהּ, בַּאֲתַר דְּאִית גְּבַר — תַּמָּן לָא תִּהְוֵי גְּבַר.
פְּשִׁיטָא! לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא בְּשֶׁשְּׁנֵיהֶם שָׁוִין.
דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: אֵיזוֹהִי פָּרָשָׁה קְטַנָּה שֶׁכָּל גּוּפֵי תוֹרָה תְּלוּיִין בָּהּ — ״בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ״. אָמַר רָבָא: אֲפִילּוּ לִדְבַר עֲבֵירָה.
דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: לְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ אוּמָּנוּת נְקִיָּה וְקַלָּה. מָה הִיא? אָמַר רַב חִסְדָּא: מַחְטָא דְתַלְמִיּוּתָא.
תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: לְעוֹלָם אַל יַרְבֶּה אָדָם רֵעִים בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִישׁ רֵעִים לְהִתְרוֹעֵעַ״.
תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: אַל יְמַנֶּה אָדָם אַפֹּטְרוֹפּוֹס בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁאִלְמָלֵי לֹא מִינָּה פּוֹטִיפַר אֶת יוֹסֵף אַפֹּטְרוֹפּוֹס בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ — לֹא בָּא לְאוֹתוֹ דָּבָר.
תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת נָזִיר לְפָרָשַׁת סוֹטָה — לוֹמַר לָךְ שֶׁכָּל הָרוֹאֶה סוֹטָה בְּקִלְקוּלָהּ יַזִּיר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן.
אָמַר חִזְקִיָּה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי פַּרְנָךְ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת סוֹטָה לְפָרָשַׁת תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת — לוֹמַר לָךְ: כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת וְאֵינוֹ נוֹתְנָן לַכֹּהֵן, סוֹף נִצְרָךְ לַכֹּהֵן עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ״, וּסְמִיךְ לֵיהּ ״אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ״, וּכְתִיב ״וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ״ וְגוֹ׳. וְלֹא עוֹד אֶלָּא סוֹף שֶׁנִּצְרָךְ לָהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ״.
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: וְאִם נְתָנָן, סוֹף מִתְעַשֵּׁר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה״, ״לוֹ יִהְיֶה״ — מָמוֹן הַרְבֵּה.
אָמַר רַב הוּנָא בַּר בֶּרֶכְיָה מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר: כׇּל הַמְשַׁתֵּף שֵׁם שָׁמַיִם בְּצַעֲרוֹ — כּוֹפְלִין לוֹ פַּרְנָסָתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה שַׁדַּי בְּצָרֶיךָ וְכֶסֶף תּוֹעָפוֹת לָךְ״.
רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: פַּרְנָסָתוֹ מְעוֹפֶפֶת לוֹ כְּצִפּוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכֶסֶף תּוֹעָפוֹת לָךְ״.
אָמַר רַבִּי טָבִי אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה: כׇּל הַמַּרְפֶּה עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תוֹרָה, אֵין בּוֹ כֹּחַ לַעֲמוֹד בְּיוֹם צָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה צַר כֹּחֶכָה״. אָמַר רַב אַמֵּי בַּר מַתְנָה אָמַר שְׁמוּאֵל: וַאֲפִילּוּ מִצְוָה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר ״הִתְרַפִּיתָ״ — מִכׇּל מָקוֹם.
אָמַר רַב סָפְרָא: רַבִּי אֲבָהוּ הֲוָה מִשְׁתַּעֵי: כְּשֶׁיָּרַד חֲנִינָא בֶּן אֲחִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לַגּוֹלָה, הָיָה מְעַבֵּר שָׁנִים וְקוֹבֵעַ חֳדָשִׁים בְּחוּצָה לָאָרֶץ.
שִׁגְּרוּ אַחֲרָיו שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, רַבִּי יוֹסֵי בֶּן כִּיפָּר, וּבֶן בְּנוֹ שֶׁל זְכַרְיָה בֶּן קְבוּטָל. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם, אָמַר לָהֶם: לָמָּה בָּאתֶם? אָמְרוּ לוֹ: לִלְמוֹד תּוֹרָה בָּאנוּ. הִכְרִיז עֲלֵיהֶם: אֲנָשִׁים הַלָּלוּ גְּדוֹלֵי הַדּוֹר הֵם וַאֲבוֹתֵיהֶם שִׁמְּשׁוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ: זְכַרְיָה בֶּן קְבוּטָל אוֹמֵר: הַרְבֵּה פְּעָמִים קָרִיתִי לְפָנָיו, בְּסֵפֶר דָּנִיאֵל.
הִתְחִיל הוּא מְטַמֵּא וְהֵם מְטַהֲרִים, הוּא אוֹסֵר וְהֵם מַתִּירִים. הִכְרִיז עֲלֵיהֶם: אֲנָשִׁים הַלָּלוּ שֶׁל שָׁוְא הֵם, שֶׁל תֹּהוּ הֵם. אָמְרוּ לוֹ: כְּבָר בָּנִיתָ וְאִי אַתָּה יָכוֹל לִסְתּוֹר, כְּבָר גָּדַרְתָּ וְאִי אַתָּה יָכוֹל לִפְרוֹץ.
אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אֲנִי מְטַמֵּא וְאַתֶּם מְטַהֲרִים, אֲנִי אוֹסֵר וְאַתֶּם מַתִּירִים? אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה מְעַבֵּר שָׁנִים וְקוֹבֵעַ חֳדָשִׁים בְּחוּץ לָאָרֶץ.
אָמַר לָהֶם: וַהֲלֹא עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף, הָיָה מְעַבֵּר שָׁנִים וְקוֹבֵעַ חֳדָשִׁים בְּחוּץ לָאָרֶץ! אָמְרוּ לוֹ: הַנַּח רַבִּי עֲקִיבָא, שֶׁלֹּא הִנִּיחַ כְּמוֹתוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אָמַר לָהֶם: אַף אֲנִי לֹא הִנַּחְתִּי כְּמוֹתִי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אָמְרוּ לוֹ: גְּדָיִים שֶׁהִנַּחְתָּ נַעֲשׂוּ תְּיָשִׁים בַּעֲלֵי קַרְנַיִם, וְהֵם שִׁגְּרוּנוּ אֶצְלְךָ, וְכֵן אָמְרוּ לָנוּ: לְכוּ וְאִמְרוּ לוֹ בִּשְׁמֵנוּ: אִם שׁוֹמֵעַ — מוּטָב, וְאִם לָאו — יְהֵא בְּנִדּוּי.William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
וְאִמְרוּ לְאַחֵינוּ שֶׁבַּגּוֹלָה: אִם שׁוֹמְעִין — מוּטָב, וְאִם לָאו, יַעֲלוּ לְהַר, אֲחִיָּה יִבְנֶה מִזְבֵּחַ, חֲנַנְיָה יְנַגֵּן בְּכִנּוֹר, וְיִכְפְּרוּ כּוּלָּם, וְיֹאמְרוּ אֵין לָהֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.
מִיָּד גָּעוּ כׇּל הָעָם בִּבְכִיָּה וְאָמְרוּ: חַס וְשָׁלוֹם, יֵשׁ לָנוּ חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.
וְכׇל כָּךְ לָמָּה? מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה׳ מִירוּשָׁלָיִם״.
בִּשְׁלָמָא הוּא מְטַהֵר, וְהֵם מְטַמְּאִין — לְחוּמְרָא. אֶלָּא הוּא מְטַמֵּא וְהֵם מְטַהֲרִין, הֵיכִי הָוֵי? וְהָא תַּנְיָא: חָכָם שֶׁטִּמֵּא — אֵין חֲבֵרוֹ רַשַּׁאי לְטַהֵר, אָסַר — אֵין חֲבֵרוֹ רַשַּׁאי לְהַתִּיר! קָסָבְרִי כִּי הֵיכִי דְּלָא נִגָּרְרוּ בָּתְרֵיהּ.
תָּנוּ רַבָּנַן כְּשֶׁנִּכְנְסוּ רַבּוֹתֵינוּ לַכֶּרֶם בְּיַבְנֶה, הָיוּ שָׁם רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. פָּתְחוּ כּוּלָּם בִּכְבוֹד אַכְסַנְיָא וְדָרְשׁוּ.
פָּתַח רַבִּי יְהוּדָה רֹאשׁ הַמְדַבְּרִים בְּכָל מָקוֹם בִּכְבוֹד תּוֹרָה, וְדָרַשׁ: ״וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה אֲרוֹן ה׳ שֶׁלֹּא הָיָה מְרוּחָק אֶלָּא שְׁנֵים עָשָׂר מִיל אָמְרָה תּוֹרָה ״וְהָיָה כׇּל מְבַקֵּשׁ ה׳ יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד״ — תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁהוֹלְכִים מֵעִיר לָעִיר וּמִמְּדִינָה לִמְדִינָה לִלְמוֹד תּוֹרָה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
״וְדִבֶּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים״, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מֹשֶׁה, אֲנִי וְאַתָּה נַסְבִּיר פָּנִים בַּהֲלָכָה. אִיכָּא דְּאָמְרִי כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי הִסְבַּרְתִּי לְךָ פָּנִים, כָּךְ אַתָּה הַסְבֵּר פָּנִים לְיִשְׂרָאֵל, וְהַחֲזֵר הָאֹהֶל לִמְקוֹמוֹ.
״וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה״ וְגוֹ׳, אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: עַכְשָׁיו יֹאמְרוּ הָרַב בְּכַעַס וְתַלְמִיד בְּכַעַס, יִשְׂרָאֵל מַה תְּהֵא עֲלֵיהֶם? אִם אַתָּה מַחֲזִיר הָאֹהֶל לִמְקוֹמוֹ — מוּטָב, וְאִם לָאו — יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן תַּלְמִידְךָ מְשָׁרֵת תַּחְתֶּיךָ.
וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה״. אָמַר רָבָא: אַף עַל פִּי כֵן, לֹא יָצָא הַדָּבָר לְבַטָּלָה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל״.
וְעוֹד פָּתַח רַבִּי יְהוּדָה בִּכְבוֹד תּוֹרָה וְדָרַשׁ: ״הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם״, וְכִי אוֹתוֹ הַיּוֹם נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל? וַהֲלֹא אוֹתוֹ יוֹם סוֹף אַרְבָּעִים שָׁנָה הָיָה! אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁחֲבִיבָה תּוֹרָה עַל לוֹמְדֶיהָ בְּכָל יוֹם וָיוֹם כַּיּוֹם שֶׁנִּתְּנָה מֵהַר סִינַי.
אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא אִישׁ כְּפַר עַכּוֹ: תֵּדַע — שֶׁהֲרֵי אָדָם קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, וְעֶרֶב אֶחָד אֵינוֹ קוֹרֵא — דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁלֹּא קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע מֵעוֹלָם.
״הַסְכֵּת״ — עֲשׂוּ כִּתּוֹת כִּתּוֹת וְעִסְקוּ בַּתּוֹרָה. לְפִי שֶׁאֵין הַתּוֹרָה נִקְנֵית אֶלָּא בַּחֲבוּרָה. כִּדְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב ״חֶרֶב אֶל הַבַּדִּים וְנֹאָלוּ״ — חֶרֶב עַל שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיּוֹשְׁבִים בַּד בְּבַד וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁמִּטַּפְּשִׁים, כְּתִיב הָכָא ״וְנֹאָלוּ״, וּכְתִיב הָתָם ״אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ״. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁחוֹטְאִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ״.
אִיבָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא: ״נוֹאֲלוּ שָׂרֵי צֹעַן״.
דָּבָר אַחֵר: ״הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל״ — כַּתְּתוּ עַצְמְכֶם עַל דִּבְרֵי תוֹרָה. כִּדְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מִנַּיִן שֶׁאֵין דִּבְרֵי תוֹרָה מִתְקַיְּימִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עָלֶיהָ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל״.
דָּבָר אַחֵר: ״הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל״ — הַס, וְאַחַר כָּךְ כַּתֵּת. כִּדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: לְעוֹלָם יִלְמוֹד אָדָם תּוֹרָה, וְאַחַר כָּךְ יֶהֱגֶה.
אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: מַאי דִּכְתִיב ״כִּי מִיץ חָלָב יוֹצִיא חֶמְאָה וּמִיץ אַף יוֹצִיא דָם וּמִיץ אַפַּיִם יוֹצִיא רִיב״?
בְּמִי אַתָּה מוֹצֵא חֶמְאָה שֶׁל תּוֹרָה — בְּמִי שֶׁמֵּקִיא חָלָב שֶׁיָּנַק מִשְׁדֵּי אִמּוֹ עָלֶיהָ.
״וּמִיץ אַף יוֹצִיא דָם״ — כׇּל תַּלְמִיד שֶׁכּוֹעֵס עָלָיו רַבּוֹ פַּעַם רִאשׁוֹנָה וְשׁוֹתֵק — זוֹכֶה לְהַבְחִין בֵּין דָּם טָמֵא לְדָם טָהוֹר.
״וּמִיץ אַפַּיִם יוֹצִיא רִיב״ — כׇּל תַּלְמִיד שֶׁכּוֹעֵס עָלָיו רַבּוֹ פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וְשׁוֹתֵק — זוֹכֶה לְהַבְחִין בֵּין דִּינֵי מָמוֹנוֹת לְדִינֵי נְפָשׁוֹת. דִּתְנַן, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: הָרוֹצֶה שֶׁיִּתְחַכֵּם — יַעֲסוֹק בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, שֶׁאֵין לָךְ מִקְצוֹעַ בַּתּוֹרָה יוֹתֵר מֵהֶן, שֶׁהֵן כְּמַעְיָן נוֹבֵעַ.
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: מַאי דִּכְתִיב ״אִם נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא וְאִם זַמּוֹתָ יָד לְפֶה״ — כׇּל הַמְנַבֵּל עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה — סוֹפוֹ לְהִתְנַשֵּׂא. וְאִם זָמַם — יָד לְפֶה.
פָּתַח רַבִּי נְחֶמְיָה בִּכְבוֹד אַכְסַנְיָא וְדָרַשׁ: מַאי דִּכְתִיב ״וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶּן אוֹסִפְךָ עִמּוֹ וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם כׇּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״? וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה יִתְרוֹ שֶׁלֹּא קֵרַב אֶת מֹשֶׁה אֶלָּא לִכְבוֹד עַצְמוֹ — כָּךְ, הַמְאָרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, וּמַאֲכִילוֹ וּמַשְׁקֵהוּ וּמְהַנֵּהוּ מִנְּכָסָיו — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
פָּתַח רַבִּי יוֹסֵי בִּכְבוֹד אַכְסַנְיָא וְדָרַשׁ: ״לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ״, וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה מִצְרִיִּים שֶׁלֹּא קֵרְבוּ אֶת יִשְׂרָאֵל אֶלָּא לְצוֹרֶךְ עַצְמָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִם יָדַעְתָּ וְיֶשׁ בָּם אַנְשֵׁי חַיִל וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל אֲשֶׁר לִי״ — כָּךְ, הַמְאָרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמַאֲכִילוֹ וּמַשְׁקֵהוּ וּמְהַנֵּהוּ מִנְּכָסָיו — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
פָּתַח רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי בִּכְבוֹד אַכְסַנְיָא וְדָרַשׁ: ״וַיְבָרֶךְ ה׳ אֶת עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹהִים״, וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה אָרוֹן שֶׁלֹּא אָכַל וְשָׁתָה, אֶלָּא כִּבֵּד וְרִבֵּץ לְפָנָיו — כָּךְ, הַמְאָרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, וּמַאֲכִילוֹ וּמַשְׁקֵהוּ וּמְהַנֵּהוּ מִנְּכָסָיו — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
מַאי הִיא בְּרָכָה שֶׁבֵּרְכוֹ? אָמַר רַב יְהוּדָה בַּר זְבִידָא: זוֹ חָמוֹת וּשְׁמוֹנֶה כַּלּוֹתֶיהָ שֶׁיָּלְדוּ שִׁשָּׁה שִׁשָּׁה בְּכָרֵס אֶחָד.William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.