Why does the Gemara treat the most private conduct as a subject of Torah?
מדוע הגמרא מתייחסת להתנהגות הפרטית ביותר כנושא של תורה?
Learning from a teacher’s conductללמוד ממעשי הרב
Rabbi Akiva reports that he once followed Rabbi Yehoshua into the privy and learned three rules of conduct, and Ben Azzai reports the same of Rabbi Akiva. Each is challenged for being so bold before his teacher, and each answers: “it is Torah, and I must learn.” Rav Kahana, in an even bolder case, hid under Rav’s bed and, when told to leave because it was not proper, gave the same answer. The rules are learned from observed practice, not only from words.
רבי עקיבא מספר שפעם אחת נכנס אחר רבי יהושע לבית הכסא ולמד ממנו שלושה דברים של הנהגה, ובן עזאי מספר אותו דבר על רבי עקיבא. כל אחד נשאל אם העז פניו כל כך ברבו, וכל אחד משיב: "תורה היא וללמוד אני צריך". רב כהנא, במקרה נועז עוד יותר, הסתתר תחת מיטתו של רב, וכשנאמר לו לצאת משום שאין זה דרך ארץ, השיב אותה תשובה. ההלכות נלמדות ממעשה שנצפה, לא רק מדברים.
Why is the left hand used for cleaning rather than the right? Rava says because the Torah was given with the right hand; Rabbah bar bar Ḥana because it is near the mouth; Reish Lakish because tefillin are tied with it; Rav Naḥman bar Yitzḥak because one points out the cantillation of the Torah with it. A tannaitic dispute gives three parallel reasons: eating, writing and pointing out the cantillation. The right hand is reserved for acts connected with food, Torah and mitzvot.
מדוע מקנחים בשמאל ולא בימין? רבא אומר: מפני שהתורה ניתנה בימין; רבה בר בר חנה: מפני שהיא קרובה לפה; ריש לקיש: מפני שקושר בה תפילין; רב נחמן בר יצחק: מפני שמראה בה טעמי תורה. מחלוקת תנאים נותנת שלושה טעמים מקבילים: אכילה, כתיבה והראיית טעמי תורה. יד ימין שמורה לפעולות הקשורות במאכל, בתורה ובמצוות.
Modesty, silence and protectionצניעות, שתיקה והגנה
Rabbi Tanḥum bar Ḥanilai says one who is modest in the privy is saved from snakes, scorpions and harmful spirits, and some add that his dreams are settled. A privy in Tiberias harmed people who entered in pairs, even by day; Rabbi Ami and Rabbi Asi entered singly and were not harmed, explaining they had a tradition: for the privy, modesty and silence; for suffering, silence and prayer. Abaye’s mother raised a lamb to accompany him, and Rav Ḥisda’s daughter would rattle nuts in a bowl for Rava before he became head, and later made a window and placed her hand on his head.
רבי תנחום בר חנילאי אומר שכל הצנוע בבית הכסא ניצול משלושה דברים: מן הנחשים, מן העקרבים ומן המזיקים, ויש אומרים אף חלומותיו מיושבים עליו. בית כסא אחד בטבריה היה מזיק לנכנסים בשניים, אפילו ביום; רבי אמי ורבי אסי נכנסו אחד אחד ולא ניזוקו, והסבירו שקבלה בידם: קבלה דבית הכסא צניעותא ושתיקותא, קבלה דייסורי שתיקותא ובעי רחמי. אמו של אביי גידלה לו טלה ללוותו, ובתו של רב חסדא הייתה מקשקשת לרבא באגוז בלקנא קודם שמלך, ולאחר שמלך עשתה לו חלון והניחה ידה על ראשו.
Ulla says behind a wall one may relieve oneself at once, and in an open valley at a distance where a sneeze is not heard; Issi bar Natan reverses the distances. Objections from olive-press workers are answered by the leniency for pure foods, and Rav Ashi limits “not seen” to not seeing one’s exposure. A eulogizer praised someone as modest, and Rav Naḥman asked whether he had entered the privy with him to know, since only one modest there is called modest; he cared because eulogizers are held to account for false praise.
עולא אומר שאחורי הגדר נפנה מיד, ובבקעה כל זמן שמתעטש ואין חברו שומע; איסי בר נתן מהפך את השיעורים. הקושיות מעובדי בית הבד נענות בכך שבטהרות הקלו, ורב אשי מגביל את "כל זמן שאין חברו רואה" לכך שאינו רואה את פרועו. ספדן אחד שיבח אדם כצנוע, ורב נחמן שאל אותו אם נכנס עמו לבית הכסא ויודע, שהרי אין קורים צנוע אלא למי שצנוע בבית הכסא; הוא הקפיד משום שכשם שנפרעים מן המתים כך נפרעים מן הספדנים.
A baraita defines a modest person as one who relieves himself at night in the place he does by day, and the Gemara corrects this to “in the manner,” since Rava and Rabbi Zeira went closer by night. Rav Ashi preserves “the place” for a corner. Rav Yehuda in Rav’s name advises a habit morning and evening so as not to need to go far, and Ben Azzai adds that one should not sit too long, offering a protective formula for one who did. The rules combine dignity, health and caution.
ברייתא מגדירה צנוע כמי שנפנה בלילה במקום שנפנה ביום, והגמרא מתקנת ל"כדרך שנפנה ביום", שהרי רבא ורבי זירא נפנו בלילה במקום קרוב יותר. רב אשי משאיר "במקום" לגבי קרן זווית. רב יהודה בשם רב מייעץ שינהיג אדם את עצמו שחרית וערבית כדי שלא יצטרך להתרחק, ובן עזאי מוסיף שלא ישב יותר מדי, ונותן נוסח של הגנה למי שעשה כן. הדינים משלבים כבוד, בריאות וזהירות.
Proverbs, an occupied privy and a dragonמשלים, בית כסא תפוס ודרקון
On the second side Ben Azzai advises lying anywhere except on the ground and sitting anywhere except on a beam, and Shmuel says sleep and relief at dawn are like tempering to iron. Bar Kappara sold sayings for a dinar: eat while hungry, drink while thirsty, pour out while your pot is hot. Abaye tells the Rabbis not to look to the sides on the paths of Meḥoza, since women may sit there. When Rav Safra was in the privy, Rabbi Abba cleared his throat at the door; afterward Rav Safra rebuked him from the Temple’s privy, where a closed door was enough to show it was occupied, and Rabbi Abba held that he had to knock because delay is dangerous.
בעמוד השני בן עזאי מייעץ: על כל משכב שכב חוץ מן הקרקע, על כל מושב שב חוץ מן הקורה; ושמואל אומר ששינה ויציאה בעמוד השחר כאסטמא לפרזלא. בר קפרא היה מוכר מילים בדינרים: עד דכפנת אכול, עד דצחית שתי, עד דרתחא קדרך שפוך. אביי אומר לרבנן שלא יביטו לצדדים בשבילי מחוזא, שמא יושבות נשים. רב ספרא נכנס לבית הכסא, ורבי אבא נחר לו בפתח; לאחר מכן הוכיחו רב ספרא מבית הכסא של כבוד שבמקדש, שבו מצאו נעול, בידוע שיש שם אדם, ורבי אבא סבר שהיה עליו לנחור משום שעמוד החוזר מסוכן.
Rabbi Elazar was pushed out of a privy by a Persian, and a dragon came and killed the Persian; Rabbi Elazar read “I give a man in your place” as “I give Edom.” The story is reported without comment. It sets the rules of modesty and safety beside a narrative of deliverance and of Rome as a hostile power.
רבי אלעזר נכנס לבית הכסא, ופרסי אחד דחקו, ורבי אלעזר קם ויצא; בא דרקון ושמט את כרכשתו של הפרסי. רבי אלעזר קרא עליו "ואתן אדם תחתיך", אל תקרי "אדם" אלא "אדום". המעשה נמסר בלי הערה. הוא מעמיד את דיני הצניעות והבטיחות לצד סיפור של הצלה ושל אדום כמעצמה עוינת.
David, Saul and the censusדוד, שאול והמפקד
David tells Saul “and he said to kill you, and she had pity on you.” Rabbi Elazar explains: by Torah law you deserve death as a pursuer, but your modesty had pity on you, for Saul entered the cave “to cover his feet,” covering himself like a booth. David cut off the corner of Saul’s cloak, and Rabbi Yose son of Rabbi Ḥanina says whoever disgraces garments will not benefit from them, as David in old age could not be warmed by clothes. Later readers see in this a demand for proportion even in danger.
דוד אומר לשאול "ואמר להרגך ותחס עליך". רבי אלעזר מסביר: מן התורה בן הריגה אתה, שהרי רודף אתה, אלא צניעות שהייתה בך היא חסה עליך, שהרי שאול נכנס למערה "להסך את רגליו", וסכך עצמו כסוכה. דוד כרת את כנף המעיל אשר לשאול, ורבי יוסי ברבי חנינא אומר שכל המבזה את הבגדים סוף אינו נהנה מהם, שהרי דוד בזקנותו לא היה חם לו בבגדים. קוראים מאוחרים רואים בכך דרישה למידתיות גם בשעת סכנה.
David said, “if the Lord incited you against me.” Rabbi Elazar says God told him: you call Me an inciter? I will trip you in a matter even schoolchildren know, counting Israel without a half-shekel ransom. Satan stood against Israel and incited David to count them, and a plague came “from morning until the appointed time,” from the slaughter of the daily offering until its sprinkling, or until midday. God told the destroying angel to take “the great one” among them, and Avishai son of Tzeruya, equal to most of the Sanhedrin, died.
דוד אמר "אם ה׳ הסיתך בי". רבי אלעזר אומר שהקדוש ברוך הוא אמר לו: מסית קרית לי? הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו, מניית ישראל בלי כופר. "ויעמוד שטן על ישראל" והסית את דוד למנותם, ובאה מגפה "מהבוקר ועד עת מועד", משעת שחיטת התמיד עד שעת זריקתו, או עד חצות ממש. הקדוש ברוך הוא אמר למלאך המשחית "רב", טול לי רב שבהם, ומת אבישי בן צרויה, ששקול כרובה של סנהדרין.
“And as he was destroying, the Lord saw and relented”: what did He see? Rav says Jacob, Shmuel the ashes of Isaac, Rabbi Yitzḥak Nappaḥa the atonement silver, Rabbi Yoḥanan the Temple. Rabbi Yaakov bar Idi and Rabbi Shmuel bar Naḥmani dispute between the silver and the Temple, and the Gemara prefers the Temple, from “on the mount of the Lord it will be seen.” Each answer finds a merit that halts destruction.
"ובהשחית ראה ה׳ וינחם": מה ראה? רב אומר: יעקב אבינו; שמואל: אפרו של יצחק; רבי יצחק נפחא: כסף כיפורים; רבי יוחנן: בית המקדש. רבי יעקב בר אידי ורבי שמואל בר נחמני נחלקים בין הכסף לבית המקדש, והגמרא מעדיפה את בית המקדש, מן "בהר ה׳ יראה". כל תשובה מוצאת זכות העוצרת את ההשחתה.
Shortcuts and spittingקפנדריא ורקיקה
The mishnah forbids making the Temple Mount a shortcut, kappandarya. Rava explains the word as it sounds, and another explains it as “instead of going around the rows, I will go in here.” Rav Naḥman in Rabbah bar Avuha’s name says one who entered a synagogue not intending a shortcut may pass through it; Rabbi Abahu says if a path existed there before, it is permitted; Rav Huna says one who enters to pray may pass through, as those coming to the Temple on festivals entered by one gate and left by another.
המשנה אוסרת לעשות את הר הבית קפנדריא. רבא מסביר את המילה כשמה, ואחר מסביר "אדמקיפנא אדרי, איעול בהא", במקום להקיף את השורות, אכנס כאן. רב נחמן בשם רבה בר אבוה אומר שהנכנס לבית הכנסת שלא על מנת לעשותו קפנדריא, מותר לעשותו קפנדריא; רבי אבהו אומר שאם היה שביל מעיקרו, מותר; ורב הונא אומר שהנכנס לבית הכנסת להתפלל מותר לעשותו קפנדריא, כמו הבאים למקדש במועדים, שנכנסו בשער אחד ויצאו בשער אחר.
Rabbi Yehoshua ben Levi says one who spits on the Temple Mount today is as if spitting into the pupil of God’s eye, since “My eyes and heart will be there always.” Rava permits spitting in a synagogue, comparing it to shoes, forbidden on the Mount but permitted in a synagogue. He is asked why not compare it to a shortcut, forbidden in both, and answers that the baraita derives spitting from shoes by kal va-ḥomer. Rabbi Yose bar Yehuda derives it from sackcloth before a king. The challenger proposes being stringent in both, and the discussion continues on the next daf.
רבי יהושע בן לוי אומר שכל הרוקק בהר הבית בזמן הזה כאילו רוקק בבת עינו, שנאמר "והיו עיני ולבי שם כל הימים". רבא מתיר רקיקה בבית הכנסת, ומשווה למנעל, האסור בהר הבית ומותר בבית הכנסת. שואלים אותו מדוע לא להשוות לקפנדריא, האסורה בשניהם, והוא משיב שהברייתא לומדת את הרקיקה מן המנעל בקל וחומר. רבי יוסי בר יהודה לומד אותה משק לפני המלך. המקשה מציע להחמיר בשניהם, והדיון נמשך בדף הבא.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- What does “it is Torah, and I must learn” claim about the scope of Torah?מה טוענת האמירה "תורה היא וללמוד אני צריך" על היקפה של התורה?
- How does the tradition “silence and prayer” for suffering parallel “modesty and silence” for the privy?כיצד מקביל "שתיקותא ובעי רחמי" לייסורים ל"צניעותא ושתיקותא" לבית הכסא?
- Why does Rav Naḥman care whether a eulogy’s praise is true?מדוע אכפת לרב נחמן אם שבחו של ההספד אמת?
- What do the four answers to “what did He see?” share?מה משותף לארבע התשובות לשאלה "מה ראה"?
The source sheetדף המקורות
תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: פַּעַם אַחַת נִכְנַסְתִּי אַחַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְבֵית הַכִּסֵּא, וְלָמַדְתִּי מִמֶּנּוּ שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים: לָמַדְתִּי שֶׁאֵין נִפְנִין מִזְרָח וּמַעֲרָב אֶלָּא צָפוֹן וְדָרוֹם, וְלָמַדְתִּי שֶׁאֵין נִפְרָעִין מְעוּמָּד אֶלָּא מְיוּשָּׁב, וְלָמַדְתִּי שֶׁאֵין מְקַנְּחִין בְּיָמִין אֶלָּא בִּשְׂמֹאל. אָמַר לוֹ בֶּן עַזַּאי: עַד כָּאן הֵעַזְתָּ פָּנֶיךָ בְּרַבְּךָ?! אָמַר לוֹ תּוֹרָה הִיא, וְלִלְמוֹד אֲנִי צָרִיךְ.
תַּנְיָא, בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: פַּעַם אַחַת נִכְנַסְתִּי אַחַר רַבִּי עֲקִיבָא לְבֵית הַכִּסֵּא, וְלָמַדְתִּי מִמֶּנּוּ שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים: לָמַדְתִּי שֶׁאֵין נִפְנִין מִזְרָח וּמַעֲרָב אֶלָּא צָפוֹן וְדָרוֹם, וְלָמַדְתִּי שֶׁאֵין נִפְרָעִין מְעוּמָּד אֶלָּא מְיוּשָּׁב, וְלָמַדְתִּי שֶׁאֵין מְקַנְּחִין בְּיָמִין אֶלָּא בִּשְׂמֹאל. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: עַד כָּאן הֵעַזְתָּ פָּנֶיךָ בְּרַבְּךָ?! אָמַר לוֹ: תּוֹרָה הִיא, וְלִלְמוֹד אֲנִי צָרִיךְ.
רַב כָּהֲנָא עָל, גְּנָא תּוּתֵיהּ פּוּרְיֵיהּ דְּרַב. שַׁמְעֵיהּ דְּשָׂח וְשָׂחַק וְעָשָׂה צְרָכָיו. אֲמַר לֵיהּ: דָּמֵי פּוּמֵּיהּ דְּאַבָּא כִּדְלָא שָׂרֵיף תַּבְשִׁילָא. אֲמַר לֵיהּ: כָּהֲנָא, הָכָא אַתְּ? פּוּק, דְּלָאו אֹרַח אַרְעָא. אֲמַר לֵיהּ: תּוֹרָה הִיא, וְלִלְמוֹד אֲנִי צָרִיךְ.
מִפְּנֵי מָה אֵין מְקַנְּחִין בְּיָמִין אֶלָּא בִּשְׂמֹאל? אָמַר רָבָא: מִפְּנֵי שֶׁהַתּוֹרָה נִיתְּנָה בְּיָמִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ״. רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁהִיא קְרוֹבָה לַפֶּה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁקּוֹשֵׁר בָּהּ תְּפִילִּין. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁמַּרְאֶה בָּהּ טַעֲמֵי תוֹרָה.
כְּתַנָּאֵי. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִפְּנֵי שֶׁאוֹכֵל בָּהּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מִפְּנֵי שֶׁכּוֹתֵב בָּהּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִפְּנֵי שֶׁמַּרְאֶה בָּהּ טַעֲמֵי תוֹרָה.
אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילַאי: כׇּל הַצָּנוּעַ בְּבֵית הַכִּסֵּא נִצּוֹל מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים — מִן הַנְּחָשִׁים, וּמִן הָעַקְרַבִּים, וּמִן הַמַּזִּיקִין. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף חֲלוֹמוֹתָיו מְיוּשָּׁבִים עָלָיו.
הַהוּא בֵּית הַכִּסֵּא דַּהֲוָה בִּטְבֶרְיָא, כִּי הֲווֹ עָיְילִי בֵּיהּ בֵּי תְרֵי — אֲפִילּוּ בִּימָמָא מִתַּזְּקִי. רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי הֲווֹ עָיְילִי בֵּיהּ חַד וְחַד לְחוֹדֵיהּ — וְלָא מִתַּזְּקִי. אָמְרִי לְהוּ רַבָּנַן: לָא מִסְתְּפֵיתוּ? אָמְרִי לְהוּ: אֲנַן קַבָּלָה גְּמִירִינַן, קַבָּלָה דְּבֵית הַכִּסֵּא — צְנִיעוּתָא וּשְׁתִיקוּתָא. קַבָּלָה דְיִסּוּרֵי — שְׁתִיקוּתָא וּמִבְעֵי רַחֲמֵי.
אַבָּיֵי מְרַבְּיָא לֵיהּ אִמֵּיהּ אִמְּרָא לְמֵיעַל בַּהֲדֵיהּ לְבֵית הַכִּסֵּא. וּלְרַבֵּי לֵיהּ גַּדְיָא! שָׂעִיר בְּשָׂעִיר מִיחַלַּף.
רָבָא, מִקַּמֵּי דַּהֲוָה רֵישָׁא, מְקַרְקְשָׁא לֵיהּ בַּת רַב חִסְדָּא אַמְגּוּזָא בְּלָקָנָא. בָּתַר דִּמְלַךְ, עֲבַדָא לֵיהּ כַּוְּותָא, וּמַנְּחָא לֵיהּ יְדָא אַרֵישֵׁיהּ.
אָמַר עוּלָּא: אֲחוֹרֵי הַגָּדֵר — נִפְנֶה מִיָּד. וּבַבִּקְעָה, כׇּל זְמַן שֶׁמִּתְעַטֵּשׁ וְאֵין חֲבֵרוֹ שׁוֹמֵעַ. אִיסִי בַּר נָתָן מַתְנֵי הָכִי: אֲחוֹרֵי הַגָּדֵר, כׇּל זְמַן שֶׁמִּתְעַטֵּשׁ וְאֵין חֲבֵרוֹ שׁוֹמֵעַ, וּבַבִּקְעָה — כׇּל זְמַן שֶׁאֵין חֲבֵרוֹ רוֹאֵהוּ.
מֵיתִיבִי: יוֹצְאִין מִפֶּתַח בֵּית הַבַּד, וְנִפְנִין לַאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר, וְהֵן טְהוֹרִין!
בִּטְהָרוֹת הֵקֵלּוּ.
תָּא שְׁמַע: כַּמָּה יַרְחִקוּ וְיִהְיוּ טְהוֹרִין — כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רוֹאֵהוּ! שָׁאנֵי אוֹכְלֵי טְהָרוֹת, דַּאֲקִילּוּ בְּהוּ רַבָּנַן.
רַב אָשֵׁי אָמַר: מַאי ״כׇּל זְמַן שֶׁאֵין חֲבֵרוֹ רוֹאֶה״ דְּקָאָמַר אִיסִי בַּר נָתָן — כׇּל זְמַן שֶׁאֵין חֲבֵרוֹ רוֹאֶה אֶת פֵּרוּעוֹ, אֲבָל לְדִידֵיהּ חָזֵי לֵיהּ.
הַהוּא סַפְדָנָא דִּנְחֵית קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אֲמַר: ״הַאי צָנוּעַ בְּאוֹרְחוֹתָיו הֲוָה״. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: אַתְּ עֲיַילְתְּ בַּהֲדֵיהּ לְבֵית הַכִּסֵּא וְיָדְעַתְּ אִי צָנוּעַ אִי לָא? דְּתַנְיָא: אֵין קוֹרִין ״צָנוּעַ״ אֶלָּא לְמִי שֶׁצָּנוּעַ בְּבֵית הַכִּסֵּא.
וְרַב נַחְמָן מַאי נָפְקָא לֵיהּ מִינֵּיהּ? מִשּׁוּם דְּתַנְיָא: כְּשֵׁם שֶׁנִּפְרָעִין מִן הַמֵּתִים כָּךְ נִפְרָעִין מִן הַסַּפְדָנִין, וּמִן הָעוֹנִין אַחֲרֵיהֶן.
תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזֶהוּ צָנוּעַ — זֶה הַנִּפְנֶה בַּלַּיְלָה בַּמָּקוֹם שֶׁנִּפְנָה בַּיּוֹם.
אִינִי?! וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַנְהִיג אָדָם אֶת עַצְמוֹ שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא צָרִיךְ לְהִתְרַחֵק! וְתוּ, רָבָא בִּימָמָא הֲוָה אָזֵיל עַד מִיל, וּבְלֵילְיָא אָמַר לֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ: פַּנּוֹ לִי דּוּכְתָּא בִּרְחוֹבָא דְמָתָא. וְכֵן אָמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְשַׁמָּעֵיהּ: חֲזִי מַאן דְּאִיכָּא אֲחוֹרֵי בֵּית חֶבְרַיָּא, דְּבָעֵינָא לְמִפְנֵי! לָא תֵּימָא בַּמָּקוֹם, אֶלָּא אֵימָא: כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּפְנָה בַּיּוֹם.
רַב אָשֵׁי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא בַּמָּקוֹם, לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְקֶרֶן זָוִית.
גּוּפָא. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַנְהִיג אָדָם אֶת עַצְמוֹ שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא צָרִיךְ לְהִתְרַחֵק.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: הַשְׁכֵּם וָצֵא, הַעֲרֵב וָצֵא, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְרַחֵק. מַשְׁמֵשׁ וָשֵׁב, וְאַל תֵּשֵׁב וּתְמַשְׁמֵשׁ, שֶׁכָּל הַיּוֹשֵׁב וּמְמַשְׁמֵשׁ — אֲפִילּוּ עוֹשִׂין כְּשָׁפִים בְּאַסְפַּמְיָא, בָּאִין עָלָיו.
וְאִי אִנְּשִׁי וִיתִיב וְאַחַר כָּךְ מַשְׁמֵשׁ, מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? — כִּי קָאֵי, לֵימָא הָכִי: ״לָא לִי לָא לִי, לָא תַּחִים וְלָא תַּחְתִּים, לָא הָנֵי וְלָא מֵהָנֵי, לָא חַרְשֵׁי דְחַרָּשָׁא וְלָא חַרְשֵׁי דְחַרָּשְׁתָא״.William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
תַּנְיָא, בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: עַל כׇּל מִשְׁכָּב שְׁכַב, חוּץ מִן הַקַּרְקַע. עַל כׇּל מוֹשָׁב שֵׁב, חוּץ מִן הַקּוֹרָה. אָמַר שְׁמוּאֵל: שֵׁינָה בְּעַמּוּד הַשַּׁחַר כְּאִסְטָמָא לְפַרְזְלָא. יְצִיאָה בְּעַמּוּד הַשַּׁחַר כְּאִסְטָמָא לְפַרְזְלָא.
בַּר קַפָּרָא הֲוָה מְזַבֵּן מִילֵּי בְּדִינָרֵי: עַד דְּכָפְנַתְּ — אֱכוֹל. עַד דְּצָחֵית — שְׁתִי, עַד דְּרָתְחָא קִדְרָךָ — שְׁפוֹךְ. קַרְנָא קָרְיָא בְּרוֹמִי, בַּר מְזַבֵּין תְּאֵנֵי, תְּאֵנֵי דַּאֲבוּךְ זַבֵּין.
אֲמַר לְהוּ אַבָּיֵי לְרַבָּנָן: כִּי עָיְילִיתוּ בִּשְׁבִילֵי דְמָחוֹזָא לְמִיפַּק בֵּיהּ בְּחַקְלָא, לָא תֶּחֱזוֹ לָא לְהַךְ גִּיסָא וְלָא לְהַךְ גִּיסָא, דִּלְמָא יָתְבֵי נְשֵׁי, וְלָאו אוֹרַח אַרְעָא לְאִסְתַּכּוֹלֵי בְּהוּ.
רַב סָפְרָא עָל לְבֵית הַכִּסֵּא. אֲתָא רַבִּי אַבָּא, נְחַר לֵיהּ אַבָּבָא. אֲמַר לֵיהּ: לֵיעוּל מָר. בָּתַר דִּנְפַק אֲמַר לֵיהּ: עַד הַשְׁתָּא לָא עֲיַילְתְּ לְשֵׂעִיר, וּגְמַרְתְּ לָךְ מִילֵּי דְשֵׂעִיר! לָאו הָכִי תְּנַן: מְדוּרָה הָיְתָה שָׁם וּבֵית הַכִּסֵּא שֶׁל כָּבוֹד. וְזֶה הָיָה כְּבוֹדוֹ: מְצָאוֹ נָעוּל — בְּיָדוּעַ שֶׁיֵּשׁ שָׁם אָדָם, מְצָאוֹ פָּתוּחַ — בְּיָדוּעַ שֶׁאֵין שָׁם אָדָם. אַלְמָא לָאו אוֹרַח אַרְעָא הוּא!
וְהוּא סָבַר מְסוּכָּן הוּא. דְּתַנְיָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַמּוּד הַחוֹזֵר מֵבִיא אֶת הָאָדָם לִידֵי הִדְרוֹקָן. סִילוֹן הַחוֹזֵר מֵבִיא אֶת הָאָדָם לִידֵי יֵרָקוֹן.
רַבִּי אֶלְעָזָר עָל לְבֵית הַכִּסֵּא. אֲתָא הַהוּא רוֹמָאָה דַּחֲקֵיהּ. קָם רַבִּי אֶלְעָזָר וּנְפַק. אֲתָא דְּרָקֹונָא שַׁמְטֵיהּ לְכַרְכְּשֵׁיהּ. קָרֵי עֲלֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר: ״וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ״, אַל תִּקְרֵי ״אָדָם״ אֶלָּא ״אֱדוֹם״.
״וְאָמַר לַהֲרָגֲךָ וַתָּחָס עָלֶיךָ״.
״וְאָמַר״, ״וְאָמַרְתִּי״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! ״וַתָּחָס״, ״וְחַסְתִּי״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָמַר לוֹ דָּוִד לְשָׁאוּל: מִן הַתּוֹרָה בֶּן הֲרִיגָה אַתָּה, שֶׁהֲרֵי רוֹדֵף אַתָּה, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: בָּא לְהׇרְגְּךָ — הַשְׁכֵּם לְהָרְגוֹ, אֶלָּא צְנִיעוּת שֶׁהָיְתָה בְּךָ, הִיא חָסָה עָלֶיךָ.
וּמַאי הִיא? — דִּכְתִיב: ״וַיָּבֹא אֶל גִּדְרוֹת הַצֹּאן עַל הַדֶּרֶךְ וְשָׁם מְעָרָה וַיָּבֹא שָׁאוּל לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו״. תָּנָא: גָּדֵר לִפְנִים מִן גָּדֵר, וּמְעָרָה לִפְנִים מִמְּעָרָה לְהָסֵךְ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מְלַמֵּד שֶׁסִּיכֵּךְ עַצְמוֹ כְּסוּכָּה.
״וַיָּקָם דָּוִד וַיִּכְרֹת אֶת כְּנַף הַמְּעִיל אֲשֶׁר לְשָׁאוּל בַּלָּט״, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: כׇּל הַמְבַזֶּה אֶת הַבְּגָדִים, סוֹף אֵינוֹ נֶהֱנֶה מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ״.
״אִם ה׳ הֱסִיתְךָ בִי יָרַח מִנְחָה״, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדָוִד: ״מֵסִית״ קָרֵית לִי? הֲרֵי אֲנִי מַכְשִׁילְךָ בְּדָבָר שֶׁאֲפִילּוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן יוֹדְעִים אוֹתוֹ. דִּכְתִיב: ״כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ וְגוֹ׳״. מִיָּד, ״וַיַּעֲמֹד שָׂטָן עַל יִשְׂרָאֵל״, וּכְתִיב: ״וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל״. וְכֵיוָן דִּמְנִינְהוּ לָא שְׁקַל מִינַּיְיהוּ כּוֹפֶר. דִּכְתִיב: ״וַיִּתֵּן ה׳ דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד״.
מַאי ״עֵת מוֹעֵד״? אָמַר שְׁמוּאֵל סָבָא חַתְנֵיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא: מִשְּׁעַת שְׁחִיטַת הַתָּמִיד עַד שְׁעַת זְרִיקָתוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: עַד חֲצוֹת מַמָּשׁ.
״וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם רַב״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאָךְ: טוֹל לִי רַב שֶׁבָּהֶם, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לִיפָּרַע מֵהֶם כַּמָּה חוֹבוֹת. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מֵת אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה, שֶׁשָּׁקוּל כְּרוּבָּהּ שֶׁל סַנְהֶדְרִין.
״וּבְהַשְׁחִית רָאָה ה׳ וַיִּנָּחֶם״, מַאי רָאָה?
אָמַר רַב: רָאָה יַעֲקֹב אָבִינוּ, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם״. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֶפְרוֹ שֶׁל יִצְחָק רָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה״.
רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא אָמַר: כֶּסֶף כִּפּוּרִים רָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפּוּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳״. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: בֵּית הַמִּקְדָּשׁ רָאָה, דִּכְתִיב: ״בְּהַר ה׳ יֵרָאֶה״.
פְּלִיגִי בָּהּ רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידֵּי וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי. חַד אָמַר כֶּסֶף הַכִּפּוּרִים רָאָה, וְחַד אָמַר בֵּית הַמִּקְדָּשׁ רָאָה. וּמִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דְּאָמַר בֵּית הַמִּקְדָּשׁ רָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה׳ יֵרָאֶה״.
לֹא יִכָּנֵס אָדָם לְהַר הַבַּיִת בְּמַקְלוֹ וְכוּ׳. מַאי ״קַפֶּנְדַּרְיָא״? אָמַר רָבָא: קַפֶּנְדַּרְיָא כִּשְׁמָהּ. וְרַב חָנָא בַּר אַדָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב סַמָּא בְּרֵיהּ דְּרַב מָרִי אָמַר: כְּמַאן דְּאָמַר אִינָשׁ: ״אַדְּמַקֵּיפְנָא אַדָּרֵי, אֵיעוּל בְּהָא״. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: הַנִּכְנָס לְבֵית הַכְּנֶסֶת עַל מְנָת שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹתוֹ קַפֶּנְדַּרְיָא — מוּתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ קַפֶּנְדַּרְיָא.
רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: אִם הָיָה שְׁבִיל מֵעִיקָּרוֹ — מוּתָּר. אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב הוּנָא: הַנִּכְנָס לְבֵית הַכְּנֶסֶת לְהִתְפַּלֵּל, מוּתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ קַפֶּנְדַּרְיָא. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְבֹא עַם הָאָרֶץ לִפְנֵי ה׳ בַּמּוֹעֲדִים וְגוֹ׳״.
וּרְקִיקָה מִקַּל וָחוֹמֶר. אָמַר רַב בִּיבִי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הָרוֹקֵק בְּהַר הַבַּיִת בַּזְּמַן הַזֶּה, כְּאִילּוּ רוֹקֵק בְּבַת עֵינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים״.
אָמַר רָבָא: רְקִיקָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת — שַׁרְיָא, מִידֵּי דְּהָוֵה אַמִּנְעָל. מָה מִנְעָל בְּהַר הַבַּיִת אָסוּר, בְּבֵית הַכְּנֶסֶת מוּתָּר. אַף רְקִיקָה, בְּהַר הַבַּיִת הוּא דְּאָסוּר, בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שְׁרֵי.
אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא, וְאָמְרִי לַהּ רָבִינָא לְרָבָא, וְאָמְרִי לַהּ רַב אַדָּא בַּר מַתְנָא לְרָבָא: אַדְּיָלֵיף מִמִּנְעָל, נֵילַף מִקַּפֶּנְדַּרְיָא!
אָמַר לֵיהּ: תַּנָּא יָלֵיף מִמִּנְעָל, וְאַתְּ אָמְרַתְּ מִקַּפֶּנְדַּרְיָא?! מַאי הִיא? — דְּתַנְיָא לֹא יִכָּנֵס אָדָם לְהַר הַבַּיִת לֹא בְּמַקְלוֹ שֶׁבְּיָדוֹ, וְלֹא בְּמִנְעָלוֹ שֶׁבְּרַגְלוֹ, וְלֹא בְּמָעוֹת הַצְּרוּרִים לוֹ בִּסְדִינוֹ, וּבְפוּנְדָּתוֹ מוּפְשֶׁלֶת לַאֲחוֹרָיו, וְלֹא יַעֲשֶׂנָּה קַפֶּנְדַּרְיָא. וּרְקִיקָה מִקַּל וָחוֹמֶר מִמִּנְעָל: וּמָה מִנְעָל, שֶׁאֵין בּוֹ דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן, אָמְרָה תּוֹרָה: ״שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ״. רְקִיקָה, שֶׁהִיא דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?!
רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק״. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה שַׂק, שֶׁאֵינוֹ מָאוּס, לִפְנֵי בָּשָׂר וָדָם — כָּךְ. רְקִיקָה, שֶׁהִיא מְאוּסָה, לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?!
אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא הָכִי קָאָמֵינָא: נֵימָא הָכָא לְחוּמְרָא וְהָכָא לְחוּמְרָא,William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.