How does the daf describe the inner structure of a person, and how does it reach the ultimate meaning of loving God?
כיצד מתאר הדף את המבנה הפנימי של האדם, וכיצד הוא מגיע אל המשמעות העליונה של אהבת ה׳?
All for the good, and few wordsהכל לטובה ומיעוט דברים
Rabbi Akiva’s story concludes: he told them that everything the Holy One does is for the good, since had the lamp, rooster or donkey been there, the army would have found him. Rav Huna in Rabbi Meir’s name adds that a person’s words before God should always be few, as “do not be rash with your mouth… for God is in heaven and you are on earth.” Acceptance and restraint in speech appear together.
המעשה ברבי עקיבא מסתיים: הוא אמר להם שכל מה שעושה הקדוש ברוך הוא הכול לטובה, שאילו היו שם הנר, התרנגול או החמור, היה הגייס מוצא אותו. רב הונא בשם רבי מאיר מוסיף: לעולם יהיו דבריו של אדם מועטים לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר "אל תבהל על פיך... כי האלהים בשמים ואתה על הארץ". קבלה ואיפוק בדיבור מופיעים יחד.
Two yuds in “vayitzer”שתי יודי"ן ב"וייצר"
Rav Naḥman bar Rav Ḥisda explains the two yuds in “vayitzer” as two inclinations, good and evil. Rav Naḥman bar Yitzḥak objects that animals, of whom “vayitzer” is not written that way, also harm and bite. He offers instead Rabbi Shimon ben Pazi: “woe to me from my Creator, woe to me from my inclination,” or Rabbi Yirmeya ben Elazar: God created Adam with two faces, “behind and before You formed me.”
רב נחמן בר רב חסדא מסביר את שתי היודי"ן ב"וייצר" כשני יצרים, טוב ורע. רב נחמן בר יצחק מקשה: בהמה, שלא נכתב בה "וייצר" כך, הרי היא מזיקה, נושכת ובועטת. הוא מציע במקום זאת את דברי רבי שמעון בן פזי: "אוי לי מיוצרי, אוי לי מיצרי", או את דברי רבי ירמיה בן אלעזר: דו פרצופין ברא הקדוש ברוך הוא באדם הראשון, "אחור וקדם צרתני".
A face or a tailפרצוף או זנב
Rav and Shmuel disagree whether the “rib” from which Eve was built was a face or a tail. For the one who says tail, “behind and before” is explained by Rabbi Ami: last in creation, first in punishment. Punishment cannot refer to the serpent, since curses begin with the least, serpent, then Eve, then Adam; it refers to the flood, which mentions man before animal. Each verse is then tested against both views: “male and female He created them” is read with Rabbi Abahu’s teaching about two in thought and one in deed, and “He closed up the flesh” as the place of the cut.
רב ושמואל נחלקים אם ה"צלע" שממנה נבנתה חוה הייתה פרצוף או זנב. למי שאומר זנב, "אחור וקדם" מוסבר על ידי רבי אמי: אחור למעשה בראשית, וקדם לפורענות. הפורענות אינה יכולה להיות של הנחש, שהרי בקללה מתחילים מן הקטן, נחש, אחר כך חוה ואחר כך אדם; היא פורענות המבול, שבה נזכר אדם לפני בהמה. כל פסוק נבחן לפי שתי השיטות: "זכר ונקבה בראם" נקרא לפי דברי רבי אבהו, שבתחילה עלה במחשבה לברוא שניים ולבסוף נברא אחד, ו"ויסגור בשר תחתנה" כמקום החתך.
For the one who says face, what does “and He built” mean? Rabbi Shimon ben Menasya says God braided Eve’s hair, since in coastal towns braiding is called building; Rav Ḥisda says He built her like a storehouse, narrow above and wide below. “He brought her to the man” teaches that God acted as Adam’s groomsman, and from this the Torah teaches that a great person should serve a lesser one as groomsman without feeling diminished.
למי שאומר פרצוף, מה פירוש "ויבן"? רבי שמעון בן מנסיא אומר שהקדוש ברוך הוא קלע את שערה של חוה, שכן בכרכי הים קורים לקליעתא בנייתא; רב חסדא אומר שבנאה כבניין אוצר, קצרה מלמעלה ורחבה מלמטה. "ויביאה אל האדם" מלמד שנעשה הקדוש ברוך הוא שושבין לאדם הראשון, ומכאן למדה תורה דרך ארץ שיחזור גדול עם קטן בשושבינות ואל ירע לו.
Walking behindהליכה מאחור
For the two-faced view, which face walked first? Rav Naḥman bar Yitzḥak reasons the man did, citing a baraita on modesty: a man should not walk behind a woman on the road, even his wife, and one who passes behind a woman at a river has no share in the world to come. A further baraita condemns one who counts money from his hand into a woman’s in order to look at her. Rav Naḥman calls Manoaḥ an am ha-aretz for walking behind his wife, but Rav Naḥman bar Yitzḥak reads “after” as following her words and advice, as with Elkanah and Elisha.
לשיטת דו פרצופין, איזה מהם הלך ראשון? רב נחמן בר יצחק סובר שהגבר, ומביא ברייתא בענייני צניעות: לא יהלך אדם אחורי אשה בדרך, ואפילו אשתו, והעובר אחורי אשה בנהר אין לו חלק לעולם הבא. ברייתא נוספת מגנה את המרצה מעות לאשה מידו לידה כדי להסתכל בה. רב נחמן קורא למנוח עם הארץ משום שהלך אחרי אשתו, אך רב נחמן בר יצחק קורא "אחרי" כאחרי דבריה ועצתה, כמו באלקנה ובאלישע.
Rav Ashi adds that by Rav Naḥman’s reading, Manoaḥ had not even studied in elementary school, since Rebekah and her maidens rode “after the man.” Rabbi Yoḥanan ranks: behind a lion rather than behind a woman, behind a woman rather than behind an idolater, behind an idolater rather than behind a synagogue while the congregation prays. The last is limited: it applies only if one carries no burden, has no other entrance, is not riding, and is not wearing tefillin.
רב אשי מוסיף שלדברי רב נחמן, מנוח אפילו בי רב לא קרא, שהרי "ותלכנה אחרי האיש", ולא לפני האיש. רבי יוחנן מדרג: אחורי ארי ולא אחורי אשה, אחורי אשה ולא אחורי עובד כוכבים, אחורי עובד כוכבים ולא אחורי בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללים. האחרון מוגבל: לא אמרן אלא דלא דרי מידי, דליכא פתחא אחרינא, דלא רכיב חמרא, ודלא מנח תפילין.
The inclination, the kidneys and the organsהיצר, הכליות והאיברים
Rav compares the evil inclination to a fly sitting between the two openings of the heart, Shmuel to something like wheat, “sin crouches at the door.” A baraita says a person has two kidneys, one advising good and one evil, and the good is reasonably on the right, “a wise man’s heart is to his right.” Another baraita assigns functions: kidneys advise, the heart understands, the tongue shapes words, the mouth completes them, the esophagus takes in food and the windpipe produces the voice.
רב משווה את היצר הרע לזבוב היושב בין שני מפתחי הלב, ושמואל לכמין חיטה, "לפתח חטאת רובץ". ברייתא אומרת ששתי כליות יש באדם, אחת יועצתו לטובה ואחת לרעה, ומסתברא דטובה לימינו, "לב חכם לימינו". ברייתא אחרת מחלקת תפקידים: כליות יועצות, לב מבין, לשון מחתכת, פה גומר, ושט מכניס ומוציא כל מיני מאכל, וקנה מוציא קול.
On the second side the list continues: the lungs draw in liquids, the liver angers, the gall drops calm into it, the spleen laughs, the gizzard grinds, the stomach sleeps, and the nose wakes. If the sleeper wakes or the waker sleeps, the person wastes away; if both sleep or both wake, he dies at once. The body is pictured as a council of organs with distinct roles, whose balance sustains life.
בעמוד השני הרשימה נמשכת: ריאה שואבת כל מיני משקים, כבד כועס, מרה זורקת בו טיפה ומניחתו, טחול שוחק, קורקבן טוחן, קיבה ישנה, ואף נעור. נעור הישן או ישן הנעור, נמוק והולך לו; ואם שניהם ישנים או שניהם נעורים, מיד מת. הגוף מצויר כמועצה של איברים בעלי תפקידים נפרדים, שאיזונם מקיים את החיים.
Righteous, wicked and intermediateצדיקים, רשעים ובינוניים
Rabbi Yose the Galilean says the righteous are judged by the good inclination, the wicked by the evil one, and intermediate people by both. Rava says: like us, intermediates; Abaye replies that the master leaves no life for any creature. Rava says the world was created only for the completely wicked or the completely righteous, and a person should know himself whether he is completely righteous. Rav says the world was created only for Ahab son of Omri and for Rabbi Ḥanina ben Dosa: this world for Ahab, the world to come for Rabbi Ḥanina.
רבי יוסי הגלילי אומר שצדיקים יצר טוב שופטם, רשעים יצר רע שופטם, ובינונים זה וזה שופטם. רבא אומר: כגון אנו בינונים; ואביי משיב: לא שביק מר חיי לכל בריה. רבא אומר שלא נברא העולם אלא לרשעים גמורים או לצדיקים גמורים, ושידע אדם בנפשו אם צדיק גמור הוא. רב אומר שלא נברא העולם אלא לאחאב בן עמרי ולרבי חנינא בן דוסא: לאחאב העולם הזה, ולרבי חנינא בן דוסא העולם הבא.
“With all your soul”: Pappus and the fox"בכל נפשך": פפוס והשועל
Rabbi Eliezer explains why both “with all your soul” and “with all your might” are written: for one whose body is dearer than his money, and for one whose money is dearer than his body. Rabbi Akiva says “with all your soul,” even if He takes your soul. When the wicked kingdom decreed against Torah study, Pappus ben Yehuda found Rabbi Akiva teaching publicly and asked if he did not fear the kingdom. Rabbi Akiva answered with a parable of a fox inviting fish to come up on dry land: if we fear in the place where we live, how much more where we would die.
רבי אליעזר מסביר מדוע נאמר גם "בכל נפשך" וגם "בכל מאדך": למי שגופו חביב עליו מממונו, ולמי שממונו חביב עליו מגופו. רבי עקיבא אומר: "בכל נפשך", אפילו נוטל את נפשך. כשגזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה, מצא פפוס בן יהודה את רבי עקיבא מקהיל קהלות ברבים, ושאל אם אינו מתירא מפני המלכות. רבי עקיבא השיב במשל השועל שהזמין את הדגים לעלות ליבשה: אם במקום חיותנו אנו מתיראים, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה.
Shortly after, Rabbi Akiva was imprisoned, and Pappus was imprisoned with him; Rabbi Akiva blessed him for being taken for Torah, and Pappus lamented that he was taken for idle matters. When Rabbi Akiva was taken out to be executed, it was the time for Shema; they combed his flesh with iron combs, and he accepted the yoke of Heaven. To his students’ question he answered that all his days he longed to fulfill “even if He takes your soul.” He prolonged “one” until his soul left with it, and a heavenly voice proclaimed: happy are you, Rabbi Akiva, that your soul left with “one.”
זמן קצר אחר כך נתפס רבי עקיבא, ופפוס נחבש עמו; רבי עקיבא אמר לו אשריך שנתפסת על דברי תורה, ופפוס קונן: אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים. בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה, זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והוא היה מקבל עליו עול מלכות שמיים. לשאלת תלמידיו השיב שכל ימיו היה מצטער על פסוק "בכל נפשך, אפילו נוטל את נשמתך", מתי יבוא לידי ואקיימנו. הוא האריך ב"אחד" עד שיצתה נשמתו ב"אחד", ובת קול יצאה ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך ב"אחד".
The ministering angels protested before God: is this Torah and this its reward? God answered with a verse, “their portion is in life,” and the heavenly voice proclaimed Rabbi Akiva destined for the world to come. The daf does not resolve the protest on its own terms, but answers it by redirecting the reward. Later authorities discuss whether one recites a blessing before sanctifying God’s name in martyrdom, a question beyond the text.
מלאכי השרת אמרו לפני הקדוש ברוך הוא: זו תורה וזו שכרה? הקדוש ברוך הוא השיב בפסוק, "חלקם בחיים", ובת קול יצאה ואמרה שרבי עקיבא מזומן לחיי העולם הבא. הדף אינו מיישב את המחאה במונחיה שלה, אלא משיב עליה בהפניית השכר. פוסקים מאוחרים דנים אם מברכים לפני קידוש השם במיתה, שאלה החורגת מן הטקסט.
Facing the Holy of Holiesכיוון כלפי בית קודשי הקודשים
The mishnah’s rule about light-headedness opposite the eastern gate is limited by Rav Yehuda in Rav’s name to the area from Tzofim inward and when the Temple is visible; Rabbi Yoḥanan adds when there is no wall and when the Divine Presence rests there. A baraita says one relieving himself in Judea should not face east or west but north or south, and in the Galilee only east or west; Rabbi Yose permits, limiting the prohibition to when visible, without a wall and while the Presence rests.
הדין במשנה שלא יקל אדם ראשו כנגד שער המזרח מוגבל על ידי רב יהודה בשם רב למן הצופים ולפנים וברואה; רבי יוחנן מוסיף: ובשאין גדר ובזמן שהשכינה שורה. ברייתא אומרת שהנפנה ביהודה לא ייפנה מזרח ומערב אלא צפון ודרום, ובגליל רק מזרח ומערב; רבי יוסי מתיר, ואומר שלא אסרו אלא ברואה, במקום שאין גדר ובזמן שהשכינה שורה.
Another baraita gives Rabbi Yehuda’s view, forbidden while the Temple stands and permitted afterward, and Rabbi Akiva’s, forbidden everywhere, the difference being outside the Land. Rabbah’s bricks for relieving himself had been placed east-west; Abaye rearranged them north-south, and Rabbah set them back, saying: who is troubling me? I hold like Rabbi Akiva, who forbids it everywhere. The chapter’s concern for respect toward the Temple extends even to the privy.
ברייתא אחרת מביאה את שיטת רבי יהודה, שבזמן שבית המקדש קיים אסור ובזמן שאינו קיים מותר, ואת שיטת רבי עקיבא, שאוסר בכל מקום, והנפקא מינה היא חוץ לארץ. לבנים של רבה היו מונחות מזרח ומערב; אביי סידרן צפון ודרום, ורבה תיקנן חזרה ואמר: מאן האי דקמצער לי? אנא כרבי עקיבא סבירא לי, דאמר בכל מקום אסור. הדאגה של הפרק לכבוד המקדש מגיעה אפילו לבית הכסא.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- How do the explanations of “vayitzer” reflect different views of human nature?כיצד משקפים ההסברים ל"וייצר" השקפות שונות על טבע האדם?
- Why does Rava’s statement “like us, intermediates” provoke Abaye’s reply?מדוע מעוררת אמירתו של רבא "כגון אנו בינונים" את תשובתו של אביי?
- How does the fox parable answer Pappus’s question?כיצד משיב משל השועל על שאלתו של פפוס?
- What does Rabbi Akiva’s prolonging of “one” add to the meaning of Shema?מה מוסיפה הארכתו של רבי עקיבא ב"אחד" למשמעות קריאת שמע?
The source sheetדף המקורות
הַכֹּל לְטוֹבָה.
וְאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: לְעוֹלָם יִהְיוּ דְּבָרָיו שֶׁל אָדָם מוּעָטִין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַל תְּבַהֵל עַל פִּיךָ וְלִבְּךָ אַל יְמַהֵר לְהוֹצִיא דָבָר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים״.
דָּרַשׁ רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא: מַאי דִּכְתִיב ״וַיִּיצֶר ה׳ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם״ בִּשְׁנֵי יוֹדִין? — שְׁנֵי יְצָרִים בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶחָד יֵצֶר טוֹב וְאֶחָד יֵצֶר רָע.
מַתְקִיף לַהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֶלָּא מֵעַתָּה, בְּהֵמָה דְּלָא כְּתִיב בַּהּ ״וַיִּיצֶר״ לֵית לַהּ יִצְרָא? וְהָא קָא חֲזֵינַן דְּמַזְּקָא וְנָשְׁכָא וּבָעֲטָא! אֶלָּא כִּדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי ״אוֹי לִי מִיּוֹצְרִי וְאוֹי לִי מִיִּצְרִי״.
אִי נָמֵי כִּדְרַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר. דְּאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: דּוּ פַּרְצוּפִין בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי״.
״וַיִּבֶן ה׳ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע״.
רַב וּשְׁמוּאֵל: חַד אָמַר פַּרְצוּף. וְחַד אָמַר זָנָב.
בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר פַּרְצוּף — הַיְינוּ דִּכְתִיב ״אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר זָנָב, מַאי ״אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי״? כִּדְרַבִּי אַמֵּי, דְּאָמַר רַבִּי אַמֵּי: ״אָחוֹר״ — לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, ״וָקֶדֶם״ — לְפוּרְעָנוּת.
בִּשְׁלָמָא ״אָחוֹר״ לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית — דְּלָא אִבְּרִי עַד מַעֲלֵי שַׁבְּתָא, אֶלָּא ״וָקֶדֶם״ לְפוּרְעָנוּת, פּוּרְעָנוּת דְּמַאי? אִילֵּימָא פּוּרְעָנוּת דְּנָחָשׁ, וְהָתַנְיָא רַבִּי אוֹמֵר: בִּגְדוּלָּה מַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל, וּבִקְלָלָה מַתְחִילִין מִן הַקָּטָן.
בִּגְדוּלָּה מַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל — דִּכְתִיב: ״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ וְגוֹ׳״. בִּקְלָלָה מַתְחִילִין מִן הַקָּטָן — בַּתְּחִלָּה נִתְקַלֵּל נָחָשׁ, וּלְבַסּוֹף נִתְקַלְּלָה חַוָּה, וּלְבַסּוֹף נִתְקַלֵּל אָדָם!
אֶלָּא פּוּרְעָנוּת דְּמַבּוּל, דִּכְתִיב: ״וַיִּמַח אֶת כׇּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה״, בְּרֵישָׁא אָדָם וַהֲדַר בְּהֵמָה.
בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר פַּרְצוּף, הַיְינוּ דִּכְתִיב ״וַיִּיצֶר״ בִּשְׁנֵי יוֹדִין. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר זָנָב, מַאי ״וַיִּיצֶר״?
כִּדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: ״אוֹי לִי מִיּוֹצְרִי אוֹי לִי מִיִּצְרִי״.
בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר פַּרְצוּף, הַיְינוּ דִּכְתִיב ״זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם״, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר זָנָב, מַאי ״זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם״? כִּדְרַבִּי אֲבָהוּ, דְּרַבִּי אֲבָהוּ רָמֵי: כְּתִיב: ״זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם״, וּכְתִיב ״כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם״! הָא כֵּיצַד? — בַּתְּחִלָּה עָלָה בְּמַחְשָׁבָה לִבְרֹאת שְׁנַיִם, וּלְבַסּוֹף לֹא נִבְרָא אֶלָּא אֶחָד.
בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר פַּרְצוּף, הַיְינוּ דִּכְתִיב ״וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה״, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר זָנָב, מַאי ״וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה״? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, וְאִיתֵּימָא רַב זְבִיד, וְאִיתֵּימָא רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לִמְקוֹם חֲתָךְ.
בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר זָנָב, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וַיִּבֶן״, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר פַּרְצוּף, מַאי ״וַיִּבֶן״?
לְכִדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא. דְּדָרֵשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא: מַאי דִּכְתִיב ״וַיִּבֶן ה׳ אֶת הַצֵּלָע״? מְלַמֵּד שֶׁקִּלְּעָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַוָּה, וֶהֱבִיאָהּ לְאָדָם הָרִאשׁוֹן — שֶׁכֵּן בִּכְרַכֵּי הַיָּם קוֹרִין לְקַלָּעִיתָא ״בַּנָּיְיתָא״.
דָּבָר אַחֵר: ״וַיִּבֶן״, אָמַר רַב חִסְדָּא, וְאָמְרִי לַהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: מְלַמֵּד שֶׁבְּנָאָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַוָּה כְּבִנְיַן אוֹצָר, מָה אוֹצָר זֶה קָצָר מִלְּמַעְלָה וְרָחָב מִלְּמַטָּה כְּדֵי לְקַבֵּל אֶת הַפֵּירוֹת, אַף אִשָּׁה קְצָרָה מִלְּמַעְלָה וּרְחָבָה מִלְּמַטָּה כְּדֵי לְקַבֵּל אֶת הַוָּלָד.
״וַיְבִיאֶהָ אֶל הָאָדָם״, אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: מְלַמֵּד שֶׁנַּעֲשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹשְׁבִין לְאָדָם הָרִאשׁוֹן, מִכָּאן לִמְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁיַּחֲזוֹר גָּדוֹל עִם קָטָן בְּשׁוֹשְׁבִינוּת, וְאַל יֵרַע לוֹ.
וּלְמַאן דְּאָמַר ״פַּרְצוּף״, הֵי מִינַּיְיהוּ סַגִּי בְּרֵישָׁא? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מִסְתַּבְּרָא דְּגַבְרָא סַגִּי בְּרֵישָׁא. דְּתַנְיָא: לֹא יְהַלֵּךְ אָדָם אֲחוֹרֵי אִשָּׁה בַּדֶּרֶךְ, וַאֲפִילּוּ אִשְׁתּוֹ. נִזְדַּמְּנָה לוֹ עַל הַגֶּשֶׁר — יְסַלְּקֶנָּה לִצְדָדִין. וְכׇל הָעוֹבֵר אֲחוֹרֵי אִשָּׁה בַּנָּהָר — אֵין לוֹ חֵלֶק לְעוֹלָם הַבָּא.
תָּנוּ רַבָּנַן: הַמַּרְצֶה מָעוֹת לְאִשָּׁה מִיָּדוֹ לְיָדָהּ כְּדֵי לְהִסְתַּכֵּל בָּהּ, אֲפִילּוּ יֵשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים כְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ — לֹא יִנָּקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם. שֶׁנֶּאֱמַר ״יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָּע״ — לֹא יִנָּקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם.
אָמַר רַב נַחְמָן: מָנוֹחַ עַם הָאָרֶץ הָיָה, דִּכְתִיב: ״וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ״.
מַתְקִיף לַהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֶלָּא מֵעַתָּה, גַּבֵּי אֶלְקָנָה, דִּכְתִיב: ״וַיֵּלֶךְ אֶלְקָנָה אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ״, וְגַבֵּי אֱלִישָׁע, דִּכְתִיב: ״וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ״, הָכִי נָמֵי אַחֲרֶיהָ מַמָּשׁ? אֶלָּא אַחֲרֵי דְבָרֶיהָ וְאַחֲרֵי עֲצָתָהּ, הָכָא נָמֵי אַחֲרֵי דְבָרֶיהָ וְאַחֲרֵי עֲצָתָהּ.
אָמַר רַב אָשֵׁי: וּלְמַאי דְּקָאָמַר רַב נַחְמָן, מָנוֹחַ עַם הָאָרֶץ הָיָה — אֲפִילּוּ בֵּי רַב נָמֵי לָא קְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתָּקׇם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים וַתֵּלַכְנָה אַחֲרֵי הָאִישׁ״ — וְלֹא לִפְנֵי הָאִישׁ.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲחוֹרֵי אֲרִי וְלֹא אֲחוֹרֵי אִשָּׁה, אֲחוֹרֵי אִשָּׁה וְלֹא אֲחוֹרֵי עֲבוֹדָה זָרָה, אֲחוֹרֵי עֲבוֹדָה זָרָה וְלֹא אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין.
וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא דָּרֵי מִידֵּי, וְאִי דָּרֵי מִידֵּי — לֵית לַן בַּהּ. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלֵיכָּא פִּתְחָא אַחֲרִינָא, וְאִי אִיכָּא פִּתְחָא אַחֲרִינָא — לֵית לַן בַּהּ. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא רְכִיב חֲמָרָא, אֲבָל רְכִיב חֲמָרָא — לֵית לַן בַּהּ. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא מַנַּח תְּפִילִּין, אֲבָל מַנַּח תְּפִילִּין — לֵית לַן בַּהּ.
אָמַר רַב: יֵצֶר הָרָע דּוֹמֶה לִזְבוּב וְיוֹשֵׁב בֵּין שְׁנֵי מִפְתְּחֵי הַלֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ״. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: כְּמִין חִטָּה הוּא דּוֹמֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַפֶּתַח חַטָּאת רוֹבֵץ״.
תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁתֵּי כְּלָיוֹת יֵשׁ בּוֹ בְּאָדָם, אַחַת יוֹעַצְתּוֹ לְטוֹבָה וְאַחַת יוֹעַצְתּוֹ לְרָעָה. וּמִסְתַּבְּרָא דְּטוֹבָה לִימִינוֹ וְרָעָה לִשְׂמֹאלוֹ, דִּכְתִיב: ״לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ״.
תָּנוּ רַבָּנַן: כְּלָיוֹת יוֹעֲצוֹת, לֵב מֵבִין, לָשׁוֹן מְחַתֵּךְ, פֶּה גּוֹמֵר, וֶשֶׁט מַכְנִיס וּמוֹצִיא כׇּל מִינֵי מַאֲכָל, קָנֶה מוֹצִיא קוֹל,William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
רֵיאָה שׁוֹאֶבֶת כׇּל מִינֵי מַשְׁקִין, כָּבֵד כּוֹעֵס, מָרָה זוֹרֶקֶת בּוֹ טִפָּה וּמְנִיחָתוֹ, טְחוֹל שׂוֹחֵק, קֻרְקְבָן טוֹחֵן, קֵיבָה יְשֵׁנָה, אַף נֵעוֹר. נֵעוֹר הַיָּשֵׁן יָשֵׁן הַנֵּעוֹר — נִמּוֹק וְהוֹלֵךְ לוֹ. תָּנָא: אִם שְׁנֵיהֶם יְשֵׁנִים אוֹ שְׁנֵיהֶם נֵעוֹרִים — מִיָּד מֵת.
תַּנְיָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: צַדִּיקִים יֵצֶר טוֹב שׁוֹפְטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי״. רְשָׁעִים יֵצֶר רַע שׁוֹפְטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נְאֻם פֶּשַׁע לָרָשָׁע בְּקֶרֶב לִבִּי אֵין פַּחַד אֱלֹהִים לְנֶגֶד עֵינָיו״. בֵּינוֹנִים — זֶה וָזֶה שׁוֹפְטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ מִשֹּׁפְטֵי נַפְשׁוֹ״.
אָמַר רַבָּה: כְּגוֹן אָנוּ בֵּינוֹנִים. אָמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: לָא שָׁבֵיק מָר חַיֵּי לְכׇל בְּרִיָּה?
וְאָמַר רָבָא: לָא אִיבְּרִי עָלְמָא אֶלָּא לְרַשִּׁיעֵי גְּמוּרֵי אוֹ לְצַדִּיקֵי גְּמוּרֵי. אָמַר רָבָא: לִידַּע אִינָשׁ בְּנַפְשֵׁיהּ אִם צַדִּיק גָּמוּר הוּא אִם לָאו. אָמַר רַב: לָא אִיבְּרִי עָלְמָא אֶלָּא לְאַחְאָב בֶּן עָמְרִי וּלְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא. לְאַחְאָב בֶּן עָמְרִי — הָעוֹלָם הַזֶּה, וּלְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא — הָעוֹלָם הַבָּא.
״וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלֹהֶיךָ״. תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם נֶאֱמַר ״בְּכָל נַפְשְׁךָ״, לָמָּה נֶאֱמַר ״בְּכָל מְאֹדֶךָ״?, וְאִם נֶאֱמַר ״בְּכָל מְאֹדֶךָ״, לָמָּה נֶאֱמַר ״בְּכָל נַפְשְׁךָ״? אֶלָּא אִם יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁגּוּפוֹ חָבִיב עָלָיו מִמָּמוֹנוֹ — לְכָךְ נֶאֱמַר ״בְּכָל נַפְשְׁךָ״. וְאִם יֵשׁ לָךְ אָדָם שֶׁמָּמוֹנוֹ חָבִיב עָלָיו מִגּוּפוֹ — לְכָךְ נֶאֱמַר ״בְּכָל מְאֹדֶךָ״. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״בְּכָל נַפְשְׁךָ״ אֲפִילּוּ נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ.
תָּנוּ רַבָּנַן: פַּעַם אַחַת גָּזְרָה מַלְכוּת הָרְשָׁעָה שֶׁלֹּא יַעַסְקוּ יִשְׂרָאֵל בַּתּוֹרָה. בָּא פַּפּוּס בֶּן יְהוּדָה וּמְצָאוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָיָה מַקְהִיל קְהִלּוֹת בָּרַבִּים וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה. אָמַר לוֹ: עֲקִיבָא אִי אַתָּה מִתְיָרֵא מִפְּנֵי מַלְכוּת?
אָמַר לוֹ: אֶמְשׁוֹל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה — לְשׁוּעָל שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ עַל גַּב הַנָּהָר, וְרָאָה דָּגִים שֶׁהָיוּ מִתְקַבְּצִים מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אַתֶּם בּוֹרְחִים? אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי רְשָׁתוֹת שֶׁמְּבִיאִין עָלֵינוּ בְּנֵי אָדָם. אָמַר לָהֶם: רְצוֹנְכֶם שֶׁתַּעֲלוּ לַיַּבָּשָׁה, וְנָדוּר אֲנִי וְאַתֶּם, כְּשֵׁם שֶׁדָּרוּ אֲבוֹתַי עִם אֲבוֹתֵיכֶם? אָמְרוּ לוֹ: אַתָּה הוּא שֶׁאוֹמְרִים עָלֶיךָ פִּקֵּחַ שֶׁבַּחַיּוֹת?! לֹא פִּקֵּחַ אַתָּה, אֶלָּא טִפֵּשׁ אַתָּה! וּמָה בִּמְקוֹם חִיּוּתֵנוּ, אָנוּ מִתְיָרְאִין, בִּמְקוֹם מִיתָתֵנוּ — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אַף אֲנַחְנוּ עַכְשָׁיו שֶׁאָנוּ יוֹשְׁבִים וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, שֶׁכָּתוּב בָּהּ: ״כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ״, כָּךְ, אִם אָנוּ הוֹלְכִים וּמְבַטְּלִים מִמֶּנָּה — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!
אָמְרוּ: לֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִים, עַד שֶׁתְּפָסוּהוּ לְרַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבָשׁוּהוּ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, וְתָפְסוּ לְפַפּוּס בֶּן יְהוּדָה וַחֲבָשׁוּהוּ אֶצְלוֹ. אָמַר לוֹ: פַּפּוּס, מִי הֲבִיאֲךָ לְכָאן? אָמַר לוֹ: אַשְׁרֶיךָ רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁנִּתְפַּסְתָּ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה. אוֹי לוֹ לְפַפּוּס שֶׁנִּתְפַּס עַל דְּבָרִים בְּטֵלִים.
בְּשָׁעָה שֶׁהוֹצִיאוּ אֶת רַבִּי עֲקִיבָא לַהֲרִיגָה זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע הָיָה, וְהָיוּ סוֹרְקִים אֶת בְּשָׂרוֹ בְּמַסְרְקוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, וְהָיָה מְקַבֵּל עָלָיו עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבֵּינוּ, עַד כָּאן?! אָמַר לָהֶם: כׇּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל פָּסוּק זֶה ״בְּכָל נַפְשְׁךָ״ אֲפִילּוּ נוֹטֵל אֶת נִשְׁמָתְךָ. אָמַרְתִּי: מָתַי יָבֹא לְיָדִי וַאֲקַיְּימֶנּוּ, וְעַכְשָׁיו שֶׁבָּא לְיָדִי, לֹא אֲקַיְּימֶנּוּ? הָיָה מַאֲרִיךְ בְּ״אֶחָד״, עַד שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתוֹ בְּ״אֶחָד״. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: ״אַשְׁרֶיךָ רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתְךָ בְּאֶחָד״.
אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: זוֹ תּוֹרָה וְזוֹ שְׂכָרָהּ? ״מִמְתִים יָדְךָ ה׳ מִמְתִים וְגוֹ׳״! אָמַר לָהֶם: ״חֶלְקָם בַּחַיִּים״. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: ״אַשְׁרֶיךָ רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁאַתָּה מְזוּמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא״.
לֹא יָקֵל אָדָם אֶת רֹאשׁוֹ כְּנֶגֶד שַׁעַר הַמִּזְרָח שֶׁהוּא מְכוּוָּן כְּנֶגֶד בֵּית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וְכוּ׳. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לֹא אָמְרוּ אֶלָּא מִן הַצּוֹפִים וְלִפְנִים, וּבְרוֹאֶה. אִיתְּמַר נָמֵי: אָמַר רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא אָמְרוּ אֶלָּא מִן הַצּוֹפִים וְלִפְנִים, וּבְרוֹאֶה וּבְשֶׁאֵין גָּדֵר, וּבִזְמַן שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה.
תָּנוּ רַבָּנַן: הַנִּפְנֶה בִּיהוּדָה, לֹא יִפָּנֶה מִזְרָח וּמַעֲרָב, אֶלָּא צָפוֹן וְדָרוֹם. וּבַגָּלִיל לֹא יִפָּנֶה אֶלָּא מִזְרָח וּמַעֲרָב. וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. שֶׁהָיָה רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא אָסְרוּ אֶלָּא בְּרוֹאֶה, וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם גָּדֵר, וּבִזְמַן שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה. וַחֲכָמִים אוֹסְרִים.
חֲכָמִים הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ צְדָדִין.
תַּנְיָא אִידַּךְ: הַנִּפְנֶה בִּיהוּדָה — לֹא יִפָּנֶה מִזְרָח וּמַעֲרָב אֶלָּא צָפוֹן וְדָרוֹם. וּבַגָּלִיל, צָפוֹן וְדָרוֹם — אָסוּר, מִזְרָח וּמַעֲרָב — מוּתָּר. וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. שֶׁהָיָה רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא אָסְרוּ אֶלָּא בְּרוֹאֶה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים — אָסוּר, בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים — מוּתָּר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹסֵר בְּכָל מָקוֹם.
רַבִּי עֲקִיבָא הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ חוּץ לָאָרֶץ.
רַבָּה הֲווֹ שַׁדְיָין לֵיהּ לִבְנֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב. אֲזַל אַבָּיֵי שְׁדַנְהוּ צְפוֹן וְדָרוֹם, עָל רַבָּה תָּרְצַנְהוּ. אֲמַר: מַאן הַאי דְּקָמְצַעַר לִי? אֲנָא כְּרַבִּי עֲקִיבָא סְבִירָא לִי דְּאָמַר: בְּכָל מָקוֹם אָסוּר.William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.