How do the daily blessings turn ordinary bodily acts into moments of recognition, and how does one bless for what is bad?
כיצד הופכות הברכות היומיות פעולות גופניות רגילות לרגעים של הכרה, וכיצד מברכים על מה שרע?
New things, and good within badדברים חדשים, וטובה בתוך רעה
The dispute between Rav Huna and Rabbi Yoḥanan on new purchases is reported in two versions: whether one blesses when one already has similar items, or when one buys again after a previous purchase. A baraita gives Rabbi Meir’s view that one who has similar items does not bless and Rabbi Yehuda’s that he does. In the second version Rabbi Yoḥanan fits neither, so the Gemara explains that Rabbi Yehuda would also require it after a repeated purchase, the dispute being stated to show Rabbi Meir’s strength, since a lenient ruling is preferable to show.
המחלוקת בין רב הונא לרבי יוחנן על קנייה חדשה נמסרת בשתי לשונות: אם מברכים כשיש לו כיוצא בהם, או כשקנה וחזר וקנה. ברייתא מביאה את שיטת רבי מאיר שאם יש לו כיוצא בהם אינו מברך, ואת שיטת רבי יהודה שמברך. בלשון השנייה רבי יוחנן אינו מתאים לאף אחד מהם, ולכן מסבירה הגמרא שגם רבי יהודה היה מחייב בקנה וחזר וקנה, והמחלוקת נשנתה להודיע כוחו של רבי מאיר, שכוח דהיתרא עדיף.
Blessing for the bad that contains good: a flood that sweeps over one’s field, which is bad now even if the silt will later improve it, receives “the true Judge.” Blessing for the good that contains bad: finding a lost object, which is good now even if the king might later take it, receives “who is good and does good.” The blessing follows the present experience, not the anticipated outcome.
מברך על הרעה מעין הטובה: כגון שקל בדקא בארעיה, אף על גב שטובה היא לו, שהארץ תעלה שירטון ותשבח, השתא מיהא רעה היא, ומברך "דיין האמת". ועל הטובה מעין הרעה: כגון שמצא מציאה, אף על גב שרעה היא לו, שאם ישמע בה המלך ייקחנה ממנו, השתא מיהא טובה היא, ומברך "הטוב והמטיב". הברכה הולכת אחר החוויה של עכשיו, לא אחר התוצאה הצפויה.
Vain prayer and the case of Leahתפילת שווא ומעשה לאה
Praying that one’s pregnant wife bear a son is called vain. Rav Yosef objects from Leah: after she judged that if the child were a boy, her sister Rachel would not even have as many tribes as the maidservants, the fetus turned into a girl, Dinah. The Gemara answers that one does not cite miracles, or that Leah prayed within forty days. A baraita gives the stages of prayer during pregnancy: in the first three days, for conception; until forty, for a son; until three months, for a normal fetus; until six, against miscarriage; until nine, for a safe birth.
המתפלל שתלד אשתו המעוברת זכר, הרי זו תפילת שווא. רב יוסף מקשה מלאה: לאחר שדנה דין בעצמה שאם זה זכר לא תהא אחותה רחל כאחת השפחות, מיד נהפך העובר לבת, דינה. הגמרא משיבה שאין מזכירים מעשה ניסים, או שמעשה לאה היה בתוך ארבעים יום. ברייתא נותנת את שלבי התפילה בזמן ההיריון: שלושה ימים ראשונים, שלא יסריח; עד ארבעים, שיהא זכר; עד שלושה חודשים, שלא יהא סנדל; עד שישה, שלא יהא נפל; ועד תשעה, שיצא בשלום.
Rabbi Yitzḥak son of Rav Ami says the child’s sex depends on which parent “emits seed first,” and the Gemara asks how prayer can then help; it answers that the case is when both are simultaneous. The section shows the Gemara holding both a natural mechanism and the possibility of prayer, and defining where prayer can still have effect.
רבי יצחק בריה דרב אמי אומר שמין הוולד תלוי במי שמזריע תחילה, והגמרא שואלת כיצד מועילה אז התפילה; היא משיבה שמדובר כשהזריעו שניהם בבת אחת. הקטע מראה כיצד הגמרא מחזיקה גם במנגנון טבעי וגם באפשרות של תפילה, ומגדירה היכן התפילה עדיין יכולה להשפיע.
Hillel’s calm and two kinds of fearשלוות הלל ושני סוגי פחד
A baraita tells that Hillel the Elder was returning from a journey and heard screaming in the city, and said he was confident it was not in his house. Of him it is written “he will not fear an evil report; his heart is firm, trusting in the Lord.” Rava says the verse can be read from beginning to end or end to beginning: he does not fear because his heart is firm, or his heart is firm, so he does not fear. Trust is both the cause and the consequence of calm.
ברייתא מספרת שהלל הזקן היה בא בדרך ושמע קול צווחה בעיר, ואמר: מובטח אני שאין זה בתוך ביתי. ועליו הכתוב אומר "משמועה רעה לא יירא, נכון לבו בטוח בה׳". רבא אומר שאפשר לדרוש את הפסוק מרישיה לסיפיה ומסיפיה לרישיה: אינו ירא משום שלבו נכון, או לבו נכון ולכן אינו ירא. הביטחון הוא גם סיבת השלווה וגם תוצאתה.
A student walking behind Rabbi Yishmael son of Rabbi Yose in Zion’s market was afraid, and was told: you are a sinner, as “sinners in Zion are afraid.” When he cited “happy is the man who always fears,” he was told it refers to Torah. Yehuda bar Natan, walking behind Rav Hamnuna, sighed, and was told he was inviting suffering, “what I feared has come upon me,” with the same answer about Torah. Anxiety about the world is distinguished from careful concern for learning.
תלמיד שהלך אחר רבי ישמעאל ברבי יוסי בשוק של ציון פחד, ונאמר לו: חוטא אתה, שנאמר "פחדו בציון חטאים". כשהביא "אשרי אדם מפחד תמיד", נאמר לו שזה בדברי תורה כתוב. יהודה בר נתן, שהלך אחר רב המנונא, נאנח, ונאמר לו שהוא מביא ייסורים על עצמו, "כי פחד פחדתי ויאתיני", ונענה באותה תשובה על דברי תורה. חרדה מפני העולם מובחנת מזהירות שבתלמוד תורה.
Entering a city, a bathhouse and bloodlettingכניסה לכרך, לבית המרחץ ולהקזת דם
A baraita gives prayers on entering and leaving a city: “may it be Your will to bring me in in peace,” thanks on entering, a request on leaving, and thanks on leaving with a prayer for the journey. Rav Matna limits this to a city where they do not judge and execute, or in another version applies it even there, since one may find no one to argue in his favor. One entering a bathhouse prays to be saved from harm, and if harm comes, that his death atone for his sins; Abaye says not to say this, so as not to open one’s mouth to Satan.
ברייתא נותנת תפילות לכניסה לכרך וליציאה ממנו: "יהי רצון שתכניסני לכרך זה לשלום", הודאה בכניסה, בקשה ביציאה, והודאה ביציאה עם תפילה לדרך. רב מתנא מגביל זאת לכרך שאין דנים והורגים בו, או בלשון אחרת מחיל זאת גם שם, שזימנין דלא מתרמי ליה אינש דיליף ליה זכותא. הנכנס לבית המרחץ מתפלל שיינצל, ואם יארע בו דבר קלקלה, שתהא מיתתו כפרה לעוונותיו; אביי אומר שלא יאמר כך, כדי שלא יפתח פיו לשטן.
Rabbi Abahu entered a bathhouse whose floor collapsed, was miraculously saved standing on a pillar while rescuing a hundred and one men, and said this is what Rabbi Aḥa meant by thanks for being saved from the fire. Rabbi Aḥa’s prayer before bloodletting asks that it bring healing, “for You are a faithful healer, since people are not in the way of healing but have become accustomed.” Abaye objects that one should not say this, since the school of Rabbi Yishmael derived permission for a physician to heal from “and he shall surely heal.” Afterward one says “blessed is He who heals freely.”
רבי אבהו נכנס לבית מרחץ שנפחת תחתיו, וניצל בנס כשעמד על עמוד והציל מאה ואחד אנשים, ואמר שזה מה שאמר רבי אחא על הודאה שהצילני מן האור. תפילת רבי אחא לפני הקזת דם מבקשת שיהא העסק לרפואה, "כי אל רופא נאמן אתה, לפי שאין דרכם של בני אדם לרפאות אלא שנהגו". אביי מקשה שלא יאמר כך, שהרי תנא דבי רבי ישמעאל לומד מ"ורפא ירפא" שניתנה רשות לרופא לרפאות. לאחר מכן אומר "ברוך רופא חינם".
The privy and “who formed man”בית הכסא ו"אשר יצר"
On the second side: one entering the privy would say “be honored, honored holy ones, servants of the Most High,” asking the accompanying angels to wait. Abaye says not to, lest they leave him, but to ask them to guard and wait. On leaving one says “who formed man in wisdom and created in him openings and cavities; if one of them were opened or closed, it would be impossible to stand before You.” Rav closes “healer of the sick,” Shmuel objects that this makes everyone sick and proposes “healer of all flesh,” Rav Sheshet “who acts wondrously,” and Rav Pappa says both.
בעמוד השני: הנכנס לבית הכסא היה אומר "התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון", ומבקש מן המלאכים המלווים להמתין. אביי אומר שלא יאמר כך, שמא יעזבוהו וילכו, אלא יבקש "שמרוני, עזרוני, המתינו לי". ביציאתו אומר "אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים... שאם ייפתח אחד מהם או ייסתם אחד מהם, אי אפשר לעמוד לפניך". רב חותם "רופא חולים", שמואל מקשה שבכך עשה את כולם חולים ומציע "רופא כל בשר", רב ששת "מפליא לעשות", ורב פפא אומר לומר את שתיהן.
Later authorities note that the request to the angels fell out of use; the daf itself already shows Abaye modifying it. The blessing after the privy, by contrast, became fixed, with Rav Pappa’s combined closing. The body’s functioning is treated as a daily wonder deserving praise.
פוסקים מאוחרים מציינים שהבקשה מן המלאכים יצאה מן השימוש; הדף עצמו כבר מראה את אביי משנה אותה. הברכה שלאחר בית הכסא, לעומת זאת, נקבעה, עם החתימה המשולבת של רב פפא. תפקוד הגוף נתפס כפלא יומיומי הראוי לשבח.
Bedtime and wakingשינה והתעוררות
One going to sleep recites Shema and “who casts the bonds of sleep on my eyes,” asking to lie down in peace, to be accustomed to mitzvot, not to come to sin, trial or disgrace, to be ruled by the good inclination, to be spared bad dreams and thoughts, that his bed be whole before God, and to wake. On waking one says “My God, the soul You placed in me is pure… who restores souls to dead bodies.” The two prayers frame the night as a passage from life to life.
ההולך לישון על מיטתו קורא שמע ואומר "המפיל חבלי שינה על עיני", ומבקש שישכיבהו לשלום, שירגילהו למצוות, שלא יביאהו לידי חטא, ניסיון ובזיון, שישלוט בו יצר טוב, שלא יבהילוהו חלומות רעים והרהורים רעים, שתהא מיטתו שלמה לפניו, ושיאיר עיניו. כשמתעורר אומר "אלהי, נשמה שנתת בי טהורה היא... המחזיר נשמות לפגרים מתים". שתי התפילות ממסגרות את הלילה כמעבר מחיים לחיים.
Each act of rising is given a blessing: hearing the rooster, opening the eyes, sitting up, dressing, standing upright, stepping on the ground, walking, putting on shoes, belting, covering the head, wrapping in tzitzit, laying tefillin, washing the hands, and washing the face, followed by a prayer to be accustomed to Torah, kept from sin and bad companions, and granted grace, ending “who bestows good kindnesses on His people Israel.” The morning is organized as a sequence of recognitions.
לכל פעולה של קימה ניתנת ברכה: שמיעת קול התרנגול, פקיחת העיניים, הישיבה, הלבישה, הזקיפה, הירידה לארץ, ההליכה, נעילת המנעלים, חגירת החגורה, כיסוי הראש, העיטוף בציצית, הנחת התפילין, נטילת הידיים ורחיצת הפנים, ואחריה תפילה שירגילנו בתורתו, ירחיקנו מחטא ומחבר רע, ויתננו לחן ולחסד, וחותמת "גומל חסדים טובים לעמו ישראל". הבוקר מאורגן כרצף של הכרות.
Blessing for the bad with joyברכה על הרעה בשמחה
What does “bless for the bad as for the good” mean, since the formulas differ? Rava says: to accept them with joy. Rabbi Aḥa cites “of kindness and judgment I will sing,” Rabbi Shmuel bar Naḥmani “in the Lord I praise His word, in God I praise His word,” for good and for punishment, Rabbi Tanḥum “I will lift the cup of salvation… I find trouble and sorrow, and call on the name of the Lord,” and the Rabbis “the Lord gave and the Lord took.” Rav Huna in Rabbi Meir’s name says one should always say: all that the Merciful One does is for the good.
מה פירוש "חייב לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה", כשהנוסחים שונים? רבא אומר: לקבולינהו בשמחה. רבי אחא מביא "חסד ומשפט אשירה", רבי שמואל בר נחמני "בה׳ אהלל דבר, באלהים אהלל דבר", על מידה טובה ועל מידת פורענות, רבי תנחום "כוס ישועות אשא... צרה ויגון אמצא ובשם ה׳ אקרא", ורבנן "ה׳ נתן וה׳ לקח". רב הונא בשם רבי מאיר אומר: לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד.
Rabbi Akiva was traveling, was refused lodging and said “all that the Merciful One does is for the good.” He slept in the field with a rooster, a donkey and a lamp; the wind blew out the lamp, a cat ate the rooster, a lion ate the donkey, and each time he said the same. That night an army came and captured the town. The story’s conclusion is drawn on the next daf: had the lamp, the rooster or the donkey betrayed his presence, he too would have been taken.
רבי עקיבא הלך בדרך, לא נתנו לו אכסניה, ואמר "כל דעביד רחמנא לטב". הוא לן בשדה עם תרנגול, חמור ונר; הרוח כיבתה את הנר, החתול אכל את התרנגול, האריה אכל את החמור, ובכל פעם אמר אותו דבר. בלילה ההוא בא גייס ושבה את העיר. מסקנת הסיפור נאמרת בדף הבא: אילו היו הנר, התרנגול או החמור מסגירים את מקומו, היה נשבה גם הוא.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why does the blessing follow the present experience rather than the expected outcome?מדוע הברכה הולכת אחר החוויה של עכשיו ולא אחר התוצאה הצפויה?
- How does Rava’s double reading of Hillel’s verse describe the relation between trust and calm?כיצד מתארת הקריאה הכפולה של רבא בפסוק על הלל את היחס בין ביטחון לשלווה?
- Why does Abaye object to saying that people “are not in the way of healing”?מדוע מקשה אביי על האמירה ש"אין דרכם של בני אדם לרפאות"?
- What does “accept them with joy” require of a person who receives bad news?מה דורש "לקבולינהו בשמחה" מאדם המקבל בשורה רעה?
The source sheetדף המקורות
מִכְּלָל דְּכִי קָנָה וְחָזַר וְקָנָה, דִּבְרֵי הַכֹּל אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ.
וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: אָמַר רַב הוּנָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא קָנָה וְחָזַר וְקָנָה, אֲבָל קָנָה וְחָזַר וְקָנָה — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ קָנָה חָזַר וְקָנָה — צָרִיךְ לְבָרֵךְ. מִכְּלָל דְּכִי יֵשׁ לוֹ וְקָנָה — דִּבְרֵי הַכֹּל צָרִיךְ לְבָרֵךְ.
מֵיתִיבִי: בָּנָה בַּיִת חָדָשׁ וְאֵין לוֹ כַּיּוֹצֵא בּוֹ, קָנָה כֵּלִים חֲדָשִׁים וְאֵין לוֹ כַּיּוֹצֵא בָּהֶם — צָרִיךְ לְבָרֵךְ. יֵשׁ לוֹ כַּיּוֹצֵא בָּהֶם — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ צָרִיךְ לְבָרֵךְ.
בִּשְׁלָמָא לְלִישָּׁנָא קַמָּא — רַב הוּנָא כְּרַבִּי מֵאִיר, וְרַבִּי יוֹחָנָן כְּרַבִּי יְהוּדָה. אֶלָּא לְלִישָּׁנָא בָּתְרָא, בִּשְׁלָמָא רַב הוּנָא כְּרַבִּי יְהוּדָה, אֶלָּא רַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר כְּמַאן? לָא כְּרַבִּי מֵאִיר וְלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה!
אָמַר לָךְ רַבִּי יוֹחָנָן: הוּא הַדִּין דִּלְרַבִּי יְהוּדָה קָנָה וְחָזַר וְקָנָה — נָמֵי צָרִיךְ לְבָרֵךְ. וְהָא דְּקָא מִיפַּלְגִי בְּיֵשׁ לוֹ וְקָנָה, לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבִּי מֵאִיר דַּאֲפִילּוּ קָנָה וְיֵשׁ לוֹ — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ, וְכׇל שֶׁכֵּן קָנָה וְחָזַר וְקָנָה דְּאֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ.
וְלִיפַּלְגוּ בְּקָנָה וְחָזַר וְקָנָה דְּאֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ, לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבִּי יְהוּדָה! כֹּחַ דְּהֶתֵּירָא עֲדִיף לֵיהּ.
מְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כּוּ׳.
הֵיכִי דָּמֵי? כְּגוֹן דִּשְׁקַל בִּדְקָא בְּאַרְעֵיהּ, אַף עַל גַּב דְּטָבָא הִיא לְדִידֵיהּ, דְּמַסְּקָא אַרְעָא שִׂירְטוֹן וְשָׁבְחָא, הַשְׁתָּא מִיהָא רָעָה הִיא.
וְעַל הַטּוֹבָה כּוּ׳.
הֵיכִי דָּמֵי? כְּגוֹן דְּאַשְׁכַּח מְצִיאָה, אַף עַל גַּב דְּרָעָה הִיא לְדִידֵיהּ, דְּאִי שָׁמַע בַּהּ מַלְכָּא שָׁקֵיל לַהּ מִינֵּיהּ, הַשְׁתָּא מִיהָא טוֹבָה הִיא.
הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעוּבֶּרֶת וְאָמַר: ״יְהִי רָצוֹן שֶׁתֵּלֵד כּוּ׳״ — הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא.
וְלָא מַהֲנֵי רַחֲמֵי? מֵתִיב רַב יוֹסֵף: ״וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה״: מַאי ״וְאַחַר״? אָמַר רַב: לְאַחַר שֶׁדָּנָה לֵאָה דִּין בְּעַצְמָהּ וְאָמְרָה: שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים עֲתִידִין לָצֵאת מִיַּעֲקֹב, שִׁשָּׁה יָצְאוּ מִמֶּנִּי וְאַרְבָּעָה מִן הַשְּׁפָחוֹת, הֲרֵי עֲשָׂרָה. אִם זֶה זָכָר, לֹא תְּהֵא אֲחוֹתִי רָחֵל כְּאַחַת הַשְּׁפָחוֹת, מִיָּד נֶהֶפְכָה לְבַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה״. אֵין מַזְכִּירִין מַעֲשֵׂה נִסִּים.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מַעֲשֶׂה דְּלֵאָה בְּתוֹךְ אַרְבָּעִים יוֹם הֲוָה. כִּדְתַנְיָא: שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים — יְבַקֵּשׁ אָדָם רַחֲמִים שֶׁלֹּא יַסְרִיחַ. מִשְּׁלֹשָׁה וְעַד אַרְבָּעִים יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים שֶׁיְּהֵא זָכָר. מֵאַרְבָּעִים יוֹם וְעַד שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים — יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים שֶׁלֹּא יְהֵא סַנְדָּל. מִשְּׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וְעַד שִׁשָּׁה — יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים שֶׁלֹּא יְהֵא נֵפֶל. מִשִּׁשָּׁה וְעַד תִּשְׁעָה — יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים שֶׁיֵּצֵא בְּשָׁלוֹם.
וּמִי מַהֲנֵי רַחֲמֵי? וְהָאָמַר רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב אַמֵּי: אִישׁ מַזְרִיעַ תְּחִלָּה — יוֹלֶדֶת נְקֵבָה, אִשָּׁה מַזְרַעַת תְּחִלָּה — יוֹלֶדֶת זָכָר. שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר״! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן שֶׁהִזְרִיעוּ שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת.
הָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ.
תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּהִלֵּל הַזָּקֵן שֶׁהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וְשָׁמַע קוֹל צְוָחָה בָּעִיר, אָמַר: מוּבְטָח אֲנִי שֶׁאֵין זֶה בְּתוֹךְ בֵּיתִי. וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה׳״. אָמַר רָבָא: כׇּל הֵיכִי דְּדָרְשַׁתְּ לְהַאי קְרָא מֵרֵישֵׁיהּ לְסֵיפֵיהּ — מִדְּרִישׁ, מִסֵּיפֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ — מִדְּרִישׁ: מֵרֵישֵׁיהּ לְסֵיפֵיהּ מִדְּרִישׁ — ״מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא״, מַה טַּעַם? — ״נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה׳״. מִסֵּיפֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ מִדְּרִישׁ — ״נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה׳, מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא״.
הַהוּא תַּלְמִידָא דַּהֲוָה קָא אָזֵיל בָּתְרֵיהּ דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי בְּשׁוּקָא דְצִיּוֹן. חַזְיֵיהּ דְּקָא מְפַחֵיד. אֲמַר לֵיהּ: חַטָּאָה אַתְּ, דִּכְתִיב: ״פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חֲטָאִים״. אֲמַר לֵיהּ: וְהָכְתִיב ״אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד״! אֲמַר לֵיהּ: הַהוּא בְּדִבְרֵי תוֹרָה כְּתִיב.
יְהוּדָה בַּר נָתָן הֲוָה שָׁקֵיל וְאָזֵיל בָּתְרֵיהּ דְּרַב הַמְנוּנָא. אִתְּנַח. אֲמַר לֵיהּ: יִסּוּרִים בָּעֵי הַהוּא גַּבְרָא לְאֵתוּיֵי אַנַּפְשֵׁיהּ? דִּכְתִיב: ״כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי״! וְהָא כְּתִיב: ״אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד״! הָהוּא בְּדִבְרֵי תוֹרָה כְּתִיב.
הַנִּכְנָס לִכְרַךְ.
תָּנוּ רַבָּנַן: בִּכְנִיסָתוֹ מַהוּ אוֹמֵר? — ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי שֶׁתַּכְנִיסֵנִי לִכְרַךְ זֶה לְשָׁלוֹם״. נִכְנַס, אוֹמֵר: ״מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי שֶׁהִכְנַסְתַּנִי לִכְרַךְ זֶה לְשָׁלוֹם״. בִּקֵּשׁ לָצֵאת, אוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, שֶׁתּוֹצִיאֵנִי מִכְּרַךְ זֶה לְשָׁלוֹם״. יָצָא, אוֹמֵר: ״מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי שֶׁהוֹצֵאתַנִי מִכְּרַךְ זֶה לְשָׁלוֹם. וּכְשֵׁם שֶׁהוֹצֵאתַנִי לְשָׁלוֹם, כָּךְ תּוֹלִיכֵנִי לְשָׁלוֹם, וְתִסְמְכֵנִי לְשָׁלוֹם, וְתַצְעִידֵנִי לְשָׁלוֹם, וְתַצִּילֵנִי מִכַּף כׇּל אוֹיֵב וְאוֹרֵב בַּדֶּרֶךְ״.
אָמַר רַב מַתְנָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּכְרַךְ שֶׁאֵין דָּנִין וְהוֹרְגִין בּוֹ, אֲבָל בִּכְרַךְ שֶׁדָּנִין וְהוֹרְגִין בּוֹ — לֵית לַן בַּהּ.
אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב מַתְנָא: אֲפִילּוּ בִּכְרַךְ שֶׁדָּנִין וְהוֹרְגִין בּוֹ, זִימְנִין דְּלָא מִתְרְמֵי לֵיהּ אִינָשׁ דְּיָלֵיף לֵיהּ זְכוּתָא.
תָּנוּ רַבָּנַן: הַנִּכְנָס לְבֵית הַמֶּרְחָץ, אוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי שֶׁתַּצִּילֵנִי מִזֶּה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, וְאַל יֶאֱרַע בִּי דְּבַר קַלְקָלָה וְעָוֹן. וְאִם יֶאֱרַע בִּי דְּבַר קַלְקָלָה וְעָוֹן — תְּהֵא מִיתָתִי כַּפָּרָה לְכׇל עֲוֹנוֹתַי״.
אָמַר אַבָּיֵי: לָא לֵימָא אִינָשׁ הָכִי, דְּלָא לִפְתַּח פּוּמֵּיהּ לְשָׂטָן. דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, וְכֵן תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב יוֹסֵי: לְעוֹלָם אַל יִפְתַּח אָדָם פִּיו לַשָּׂטָן.
אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאי קְרָאָה — דִּכְתִיב: ״כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ״, מַאי אַהְדַּר לְהוּ נָבִיא — ״שִׁמְעוּ דְּבַר ה׳ קְצִינֵי סְדֹם וְגוֹ׳״.
כִּי נָפֵיק מַאי אוֹמֵר? אָמַר רַב אַחָא: ״מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה׳ שֶׁהִצַּלְתַּנִי מִן הָאוּר״.
רַבִּי אֲבָהוּ עָל לְבֵי בָנֵי. אִפְּחִית בֵּי בָנֵי מִתּוּתֵיהּ, אִתְרְחִישׁ לֵיהּ נִיסָּא קָם עַל עַמּוּדָא, שֵׁזִיב מְאָה וְחַד גַּבְרֵי בְּחַד אֵבְרֵיהּ. אֲמַר: הַיְינוּ דְּרַב אַחָא.
דְּאָמַר רַב אַחָא: הַנִּכְנָס לְהַקִּיז דָּם, אוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי שֶׁיְּהֵא עֵסֶק זֶה לִי לִרְפוּאָה, וּתְרַפְּאֵנִי. כִּי אֵל רוֹפֵא נֶאֱמָן אָתָּה וּרְפוּאָתְךָ אֱמֶת, לְפִי שֶׁאֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם לְרַפּאוֹת אֶלָּא שֶׁנָּהֲגוּ״.
אָמַר אַבָּיֵי: לָא לֵימָא אִינָשׁ הָכִי, דְּתָנֵי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְרַפֹּא יְרַפֵּא״ — מִכָּאן שֶׁנִּיתְּנָה רְשׁוּת לָרוֹפֵא לְרַפּאוֹת.
כִּי קָאֵי מַאי אוֹמֵר? — אָמַר רַב אַחָא: ״בָּרוּךְ … רוֹפֵא חִנָּם״.William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
הַנִּכְנָס לְבֵית הַכִּסֵּא, אוֹמֵר: ״הִתְכַּבְּדוּ מְכוּבָּדִים קְדוֹשִׁים מְשָׁרְתֵי עֶלְיוֹן, תְּנוּ כָּבוֹד לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הַרְפּוּ מִמֶּנִּי עַד שֶׁאֶכָּנֵס וְאֶעֱשֶׂה רְצוֹנִי וְאָבֹא אֲלֵיכֶם״. אָמַר אַבָּיֵי: לָא לֵימָא אִינָשׁ הָכִי, דִּלְמָא שָׁבְקִי לֵיהּ וְאָזְלִי. אֶלָּא לֵימָא: ״שִׁמְרוּנִי שִׁמְרוּנִי, עִזְרוּנִי עִזְרוּנִי, סִמְכוּנִי סִמְכוּנִי, הַמְתִּינוּ לִי הַמְתִּינוּ לִי עַד שֶׁאֶכָּנֵס וְאֵצֵא, שֶׁכֵּן דַּרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם״. כִּי נָפֵיק, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ ... אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחׇכְמָה, וּבָרָא בּוֹ נְקָבִים נְקָבִים, חֲלָלִים חֲלָלִים, גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִּסֵּא כְּבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ אִם יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשָׁר לַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ״.
מַאי חָתֵים? אָמַר רַב: ״רוֹפֵא חוֹלִים״. אָמַר שְׁמוּאֵל: קָא שַׁוִּינְהוּ אַבָּא לְכוּלֵּי עָלְמָא קְצִירֵי. אֶלָּא: ״רוֹפֵא כׇל בָּשָׂר״. רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: ״מַפְלִיא לַעֲשׂוֹת״. אָמַר רַב פָּפָּא: הִלְכָּךְ נֵמְרִינְהוּ לְתַרְוַיְיהוּ — ״רוֹפֵא כׇל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת״.
הַנִּכְנָס לִישַׁן עַל מִטָּתוֹ, אוֹמֵר מִ״שְּׁמַע יִשְׂרָאֵל״ עַד ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״, וְאוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … הַמַּפִּיל חַבְלֵי שֵׁינָה עַל עֵינַי וּתְנוּמָה עַל עַפְעַפַּי, וּמֵאִיר לְאִישׁוֹן בַּת עָיִן. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי, שֶׁתַּשְׁכִּיבֵנִי לְשָׁלוֹם, וְתֵן חֶלְקִי בְּתוֹרָתֶךָ, וְתַרְגִּילֵנִי לִידֵי מִצְוָה, וְאַל תַּרְגִּילֵנִי לִידֵי עֲבֵירָה, וְאַל תְּבִיאֵנִי לִידֵי חֵטְא, וְלֹא לִידֵי עָוֹן, וְלֹא לִידֵי נִסָּיוֹן, וְלֹא לִידֵי בִזָּיוֹן. וְיִשְׁלוֹט בִּי יֵצֶר טוֹב, וְאַל יִשְׁלוֹט בִּי יֵצֶר הָרָע. וְתַצִּילֵנִי מִפֶּגַע רַע, וּמֵחֳלָאִים רָעִים. וְאַל יְבַהֲלוּנִי חֲלוֹמוֹת רָעִים וְהִרְהוּרִים רָעִים. וּתְהֵא מִטָּתִי שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ. וְהָאֵר עֵינַי פֶּן אִישַׁן הַמָּוֶת. בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ הַמֵּאִיר לָעוֹלָם כּוּלּוֹ בִּכְבוֹדוֹ״.
כִּי מִתְּעַר אוֹמֵר: ״אֱלֹהַי, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה. אַתָּה יְצַרְתָּהּ בִּי, אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי, וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי, וְאַתָּה עָתִיד לִיטְּלָהּ מִמֶּנִּי וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לְעָתִיד לָבֹא. כׇּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבִּי מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, רִבּוֹן כׇּל הָעוֹלָמִים, אֲדוֹן כׇּל הַנְּשָׁמוֹת. בָּרוּךְ אַתָּה ה׳, הַמַּחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים מֵתִים״.
כִּי שָׁמַע קוֹל תַּרְנְגוֹלָא, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … אֲשֶׁר נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִּינָה לְהַבְחִין בֵּין יוֹם וּבֵין לָיְלָה״. כִּי פָּתַח עֵינֵיהּ, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … פּוֹקֵחַ עִוְּרִים״. כִּי תָּרֵיץ וְיָתֵיב, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … מַתִּיר אֲסוּרִים״. כִּי לָבֵישׁ, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … מַלְבִּישׁ עֲרוּמִּים״. כִּי זָקֵיף, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … זוֹקֵף כְּפוּפִים״. כִּי נָחֵית לְאַרְעָא, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … רוֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם״. כִּי מְסַגֵּי, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר״. כִּי סַיֵּים מְסָאנֵיהּ, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … שֶׁעָשָׂה לִי כׇּל צׇרְכִּי״. כִּי אָסַר הֶמְיָינֵיהּ, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … אוֹזֵר יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּרָה״. כִּי פָּרֵיס סוּדָרָא עַל רֵישֵׁיהּ, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה״.
כִּי מִעֲטַף בְּצִיצִית, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהִתְעַטֵּף בְּצִיצִית״. כִּי מַנַּח תְּפִילִּין אַדְּרָעֵיהּ, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַנִּיחַ תְּפִילִּין״, אַרֵישֵׁיהּ, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת תְּפִילִּין״. כִּי מָשֵׁי יְדֵיהּ ,לֵימָא: ״בָּרוּךְ … אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדַיִם״. כִּי מָשֵׁי אַפֵּיהּ, לֵימָא: בָּרוּךְ … הַמַּעֲבִיר חֶבְלֵי שֵׁינָה מֵעֵינָי וּתְנוּמָה מֵעַפְעַפָּי. וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי, שֶׁתַּרְגִּילֵנִי בְּתוֹרָתֶךָ, וְדַבְּקֵנִי בְּמִצְוֹתֶיךָ, וְאַל תְּבִיאֵנִי לֹא לִידֵי חֵטְא, וְלֹא לִידֵי עָוֹן, וְלֹא לִידֵי נִסָּיוֹן, וְלֹא לִידֵי בִזָּיוֹן. וְכוֹף אֶת יִצְרִי לְהִשְׁתַּעְבֵּד לָךְ. וְרַחֲקֵנִי מֵאָדָם רָע, וּמֵחָבֵר רָע. וְדַבְּקֵנִי בְּיֵצֶר טוֹב וּבְחָבֵר טוֹב בְּעוֹלָמֶךָ. וּתְנֵנִי הַיּוֹם וּבְכׇל יוֹם לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים בְּעֵינֶיךָ וּבְעֵינֵי כׇּל רוֹאַי, וְתִגְמְלֵנִי חֲסָדִים טוֹבִים. בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל״.
חַיָּיב אָדָם לְבָרֵךְ כּוּ׳: מַאי ״חַיָּיב לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה״? אִילֵּימָא כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״, כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הָרָעָה ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״, וְהָתְנַן עַל בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת אוֹמֵר ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״, עַל בְּשׂוֹרוֹת רָעוֹת אוֹמֵר ״בָּרוּךְ … דַּיַּין הָאֱמֶת״! אָמַר רָבָא: לֹא נִצְרְכָה, אֶלָּא לְקַבּוֹלִינְהוּ בְּשִׂמְחָה.
אָמַר רַב אַחָא מִשּׁוּם רַבִּי לֵוִי: מַאי קְרָא — ״חֶסֶד וּמִשְׁפָּט אָשִׁירָה לְךָ ה׳ אֲזַמֵּרָה״. אִם חֶסֶד — אָשִׁירָה, וְאִם מִשְׁפָּט — אָשִׁירָה.
רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר, מֵהָכָא: ״בַּה׳ אֲהַלֵּל דָּבָר בֵּאלֹהִים אֲהַלֵּל דָּבָר״. בַּה׳ אֲהַלֵּל דָּבָר — זוֹ מִדָּה טוֹבָה, בֵּאלֹהִים אֲהַלֵּל דָּבָר — זוֹ מִדַּת פּוּרְעָנוּת.
רַבִּי תַּנְחוּם אָמַר: מֵהָכָא: ״כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה׳ אֶקְרָא״, ״צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא וּבְשֵׁם ה׳ אֶקְרָא״.
וְרַבָּנַן אָמְרִי, מֵהָכָא: ״ה׳ נָתָן וַה׳ לָקָח יְהִי שֵׁם ה׳ מְבֹרָךְ״.
אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, וְכֵן תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם רָגִיל לוֹמַר: ״כׇּל דְּעָבֵיד רַחֲמָנָא לְטָב עָבֵיד״.
כִּי הָא דְּרַבִּי עֲקִיבָא דַּהֲוָה קָאָזֵיל בְּאוֹרְחָא. מְטָא לְהַהִיא מָתָא, בְּעָא אוּשְׁפִּיזָא לָא יָהֲבִי לֵיהּ. אֲמַר: ״כׇּל דְּעָבֵיד רַחֲמָנָא — לְטָב״. אֲזַל וּבָת בְּדַבְרָא, וַהֲוָה בַּהֲדֵיהּ תַּרְנְגוֹלָא וַחֲמָרָא וּשְׁרָגָא. אֲתָא זִיקָא כַּבְיֵיהּ לִשְׁרָגָא. אֲתָא שׁוּנָּרָא אַכְלֵיהּ לְתַרְנְגוֹלָא. אֲתָא אַרְיָה אַכְלֵיהּ לַחֲמָרָא. אֲמַר: ״כׇּל דְּעָבֵיד רַחֲמָנָא — לְטָב״. בֵּיהּ בְּלֵילְיָא אֲתָא גְּיָיסָא, שַׁבְיַיהּ לְמָתָא. אֲמַר לְהוּ: לָאו אֲמַרִי לְכוּ כׇּל מַה שֶּׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּאWilliam Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.