How does the daf describe God’s presence among those who pray and study, and what conduct does that presence demand?
כיצד מתאר הדף את נוכחות ה׳ בין המתפללים והלומדים, ואיזו הנהגה דורשת נוכחות זו?
Waiting and unseen forcesהמתנה ומזיקין
Rabbi Yose son of Rabbi Ḥanina answers the open question: one who waits for his fellow merits the blessings of “if only you had listened to My commandments, your peace would be like a river.” Abba Binyamin teaches that if the eye were permitted to see, no creature could stand before the harmful spirits. Abaye says they outnumber us and surround us like the earth around a furrow, Rav Huna says each of us has a thousand at his left and ten thousand at his right, and Rava attributes crowding at the kalla, tired knees, worn garments and bruised feet to them.
רבי יוסי ברבי חנינא משיב על השאלה הפתוחה: מי שממתין לחברו זוכה לברכות "לוא הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך". אבא בנימין מלמד שאלמלי ניתנה רשות לעין לראות, אין כל בריה יכולה לעמוד מפני המזיקין. אביי אומר שהם מרובים מאיתנו ועומדים עלינו ככסלא לאוגיא, רב הונא אומר שכל אחד מאיתנו יש לו אלף משמאלו ורבבה מימינו, ורבא תולה בהם את הדוחק בכלה, את הברכיים העייפות, את הבגדים הבלויים ואת הרגליים החבולות.
The Gemara also reports ways to perceive them, and that Rav Bibi bar Abaye tried and was harmed until the Sages prayed for him and he was healed. The story functions as a warning against seeking out what is hidden.
הגמרא מביאה גם דרכים להבחין בהם, ומספרת שרב ביבי בר אביי עשה כן, ראה ונזק, עד שביקשו החכמים רחמים עליו ונתרפא. הסיפור משמש אזהרה מפני חיפוש אחר הנסתר.
Where the Shekhina dwellsהיכן שורה השכינה
Abba Binyamin says a person’s prayer is heard only in the synagogue, “to hear the song and the prayer”: where there is song, there prayer should be. Rabbi Yitzḥak derives that God is found in the synagogue, that the Shekhina is with ten who pray, with three who sit in judgment, with two who study, “then those who fear the Lord spoke one to another,” and even with one, “in every place where I cause My name to be mentioned I will come to you.” Rav Ashi adds that one who intended a mitzvah and was prevented is credited as if he did it.
אבא בנימין אומר שאין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, "לשמוע אל הרנה ואל התפלה": במקום רינה שם תהא תפילה. רבי יצחק לומד שהקב"ה מצוי בבית הכנסת, ושהשכינה עם עשרה שמתפללים, עם שלושה שיושבים בדין, עם שניים שעוסקים בתורה, "אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו", ואפילו עם אחד, "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך". רב אשי מוסיף שחשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה.
If even one, why mention more? The words of two are written in the book of remembrance, those of one are not. Judgment needed a verse, lest one think it merely makes peace, so it counts as Torah. With ten the Shekhina comes first, while with three it comes only once they sit.
ואם אפילו אחד, למה להזכיר יותר? שניים, מילייהו מיכתבן בספר הזכרונות, ואחד אינו נכתב. דין הוצרך לפסוק, שמא תאמר דינא שלמא בעלמא הוא, קמשמע לן שדינא נמי היינו תורה. בעשרה השכינה קודמת ובאה, ובשלושה רק עד שיֵשבו.
God’s tefillinתפילין של הקב"ה
Rabbi Yitzḥak derives that God wears tefillin from “the Lord swore by His right hand and by His strong arm”: His right hand is Torah, His strong arm is tefillin, and Rabbi Eliezer the Great reads “they will see that the Lord’s name is called upon you” as head tefillin. Rav Ḥiyya bar Avin says God’s tefillin contain “who is like Your people Israel, one nation on earth”: you made Me one entity in the world through Shema, and I will make you one entity in the world.
רבי יצחק לומד שהקב"ה מניח תפילין מן "נשבע ה׳ בימינו ובזרוע עוזו": בימינו זו תורה, ובזרוע עוזו אלו תפילין, ורבי אליעזר הגדול קורא "וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך" כתפילין שבראש. רב חייא בר אבין אומר שבתפילין של מרי עלמא כתוב "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ": אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם בקריאת שמע, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם.
Rav Aḥa son of Rava asks about the other compartments, and Rav Ashi lists verses of Israel’s uniqueness. Since that would make too many compartments, they are grouped: the two “who is a great nation” in one, “happy are you, Israel” with “who is like Your people” in one, “or has God tried” in one and “to set you on high” in one, all written in the arm tefillin.
רב אחא בריה דרבא שואל על שאר הבתים, ורב אשי מונה פסוקים על ייחודם של ישראל. מכיוון שאז יהיו יותר מדי בתים, הם מקובצים: שני "כי מי גוי גדול" בבית אחד, "אשריך ישראל" ו"ומי כעמך ישראל" בבית אחד, "או הנסה אלהים" בבית אחד, ו"ולתתך עליון" בבית אחד, וכולם כתובים בתפילין של יד.
Synagogue presence and a fixed placeנוכחות בבית הכנסת ומקום קבוע
Rabbi Yitzḥak says that if one who regularly comes to the synagogue fails to come one day, God asks after him; if he went for a mitzvah, “there is light for him,” and if for his own affairs, there is none. Rabbi Yoḥanan says God is angry when He comes to a synagogue and finds no ten: “why did I come and there was no one?” Rav Huna says that whoever fixes a place for his prayer has the God of Abraham as his help, and at his death he is called humble and pious, of Abraham’s disciples, since Abraham returned “to the place where he had stood.” Later authorities discuss the halakha of a fixed place.
רבי יצחק אומר שכל הרגיל לבוא לבית הכנסת ולא בא יום אחד, הקב"ה משאיל בו; אם לדבר מצוה הלך, נוגה לו, ואם לדבר הרשות, אין נוגה לו. רבי יוחנן אומר שבשעה שהקב"ה בא לבית הכנסת ולא מצא בו עשרה, מיד הוא כועס: "מדוע באתי ואין איש?" רב הונא אומר שכל הקובע מקום לתפילתו, אלהי אברהם בעזרו, וכשמת אומרים לו: אי עניו, אי חסיד, מתלמידיו של אברהם אבינו, שכן אברהם שב "אל המקום אשר עמד שם". פוסקים מאוחרים דנים בהלכת מקום קבוע.
Running, reward and behind the synagogueריצה, שכר ואחורי בית הכנסת
Rav Huna says one leaving the synagogue should not take large strides; Abaye adds that to enter it is a mitzvah to run, “let us pursue knowledge of the Lord.” Rabbi Zeira once thought the Sages running to a lecture on Shabbat were violating it, but on hearing Rabbi Yehoshua ben Levi’s teaching, he ran too. Then a series follows: the reward of a lecture is running, of the kalla crowding, of a halakha reasoning, of a house of mourning silence, of a fast charity, of a eulogy raising the voice, of a wedding words.
רב הונא אומר שהיוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה; אביי מוסיף שלהיכנס מצוה לרוץ, "נרדפה לדעת את ה׳". רבי זירא חשב פעם שהחכמים הרצים לפרקא בשבת מחללים אותה, אבל כששמע את דברי רבי יהושע בן לוי, רץ גם הוא. אחר כך באה סדרה: אגרא דפרקא רהטא, דכלה דוחקא, דשמעתא סברא, דבי טמיא שתיקותא, דתעניתא צדקתא, דהספדא דלויי, דבי הלולי מילי.
Rav Huna says that one who prays behind the synagogue is called wicked; Abaye limits this to one who does not face the synagogue. Elijah, disguised as an Arab merchant, killed a man who prayed this way, saying “are you standing before your Master like a pair?” The Gemara reads “when baseness is exalted among men” as things standing at the height of the world that people disregard, and as the face of one dependent on others, changing colors like the kerum bird.
רב הונא אומר שכל המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע; אביי מגביל זאת למי שאינו מחזיר פניו לבית הכנסת. אליהו, שנדמה לו כסוחר ערבי, הרג אדם שהתפלל כך, ואמר לו: "כדו בר קיימת קמי מרך?" הגמרא קוראת "כרום זלות לבני אדם" כדברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם, וכפניו של מי שנצטרך לבריות, המשתנים ככרום, עוף המתהפך לכמה גוונים.
Minḥa, the groom, fear of Heaven and greetingמנחה, חתן, יראת שמים ושלום
Rav Huna says to be careful with Minḥa, since Elijah was answered only at Minḥa, “answer me, Lord, answer me”: that fire descend and that they not call it sorcery. Rabbi Yoḥanan adds the evening prayer and Rav Naḥman bar Yitzḥak the morning prayer. One who enjoys a groom’s feast without gladdening him transgresses the five voices; one who gladdens him merits the Torah given with five voices, or is as if he offered a thanksgiving offering, or rebuilt a ruin of Jerusalem.
רב הונא אומר שלעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה, "ענני ה׳ ענני": ענני שתרד אש מן השמים, וענני שלא יאמרו מעשה כשפים הם. רבי יוחנן מוסיף את תפילת ערבית, ורב נחמן בר יצחק את תפילת שחרית. כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמישה קולות; ואם משמחו, זוכה לתורה שניתנה בחמישה קולות, או כאילו הקריב תודה, או כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים.
Rav Huna says the words of anyone with fear of Heaven are heard, “the end of the matter, all is heard: fear God.” Rabbi Elazar says the whole world was created only for this; Rabbi Abba bar Kahana says this is equal to the whole world. Finally, one who knows his fellow usually greets him should greet him first, “seek peace and pursue it”; if he was greeted and did not respond, he is called a robber, “the plunder of the poor is in your houses.”
רב הונא אומר שכל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים, "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא". רבי אלעזר אומר שכל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה; רבי אבא בר כהנא אומר ששקול זה כנגד כל העולם כולו. לבסוף, כל שיודע בחברו שהוא רגיל ליתן לו שלום, יקדים לו שלום, "בקש שלום ורדפהו"; ואם נתן לו ולא החזיר, נקרא גזלן, "גזלת העני בבתיכם".
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why does the presence of the Shekhina increase with the number of participants, and what does one person still gain?מדוע גדלה השראת השכינה עם מספר המשתתפים, ומה עדיין זוכה בו היחיד?
- What does the image of God’s tefillin say about the relationship between God and Israel?מה אומר הדימוי של תפילין של הקב"ה על היחס בין ה׳ לישראל?
- Why is a fixed place of prayer connected to Abraham’s humility and piety?מדוע מקום קבוע לתפילה קשור לענווה ולחסידות של אברהם?
- Why is failure to return a greeting called robbery?מדוע אי החזרת שלום נקראת גזל?
The source sheetדף המקורות
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: זוֹכֶה לַבְּרָכוֹת הַלָּלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לוּא הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְוֹתָי וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ וְצִדְקָתְךָ כְּגַלֵּי הַיָּם. וַיְהִי כַחוֹל זַרְעֶךָ וְצֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ״ וְגוֹ׳.
תַּנְיָא, אַבָּא בִּנְיָמִין אוֹמֵר: אִלְמָלֵי נִתְּנָה רְשׁוּת לָעַיִן לִרְאוֹת — אֵין כׇּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲמוֹד מִפְּנֵי הַמַּזִּיקִין.
אָמַר אַבָּיֵי: אִינְהוּ נְפִישִׁי מִינַּן, וְקָיְימִי עֲלַן כִּי כִּסְלָא לְאוּגְיָא.
אָמַר רַב הוּנָא: כֹּל חַד וְחַד מִינַּן, אַלְפָא מִשְּׂמָאלֵיהּ וּרְבַבְתָּא מִיַּמִּינֵיהּ.
אָמַר רָבָא: הַאי דּוּחְקָא דְּהָוֵי בְּכַלָּה — מִנַּיְיהוּ הָוֵי. הָנֵי בִּרְכֵי דְּשָׁלְהִי — מִנַּיְיהוּ. הָנֵי מָאנֵי דְרַבָּנַן דְּבָלוּ — מֵחוּפְיָא דִידְהוּ. הָנֵי כַּרְעֵי דְּמִנַּקְפָן — מִנַּיְיהוּ.
הַאי מַאן דְּבָעֵי לְמִידַּע לְהוּ לַיְיתֵי קִיטְמָא נְהִילָא, וְנַהְדַּר אַפּוּרְיֵיהּ, וּבְצַפְרָא חָזֵי כִּי כַּרְעֵי דְתַרְנְגוֹלָא. הַאי מַאן דְּבָעֵי לְמֶחֱזִינְהוּ, לַיְתֵי שִׁלְיְיתָא דְּשׁוּנָּרְתָּא אוּכַּמְתָּא בַּת אוּכַּמְתָּא בּוּכְרְתָא בַּת בּוּכְרְתָא, וְלִיקְלְיֵהּ בְּנוּרָא, וְלִשְׁחֲקֵיהּ, וְלִימְלֵי עֵינֵיהּ מִנֵּיהּ, וְחָזֵי לְהוּ. וְלִשְׁדְּיֵיהּ בְּגוּבְתָּא דְפַרְזְלָא, וְלַחְתְּמֵיהּ בְּגוּשְׁפַּנְקָא דְפַרְזְלָא, דִּילְמָא גָּנְבִי מִנֵּיהּ, וְלַחְתּוֹם פּוּמֵּיהּ, כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיתַּזַּק. רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי עֲבַד הָכִי, חֲזָא וְאִתַּזַּק, בְּעוֹ רַבָּנַן רַחֲמֵי עֲלֵיהּ, וְאִתַּסִּי.
תַּנְיָא, אַבָּא בִּנְיָמִין אוֹמֵר: אֵין תְּפִלָּה שֶׁל אָדָם נִשְׁמַעַת אֶלָּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה״. בִּמְקוֹם רִנָּה — שָׁם תְּהֵא תְּפִלָּה.
אָמַר רָבִין בַּר רַב אַדָּא, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָצוּי בְּבֵית הַכְּנֶסֶת — שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל״.
וּמִנַּיִן לַעֲשָׂרָה שֶׁמִּתְפַּלְּלִין שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם — שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל״.
וּמִנַּיִן לִשְׁלֹשָׁה שֶׁיּוֹשְׁבִין בַּדִּין שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט״.
וּמִנַּיִן לִשְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם — שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה׳ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה׳״ וְגוֹ׳.
מַאי ״וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ״? אָמַר רַב אָשֵׁי: חָשַׁב אָדָם לַעֲשׂוֹת מִצְוָה, וְנֶאֱנַס, וְלֹא עֲשָׂאָהּ — מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ עֲשָׂאָהּ.
וּמִנַּיִן שֶׁאֲפִילּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁשְּׁכִינָה עִמּוֹ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ״.
וְכִי מֵאַחַר דַּאֲפִילּוּ חַד, תְּרֵי מִבַּעְיָא?! תְּרֵי — מִכַּתְבָן מִלַּיְיהוּ בְּסֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת, חַד — לָא מִכַּתְבָן מִלֵּיהּ בְּסֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת.
וְכִי מֵאַחַר דַּאֲפִילּוּ תְּרֵי, תְּלָתָא מִבַּעְיָא?! מַהוּ דְּתֵימָא: דִּינָא שְׁלָמָא בְּעָלְמָא הוּא, וְלָא אָתְיָא שְׁכִינָה, קָמַשְׁמַע לָן דְּדִינָא נָמֵי הַיְינוּ תּוֹרָה.
וְכִי מֵאַחַר דַּאֲפִילּוּ תְּלָתָא, עֲשָׂרָה מִבַּעְיָא?! עֲשָׂרָה — קָדְמָה שְׁכִינָה וְאָתְיָא. תְּלָתָא — עַד דְּיָתְבִי.
אָמַר רַבִּי אָבִין בַּר רַב אַדָּא, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנִּיחַ תְּפִילִּין שֶׁנֶּאֱמַר: ״נִשְׁבַּע ה׳ בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ״.
״בִּימִינוֹ״ — זוֹ תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ״, ״וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ״ — אֵלּוּ תְּפִילִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן״.
וּמִנַּיִן שֶׁהַתְּפִילִּין עוֹז הֵם לְיִשְׂרָאֵל — דִּכְתִיב: ״וְרָאוּ כׇּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה׳ נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ״. וְתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: אֵלּוּ תְּפִילִּין שֶׁבָּרֹאשׁ.
אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרַב חִיָּיא בַּר אָבִין: הָנֵי תְּפִילִּין דְּמָרֵי עָלְמָא מָה כְּתִיב בְּהוּ? אֲמַר לֵיהּ ״וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ״.
וּמִי מִשְׁתַּבַּח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּשִׁבְחַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל? אִין, דִּכְתִיב: ״אֶת ה׳ הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם״. וּכְתִיב: ״וַה׳ הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם״, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם.
אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם״, שֶׁנֶּאֱמַר ״וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ״.
אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: תִּינַח בְּחַד בֵּיתָא, בִּשְׁאָר בָּתֵּי מַאי?
אָמַר לֵיהּ: ״כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל״, ״וּמִי גּוֹי גָּדוֹל״, ״אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל״, ״אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים״, ״וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן״.
אִי הָכִי, נְפִישִׁי לְהוּ טוּבֵי בָּתֵּי? אֶלָּא: ״כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל״ ״וּמִי גּוֹי גָּדוֹל״ דְּדׇמְיָין לַהֲדָדֵי — בְּחַד בֵּיתָא, ״אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל״ ״וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל״ — בְּחַד בֵּיתָא, ״אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים״ — בְּחַד בֵּיתָא, ״וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן״ — בְּחַד בֵּיתָא.William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
וְכוּלְּהוּ כְּתִיבִי בְּאֶדְרָעֵיהּ.
אָמַר רָבִין בַּר רַב אַדָּא, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל הָרָגִיל לָבֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְלֹא בָּא יוֹם אֶחָד, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשָׁאֵיל בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִי בָכֶם יְרֵא ה׳ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ״.
אִם לִדְבַר מִצְוָה הָלַךְ — נוֹגַהּ לוֹ, וְאִם לִדְבַר הָרְשׁוּת הָלַךְ — אֵין נוֹגַהּ לוֹ.
״יִבְטַח בְּשֵׁם ה׳״ מַאי טַעְמָא? — מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵיהּ לִבְטוֹחַ בְּשֵׁם ה׳, וְלָא בְּטַח.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְלֹא מָצָא בָּהּ עֲשָׂרָה — מִיָּד הוּא כּוֹעֵס, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה״.
אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ, אָמַר רַב הוּנָא: כׇּל הַקּוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ — אֱלֹהֵי אַבְרָהָם בְּעֶזְרוֹ.
וּכְשֶׁמֵּת, אוֹמְרִים לוֹ: ״אֵי עָנָיו, אֵי חָסִיד, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ״.
וְאַבְרָהָם אָבִינוּ מְנָא לַן דִּקְבַע מָקוֹם? דִּכְתִיב: ״וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם״, וְאֵין ״עֲמִידָה״ אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל״.
אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ, אָמַר רַב הוּנָא: הַיּוֹצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת אַל יַפְסִיעַ פְּסִיעָה גַסָּה. אָמַר אַבָּיֵי: לָא אֲמַרַן, אֶלָּא לְמִיפַּק. אֲבָל לְמֵיעַל — מִצְוָה לְמִרְהַט, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה׳״.
אָמַר רַבִּי זֵירָא: מֵרֵישׁ כִּי הֲוָה חֲזֵינָא לְהוּ לְרַבָּנַן דְּקָא רָהֲטִי לְפִרְקָא בְּשַׁבְּתָא, אָמֵינָא: ״קָא מְחַלַּיִין רַבָּנַן שַׁבְּתָא״. כֵּיוָן דִּשְׁמַעְנָא לְהָא דְּרַבִּי תַּנְחוּם אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לְעוֹלָם יָרוּץ אָדָם לִדְבַר הֲלָכָה וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַחֲרֵי ה׳ יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג״ וְגוֹ׳, אֲנָא נָמֵי רָהֵיטְנָא.
אָמַר רַבִּי זֵירָא: אַגְרָא דְפִרְקָא — רִהֲטָא.
אָמַר אַבָּיֵי: אַגְרָא דְכַלָּה — דּוּחְקָא.
אָמַר רָבָא: אַגְרָא דִשְׁמַעְתָּא — סְבָרָא.
אָמַר רַב פָּפָּא: אַגְרָא דְבֵי טַמְיָא — שְׁתִיקוּתָא.
אָמַר מָר זוּטְרָא: אַגְרָא דְתַעֲנִיתָא — צִדְקְתָא.
אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: אַגְרָא דְהֶסְפֵּדָא — דַּלּוֹיֵי.
אָמַר רַב אָשֵׁי: אַגְרָא דְבֵי הִלּוּלֵי — מִילֵּי.
אָמַר רַב הוּנָא: כׇּל הַמִּתְפַּלֵּל אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת נִקְרָא ״רָשָׁע״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן״.
אָמַר אַבָּיֵי: לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא מַהְדַּר אַפֵּיהּ לְבֵי כְּנִישְׁתָּא, אֲבָל מַהְדַּר אַפֵּיהּ לְבֵי כְּנִישְׁתָּא — לֵית לָן בַּהּ.
הַהוּא גַבְרָא דְּקָא מְצַלֵּי אֲחוֹרֵי בֵּי כְּנִישְׁתָּא, וְלָא מַהְדַּר אַפֵּיהּ לְבֵי כְּנִישְׁתָּא. חֲלַף אֵלִיָּהוּ. חַזְיֵיהּ, אִידְּמִי לֵיהּ כְּטַיָּיעָא, אֲמַר לֵיהּ: כְּדוּ בָר קָיְימַתְּ קַמֵּי מָרָךְ?! שְׁלַף סַפְסֵרָא וְקַטְלֵיהּ.
אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן לְרַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי, וְאָמְרִי לַהּ רַב בִּיבִי לְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַאי ״כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם״?
אֲמַר לֵיהּ: אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁעוֹמְדִים בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּבְנֵי אָדָם מְזַלְזְלִין בָּהֶן.
רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר דְאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כֵּיוָן שֶׁנִּצְטָרֵךְ אָדָם לַבְּרִיּוֹת, פָּנָיו מִשְׁתַּנּוֹת כִּכְרוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם״.
מַאי ״כְּרוּם״? כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: עוֹף אֶחָד יֵשׁ בִּכְרַכֵּי הַיָּם, וּ״כְרוּם״ שְׁמוֹ, וְכֵיוָן שֶׁחַמָּה זוֹרַחַת מִתְהַפֵּךְ לְכַמָּה גְּווֹנִין.
רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי דְאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כְּאִלּוּ נִדּוֹן בִּשְׁנֵי דִינִים, אֵשׁ וּמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם״.
וְאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ, אָמַר רַב הוּנָא: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה, שֶׁהֲרֵי אֵלִיָּהוּ לֹא נַעֲנָה אֶלָּא בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר וְגוֹ׳ עֲנֵנִי ה׳ עֲנֵנִי״.
״עֲנֵנִי״ — שֶׁתֵּרֵד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם, וַ״עֲנֵנִי״ — שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מַעֲשֵׂה כְשָׁפִים הֵם.
רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף בִּתְפִלַּת עַרְבִית, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב״. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: אַף תְּפִלַּת שַׁחֲרִית, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי, בֹּקֶר אֶעֱרׇךְ לְךָ וַאֲצַפֶּה״.
וְאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ, אָמַר רַב הוּנָא: כׇּל הַנֶּהֱנֶה מִסְּעוּדַת חָתָן וְאֵינוֹ מְשַׂמְּחוֹ עוֹבֵר בַּחֲמִשָּׁה קוֹלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אוֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה׳ צְבָאוֹת״.
וְאִם מְשַׂמְּחוֹ מַה שְּׂכָרוֹ? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: זוֹכֶה לַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה בַּחֲמִשָּׁה קוֹלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שׁוֹפָר וְגוֹ׳. וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר וְגוֹ׳ וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל״.
אִינִּי? וְהָא כְּתִיב ״וְכׇל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת״!
אוֹתָן קוֹלוֹת, דְּקוֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה הֲווֹ.
רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: כְּאִילּוּ הִקְרִיב תּוֹדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית ה׳״. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: כְּאִילּוּ בָּנָה אַחַת מֵחוּרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשׁוֹנָה אָמַר ה׳״.
וְאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ, אָמַר רַב הוּנָא: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם — דְּבָרָיו נִשְׁמָעִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְגוֹ׳״.
מַאי ״כִּי זֶה כׇּל הָאָדָם״? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כׇּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּשְׁבִיל זֶה.
רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא אָמַר: שָׁקוּל זֶה כְּנֶגֶד כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר: כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא לִצְווֹת לָזֶה.
וְאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ, אָמַר רַב הוּנָא: כׇּל שֶׁיּוֹדֵעַ בַּחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא רָגִיל לִיתֵּן לוֹ שָׁלוֹם, יַקְדִּים לוֹ שָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרׇדְפֵהוּ״. וְאִם נָתַן לוֹ וְלֹא הֶחֱזִיר — נִקְרָא ״גַּזְלָן״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתֶּם בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם גְּזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם״.William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.