How does the Gemara explain natural phenomena, and how do those explanations shape the blessings said over them?
כיצד מסבירה הגמרא תופעות טבע, וכיצד מעצבים ההסברים הללו את הברכות הנאמרות עליהן?
Ash and her childrenעיש ובניה
The daf continues Shmuel’s astronomy: Ash follows Kimah, asking for her children, because when God brought the flood, He took two stars from Kimah, and to close it He took two from Ash. Why not return them? A pit is not filled from its own earth, or an accuser does not become a defender. Why not create two new stars? There is nothing new under the sun. Rav Naḥman says God will return them in the future, as “Ash will be comforted for her children.”
הדף ממשיך את האסטרונומיה של שמואל: עיש הולכת אחר כימה ואומרת לה "הבי לי בני", שבשעה שביקש הקדוש ברוך הוא להביא מבול, נטל שני כוכבים מכימה, וכשביקש לסותמו, נטל שני כוכבים מעיש. מדוע לא יחזירם? אין הבור מתמלא מחוליתו, או: אין קטיגור נעשה סניגור. מדוע לא יברא שני כוכבים אחרים? אין כל חדש תחת השמש. רב נחמן אומר שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזירם לה, שנאמר "ועיש על בניה תנחם".
Earthquakes and their explanationsזוועות והסבריהן
Rav Ketina explains zeva’ot as guha, an earthquake. Passing the door of a necromancer during a tremor, he asked whether the necromancer knew what it was, and a voice answered: when God remembers His children suffering among the nations, He sheds two tears into the Great Sea, and the sound is heard from one end of the world to the other. Rav Ketina called the necromancer a liar, but the Gemara notes that he did not confirm the explanation lest people be drawn after the necromancer.
רב קטינא מסביר שזוועות הן גוהא, רעידת אדמה. כשעבר בפתח בית אובא טמיא בשעת רעידה, שאל אם יודע האוב מהי, וקול השיב: בשעה שהקדוש ברוך הוא זוכר את בניו ששרויים בצער בין אומות העולם, מוריד שתי דמעות לים הגדול, וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו. רב קטינא אמר שהאוב כוזב ודבריו כוזבים, אך הגמרא מעירה שלא הודה לו כדי שלא ייטעו כל העולם אחריו.
Rav Ketina’s own explanation is that God claps His hands, from “I too will strike My palm against My palm.” Rabbi Natan says He sighs, the Rabbis that He kicks the firmament, and Rav Aḥa bar Yaakov that He presses His feet beneath the Throne of Glory. Each image is anchored in a verse, and all describe the earthquake as an expression of divine response to the world’s state.
ההסבר של רב קטינא עצמו הוא שהקדוש ברוך הוא סופק כפיו, מן "וגם אני אכה כפי אל כפי". רבי נתן אומר שהוא מתאנח, רבנן אומרים שהוא בועט ברקיע, ורב אחא בר יעקב אומר שהוא דוחק את רגליו תחת כסא הכבוד. כל דימוי מעוגן בפסוק, וכולם מתארים את הרעידה כביטוי לתגובה אלוהית למצב העולם.
Thunder, winds and lightningרעמים, רוחות וברקים
Thunder is explained in several ways: Shmuel says clouds in a whirl, the Rabbis clouds pouring water into each other, Rav Aḥa bar Yaakov a strong lightning that breaks hailstones, Rav Ashi hollow clouds with wind blowing across them; the Gemara prefers Rav Aḥa bar Yaakov, since lightning flashes, clouds rumble and rain comes. Abaye explains winds as a storm, which is known not to occur at night nor to last two hours, the apparent exceptions being storms begun by day or that stop intermittently.
הרעמים מוסברים בכמה דרכים: שמואל אומר ענני בגלגלא, רבנן אומרים עננים ששופכים מים זה לזה, רב אחא בר יעקב אומר ברק חזק המכה בעננים ומשבר גזיזי דברזא, ורב אשי אומר עננים חלולים שהרוח נושבת על פיהם; הגמרא מעדיפה את רב אחא בר יעקב, דבריק ברקא ומנהמי ענני ואתי מיטרא. אביי מסביר רוחות כזעפא, שגמירי שאינה בלילה ואינה עומדת שתי שעות, והחריגים לכאורה הם זעפא שהתחילה ביום או שמפסיקה ביני ביני.
Rava identifies lightning and lists dangerous kinds, single, white or green lightning, and certain cloud formations; the practical difference is the need to pray, and only at night, since morning clouds have no substance. Rabbi Alexandri in Rabbi Yehoshua ben Levi’s name says thunder was created only to straighten the crookedness of the heart, as “God made it so that they fear Him.” The physical explanation and the moral purpose stand side by side.
רבא מזהה את הברקים ומונה סוגים מסוכנים, ברקא יחידאה, חיורא וירוקתא, ותצורות עננים מסוימות; הנפקא מינה היא לבקש רחמים, ורק בלילה, שענני דצפרא לית בהו מששא. רבי אלכסנדרי בשם רבי יהושע בן לוי אומר שלא נבראו רעמים אלא לפשוט עקמומית שבלב, שנאמר "והאלהים עשה שייראו מלפניו". ההסבר הפיזיקלי והתכלית המוסרית עומדים זה לצד זה.
The rainbow, mountains and a clear skyהקשת, ההרים ורקיע בטהרתו
Rabbi Alexandri also says one who sees the rainbow should fall on his face, as Ezekiel did; in the West they cursed this, since it looks like bowing to the rainbow, but one certainly blesses. The blessing is “who remembers the covenant,” and Rabbi Yishmael son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka says “faithful in His covenant and steadfast in His word”; Rav Pappa says to say both. The rainbow’s blessing recalls the promise after the flood.
רבי אלכסנדרי אומר גם שהרואה את הקשת בענן צריך שיפול על פניו, כמו יחזקאל; במערבא קיללו על כך, משום דמחזי כמאן דסגיד לקשתא, אבל ברוכי ודאי מברך. הברכה היא "ברוך זוכר הברית", ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר "נאמן בבריתו וקיים במאמרו"; רב פפא אומר: נימרינהו לתרוייהו. ברכת הקשת מזכירה את ההבטחה שלאחר המבול.
Are the earlier phenomena not also works of creation? Abaye says the mishnah should be read together; Rava says for the earlier ones one may say either blessing, while for mountains only “who makes the work of creation” fits, since His strength filling the world does not apply. Later authorities discuss the custom of saying one blessing on thunder and the other on lightning. Rabbi Yehoshua ben Levi says a clear sky receives “who makes creation,” which Abaye places after a night of rain cleared by a north wind; Rafram bar Pappa says a pure sky has not been seen since the Temple was destroyed.
האם התופעות הקודמות אינן גם הן מעשה בראשית? אביי אומר: כרוך ותני; רבא אומר שעל הקודמות מברך אחת משתיים, ואילו על ההרים מתאימה רק "עושה מעשה בראשית", שהרי "שכוחו מלא עולם" ליכא. פוסקים מאוחרים דנים במנהג לומר ברכה אחת על הרעם והשנייה על הברק. רבי יהושע בן לוי אומר שהרואה רקיע בטהרתו מברך "עושה בראשית", ואביי מעמיד זאת לאחר לילה של גשם שאסתנא גילתה את השמיים בבוקר; רפרם בר פפא אומר שמיום שחרב בית המקדש לא נראה רקיע בטהרתו.
The sun in its cycle, seas and riversהחמה בתקופתה, ימים ונהרות
On the second side a baraita says one who sees the sun at its cycle, the moon in its strength, the stars in their paths and the constellations in order says “who makes creation.” Abaye places it every twenty-eight years, when the cycle returns and the Nisan equinox falls at the start of Tuesday night. The Great Sea “at intervals” means after thirty days. One who sees the Euphrates at the bridge of Babylon, or the Tigris at Shevistana’s bridge, says “who makes creation,” with qualifications after the Persians diverted the Euphrates.
בעמוד השני ברייתא אומרת שהרואה חמה בתקופתה, לבנה בגבורתה, כוכבים במסילותם ומזלות כסדרן, אומר "ברוך עושה בראשית". אביי מעמיד זאת כל עשרים ושמונה שנים, כשהמחזור חוזר ותקופת ניסן נופלת בשבתאי באורתא דתלת נגהי ארבע. הים הגדול "לפרקים" פירושו עד שלושים יום. הרואה פרת אגשרא דבבל, או דגלת אגשרא דשביסתנא, אומר "עושה בראשית", בהסתייגויות לאחר שהפרסים שינו את מהלך הפרת.
Rav Ashi explains Ḥiddekel as water that is sharp and light, Perat as water that is fruitful and multiplies. Rava says the people of Meḥoza are sharp because they drink Tigris water, ruddy because they have relations by day, and their eyes move because they live in dark houses. The blessings over rivers lead to observations about how place shapes people.
רב אשי מסביר "חדקל" שמימיו חדין וקלין, ו"פרת" שמימיו פרין ורבין. רבא אומר שבני מחוזא חריפים משום ששותים מי דגלת, גיחורים משום שמשמשים ביום, ועיניהם ניידות משום שהם דרים בבית אפל. הברכות על נהרות מובילות להערות על האופן שבו המקום מעצב את בני האדם.
Rain and good newsגשמים ובשורות טובות
The mishnah gives “who is good and does good” for rain, but Rabbi Abahu says one blesses on rain when “the groom goes out to meet the bride,” that is, when falling drops are met by drops splashing up from the puddles, and Rav Yehuda gives the formula “we thank You for every drop.” Rabbi Yoḥanan adds a closing: “were our mouths full of song as the sea… blessed are You, God of most thanksgivings,” and Rav Pappa says to combine “most thanksgivings” and “God of thanksgivings.” The Gemara resolves the two blessings: little rain or much, or whether one owns land.
המשנה קובעת "הטוב והמטיב" על הגשמים, אך רבי אבהו אומר שמברכים על הגשמים משיצא חתן לקראת כלה, כלומר כשהטיפות היורדות נפגשות בטיפות הניתזות מן השלוליות, ורב יהודה נותן את הנוסח "מודים אנחנו לך על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו". רבי יוחנן מסיים: "אילו פינו מלא שירה כים... ברוך אתה ה׳ רוב ההודאות", ורב פפא אומר לומר את שתיהן, "רוב ההודאות והאל ההודאות". הגמרא מיישבת את שתי הברכות: באה מעט או באה הרבה, או אם יש לו קרקע או אין לו.
One who owns land should say sheheḥeyanu, as for a new house; the Gemara answers that “who is good and does good” is said when one shares the good with others, sheheḥeyanu when it is his alone. Proofs follow: a son’s birth, shared with his wife; an inheritance, shared with brothers; a new wine at a meal, shared with fellow diners. Then the mishnah on a new house or vessels: Rav Huna says only if he has none like them, Rabbi Yoḥanan even if he has, and the discussion continues on the next daf.
מי שיש לו קרקע ראוי שיאמר "שהחיינו", כמו על בית חדש; הגמרא משיבה ש"הטוב והמטיב" נאמר כשהטובה משותפת לו ולאחרים, ו"שהחיינו" כשהיא שלו לבדו. באות ראיות: לידת בן זכר, שאשתו שותפה בה; ירושה, שאחיו יורשים עמו; ושינוי יין בסעודה, שבני החבורה שותים עמו. אחר כך המשנה על בית חדש וכלים חדשים: רב הונא אומר רק כשאין לו כיוצא בהם, ורבי יוחנן אומר אפילו יש לו, והדיון נמשך בדף הבא.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why does the Gemara record the necromancer’s explanation at all?מדוע מתעדת הגמרא בכלל את הסברו של בעל האוב?
- How does the physical explanation of thunder relate to its moral purpose?כיצד מתייחס ההסבר הפיזיקלי של הרעם לתכליתו המוסרית?
- Why was falling on one’s face before a rainbow discouraged in the West?מדוע הסתייגו במערבא מנפילה על פנים לפני הקשת?
- What distinguishes “who is good and does good” from sheheḥeyanu?מה מבחין בין "הטוב והמטיב" לבין "שהחיינו"?
The source sheetדף המקורות
כְּטִרְפָּא דִּטְרִיף. וְהַאי דְּאָזְלָא בָּתְרַהּ, דְּאָמְרָה לַהּ: הַב לִי בְּנַי. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּקֵּשׁ לְהָבִיא מַבּוּל לְעוֹלָם נָטַל שְׁנֵי כּוֹכָבִים מִכִּימָה וְהֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם. וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ לְסׇתְמָהּ, נָטַל שְׁנֵי כּוֹכָבִים מֵעַיִשׁ וּסְתָמָהּ.
וְלַיהְדַּר לַהּ? — אֵין הַבּוֹר מִתְמַלֵּא מֵחוּלְיָתוֹ. אִי נָמֵי — אֵין קָטֵיגוֹר נַעֲשָׂה סָנֵיגוֹר.
וְלִיבְרֵי לַהּ תְּרֵי כֹּכְבֵי אַחֲרִינֵי! — ״אֵין כׇּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ״. אָמַר רַב נַחְמָן: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָן לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַיִשׁ עַל בָּנֶיהָ תַנְחֵם״.
וְעַל הַזְּוָעוֹת. מַאי זְוָעוֹת? אָמַר רַב קַטִּינָא: גּוּהָא. רַב קַטִּינָא הֲוָה קָאָזֵיל בְּאוֹרְחָא. כִּי מְטָא אַפִּתְחָא דְּבֵי אוֹבָא טַמְיָא גְּנַח גּוּהָא. אָמַר: מִי יָדַע אוֹבָא טַמְיָא הַאי גּוּהָא מַהוּ? רְמָא לֵיהּ קָלָא: קַטִּינָא קַטִּינָא, אַמַּאי לָא יָדַעְנָא? בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זוֹכֵר אֶת בָּנָיו שֶׁשְּׁרוּיִים בְּצַעַר בֵּין אוּמּוֹת הָעוֹלָם מוֹרִיד שְׁתֵּי דְמָעוֹת לַיָּם הַגָּדוֹל, וְקוֹלוֹ נִשְׁמָע מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, וְהַיְינוּ גּוּהָא.
אָמַר רַב קַטִּינָא: אוֹבָא טַמְיָא כַּדִּיב הוּא, וּמִילֵּיהּ כְּדִיבִין. אִי הָכִי — גּוּהָא גּוּהָא מִיבְּעֵי לֵיהּ? וְלָא הִיא, גּוּהָא גּוּהָא עָבֵיד, וְהַאי דְּלָא אוֹדִי לֵיהּ, כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיטְעֵי כּוּלֵּי עָלְמָא אַבָּתְרֵיהּ.
וְרַב קַטִּינָא דִּידֵיהּ אָמַר: סוֹפֵק כַּפָּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְגַם אֲנִי אַכֶּה כַפִּי אֶל כַּפִּי וַהֲנִיחֹתִי חֲמָתִי״. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אֲנָחָה מִתְאַנֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַהֲנִיחוֹתִי חֲמָתִי בָּם וְהִנֶּחָמְתִּי״. וְרַבָּנַן אָמְרִי: בּוֹעֵט בָּרָקִיעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֵידָד כְּדֹרְכִים יַעֲנֶה אֶל כׇּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ״. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: דּוֹחֵק אֶת רַגְלָיו תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּה אָמַר ה׳ הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי״.
וְעַל הָרְעָמִים. מַאי רְעָמִים? אָמַר שְׁמוּאֵל: עֲנָנֵי בְּגַלְגַּלָּא. שֶׁנֶּאֱמַר: ״קוֹל רַעַמְךָ בַּגַּלְגַּל הֵאִירוּ בְרָקִים תֵּבֵל רָגְזָה וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ״. וְרַבָּנַן אָמְרִי: עֲנָנֵי דְּשָׁפְכִי מַיָּא לַהֲדָדֵי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְקוֹל תִּתּוֹ הֲמוֹן מַיִם בַּשָּׁמַיִם״. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: בַּרְקָא תַּקִּיפָא דְּבָרֵיק בַּעֲנָנָא, וּמְתַבַּר גְּזִיזֵי דְבַרְזָא. רַב אָשֵׁי אָמַר: עֲנָנֵי חַלְחוֹלֵי מְחַלְחֲלִי, וְאָתֵי זִיקָא וּמְנַשֵּׁב אַפּוּמַּיְיהוּ, וְדָמֵי כְּזִיקָּא עַל פּוּם דַּנֵּי. וּמִסְתַּבְּרָא כְּרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב, דְּבָרֵיק בַּרְקָא, וּמְנַהֲמֵי עֲנָנֵי, וְאָתֵי מִטְרָא.
וְעַל הָרוּחוֹת. מַאי רוּחוֹת? אָמַר אַבָּיֵי: זַעְפָּא. וְאָמַר אַבָּיֵי: גְּמִירִי, דְּזַעְפָּא בְּלֵילְיָא לָא הָוֵי. וְהָא קָא חֲזֵינַן דְּהָוֵי! — הָהוּא, דְּאַתְחֵיל בִּימָמָא. וְאָמַר אַבָּיֵי: גְּמִירִי, דְּזַעְפָּא תַּרְתֵּי שָׁעֵי לָא קָאֵי, לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תָקוּם פַּעֲמַיִם צָרָה״. וְהָא קָא חָזֵינַן דְּקָאֵי! — דְּמַפְסֵיק בֵּינֵי בֵּינֵי.
וְעַל הַבְּרָקִים אוֹמֵר ״בָּרוּךְ … שֶׁכֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ מָלֵא עוֹלָם״. מַאי בְּרָקִים? אָמַר רָבָא: בַּרְקָא. וְאָמַר רָבָא: בַּרְקָא יְחִידָאָה, וּבַרְקָא חִיוָּרָא, וּבַרְקָא יְרוּקְתָּא, וַעֲנָנֵי דְּסָלְקָן בְּקֶרֶן מַעֲרָבִית וְאָתְיָין מִקֶּרֶן דְּרוֹמִית, וְתַרְתֵּי עֲנָנֵי דְּסָלְקָן חֲדָא לְאַפֵּי חֲבֶרְתָּהּ — כּוּלְּהוּ קַשְׁיָין.
לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְמִבְעֵי רַחֲמֵי. וְהָנֵי מִילֵּי בְּלֵילְיָא, אֲבָל בְּצַפְרָא — לֵית בְּהוּ מְשָׁשָׁא.
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק: הָנֵי עֲנָנֵי דְצַפְרָא לֵית בְּהוּ מְשָׁשָׁא, דִּכְתִיב: ״וְחַסְדְּכֶם כַּעֲנַן בֹּקֶר וְגוֹ׳״. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי, הָא אָמְרִי אִינָשֵׁי: כַּד מִפְתָּח בָּבֵי מִיטְרָא, בַּר חַמָּרָא, מוּךְ שַׂקָּיךְ וּגְנִי! לָא קַשְׁיָא: הָא דִּקְטִר בְּעֵיבָא, הָא דִּקְטִר בַּעֲנָנֵי.
אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לֹא נִבְרְאוּ רְעָמִים אֶלָּא לִפְשׁוֹט עַקְמוּמִית שֶׁבַּלֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו״. וְאָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הָרוֹאֶה אֶת הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן צָרִיךְ שֶׁיִּפּוֹל עַל פָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן וְגוֹ׳ וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל פָּנַי״. לָיְיטִי עֲלַהּ בְּמַעְרְבָא, מִשּׁוּם דְּמִחֲזֵי כְּמַאן דְּסָגֵיד לְקַשְׁתָּא. אֲבָל בָּרוֹכֵי וַדַּאי מְבָרֵךְ. מַאי מְבָרֵךְ? — ״בָּרוּךְ … זוֹכֵר הַבְּרִית״. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר: ״נֶאֱמָן בִּבְרִיתוֹ וְקַיָּים בְּמַאֲמָרוֹ״. אָמַר רַב פָּפָּא: הִלְכָּךְ נֵימְרִינְהוּ לְתַרְוַיְיהוּ: ״בָּרוּךְ … זוֹכֵר הַבְּרִית, וְנֶאֱמָן בִּבְרִיתוֹ וְקַיָּים בְּמַאֲמָרוֹ״.
עַל הֶהָרִים וְעַל הַגְּבָעוֹת. אַטּוּ כׇּל הָנֵי דַּאֲמַרַן עַד הַשְׁתָּא, לָאו מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית נִינְהוּ? וְהָכְתִיב ״בְּרָקִים לַמָּטָר עָשָׂה״! אָמַר אַבָּיֵי: כְּרוֹךְ וּתְנִי. רָבָא אָמַר: הָתָם מְבָרֵךְ תַּרְתֵּי — ״בָּרוּךְ … שֶׁכֹּחוֹ מָלֵא עוֹלָם״, וְ״עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית״. הָכָא ״עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית״ — אִיכָּא, ״שֶׁכֹּחוֹ מָלֵא עוֹלָם״ לֵיכָּא.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הָרוֹאֶה רָקִיעַ בְּטׇהֳרָתָהּ, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … עוֹשֵׂה בְרֵאשִׁית״. אִימַּתִּי? אָמַר אַבָּיֵי: כִּי אָתֵי מִטְרָא כּוּלֵּי לֵילְיָא, וּבְצַפְרָא אָתֵי אִסְתָּנָא וּמְגַלְּיָא לְהוּ לִשְׁמַיָּא.
וּפְלִיגָא דְּרַפְרָם בַּר פָּפָּא אָמַר רַב חִסְדָּא. דְּאָמַר רַפְרָם בַּר פָּפָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לֹא נִרְאֵית רָקִיעַ בְּטׇהֳרָתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם״.William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
תָּנוּ רַבָּנַן: הָרוֹאֶה חַמָּה בִּתְקוּפָתָהּ, לְבָנָה בִּגְבוּרָתָהּ, וְכוֹכָבִים בִּמְסִילּוֹתָם, וּמַזָּלוֹת כְּסִדְרָן, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … עוֹשֵׂה בְרֵאשִׁית״. וְאֵימַת הָוֵי? אָמַר אַבָּיֵי: כׇּל עֶשְׂרִין וּתְמָנְיָא שְׁנִין, וְהָדַר מַחְזוֹר וְנָפְלָה תְּקוּפַת נִיסָן, בְּשַׁבְּתַאי בְּאוּרְתָּא דִּתְלָת נַגְהֵי אַרְבַּע.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר הָרוֹאֶה הַיָּם וְכוּ׳ לִפְרָקִים. עַד כַּמָּה? אָמַר רָמֵי בַּר אַבָּא אָמַר רַב יִצְחָק: עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם.
וְאָמַר רָמֵי בַּר אַבָּא אָמַר רַב יִצְחָק: הָרוֹאֶה פְּרָת אַגִּשְׁרָא דְבָבֶל, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … עוֹשֵׂה בְרֵאשִׁית״. וְהָאִידָּנָא דְּשַׁנְיוּהּ פָּרְסָאֵי — מִבֵּי שַׁבּוּר וּלְעֵיל. רַב יוֹסֵף אָמַר: מֵאִיהִי דְקִירָא וּלְעֵיל. וְאָמַר רָמֵי בַּר אַבָּא: הָרוֹאֶה דִּגְלַת אַגִּשְׁרָא דְּשָׁבִיסְתְּנָא, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … עוֹשֵׂה בְּרֵאשִׁית״.
מַאי ״חִדֶּקֶל״ — אָמַר רַב אָשֵׁי: שֶׁמֵּימָיו חַדִּין וְקַלִּין. מַאי ״פְּרָת״? — שֶׁמֵּימָיו פָּרִין וְרָבִין.
וְאָמַר רָבָא: הַאי דַּחֲרִיפֵי בְּנֵי מָחוֹזָא — מִשּׁוּם דְּשָׁתוּ מַיָּא דְּדִגְלַת. הַאי דְּגִיחוֹרֵי — מִשּׁוּם דִּמְשַׁמְּשִׁי בִּימָמָא. וְהַאי דְּנָיְידִי עֵינַיְיהוּ — מִשּׁוּם דְּדָיְירוּ בְּבַיִת אָפֵל.
עַל הַגְּשָׁמִים כּוּ׳. וְעַל הַגְּשָׁמִים ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״ מְבָרֵךְ? וְהָאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, וְאָמְרִי לַהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: מֵאֵימָתַי מְבָרְכִין עַל הַגְּשָׁמִים — מִשֶּׁיֵּצֵא חָתָן לִקְרַאת כַּלָּה.
מַאי מְבָרְכִין? אָמַר רַב יְהוּדָה: ״מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ עַל כׇּל טִפָּה וְטִפָּה שֶׁהוֹרַדְתָּ לָנוּ״. וְרַבִּי יוֹחָנָן מְסַיֵּים בַּהּ הָכִי: ״אִילּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם וְכוּ׳ אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִין לְהוֹדוֹת לְךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ״, עַד ״תִּשְׁתַּחֲוֶה״. ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ רוֹב הַהוֹדָאוֹת״.
״רוֹב הַהוֹדָאוֹת״ וְלָא כׇּל הַהוֹדָאוֹת? אָמַר רָבָא: אֵימָא — ״הָאֵל הַהוֹדָאוֹת״. אָמַר רַב פָּפָּא: הִלְכָּךְ נֵימְרִינְהוּ לְתַרְוַיְיהוּ, ״רוֹב הַהוֹדָאוֹת״ וְ״הָאֵל הַהוֹדָאוֹת״.
וְאֶלָּא קַשְׁיָא! — לָא קַשְׁיָא, הָא דִּשְׁמַע מִשְׁמָע, הָא דַּחֲזָא מִחְזֵי.
דִּשְׁמַע מִשְׁמָע הַיְינוּ בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, וּתְנַן: עַל בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת אוֹמֵר ״בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״!
אֶלָּא: אִידֵּי וְאִידֵּי דַּחֲזָא מִחְזֵי, וְלָא קַשְׁיָא: הָא דַּאֲתָא פּוּרְתָּא, הָא דַּאֲתָא טוּבָא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא דַּאֲתָא טוּבָא, וְלָא קַשְׁיָא — הָא דְּאִית לֵיהּ אַרְעָא, הָא דְּלֵית לֵיהּ אַרְעָא.
אִית לֵיהּ אַרְעָא ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״ מְבָרֵךְ?! וְהָא תְּנַן: בָּנָה בַּיִת חָדָשׁ, וְקָנָה כֵּלִים חֲדָשִׁים, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … שֶׁהֶחֱיָינוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה״. שֶׁלּוֹ וְשֶׁל אֲחֵרִים — אוֹמֵר: ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״?
לָא קַשְׁיָא: הָא דְּאִית לֵיהּ שׁוּתָּפוּת, הָא דְּלֵית לֵיהּ שׁוּתָּפוּת. וְהָתַנְיָא: קׇצְרוֹ שֶׁל דָּבָר, עַל שֶׁלּוֹ הוּא אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … שֶׁהֶחֱיָינוּ וְקִיְּימָנוּ״, עַל שֶׁלּוֹ וְעַל שֶׁל חֲבֵירוֹ — אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״.
וְכׇל הֵיכָא דְּלֵית לְאַחֲרִינָא בַּהֲדֵיהּ לָא מְבָרֵךְ ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״? וְהָתַנְיָא: אָמְרוּ לֵיהּ יָלְדָה אִשְׁתּוֹ זָכָר, אוֹמֵר ״בָּרוּךְ … הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״! הָתָם נָמֵי, דְּאִיכָּא אִשְׁתּוֹ בַּהֲדֵיהּ דְּנִיחָא לַהּ בְּזָכָר.
תָּא שְׁמַע: מֵת אָבִיו וְהוּא יוֹרְשׁוֹ, בַּתְּחִלָּה אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … דַּיַּין הָאֱמֶת״, וּלְבַסּוֹף הוּא אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״. הָתָם נָמֵי דְּאִיכָּא אֲחֵי דְּקָא יָרְתִי בַּהֲדֵיהּ.
תָּא שְׁמַע: שִׁינּוּי יַיִן אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ, שִׁינּוּי מָקוֹם צָרִיךְ לְבָרֵךְ. וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵף בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ שִׁינּוּי יַיִן אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ, אֲבָל אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״! הָתָם נָמֵי, דְּאִיכָּא בְּנֵי חֲבוּרָה דְּשָׁתוּ בַּהֲדֵיהּ.
בָּנָה בַּיִת חָדָשׁ וְקָנָה כֵּלִים חֲדָשִׁים וְכוּ׳. אָמַר רַב הוּנָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין לוֹ כַּיּוֹצֵא בָּהֶן, אֲבָל יֵשׁ לוֹ כַּיּוֹצֵא בָּהֶן — אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ יֵשׁ לוֹ כַּיּוֹצֵא בָּהֶן, צָרִיךְ לְבָרֵךְ.William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.