How does a person bless God for what he sees, hears and survives, including what is hard?
כיצד מברך אדם את ה׳ על מה שהוא רואה, שומע ושורד, כולל מה שקשה?
The final mishnah: what one sees and hearsהמשנה האחרונה: מה שרואים ושומעים
The last chapter opens with a long mishnah. One who sees a place where miracles were done for Israel says “who did miracles for our fathers in this place”; where idolatry was uprooted, “who uprooted idolatry from our land.” For shooting stars, earthquakes, thunder, winds and lightning: “whose strength and might fill the world.” For mountains, hills, seas, rivers and deserts: “who makes the work of creation.” Rabbi Yehuda says one who sees the Great Sea at intervals says “who made the Great Sea.”
הפרק האחרון נפתח במשנה ארוכה. הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל אומר "שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה"; מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה, "שעקר עבודה זרה מארצנו". על הזיקין, הזוועות, הרעמים, הרוחות והברקים: "שכוחו וגבורתו מלא עולם". על ההרים, הגבעות, הימים, הנהרות והמדבריות: "עושה בראשית". רבי יהודה אומר שהרואה את הים הגדול לפרקים אומר "שעשה את הים הגדול".
For rain and good news: “who is good and does good”; for bad news: “blessed is the true Judge.” One who built a new house or bought new vessels says sheheḥeyanu. One blesses for bad that contains good, and for good that contains bad. Crying out about the past is a vain prayer: praying that one’s pregnant wife bear a son, or that an outcry in the city not be from one’s home. One entering a city prays twice, at entry and exit, and Ben Azzai says four times, giving thanks for the past and crying out for the future.
על הגשמים ועל בשורות טובות: "הטוב והמטיב"; על בשורות רעות: "ברוך דיין האמת". בנה בית חדש וקנה כלים חדשים, אומר "שהחיינו". מברך על הרעה מעין על הטובה, ועל הטובה מעין על הרעה. הצועק לשעבר, הרי זו תפילת שווא: היתה אשתו מעוברת ואומר יהי רצון שתלד זכר, או שמע קול צווחה בעיר ואומר יהי רצון שלא תהא בתוך ביתי. הנכנס לכרך מתפלל שתיים, אחת בכניסתו ואחת ביציאתו, ובן עזאי אומר ארבע, נותן הודאה על שעבר וצועק על העתיד.
A person must bless for the bad as for the good, as it says “you shall love the Lord your God with all your heart,” with both inclinations, “with all your soul,” even if He takes your soul, “with all your might,” with all your wealth, or for every measure He metes out. The mishnah adds rules for the Temple Mount: no levity opposite the eastern gate, no entering with staff, shoes or dusty feet, no shortcut, and certainly no spitting. Temple blessings ended “forever” until the Sadducees denied a second world, and they instituted “from world to world.” They also instituted greeting with God’s name, citing Boaz, the angel to Gideon, and “it is time to act for the Lord.”
חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, שנאמר "ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך", בשני יצריך, "ובכל נפשך", אפילו הוא נוטל את נפשך, "ובכל מאדך", בכל ממונך, או בכל מידה ומידה שהוא מודד לך. המשנה מוסיפה דינים להר הבית: לא יקל ראשו כנגד שער המזרח, לא ייכנס במקלו ובמנעלו ובאבק שעל רגליו, לא יעשנו קפנדריא, ורקיקה מקל וחומר. חותמי הברכות במקדש אמרו "עד העולם", ומשקלקלו הצדוקים ואמרו אין עולם אלא אחד, התקינו "מן העולם ועד העולם". והתקינו שיהא אדם שואל בשלום חברו בשם, ומביאים את בועז, את המלאך לגדעון ואת "עת לעשות לה׳".
Public and private miraclesנס של רבים ונס של יחיד
The Gemara finds the source of the miracle blessing in Jethro’s “blessed is the Lord who saved you.” Does one bless only for a public miracle? A man was attacked by a lion at Ever Yamina and saved, and Rava told him to say, whenever he reaches the place, “who did a miracle for me in this place.” Mar son of Ravina was saved from thirst by a spring in the plains of Aravot and from a wild camel when a wall gave way in Meḥoza, and at each place he blessed mentioning both miracles.
הגמרא מוצאת את מקור ברכת הנס בדברי יתרו "ברוך ה׳ אשר הציל אתכם". האם מברכים רק על נס של רבים? אדם אחד הלך בעבר ימינא, נפל עליו אריה וניצל, ורבא אמר לו שבכל פעם שיגיע לשם יברך "שעשה לי נס במקום הזה". מר בריה דרבינא ניצל מצמא בערבות כשנברא לו מעיין, ומגמל פרוע במחוזא כשנפרצה לו חומה, ובכל מקום בירך והזכיר את שני הניסים.
The Gemara concludes: for a public miracle everyone must bless; for a private miracle the person himself must bless. Mar son of Ravina’s practice of mentioning both miracles at each place shows the blessing is personal and cumulative: at each site of rescue, the person recalls the whole of his own history of deliverance.
הגמרא מסיקה: אניסא דרבים כולי עלמא מיחייבי לברוכי; אניסא דיחיד, איהו חייב לברוכי. מנהגו של מר בריה דרבינא להזכיר את שני הניסים בכל מקום מראה שהברכה אישית ומצטברת: בכל אתר של הצלה האדם נזכר בכל תולדות הצלתו.
The sites of Israel’s miraclesמקומות הניסים של ישראל
A baraita lists places for which one gives thanks: the crossings of the sea and of the Jordan, the streams of Arnon, the hailstones at the descent of Beit Ḥoron, the stone Og sought to throw on Israel, the stone Moses sat on during the war with Amalek, Lot’s wife and the wall of Jericho that sank in place. The Arnon story is told: the Amorites hid in caves to ambush Israel, the mountains closed upon them as the ark passed, and two lepers at the end of the camp, Et and Vahev, saw the blood flowing and told Israel, who sang.
ברייתא מונה מקומות שעליהם נותנים הודאה: מעברות הים ומעברות הירדן, מעברות נחלי ארנון, אבני אלגביש במורד בית חורון, האבן שביקש עוג לזרוק על ישראל, האבן שישב עליה משה במלחמת עמלק, אשתו של לוט וחומת יריחו שנבלעה במקומה. מעשה נחלי ארנון מסופר: האמורים הסתתרו בנקיקים כדי לארוב לישראל, ההרים נדבקו עליהם כשעבר הארון, ושני מצורעים בסוף המחנה, את והב, ראו את הדם יוצא וסיפרו לישראל, ואמרו שירה.
On the second side the stories continue. The hailstones “stood upon a man,” Moses, and “came down upon a man,” Joshua. Og uprooted a mountain three parsas wide to throw on the camp; ants bored through it, it fell around his neck, his teeth grew out to both sides, and Moses, ten cubits tall, took a ten-cubit axe, jumped ten cubits and struck his ankle. The stone under Moses’ arms, Lot’s wife who became a pillar of salt, and Jericho’s wall complete the list. The Gemara explains that the wall “sank” because its width equaled its height.
בעמוד השני הסיפורים נמשכים. אבני אלגביש עמדו על גב איש, זה משה, וירדו על גב איש, זה יהושע. עוג עקר הר בר שלושה פרסאות לזרוק על המחנה; הקדוש ברוך הוא הביא עליו קמצי ונקבוהו, ההר ירד על צווארו, שיניו נמשכו לכאן ולכאן, ומשה, שהיה עשר אמות, נטל גרזן בן עשר אמות, קפץ עשר אמות והכהו בקרסולו. האבן שתחת ידי משה, אשתו של לוט שהייתה נציב מלח, וחומת יריחו משלימות את הרשימה. הגמרא מסבירה שהחומה "נבלעה" משום שרוחבה וגובהה שווים.
Lot’s wife was a punishment, not a miracle, so how does one give thanks? The baraita is restated: for Lot and his wife one says two blessings, “the true Judge” for her and “who remembers the righteous” for him. Rabbi Yoḥanan adds that even in the time of His anger God remembers the righteous, as “God remembered Abraham and sent Lot out of the upheaval.” A single site evokes judgment and rescue together.
אשתו של לוט היא פורענות ולא נס, וכיצד נותנים עליה הודאה? הברייתא נשנית מחדש: על לוט ועל אשתו מברכים שתיים, על אשתו "ברוך דיין האמת", ועל לוט "ברוך זוכר את הצדיקים". רבי יוחנן מוסיף שאפילו בשעת כעסו של הקדוש ברוך הוא, הוא זוכר את הצדיקים, שנאמר "ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה". אתר אחד מעורר דין והצלה יחד.
Four who must give thanksארבעה צריכים להודות
Rav Yehuda in Rav’s name says four must give thanks: seafarers, desert travelers, one who was ill and recovered, and one who was imprisoned and released. Each is derived from Psalm 107, where those in distress cry out, are saved, and are told to thank the Lord for His kindness. The blessing, according to Rav Yehuda, is “who bestows good kindnesses.” Abaye requires it before ten, from “let them exalt Him in the congregation,” and Mar Zutra adds two of them scholars, from “in the seat of elders”; Rav Ashi’s challenge that all should be scholars remains a difficulty.
רב יהודה בשם רב אומר: ארבעה צריכים להודות, יורדי הים, הולכי מדבריות, מי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. כל אחד נלמד מתהלים קז, שבו הנמצאים בצרה צועקים, ניצלים ונקראים להודות לה׳ על חסדו. הברכה, לדעת רב יהודה, היא "ברוך גומל חסדים טובים". אביי מצריך לאודויי קמי עשרה, מן "וירוממוהו בקהל עם", ומר זוטרא מוסיף שתרין מינייהו רבנן, מן "ובמושב זקנים יהללוהו"; קושייתו של רב אשי שכולם צריכים להיות רבנן נשארת בקושיה.
Rav Yehuda fell ill and recovered, and Rav Ḥana of Baghdad and the Rabbis came and said: blessed is the Merciful One who gave you to us and did not give you to the dust. He said: you have exempted me from giving thanks. The Gemara asks about the ten and his not saying it himself, and answers that they were ten and he answered amen after them. Rav Yehuda adds that three need guarding, the sick, the groom and the bride, and others add a woman after childbirth, a mourner and scholars at night. He also says three things prolong life when prolonged: prayer, staying at the table and the privy, and the next daf asks how long prayer can be praised.
רב יהודה חלה ונתרפא, ובאו רב חנא בגדתאה ורבנן ואמרו: בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא. הוא אמר להם: פטרתון יתי מלאודויי. הגמרא שואלת על העשרה ועל כך שלא הודה בעצמו, ומשיבה שהיו עשרה ושהוא ענה אמן אחריהם. רב יהודה מוסיף ששלושה צריכים שימור, חולה, חתן וכלה, ויש מוסיפים חיה, אבל ותלמידי חכמים בלילה. הוא אומר גם ששלושה דברים המאריך בהם מאריכים ימיו: המאריך בתפילתו, על שולחנו ובבית הכסא, והדף הבא שואל כיצד אריכות תפילה משובחת.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why is crying out about the past called a vain prayer?מדוע הצועק לשעבר נקרא מתפלל תפילת שווא?
- What is the difference in obligation between a public and a private miracle?מה ההבדל בחובה בין נס של רבים לנס של יחיד?
- How do the two blessings for Lot and his wife express both judgment and rescue?כיצד מבטאות שתי הברכות על לוט ועל אשתו גם דין וגם הצלה?
- How can Rav Yehuda fulfill his duty of thanksgiving by answering amen?כיצד יוצא רב יהודה ידי חובת ההודאה בעניית אמן?
The source sheetדף המקורות
מַתְנִי׳ הָרוֹאֶה מָקוֹם שֶׁנַּעֲשׂוּ בּוֹ נִסִּים לְיִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה״. מָקוֹם שֶׁנֶּעֶקְרָה מִמֶּנּוּ עֲבוֹדָה זָרָה, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … שֶׁעָקַר עֲבוֹדָה זָרָה מֵאַרְצֵנוּ״.
עַל הַזִּיקִין, וְעַל הַזְּוָעוֹת, וְעַל הָרְעָמִים, וְעַל הָרוּחוֹת, וְעַל הַבְּרָקִים אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … שֶׁכֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ מָלֵא עוֹלָם״. עַל הֶהָרִים, וְעַל הַגְּבָעוֹת, וְעַל הַיַּמִּים, וְעַל הַנְּהָרוֹת, וְעַל הַמִּדְבָּרוֹת אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … עוֹשֵׂה בְּרֵאשִׁית״. רַבִּי יְהוּדָה, אוֹמֵר: הָרוֹאֶה אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל״ — בִּזְמַן שֶׁרוֹאֵהוּ לִפְרָקִים.
עַל הַגְּשָׁמִים, וְעַל בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״. עַל בְּשׂוֹרוֹת רָעוֹת אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ דַּיַּין הָאֱמֶת״. בָּנָה בַּיִת חָדָשׁ, וְקָנָה כֵּלִים חֲדָשִׁים, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … שֶׁהֶחֱיָינוּ וְקִיְּימָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה״. מְבָרֵךְ עַל הָרָעָה מֵעֵין עַל הַטּוֹבָה, וְעַל הַטּוֹבָה מֵעֵין עַל הָרָעָה.
וְהַצּוֹעֵק לְשֶׁעָבַר — הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא. הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעוּבֶּרֶת, וְאוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן שֶׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר״ — הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא. הָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וְשָׁמַע קוֹל צְוָחָה בָּעִיר, וְאוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא תְּהֵא בְּתוֹךְ בֵּיתִי״ — הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא.
הַנִּכְנָס לִכְרַךְ מִתְפַּלֵּל שְׁתַּיִם, אַחַת בִּכְנִיסָתוֹ, וְאַחַת בִּיצִיאָתוֹ. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: אַרְבַּע, שְׁתַּיִם בִּכְנִיסָתוֹ, וּשְׁתַּיִם בִּיצִיאָתוֹ. נוֹתֵן הוֹדָאָה עַל שֶׁעָבַר וְצוֹעֵק עַל הֶעָתִיד.
חַיָּיב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּכׇל לְבָבְךָ וְגוֹ׳״. ״בְּכָל לְבָבְךָ״ — בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ, בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר הָרָע. ״וּבְכׇל נַפְשְׁךָ״ — אֲפִילּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ. ״וּבְכׇל מְאֹדֶךָ״ — בְּכָל מָמוֹנְךָ. דָּבָר אַחֵר: ״בְּכָל מְאֹדֶךָ״ — בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לְךָ הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ.
לֹא יָקֵל אָדָם אֶת רֹאשׁוֹ כְּנֶגֶד שַׁעַר הַמִּזְרָח שֶׁהוּא מְכוּוָּן כְּנֶגֶד בֵּית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים. וְלֹא יִכָּנֵס לְהַר הַבַּיִת בְּמַקְלוֹ, וּבְמִנְעָלוֹ, וּבְפוּנְדָּתוֹ, וּבְאָבָק שֶׁעַל רַגְלָיו. וְלָא יַעֲשֶׂנּוּ קַפַּנְדַּרְיָא. וּרְקִיקָה — מִקַּל וָחוֹמֶר.
כׇּל חוֹתְמֵי בְּרָכוֹת שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ אוֹמְרִים ״עַד הָעוֹלָם״. מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַמִּינִין וְאָמְרוּ אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים ״מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם״.
וְהִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא אָדָם שׁוֹאֵל אֶת שְׁלוֹם חֲבֵרוֹ בַּשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים ה׳ עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ ה׳״. וְאוֹמֵר: ״ה׳ עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל״. וְאוֹמֵר: ״אַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ״. וְאוֹמֵר: ״עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ״. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: ״הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ״ מִשּׁוּם ״עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳״.
גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר קְרָא: ״וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה׳ אֲשֶׁר הִצִּיל וְגוֹ׳״.
אַנִּיסָּא דְרַבִּים מְבָרְכִינַן, אַנִּיסָּא דְיָחִיד לָא מְבָרְכִינַן?! וְהָא הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה קָא אָזֵיל בַּעֲבַר יַמִּינָא. נְפַל עֲלֵיהּ אַרְיָא, אִתְעֲבִיד לֵיהּ נִיסָּא וְאִיתַּצַּל מִינֵּיהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, וַאֲמַר לֵיהּ: כׇּל אִימַּת דְּמָטֵית לְהָתָם — בָּרֵיךְ ״בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה לִי נֵס בַּמָּקוֹם הַזֶּה״.
וּמָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא הֲוָה קָאָזֵיל בְּפַקְתָּא דַעֲרָבוֹת וּצְחָא לְמַיָּא. אִתְעֲבִיד לֵיהּ נִיסָּא, אִיבְּרִי לֵיהּ עֵינָא דְמַיָּא, וְאִישְׁתִּי.
וְתוּ, זִמְנָא חֲדָא הֲוָה קָאָזֵיל בְּרַסְתְּקָא דְמָחוֹזָא וּנְפַל עֲלֵיהּ גַּמְלָא פְּרִיצָא. אִיתְפָּרַקָא לֵיהּ אָשִׁיתָא, עָל לְגַוַּהּ. כִּי מְטָא לַעֲרָבוֹת בָּרֵיךְ: ״בָּרוּךְ … שֶׁעָשָׂה לִי נֵס בַּעֲרָבוֹת וּבְגָמָל״. כִּי מְטָא לְרַסְתְּקָא דְמָחוֹזָא בָּרֵיךְ: ״בָּרוּךְ … שֶׁעָשָׂה לִי נֵס בְּגָמָל וּבַעֲרָבוֹת״! אָמְרִי: אַנִּיסָּא דְרַבִּים — כּוּלֵּי עָלְמָא מִיחַיְּיבִי לְבָרוֹכֵי, אַנִּיסָּא דְיָחִיד — אִיהוּ חַיָּיב לְבָרוֹכֵי.
תָּנוּ רַבָּנַן: הָרוֹאֶה מַעְבְּרוֹת הַיָּם, וּמַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן, מַעְבְּרוֹת נַחֲלֵי אַרְנוֹן, אַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ בְּמוֹרַד בֵּית חוֹרוֹן, וְאֶבֶן שֶׁבִּקֵּשׁ לִזְרוֹק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן עַל יִשְׂרָאֵל, וְאֶבֶן שֶׁיָּשַׁב עָלֶיהָ מֹשֶׁה בְּשָׁעָה שֶׁעָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ מִלְחָמָה בַּעֲמָלֵק, וְאִשְׁתּוֹ שֶׁל לוֹט, וְחוֹמַת יְרִיחוֹ שֶׁנִּבְלְעָה בִּמְקוֹמָהּ — עַל כּוּלָּן צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן הוֹדָאָה וָשֶׁבַח לִפְנֵי הַמָּקוֹם.
בִּשְׁלָמָא מַעְבְּרוֹת הַיָּם, דִּכְתִיב: ״וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה״. מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן, דִּכְתִיב: ״וַיַּעַמְדוּ הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן בְּרִית ה׳ בֶּחָרָבָה בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן הָכֵן וְכׇל יִשְׂרָאֵל עֹבְרִים בֶּחָרָבָה עַד אֲשֶׁר תַּמּוּ כׇּל הַגּוֹי לַעֲבוֹר אֶת הַיַּרְדֵּן״.
אֶלָּא מַעְבְּרוֹת נַחֲלֵי אַרְנוֹן מְנָלַן? — דִּכְתִיב: ״עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה׳ אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְגוֹ׳״. תָּנָא: ״אֶת וָהֵב בְּסוּפָה״ — שְׁנֵי מְצוֹרָעִים הָיוּ, דַּהֲווֹ מְהַלְּכִין בְּסוֹף מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. כִּי הֲווֹ קָא חָלְפִי יִשְׂרָאֵל אֲתוֹ אֱמוֹרָאֵיWilliam Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
עָבְדִי לְהוֹן נְקִירָתָא וּטְשׁוֹ בְּהוֹן. אָמְרִי: כִּי חָלְפִי יִשְׂרָאֵל הָכָא — נִקְטְלִינּוּן, וְלָא הֲווֹ יָדְעִי דְּאָרוֹן הֲוָה מְסַגֵּי קַמַּיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל וַהֲוָה מַמֵּיךְ לְהוּ טוּרֵי מִקַּמַּיְיהוּ. כֵּיוָן דַּאֲתָא אָרוֹן, אִדְּבַקוּ טוּרֵי בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, וְקַטְלִינּוּן, וּנְחַת דְּמַיְיהוּ לְנַחֲלֵי אַרְנוֹן. כִּי אֲתוֹ אֶת וָהֵב, חֲזוֹ דְּמָא דְּקָא נָפֵיק מִבֵּינֵי טוּרֵי. אֲתוֹ וְאָמְרִי לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל וַאֲמַרוּ שִׁירָה. הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב״.
אַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ. מַאי אַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ?
תָּנָא: אֲבָנִים שֶׁעָמְדוּ עַל גַּב אִישׁ, וְיָרְדוּ עַל גַּב אִישׁ. עָמְדוּ עַל גַּב אִישׁ — זֶה מֹשֶׁה, דִּכְתִיב: ״וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד״, וּכְתִיב: ״וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה״. יָרְדוּ עַל גַּב אִישׁ — זֶה יְהוֹשֻׁעַ, דִּכְתִיב: ״קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ״, וּכְתִיב: ״וַיְהִי בְּנוּסָם מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵם בְּמוֹרַד בֵּית חוֹרֹן וַה׳ הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת״.
אֶבֶן שֶׁבִּקֵּשׁ עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִזְרוֹק עַל יִשְׂרָאֵל, גְּמָרָא גְּמִירִי לַהּ. אֲמַר מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל כַּמָּה הָוֵי — תְּלָתָא פַּרְסֵי, אֵיזֵיל וְאֶיעֱקַר טוּרָא בַּר תְּלָתָא פַּרְסֵי וְאִישְׁדֵּי עֲלַיְיהוּ, וְאִיקְטְלִינְהוּ. אֲזַל עֲקַר טוּרָא בַּר תְּלָתָא פַּרְסֵי וְאַיְיתִי עַל רֵישֵׁיהּ, וְאַיְיתִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֲלֵיהּ קַמְצֵי וְנַקְבוּהּ, וּנְחֵית בְּצַוְּארֵיהּ.
הֲוָה בָּעֵי לְמִשְׁלְפֵהּ, מָשְׁכִי שִׁינֵּיהּ לְהַאי גִּיסָא וּלְהַאי גִּיסָא וְלָא מָצֵי לְמִשְׁלְפֵהּ. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ״. וְכִדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ״ — אַל תִּקְרֵי ״שִׁבַּרְתָּ״ אֶלָּא ״שִׁרְבַּבְתָּ״.
מֹשֶׁה כַּמָּה הֲוָה — עֶשֶׂר אַמּוֹת, שְׁקֵיל נַרְגָּא בַּר עֲשַׂר אַמִּין, שְׁוַור עֲשַׂר אַמִּין, וּמַחְיֵיהּ בְּקַרְסוּלֵּיהּ וְקַטְלֵיהּ.
וְאֶבֶן שֶׁיָּשַׁב עָלֶיהָ מֹשֶׁה — דִּכְתִיב: ״וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ״.
וְאִשְׁתּוֹ שֶׁל לוֹט — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח״. וְחוֹמַת יְרִיחוֹ שֶׁנִּבְלְעָה — דִּכְתִיב: ״וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ״.
בִּשְׁלָמָא כּוּלְּהוּ — נִיסָּא, אֶלָּא אִשְׁתּוֹ שֶׁל לוֹט פּוּרְעָנוּתָא הוּא! — דְּאָמַר ״בָּרוּךְ … דַּיַּין הָאֱמֶת״.
וְהָא ״הוֹדָאָה וָשֶׁבַח״ קָתָנֵי! תְּנִי: עַל לוֹט וְעַל אִשְׁתּוֹ מְבָרְכִים שְׁתַּיִם. עַל אִשְׁתּוֹ אוֹמֵר ״בָּרוּךְ … דַּיַּין הָאֱמֶת״, וְעַל לוֹט אוֹמֵר ״בָּרוּךְ … זוֹכֵר אֶת הַצַּדִּיקִים״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, זוֹכֵר אֶת הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה וְגוֹ׳״.
וְחוֹמַת יְרִיחוֹ שֶׁנִּבְלְעָה. וְחוֹמַת יְרִיחוֹ נִבְלְעָה? וְהָא נָפְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הָעָם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ״! — כֵּיוָן דְּפוּתְיַהּ וְרוּמַהּ כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ, מִשּׁוּם הָכִי אִבַּלְעָה בְּלוֹעֵי.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אַרְבָּעָה צְרִיכִין לְהוֹדוֹת: יוֹרְדֵי הַיָּם, הוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת, וּמִי שֶׁהָיָה חוֹלֶה וְנִתְרַפֵּא, וּמִי שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים וְיָצָא.
יוֹרְדֵי הַיָּם מְנָלַן? — דִּכְתִיב: ״יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת וְגוֹ׳ הֵמָּה רָאוּ מַעֲשֵׂי ה׳״. וְאוֹמֵר: ״וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת״, וְאוֹמֵר: ״יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר״, וְאוֹמֵר: ״וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה׳ בַּצַּר לָהֶם וּמִמְּצוּקֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם״, וְאוֹמֵר: ״יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה״, וְאוֹמֵר: ״וַיִּשְׂמְחוּ כִי יִשְׁתֹּקוּ״, וְאוֹמֵר: ״יוֹדוּ לַה׳ חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם״.
הוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ עִיר מוֹשָׁב לֹא מָצָאוּ … וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה׳ … וַיַּדְרִיכֵם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה … יוֹדוּ לַה׳ חַסְדּוֹ״.
מִי שֶׁחָלָה וְנִתְרַפֵּא, דִּכְתִיב: ״אֱוִילִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם וּמֵעֲוֹנֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ. כׇּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם וְגוֹ׳ וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה׳ בַּצַּר לָהֶם וְגוֹ׳ יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם וְגוֹ׳ יוֹדוּ לַה׳ חַסְדּוֹ״.
מִי שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִין מְנָלַן? — דִּכְתִיב: ״יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת וְגוֹ׳ כִּי הִמְרוּ אִמְרֵי אֵל וְגוֹ׳״. וְאוֹמֵר: ״וַיַּכְנַע בֶּעָמָל לִבָּם וְגוֹ׳״, וְאוֹמֵר: ״וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה׳ בַּצַּר לָהֶם״, וְאוֹמֵר: ״יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת וְגוֹ׳״, וְאוֹמֵר: ״יוֹדוּ לַה׳ חַסְדּוֹ״.
מַאי מְבָרֵךְ? אָמַר רַב יְהוּדָה: ״בָּרוּךְ גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים״. אַבָּיֵי אָמַר: וְצָרִיךְ לְאוֹדוֹיֵי קַמֵּי עַשְׂרָה, דִּכְתִיב: ״וִירוֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וְגוֹ׳״. מָר זוּטְרָא אָמַר: וּתְרֵין מִינַּיְיהוּ רַבָּנַן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ״.
מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: וְאֵימָא כּוּלְּהוּ רַבָּנַן?! — מִי כְּתִיב ״בִּקְהַל זְקֵנִים״? ״בִּקְהַל עָם״ כְּתִיב. וְאֵימָא בֵּי עַשְׂרָה שְׁאָר עַמָּא, וּתְרֵי רַבָּנַן! קַשְׁיָא.
רַב יְהוּדָה חֲלַשׁ וְאִתְּפַח. עָל לְגַבֵּיהּ רַב חָנָא בַּגְדָּתָאָה וְרַבָּנַן. אָמְרִי לֵיהּ: ״בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּיַהֲבָךְ נִיהֲלַן וְלָא יַהֲבָךְ לְעַפְרָא״. אֲמַר לְהוּ: פְּטַרְתּוּן יָתִי מִלְּאוֹדוֹיֵי.
וְהָא אָמַר אַבָּיֵי בָּעֵי אוֹדוֹיֵי בְּאַפֵּי עַשְׂרָה! — דַּהֲווֹ בֵּי עַשְׂרָה. וְהָא אִיהוּ לָא קָא מוֹדֵה! — לָא צְרִיךְ, דְּעָנֵי בָּתְרַיְיהוּ ״אָמֵן״.
אָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁלֹשָׁה צְרִיכִין שִׁימּוּר, וְאֵלּוּ הֵן — חוֹלֶה, חָתָן, וְכַלָּה. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: חוֹלֶה, חַיָּה, חָתָן, וְכַלָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף אָבֵל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בַּלַּיְלָה.
וְאָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הַמַּאֲרִיךְ בָּהֶן מַאֲרִיכִין יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם. הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ, וְהַמַּאֲרִיךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ, וְהַמַּאֲרִיךְ בְּבֵית הַכִּסֵּא.
וְהַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ מְעַלְּיוּתָא הִיא? וְהָאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.