Berakhot 53 — A light that rested and a dove of goldאור ששבת ויונה של זהב

If “a light that rested” meant one that rested from all work, even permitted work would disqualify it, yet a baraita says one blesses over a light lit for a woman in childbirth or a sick person. Rav Naḥman bar Yitzḥak explains: it rested from forbidden work. A baraita confirms that a lamp burning all day may be used for havdalah. A light lit by a gentile from a Jew’s flame, or by a Jew from a gentile’s, may be used; by a gentile from a gentile’s, not.

אילו "אור ששבת" פירושו ששבת מכל מלאכה, אפילו מלאכה של היתר הייתה פוסלת אותו, והרי ברייתא אומרת שאור של חיה ושל חולה מברכים עליו. רב נחמן בר יצחק מסביר: ששבת ממלאכת עבירה. ברייתא מאשרת שעששית שהייתה דולקת והולכת כל היום כולו, למוצאי שבת מברכים עליה. נכרי שהדליק מישראל, וישראל שהדליק מנכרי, מברכים עליו; נכרי מנכרי, אין מברכים עליו.

Why should a Jew’s light from a gentile’s be different, since it too did not rest? The suggestion that the forbidden flame has gone and this is a new one is rejected, since carrying a flame into the public domain makes one liable, showing the flame is continuous. The Gemara concludes that the forbidden part is there, but one blesses on the permitted addition; a gentile from a gentile’s is excluded by decree because of the first gentile and the first column of flame.

מה שונה אור של ישראל שהדליק מנכרי, והרי גם הוא לא שבת? ההצעה שהאיסור הלך לו וזה אור אחר נדחית, שהרי המוציא שלהבת לרשות הרבים חייב, ומכאן שהשלהבת רציפה. הגמרא מסיקה שהאיסור אכן ישנו, אבל כשהוא מברך, על התוספת של היתר הוא מברך; ונכרי מנכרי אסור בגזרה משום נכרי ראשון ועמוד ראשון.

A baraita: one walking outside a city who sees a light blesses if most residents are Jews and not if most are gentiles. The Gemara notes the two clauses imply opposite rules for an even split, and explains that in truth one blesses even then, the second clause merely mirroring the first. Another baraita: if he sees a child with a torch, he checks whether the child is a Jew. Rav Yehuda in Rav’s name places it near sunset: an adult would surely be a gentile, but a Jewish child might have taken it up by chance.

ברייתא: היה מהלך חוץ לכרך וראה אור, אם רוב נכרים אינו מברך, ואם רוב ישראל מברך. הגמרא מעירה ששני החלקים מרמזים על דינים הפוכים למחצה על מחצה, ומסבירה שבדין הוא שאפילו מחצה על מחצה מברך, והסיפא נשנתה רק אגב הרישא. ברייתא אחרת: אם ראה תינוק ואבוקה בידו, בודק אחריו אם ישראל הוא. רב יהודה בשם רב מעמיד בסמוך לשקיעת החמה: גדול, מוכחא מילתא דוודאי נכרי הוא; תינוק, אימר ישראל הוא ואקרי ונקיט.

If he sees a light as thick as a furnace’s mouth, he blesses. Contradictory baraitot about the light of a furnace and of an oven are each resolved by beginning versus end of its burning, when it serves for light. Contradictory baraitot about the light of a synagogue are resolved in three ways: whether an important person is present, whether there is an attendant who eats by it, or whether there is moonlight. Each resolution asks whether the light serves a person.

אם ראה אור עבה כפי הכבשן, מברך עליו. ברייתות סותרות על אור של כבשן ועל אור של תנור וכירים מיושבות בהבחנה בין תחילה לסוף, כשהאור משמש להארה. ברייתות סותרות על אור של בית הכנסת מיושבות בשלוש דרכים: אם יש שם אדם חשוב, אם יש שם חזן האוכל לאורו, או אם יש שם סהרא. כל יישוב שואל אם האור משמש לאדם.

If light is brought before people sitting in the study hall, Beit Shammai say each blesses for himself, and Beit Hillel say one blesses for all, “in the multitude of people is the king’s glory.” Beit Shammai’s reason is to avoid interrupting study, and a baraita adds that in Rabban Gamliel’s house they did not even say “healing” to one who sneezed in the study hall. Over the candle and spices of the dead one does not bless, since the candle is for honor and the spices to remove the odor; Rav says what is carried before him by day and night is not blessed, what only by night is.

היו יושבים בבית המדרש והביאו אור לפניהם, בית שמאי אומרים כל אחד מברך לעצמו, ובית הלל אומרים אחד מברך לכולם, משום שנאמר "ברוב עם הדרת מלך". טעמם של בית שמאי הוא מפני ביטול בית המדרש, וברייתא מוסיפה שבבית רבן גמליאל לא היו אומרים "מרפא" בבית המדרש מפני ביטול בית המדרש. על נר ובשמים של מתים אין מברכים, שהנר לכבוד הוא עשוי, והבשמים להעביר את הריח; רב אומר שכל שמוציאים לפניו ביום ובלילה אין מברכים עליו, וכל שאין מוציאים לפניו אלא בלילה מברכים עליו.

Rav Huna says one does not bless over spices of a privy or oil for removing dirt, implying that what is not made for scent receives no blessing. A baraita seems to contradict him: one who enters a spice shop blesses each time he enters. The Gemara answers that the shop’s scent is made for scent, so that people will smell and buy. One walking outside a city who smells a scent blesses only if most are Jews; Rabbi Yose says not even then, since Jewish women burn incense for witchcraft, and the Gemara completes the reasoning with incense used for perfuming clothes, so most is not made for scent.

רב הונא אומר שעל בשמים של בית הכסא ועל שמן העשוי להעביר את הזוהמא אין מברכים, ומשמע שכל מה שאינו עשוי לריח אין מברכים עליו. ברייתא נראית סותרת: הנכנס לחנותו של בשם מברך על כל פעם ופעם שנכנס. הגמרא משיבה שגם שם לריחא עבידא, כי היכי דנירחו אינשי וניתו ונזבון. היה מהלך חוץ לכרך והריח ריח, מברך רק אם רוב ישראל; רבי יוסי אומר שאפילו אז אינו מברך, מפני שבנות ישראל מקטרות לכשפים, והגמרא משלימה את הנימוק בקטורת לגימור כלים, כך שהרוב אינו עשוי לריח.

Rabbi Yoḥanan says one walking in Tiberias on Friday evenings or in Tzippori on Saturday nights who smells a scent does not bless, since it is presumably for perfuming garments. A baraita adds that one walking in a gentile market who chose to smell its incense is a sinner. The same presumption reasoning applies to scent as to light: the blessing depends on the scent’s purpose and the likely source.

רבי יוחנן אומר שהמהלך בערבי שבתות בטבריה ובמוצאי שבתות בציפורי והריח ריח, אינו מברך, מפני שחזקתו אינו עשוי אלא לגמר בו את הכלים. ברייתא מוסיפה שהיה מהלך בשוק של עובדי כוכבים ונתרצה להריח, הרי זה חוטא. אותה דרך של חזקות חלה על הריח כמו על האור: הברכה תלויה בתכלית הריח ובמקורו המסתבר.

On the second side Rav Yehuda in Rav’s name says “benefit” does not mean actual use: it is enough that one standing close could use it, even if he is far. A baraita says one does not bless until he both sees the flame and uses its light; the case of seeing without using is explained as a flickering light, not distance. Glowing coals are blessed if a splinter placed in them would ignite on its own. Rava says “benefit” means actual use; Ulla measures it as distinguishing between two coins, Ḥizkiya between two kinds of measures.

בעמוד השני רב יהודה בשם רב אומר ש"יאותו" אינו יאותו ממש: די שאילו עומד בקרוב היה משתמש לאורה, ואפילו ברחוק מקום. ברייתא אומרת שאינו מברך עד שיראה שלהבת וישתמש לאורה; המקרה של רואה ואינו משתמש מוסבר בנר דעמיא ואזלא, ולא במרחק. גחלים לוחשות מברכים עליהן, וכיצד לוחשות? כל שאילו מכניס לתוכן קיסם ודולקת מאליה. רבא אומר "יאותו" ממש; עולא משער כדי שיכיר בין איסר לפונדיון, וחזקיה בין מלוזמא של טבריה למלוזמא של ציפורי.

Rav Yehuda blessed by the light of Ada the attendant’s house, Rava by Gurya bar Ḥama’s, and Abaye by bar Avuha’s. Rav Yehuda in Rav’s name says one need not seek out light the way one seeks out mitzvot; Rabbi Zeira says he used to seek it, but after hearing this he blesses only if it comes his way. Later authorities discuss whether electric light may serve for havdalah, a question beyond the daf, which addresses the benefit and the effort required.

רב יהודה בירך לאור ביתו של אדא דיילא, רבא לאור ביתו של גוריא בר חמא, ואביי לאור ביתו של בר אבוה. רב יהודה בשם רב אומר שאין מחזרים על האור כדרך שמחזרים על המצוות; רבי זירא אומר שמתחילה היה מחזר, ומשעה ששמע זאת אינו מחזר, אלא אם נזדמן לו ממילא הוא מברך. פוסקים מאוחרים דנים אם אור חשמלי כשר להבדלה, שאלה החורגת מן הדף, העוסק בהנאה ובמאמץ הנדרש.

Rav Zevid says the dispute about returning to the place of the meal concerns one who forgot; if one deliberately did not bless, all agree he returns. Beit Hillel ask Beit Shammai whether one who ate on top of the Temple Mount must climb back; Beit Shammai answer that he would climb back for a forgotten purse, all the more for Heaven’s honor. Two students: one who forgot followed Beit Shammai and found a purse of gold; one who deliberately followed Beit Hillel was eaten by a lion.

רב זביד אומר שהמחלוקת אם יחזור למקומו נאמרה בשכח; אבל במזיד, הכול מודים שיחזור למקומו ויברך. בית הלל שואלים את בית שמאי אם מי שאכל בראש הבירה ושכח צריך לעלות שוב; בית שמאי משיבים שעל ארנקי ששכח היה עולה, לכבוד שמיים לא כל שכן. שני תלמידים: אחד ששכח ונהג כבית שמאי מצא ארנקי של זהב, ואחד שנהג במזיד כבית הלל, אכלו אריה.

Rabbah bar bar Ḥana, traveling in a caravan, ate and forgot to bless. Fearing they would tell him to bless anywhere, he said he had forgotten a golden dove, asked them to wait, went back, blessed and found a golden dove. Why a dove? Because the Congregation of Israel is compared to a dove, “the wings of a dove covered with silver”: just as a dove is saved only by its wings, Israel is saved only by mitzvot. The story turns a pretext into a sign.

רבה בר בר חנה הלך בשיירה, אכל ושכח ולא בירך. מחשש שיאמרו לו לברך בכל מקום, אמר שאיבד יונה של זהב, ביקש שימתינו לו, חזר, בירך ומצא יונה של זהב. מדוע יונה? משום שנמשלה כנסת ישראל ליונה, "כנפי יונה נחפה בכסף": מה יונה אינה ניצולת אלא בכנפיה, אף ישראל אינם ניצולים אלא במצוות. הסיפור הופך תואנה לאות.

How long is digestion? Rabbi Yoḥanan: as long as one is not hungry; Reish Lakish: as long as one is thirsty from the meal, or, in another report, the time to walk four mil, a large meal versus a small one. One may answer amen after an Israelite without hearing the whole blessing only if he did not eat with them. Rav told his son Ḥiyya, and Rav Huna his son Rabbah, to snatch the cup and bless. This seems to contradict Rabbi Yose, who says the one answering is greater, and Rabbi Nehorai supports him: skirmishers open a battle, but the heroes win it. The Gemara answers that the matter is a tannaitic dispute.

כמה שיעור עיכול? רבי יוחנן: כל זמן שאינו רעב; ריש לקיש: כל זמן שיצמא מחמת אכילתו, ובמסורת אחרת: כדי להלך ארבעה מילין, באכילה מרובה ובאכילה מועטת. עונים אמן אחר ישראל בלי לשמוע את כל הברכה רק כשלא אכל עמהם. רב אמר לחייא בנו, ורב הונא לרבה בנו: חטוף ובריך. הדבר נראה סותר את דברי רבי יוסי, שגדול העונה אמן יותר מן המברך, ורבי נהוראי מסייע לו: גוליירים יורדים ומתגרים במלחמה, וגיבורים יורדים ומנצחים. הגמרא משיבה שתנאי היא.

Shmuel asked Rav whether to answer amen after schoolchildren, and Rav answered: after everyone except schoolchildren, who are learning, unless it is their time to fulfill the obligation. A baraita records names for those who say oil delays the blessing or not, and that dirty hands are unfit for blessing. Rav Naḥman bar Yitzḥak says he knows neither Zilai nor Zivai nor Zuhamai but a baraita: “sanctify yourselves” is the first waters, “be holy” the last waters, “for holy” is oil, “I am the Lord your God” is the blessing. The chapter ends here.

שמואל שאל את רב אם עונים אמן אחר תינוקות של בית רבן, ורב השיב: אחר הכול עונים אמן חוץ מתינוקות של בית רבן, הואיל ולהתלמד עשויים, אלא בעידן מפטרייהו. ברייתא מוסרת שמות לאומרים ששמן מעכב את הברכה או שאינו מעכב, ושידיים מזוהמות פסולות לברכה. רב נחמן בר יצחק אומר: אנא לא זילאי ולא זיואי ולא זוהמאי ידענא, אלא מתניתא ידענא: "והתקדשתם" אלו מים ראשונים, "והייתם קדושים" אלו מים אחרונים, "כי קדוש" זה שמן, "אני ה׳ אלהיכם" זו ברכה. כאן מסתיים הפרק.