When two schools agree on the facts, what makes them choose a different order of actions?
כאשר שני בתי מדרש מסכימים על העובדות, מה גורם להם לבחור בסדר פעולות שונה?
The heavenly voice and the day’s blessingבת קול וברכת היום
The second answer about the heavenly voice is that the ruling follows Rabbi Yehoshua, who said one does not heed a heavenly voice. The Gemara then asks whether Beit Shammai really hold that the blessing of the day takes precedence, since a baraita on havdalah has wine, light and spices first and havdalah last, and with one cup, places it after the meal and says everything over it. Identifying the baraita as Beit Shammai’s requires following Rabbi Yehuda’s report that the schools disagreed only about light and spices.
התשובה השנייה בעניין הבת קול היא שהפסק הולך כרבי יהושע, שאמר אין משגיחין בבת קול. אחר כך שואלת הגמרא אם בית שמאי באמת סוברים שברכת היום עדיפה, שהרי ברייתא על הבדלה מקדימה יין, מאור ובשמים ומאחרת הבדלה, ואם אין לו אלא כוס אחד, מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו. זיהוי הברייתא כשיטת בית שמאי מחייב ללכת אחר מסורתו של רבי יהודה, שלפיה נחלקו בתי המדרש רק על המאור והבשמים.
The Gemara resolves the tension with a principle: bringing in the day is different from taking it out. Bringing in the day, the earlier the better; taking it out, the later the better, so that the day does not seem a burden. Beit Shammai’s precedence for the day applies to kiddush, not to havdalah. The structure of time itself becomes the reason for the order of blessings.
הגמרא מיישבת את המתח בעיקרון: שאני עיולי יומא מאפוקי יומא. בכניסת היום, כמה דמקדמינן ליה עדיף; ביציאת היום, כמה דמאחרינן ליה עדיף, כי היכי דלא להוי עלן כמשוי. הקדמת היום של בית שמאי חלה על הקידוש ולא על ההבדלה. מבנה הזמן עצמו נעשה לנימוק לסדר הברכות.
Do Beit Shammai hold that Birkat HaMazon requires a cup? The mishnah says that with one cup, Beit Shammai bless on the wine first, which seems to mean they drink it. The Gemara suggests he blesses and sets it aside; to “one who blesses must taste,” he tastes; to “tasting spoils it,” he tastes from his hand; to the required measure, the cup holds more than the measure. Rabbi Ḥiyya’s baraita that he blesses and drinks it shows two tannaim differ about Beit Shammai’s view.
האם בית שמאי סוברים שברכת המזון טעונה כוס? המשנה אומרת שאם אין שם אלא אותו כוס, בית שמאי מברכים על היין תחילה, ומשמע ששותים אותו. הגמרא מציעה שמברך עליו ומניחו; ל"המברך צריך שיטעום", הוא טועם; ל"טעמו פגמו", טועם בידו; לשיעור כוס של ברכה, יש בו יותר מן השיעור. ברייתא של רבי חייא, שלפיה מברך על היין ושותהו, מראה שתרי תנאי ואליבא דבית שמאי.
Washing or mixing firstנטילה או מזיגה תחילה
A baraita explains: Beit Shammai wash first and then mix the cup, lest liquid on the outside of the cup become impure from the hands and render the cup impure. The hands are only second-degree, and a second does not make a third in ordinary food except through liquids. Beit Hillel mix first and then wash, lest the liquids on the washed hands become impure from the cup and render the hands impure. The case is a cup whose outside was made impure by liquids, while its inside remains pure.
ברייתא מסבירה: בית שמאי נוטלים לידיים ואחר כך מוזגים את הכוס, גזרה שמא יטמאו משקים שאחורי הכוס מחמת ידיו ויחזרו ויטמאו את הכוס. הידיים שניות הן, ואין שני עושה שלישי בחולין אלא על ידי משקים. בית הלל מוזגים את הכוס ואחר כך נוטלים לידיים, גזרה שמא יטמאו משקים שבידיים מחמת הכוס ויחזרו ויטמאו את הידיים. מדובר בכלי שנטמאו אחוריו במשקים, שתוכו טהור וגבו טמא.
On the second side the Gemara identifies the underlying dispute. Beit Shammai forbid using a vessel whose outside is impure, lest drops reach the inside, so they have no worry about the cup and worry about the hands. Beit Hillel permit such use, since drops are uncommon, and so worry about the liquid on the hands. Beit Hillel add another reason: the meal should follow immediately after washing the hands. Even under Beit Shammai’s premise, immediacy is preferable.
בעמוד השני מזהה הגמרא את המחלוקת שביסוד. בית שמאי אוסרים להשתמש בכלי שנטמאו אחוריו במשקים, גזרה משום ניצוצות, ולכן אינם חוששים לכוס וחוששים לידיים. בית הלל מתירים, שהרי ניצוצות לא שכיחי, ולכן חוששים למשקים שבידיים. בית הלל מוסיפים דבר אחר: תכף לנטילת ידיים סעודה. אפילו לפי הנחתם של בית שמאי, התכיפות עדיפה.
The napkin and the sweepingהמפה והכיבוד
Beit Shammai place the napkin on the table, lest liquid in the napkin become impure from the cushion and render the hands impure. Beit Hillel place it on the cushion, lest liquid in the napkin become impure from the table and render the food impure. The table is second-degree; the dispute is whether one may use such a table, which Beit Shammai forbid because of those eating terumah, and Beit Hillel permit since terumah eaters are careful. Beit Hillel add: washing for ordinary food is not from the Torah, so better the hands become impure than the food.
בית שמאי מניחים את המפה על השולחן, גזרה שמא יטמאו משקים שבמפה מחמת הכסת ויחזרו ויטמאו את הידיים. בית הלל מניחים אותה על הכסת, גזרה שמא יטמאו משקים שבמפה מחמת השולחן ויחזרו ויטמאו את האוכלים. מדובר בשולחן שני; המחלוקת היא אם מותר להשתמש בשולחן שני, שבית שמאי אוסרים משום אוכלי תרומה, ובית הלל מתירים, שאוכלי תרומה זריזים הם. בית הלל מוסיפים: אין נטילת ידיים לחולין מן התורה, ומוטב שיטמאו ידיים, שאין להם עיקר מדאורייתא, ולא אוכלים.
Beit Shammai sweep the house before washing, so as not to lose food crumbs; Beit Hillel say if the attendant is a scholar, he takes crumbs of an olive’s size and leaves smaller ones, supporting Rabbi Yoḥanan that crumbs smaller than an olive may be destroyed. The dispute is whether one may use an am ha-aretz as an attendant. Rabbi Yose bar Ḥanina in Rav Huna’s name says the halakha in the whole chapter follows Beit Hillel except here, where it follows Beit Shammai; Rabbi Oshaya reverses it, and here too the halakha follows Beit Hillel.
בית שמאי מכבדים את הבית לפני הנטילה, כדי שלא יפסיד את האוכלים; בית הלל אומרים שאם השמש תלמיד חכם, נוטל פירורים שיש בהם כזית ומניח פירורים שאין בהם כזית, וזה מסייע לרבי יוחנן שפירורים שאין בהם כזית מותר לאבדם ביד. המחלוקת היא אם מותר להשתמש בשמש עם הארץ. רבי יוסי בר חנינא בשם רב הונא אומר שבכל הפרק הלכה כבית הלל חוץ מזו, שבה הלכה כבית שמאי; רבי אושעיא מהפך, ואף בזו הלכה כבית הלל.
Light and spices: the order of havdalahמאור ובשמים: סדר ההבדלה
Rav Huna bar Yehuda saw Rava bless on spices first and asked why, since according to the baraita the schools did not dispute the light. Rava answered with Rabbi Yehuda’s version: the schools agreed about the food at the beginning and havdalah at the end, and disagreed about light and spices, Beit Shammai light first and Beit Hillel spices first. Rabbi Yoḥanan says the people practice like Beit Hillel according to Rabbi Yehuda. Later writers find meaning in the movement from taste to smell to sight, but the Gemara’s concern is the version of the dispute.
רב הונא בר יהודה ראה את רבא מברך על הבשמים תחילה ושאל מדוע, שהרי לפי הברייתא לא נחלקו על המאור. רבא השיב בנוסחו של רבי יהודה: לא נחלקו על המזון שבתחילה ועל ההבדלה שבסוף, ונחלקו על המאור ועל הבשמים, בית שמאי מאור תחילה ובית הלל בשמים תחילה. רבי יוחנן אומר: נהגו העם כבית הלל אליבא דרבי יהודה. כותבים מאוחרים מוצאים משמעות במעבר מטעם לריח ולראייה, אך עניינה של הגמרא הוא נוסח המחלוקת.
“Who created” or “who creates” the lights of fire"שברא" או "בורא" מאורי האש
Rava says all agree “bara” means the past, and they differ about “borei”: Beit Shammai think it means the future, Beit Hillel that it can also mean the past. Rav Yosef objects with verses where “borei” clearly means a present act, such as “who forms light and creates darkness.” He proposes instead that all agree on the verb and differ on “light” versus “lights”: Beit Shammai hold fire has one light, Beit Hillel that it has many. A baraita confirms Beit Hillel’s words: there are many lights in the fire.
רבא אומר שב"ברא" הכול מודים שמשמעה עבר, והמחלוקת היא ב"בורא": בית שמאי סוברים שמשמעה עתיד, ובית הלל שגם היא משמעה עבר. רב יוסף מקשה מפסוקים שבהם "בורא" מתאר בבירור מעשה הווה, כמו "יוצר אור ובורא חושך". הוא מציע במקום זאת שבפועל כולם מודים, והמחלוקת היא ב"מאור" ו"מאורי": בית שמאי סוברים שחדא נהורא איכא בנורא, ובית הלל שטובא נהורי איכא בנורא. ברייתא מאשרת את דברי בית הלל: הרבה מאורות יש באור.
A gentile’s candle and spicesנר ובשמים של עובד כוכבים
Why not bless over a gentile’s candle? Because it did not rest on Shabbat. But why not over his spices? Rav Yehuda in Rav’s name places the case at a gentile banquet, which is ordinarily devoted to idolatry. The Gemara objects that the mishnah lists idolatry separately, and Rabbi Ḥanina of Sura answers that the second clause explains the first: we do not bless on the gentile’s spices because a gentile banquet is ordinarily for idolatry. A baraita then states that one blesses over light that rested and not over light that did not, and the next daf defines these terms.
מדוע אין מברכים על נר של עובד כוכבים? משום שלא שבת. אבל בשמים, מאי טעמא לא? רב יהודה בשם רב מעמיד במסיבת עובדי כוכבים, שסתמה לעבודה זרה. הגמרא מקשה שהמשנה מונה עבודה זרה בנפרד, ורבי חנינא מסורא משיב: מה טעם קאמר, מה טעם אין מברכים על הבשמים של עובדי כוכבים, מפני שסתם מסיבת עובדי כוכבים לעבודה זרה. ברייתא קובעת אחר כך שאור ששבת מברכים עליו, ושלא שבת אין מברכים עליו, והדף הבא מגדיר את המונחים.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why should taking out the day be delayed while bringing it in is hastened?מדוע יש לאחר את יציאת היום ולהקדים את כניסתו?
- How do Beit Hillel’s “other reasons” change the character of their disputes with Beit Shammai?כיצד משנים "הדבר האחר" של בית הלל את אופי מחלוקותיהם עם בית שמאי?
- What is the advantage of Rav Yosef’s explanation of “light” and “lights” over Rava’s?מה היתרון בהסברו של רב יוסף ל"מאור" ו"מאורי" על פני הסברו של רבא?
- Why is the halakha in the sweeping dispute transmitted in two opposite versions?מדוע ההלכה במחלוקת הכיבוד נמסרת בשני נוסחים הפוכים?
The source sheetדף המקורות
וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הִיא, דְּאָמַר: אֵין מַשְׁגִּיחִין בְּבַת קוֹל.
וְסָבְרִי בֵּית שַׁמַּאי דְּבִרְכַּת הַיּוֹם עֲדִיפָא? וְהָתַנְיָא: הַנִּכְנָס לְבֵיתוֹ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְעַל הַמָּאוֹר וְעַל הַבְּשָׂמִים, וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר הַבְדָּלָה. וְאִם אֵין לוֹ אֶלָּא כּוֹס אֶחָד, מַנִּיחוֹ לְאַחַר הַמָּזוֹן וּמְשַׁלְשְׁלָן כּוּלָּן לְאַחֲרָיו.
וְהָא, מִמַּאי דְּבֵית שַׁמַּאי הִיא? דִּלְמָא בֵּית הִלֵּל הִיא?!
לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּקָתָנֵי מָאוֹר וְאַחַר כָּךְ בְּשָׂמִים, וּמַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאִית לֵיהּ הַאי סְבָרָא — בֵּית שַׁמַּאי, דְּתַנְיָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל הַמָּזוֹן שֶׁבִּתְחִלָּה וְעַל הַבְדָּלָה שֶׁהִיא בַּסּוֹף, עַל מָה נֶחְלְקוּ — עַל הַמָּאוֹר וְעַל הַבְּשָׂמִים. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מָאוֹר וְאַחַר כָּךְ בְּשָׂמִים, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בְּשָׂמִים וְאַחַר כָּךְ מָאוֹר.
וּמִמַּאי דְּבֵית שַׁמַּאי הִיא וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה, דִּילְמָא בֵּית הִלֵּל הִיא וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי מֵאִיר?!
לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּקָתָנֵי הָכָא בְּמַתְנִיתִין, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נֵר וּמָזוֹן בְּשָׂמִים וְהַבְדָּלָה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: נֵר וּבְשָׂמִים מָזוֹן וְהַבְדָּלָה, וְהָתָם בְּבָרַיְיתָא קָתָנֵי אִם אֵין לוֹ אֶלָּא כּוֹס אֶחָד, מַנִּיחוֹ לְאַחַר הַמָּזוֹן, וּמְשַׁלְשְׁלָן כּוּלָּן לְאַחֲרָיו. שְׁמַע מִינַּהּ דְּבֵית שַׁמַּאי הִיא וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה.
וּמִכׇּל מָקוֹם קַשְׁיָא. קָא סָבְרִי בֵּית שַׁמַּאי שָׁאנֵי עַיּוֹלֵי יוֹמָא מֵאַפּוֹקֵי יוֹמָא. עַיּוֹלֵי יוֹמָא, כַּמָּה דְּמַקְדְּמִינַן לֵיהּ עֲדִיף. אַפּוֹקֵי יוֹמָא, כַּמָּה דִּמְאַחֲרִינַן לֵיהּ עֲדִיף, כִּי הֵיכִי דְּלָא לֶהֱוֵי עֲלַן כְּמַשּׂוֹי.
וְסָבְרִי בֵּית שַׁמַּאי בִּרְכַּת הַמָּזוֹן טְעוּנָה כּוֹס? וְהָא תְּנַן: בָּא לָהֶם יַיִן לְאַחַר הַמָּזוֹן, אִם אֵין שָׁם אֶלָּא אוֹתוֹ כּוֹס, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַמָּזוֹן, מַאי לָאו דִּמְבָרֵךְ עִילָּוֵיהּ וְשָׁתֵי לֵיהּ? לָא, דִּמְבָרֵךְ עִילָּוֵיהּ וּמַנַּח לֵיהּ.
וְהָאָמַר מָר הַמְבָרֵךְ צָרִיךְ שֶׁיִּטְעוֹם! — דְּטָעֵים לֵיהּ. וְהָאָמַר מָר טְעָמוֹ פְּגָמוֹ! — דְּטָעֵים לֵיהּ בִּידֵיהּ.
וְהָאָמַר מָר כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה צָרִיךְ שִׁעוּר, וְהָא קָא פָּחֵית לֵיהּ מִשִּׁיעוּרֵיהּ! — דִּנְפִישׁ לֵיהּ טְפֵי מִשִּׁיעוּרֵיהּ.
וְהָא אִם אֵין שָׁם אֶלָּא אוֹתוֹ כּוֹס קָתָנֵי! — תְּרֵי לָא הָוֵי וּמֵחַד נְפִישׁ.
וְהָא תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְשׁוֹתֵהוּ וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן! אֶלָּא תְּרֵי תַּנָּאֵי, וְאַלִּיבָּא דְּבֵית שַׁמַּאי.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים וְכוּ׳.
תָּנוּ רַבָּנַן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹטְלִין לַיָּדַיִם וְאַחַר כָּךְ מוֹזְגִין אֶת הַכּוֹס, שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר מוֹזְגִין אֶת הַכּוֹס תְּחִלָּה, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטָּמְאוּ מַשְׁקִין שֶׁאֲחוֹרֵי הַכּוֹס מֵחֲמַת יָדָיו, וְיַחְזְרוּ וִיטַמְּאוּ אֶת הַכּוֹס.
וְלִיטַּמּוּ יָדַיִם לְכוֹס!
יָדַיִם שְׁנִיּוֹת הֵן, וְאֵין שֵׁנִי עוֹשֶׂה שְׁלִישִׁי בְּחוּלִּין אֶלָּא עַל יְדֵי מַשְׁקִין.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מוֹזְגִין אֶת הַכּוֹס וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדַיִם. שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר נוֹטְלִין לַיָּדַיִם תְּחִלָּה, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטָּמְאוּ מַשְׁקִין שֶׁבַּיָּדַיִם מֵחֲמַת הַכּוֹס, וְיַחְזְרוּ וִיטַמְּאוּ אֶת הַיָּדַיִם.
וְנִיטַּמֵּי כּוֹס לְיָדַיִם! — אֵין כְּלִי מְטַמֵּא אָדָם.
וְנִיטַּמֵּי לְמַשְׁקִין שֶׁבְּתוֹכוֹ! — הָכָא בִּכְלִי שֶׁנִּטְמְאוּ אֲחוֹרָיו בְּמַשְׁקִין עָסְקִינַן, דְּתוֹכוֹ טָהוֹר וְגַבּוֹ טָמֵא. דִּתְנַן: כְּלִי שֶׁנִּטְמְאוּ אֲחוֹרָיו בְּמַשְׁקִין אֲחוֹרָיו טְמֵאִיםWilliam Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
תּוֹכוֹ וְאוֹגְנוֹ וְאׇזְנוֹ וְיָדָיו טְהוֹרִין. נִטְמָא תּוֹכוֹ — נִטְמָא כּוּלּוֹ.
בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי?
בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלִי שֶׁנִּטְמְאוּ אֲחוֹרָיו בְּמַשְׁקִין, גְּזֵרָה מִשּׁוּם נִיצוֹצוֹת. וְלֵיכָּא לְמִגְזַר שֶׁמָּא יִטָּמְאוּ הַמַּשְׁקִין שֶׁבַּיָּדַיִם בַּכּוֹס.
וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי מוּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלִי שֶׁנִּטְמְאוּ אֲחוֹרָיו בְּמַשְׁקִין, אָמְרִי נִיצוֹצוֹת לָא שְׁכִיחִי, וְאִיכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמָּא יִטָּמְאוּ מַשְׁקִין שֶׁבַּיָּדַיִם מֵחֲמַת הַכּוֹס.
דָּבָר אַחֵר: תֵּכֶף לִנְטִילַת יָדַיִם סְעוּדָה.
מַאי ״דָּבָר אַחֵר״? הָכִי קָאָמְרִי לְהוּ בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: לְדִידְכוּ דְּאָמְרִיתוּ אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלִי שֶׁאֲחוֹרָיו טְמֵאִין דְּגָזְרִינַן מִשּׁוּם נִיצוֹצוֹת, אֲפִילּוּ הָכִי הָא עֲדִיפָא, דְּתֵכֶף לִנְטִילַת יָדַיִם סְעוּדָה.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מְקַנֵּחַ וְכוּ׳.
תָּנוּ רַבָּנַן: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְקַנֵּחַ יָדָיו בַּמַּפָּה וּמַנִּיחָהּ עַל הַשֻּׁלְחָן. שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר עַל הַכֶּסֶת, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטָּמְאוּ מַשְׁקִין שֶׁבַּמַּפָּה מֵחֲמַת הַכֶּסֶת, וְיַחְזְרוּ וִיטַמְּאוּ אֶת הַיָּדַיִם.
וּנְטַמְּיַיהּ כֶּסֶת לְמַפָּה! — אֵין כְּלִי מְטַמֵּא כְּלִי.
וּנְטַמְּיֵיהּ כֶּסֶת לְגַבְרָא גּוּפֵיהּ! — אֵין כְּלִי מְטַמֵּא אָדָם.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: עַל הַכֶּסֶת. שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר עַל הַשֻּׁלְחָן, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטָּמְאוּ מַשְׁקִין שֶׁבַּמַּפָּה מֵחֲמַת הַשּׁוּלְחָן וְיַחְזְרוּ וִיטַמְּאוּ אֶת הָאוֹכָלִין.
וּלְטַמֵּא שֻׁלְחָן לָאוֹכָלִין שֶׁבְּתוֹכוֹ! — הָכָא בְּשֻׁלְחָן שֵׁנִי עָסְקִינַן, וְאֵין שֵׁנִי עוֹשֶׂה שְׁלִישִׁי בְּחוּלִּין אֶלָּא עַל יְדֵי מַשְׁקִין.
בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשֻׁלְחָן שֵׁנִי, גְּזֵרָה מִשּׁוּם אוֹכְלֵי תְרוּמָה.
וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי מוּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשֻׁלְחָן שֵׁנִי, אוֹכְלֵי תְרוּמָה זְרִיזִין הֵם.
דָּבָר אַחֵר: אֵין נְטִילַת יָדַיִם לְחוּלִּין מִן הַתּוֹרָה.
מַאי ״דָּבָר אַחֵר״? הָכִי קָאָמְרִי לְהוּ בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: וְכִי תֵּימְרוּ מַאי שְׁנָא גַּבֵּי אוֹכָלִין דְּחָיְישִׁינַן וּמַאי שְׁנָא גַּבֵּי יָדַיִם דְּלָא חָיְישִׁינַן? אֲפִילּוּ הָכִי הָא עֲדִיפָא, דְּאֵין נְטִילַת יָדַיִם לְחוּלִּין מִן הַתּוֹרָה. מוּטָב שֶׁיִּטָּמְאוּ יָדַיִם דְּלֵית לְהוּ עִיקָּר מִדְּאוֹרָיְיתָא, וְאַל יִטָּמְאוּ אוֹכְלִים דְּאִית לְהוּ עִיקָּר מִדְּאוֹרָיְיתָא.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מְכַבְּדִין וְכוּ׳.
תָּנוּ רַבָּנַן: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדַיִם, שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר נוֹטְלִין לַיָּדַיִם תְּחִלָּה, נִמְצָא אַתָּה מַפְסִיד אֶת הָאוֹכָלִין. אֲבָל נְטִילַת יָדַיִם לְבֵית שַׁמַּאי תְּחִלָּה לָא סְבִירָא לְהוּ. מַאי טַעְמָא? — מִשּׁוּם פֵּירוּרִין.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אִם שַׁמָּשׁ תַּלְמִיד חָכָם הוּא, נוֹטֵל פֵּירוּרִין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כְּזַיִת, וּמַנִּיחַ פֵּירוּרִין שֶׁאֵין בָּהֶן כְּזַיִת.
מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: פֵּירוּרִין שֶׁאֵין בָּהֶם כְּזַיִת — מוּתָּר לְאַבְּדָן בַּיָּד.
בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? בֵּית הִלֵּל סָבְרִי אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשַׁמָּשׁ עַם הָאָרֶץ. וּבֵית שַׁמַּאי סָבְרִי מוּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשַׁמָּשׁ עַם הָאָרֶץ.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר רַב הוּנָא: בְּכוּלֵּיהּ פִּרְקִין הֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל, בַּר מֵהָא דַּהֲלָכָה כְּבֵית שַׁמַּאי, וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא מַתְנִי אִיפְּכָא, וּבְהָא נָמֵי הֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נֵר וּמָזוֹן וְכוּ׳.
רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אִיקְּלַע לְבֵי רָבָא. חַזְיֵיהּ לְרָבָא דְּבָרֵיךְ אַבְּשָׂמִים בְּרֵישָׁא. אֲמַר לֵיהּ: מִכְּדִי בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל אַמָּאוֹר לָא פְּלִיגִי, דְּתַנְיָא בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נֵר וּמָזוֹן, בְּשָׂמִים וְהַבְדָּלָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: נֵר וּבְשָׂמִים, מָזוֹן וְהַבְדָּלָה!
עָנֵי רָבָא בָּתְרֵיהּ: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, אֲבָל רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל הַמָּזוֹן שֶׁהוּא בַּתְּחִילָּה וְעַל הַבְדָּלָה שֶׁהִיא בַּסּוֹף, עַל מָה נֶחְלְקוּ — עַל הַמָּאוֹר וְעַל הַבְּשָׂמִים, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים עַל הַמָּאוֹר וְאַחַר כָּךְ בְּשָׂמִים, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים בְּשָׂמִים וְאַחַר כָּךְ מָאוֹר.
וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן נָהֲגוּ הָעָם כְּבֵית הִלֵּל אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים שֶׁבָּרָא כּוּ׳.
אָמַר רָבָא: בְּ״בָרָא״ כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּבָרָא מַשְׁמַע. כִּי פְּלִיגִי בְּ״בוֹרֵא״, בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי ״בּוֹרֵא״ דַּעֲתִיד לְמִבְרָא, וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי ״בּוֹרֵא״ נָמֵי דִּבְרָא מַשְׁמַע.
מֵתִיב רַב יוֹסֵף: ״יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ״, ״יוֹצֵר הָרִים וּבוֹרֵא רוּחַ״, ״בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם״. אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף: בְּ״בָרָא״ וּ״בוֹרֵא״ כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּבָרָא מַשְׁמַע, כִּי פְּלִיגִי בִּ״מְאוֹר״ וּ״מְאוֹרֵי״. דְּבֵית שַׁמַּאי סָבְרִי חֲדָא נְהוֹרָא אִיכָּא בְּנוּרָא, וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי טוּבָא נְהוֹרֵי אִיכָּא בְּנוּרָא. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: הַרְבֵּה מְאוֹרוֹת יֵשׁ בָּאוֹר.
אֵין מְבָרְכִין כּוּ׳. בִּשְׁלָמָא נֵר מִשּׁוּם דְּלֹא שָׁבַת, אֶלָּא בְּשָׂמִים מַה טַּעַם לֹא?
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הָכָא בִּמְסִבַּת גּוֹיִם עָסְקִינַן, מִפְּנֵי שֶׁסְּתָם מְסִבַּת גּוֹיִם לַעֲבוֹדָה זָרָה הִיא.
הָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא אֵין מְבָרְכִין לֹא עַל הַנֵּר וְלֹא עַל הַבְּשָׂמִים שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה, מִכְלָל דְּרֵישָׁא לָאו בַּעֲבוֹדָה זָרָה עָסְקִינַן!
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא מִסּוּרָא: ״מַה טַּעַם״ קָאָמַר: מַה טַּעַם אֵין מְבָרְכִין עַל הַנֵּר וְלֹא עַל הַבְּשָׂמִים שֶׁל גּוֹיִם — מִפְּנֵי שֶׁסְּתָם מְסִבַּת גּוֹיִם לַעֲבוֹדָה זָרָה.
תָּנוּ רַבָּנַן: אוּר שֶׁשָּׁבַת — מְבָרְכִין עָלָיו, וְשֶׁלֹּא שָׁבַת — אֵין מְבָרְכִין עָלָיו. מַאי ״שָׁבַת״ וּמַאי ״לֹא שָׁבַת״?William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.