How does the daf move from the protection of Shema at night to a careful theology of suffering, and what does it ask of the sufferer?
כיצד עובר הדף מן ההגנה של קריאת שמע בלילה אל תפיסה זהירה של היסורין, ומה הוא דורש מן הסובל?
Shema at bedtimeקריאת שמע על המיטה
If one is a Torah scholar, he need not recite Shema at bedtime; Abaye says even a scholar should say one verse of mercy, such as “into Your hand I commit my spirit.” Reish Lakish in the name of Rabbi Levi bar Ḥama teaches that a person should always stir the good inclination against the evil one; if he wins, good; if not, he should study Torah, then recite Shema, and finally remember the day of death, all from “tremble and do not sin; speak in your hearts on your beds and be still, selah.”
אם תלמיד חכם הוא, אינו צריך לקרוא קריאת שמע על מיטתו; אביי אומר שאף תלמיד חכם צריך לומר פסוק אחד של רחמים, כגון "בידך אפקיד רוחי". רבי לוי בר חמא בשם ריש לקיש מלמד שלעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע; אם נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה, אחר כך יקרא קריאת שמע, ולבסוף יזכור לו יום המיתה, הכול מן "רגזו ואל תחטאו, אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה".
In the same chain Reish Lakish reads “the tablets of stone, the Torah and the commandment which I wrote, to teach them”: tablets are the Ten Commandments, Torah is Scripture, commandment is Mishna, “which I wrote” is Prophets and Writings, and “to teach them” is Gemara, all given to Moses at Sinai. Rabbi Yitzḥak adds that one who recites Shema on his bed is as if holding a double-edged sword, and that demons keep away from him, reading “sparks fly upward” as Torah driving off harmful spirits.
באותה שרשרת ריש לקיש קורא "את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם": לוחות אלו עשרת הדברות, תורה זה מקרא, המצוה זו משנה, "אשר כתבתי" אלו נביאים וכתובים, "להורותם" זה גמרא, וכולם נתנו למשה מסיני. רבי יצחק מוסיף שכל הקורא קריאת שמע על מיטתו כאילו אוחז חרב של שתי פיות בידו, ושמזיקין בדילין ממנו, וקורא "ובני רשף יגביהו עוף" כתורה המרחיקה את המזיקין.
Torah and sufferingתורה ויסורין
Reish Lakish says that afflictions keep away from one who studies Torah. Rabbi Yoḥanan answers that even schoolchildren know this from “all the illness that I placed on Egypt I will not place on you”; rather, whoever can study Torah and does not, God brings ugly afflictions upon him, as “I was dumb with silence, I held my peace from good, and my pain was stirred,” where good is Torah. Rabbi Zeira contrasts human sales, where the seller is sad, with God, who gave the Torah and rejoiced.
ריש לקיש אומר שכל העוסק בתורה יסורין בדילין ממנו. רבי יוחנן משיב שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים זאת מן "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך"; אלא כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, הקב"ה מביא עליו יסורין מכוערין, שנאמר "נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר", ואין טוב אלא תורה. רבי זירא מנגיד מכירה של בשר ודם, שבה המוכר עצב, להקב"ה, שנתן תורה לישראל ושמח.
Rava or Rav Ḥisda gives a graded response: if a person sees afflictions coming upon him, he should examine his deeds; if he finds nothing, he should attribute them to neglect of Torah; if he still finds nothing, they are surely afflictions of love, “for whom the Lord loves He rebukes.” A later insight about reward according to effort fits this emphasis on the inner work demanded of the sufferer.
רבא, ואיתימא רב חסדא, נותן תגובה מדורגת: אם רואה אדם שיסורין באין עליו, יפשפש במעשיו; פשפש ולא מצא, יתלה בביטול תורה; ואם תלה ולא מצא, בידוע שיסורין של אהבה הם, שנאמר "כי את אשר יאהב ה׳ יוכיח". תובנה מאוחרת על שכר לפי הצער מתאימה לדגש הזה על העבודה הפנימית הנדרשת מן הסובל.
Afflictions of loveיסורין של אהבה
Rav Huna teaches that whomever God desires He crushes with afflictions, “the Lord desired to crush him,” but only if he accepts them with love, as a guilt offering requires intent; then “he will see offspring, live long, and the will of the Lord will prosper in his hand,” and his learning endures. Rabbi Yaakov bar Idi and Rabbi Aḥa bar Ḥanina dispute: afflictions of love are those that do not prevent Torah study, or those that do not prevent prayer.
רב הונא מלמד שכל שהקב"ה חפץ בו מדכאו ביסורין, "וה׳ חפץ דכאו החלי", אבל רק אם קיבלם מאהבה, שכן "אם תשים אשם נפשו", מה אשם לדעת אף יסורין לדעת; ואז "יראה זרע יאריך ימים וחפץ ה׳ בידו יצלח", ותלמודו מתקיים בידו. רבי יעקב בר אידי ורבי אחא בר חנינא חולקים: יסורין של אהבה הם כל שאין בהם ביטול תורה, או כל שאין בהם ביטול תפילה.
Rabbi Yoḥanan holds that both are afflictions of love, reading “and teach him from Your Torah” as “teach us this matter from Your Torah”: if a slave goes free for a tooth or an eye, afflictions that cleanse the whole body all the more. Reish Lakish compares the covenant of salt with the covenant of suffering: as salt sweetens meat, afflictions cleanse a person’s sins. Rabbi Shimon bar Yoḥai says Torah, the Land of Israel and the world to come were given only through suffering.
רבי יוחנן סובר שאלו ואלו יסורין של אהבה הם, וקורא "ומתורתך תלמדנו" כ"תלמדנו דבר זה מתורתך": אם עבד יוצא לחירות בשן ועין, יסורין שממרקין כל גופו של אדם על אחת כמה וכמה. ריש לקיש משווה ברית מלח לברית יסורין: מה מלח ממתקת את הבשר, אף יסורין ממרקין כל עוונותיו של אדם. רבי שמעון בן יוחאי אומר שתורה, ארץ ישראל והעולם הבא לא ניתנו אלא על ידי יסורין.
Limits of explanationגבולות ההסבר
A tanna taught before Rabbi Yoḥanan that one who engages in Torah and acts of kindness and buries his children is forgiven all his sins. Rabbi Yoḥanan accepts the first two from “through kindness and truth sin is atoned,” and an elder derives the third from the word “sin” in “who repays the sin of fathers to their children.” Yet Rabbi Yoḥanan says that leprous marks and children are not afflictions of love; the Gemara limits this to leprosy in public or to childlessness, since he carried the bone of his tenth son.
תנא שנה לפני רבי יוחנן שכל העוסק בתורה ובגמילות חסדים וקובר את בניו מוחלין לו על כל עוונותיו. רבי יוחנן מקבל את שני הראשונים מן "בחסד ואמת יכופר עון", וזקן אחד לומד את השלישי מן המילה "עון" ב"ומשלם עון אבות אל חיק בניהם". ובכל זאת אומר רבי יוחנן שנגעים ובנים אינם יסורין של אהבה; הגמרא מצמצמת זאת לנגעים בפרהסיא או למי שלא היו לו בנים כלל, שהרי הוא נשא עמו "גרמא דעשיראה ביר".
Visiting the sickביקור חולים
Rabbi Ḥiyya bar Abba fell ill, and Rabbi Yoḥanan asked him whether his afflictions were dear to him; he answered “neither they nor their reward,” and Rabbi Yoḥanan gave him his hand and raised him. When Rabbi Yoḥanan fell ill, Rabbi Ḥanina did the same, for a prisoner cannot free himself from prison. Rabbi Yoḥanan found Rabbi Elazar weeping in a dark room, lit it with his arm, and offered three consolations; Rabbi Elazar wept for “this beauty that will decay in the dust,” and they wept together.
רבי חייא בר אבא חלה, ורבי יוחנן שאל אותו: חביבין עליך יסורין? הוא השיב: "לא הן ולא שכרן", ורבי יוחנן נתן לו את ידו והקים אותו. כשחלה רבי יוחנן, עשה רבי חנינא אותו הדבר, שהרי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. רבי יוחנן מצא את רבי אלעזר בוכה בבית אפל, האיר אותו בזרועו, והציע שלוש נחמות; רבי אלעזר בכה "להאי שופרא דבלי בעפרא", ובכו שניהם יחד.
Four hundred jars of Rav Huna’s wine turned sour. The Sages asked him to examine his deeds; when he asked whether they suspected him, they replied “is the Holy One suspect of judging without justice?” They had heard that he did not give his sharecropper his share of vine shoots; he answered that the man stole everything, and they cited “steal from a thief and you taste the theft.” He undertook to give it, and either the vinegar turned back into wine or vinegar rose to the price of wine.
ארבע מאות דני חמרא של רב הונא החמיצו. החכמים ביקשו ממנו לעיין במעשיו; כששאל אם הוא חשוד בעיניהם, השיבו: "מי חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא?" הם שמעו שאינו נותן לאריסו את חלקו בשבישא; הוא השיב שהאריס גונב הכול, והם ציטטו "בתר גנבא גנוב וטעמא טעים". הוא קיבל על עצמו לתת, ויש אומרים שחזר החומץ ונעשה יין, ויש אומרים שהתייקר החומץ ונמכר בדמי יין.
Abba Binyamin’s concernsדאגותיו של אבא בנימין
Abba Binyamin says he was concerned all his life about two things: that his prayer be before his bed, and that his bed be placed north to south. “Before his bed” cannot mean literally, because nothing should separate one who prays from the wall, as “Hezekiah turned his face to the wall and prayed”; it means near his bed. Later authorities discuss which objects count as an interruption between one who prays and the wall. A bed placed north to south brings male children, and Rav Naḥman bar Yitzḥak adds that his wife does not miscarry.
אבא בנימין אומר שעל שני דברים היה מצטער כל ימיו: על תפילתו שתהא לפני מיטתו, ועל מיטתו שתהא נתונה בין צפון לדרום. "לפני מטתי" אינו כפשוטו, שהרי לא יהא דבר חוצץ בין המתפלל לקיר, שנאמר "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל"; אלא סמוך למיטתו. פוסקים מאוחרים דנים אילו חפצים נחשבים חציצה בין המתפלל לקיר. מיטה בין צפון לדרום מביאה בנים זכרים, ורב נחמן בר יצחק מוסיף שאין אשתו מפלת נפלים.
Abba Binyamin also says: if two entered to pray and one finished first and left without waiting for his fellow, his prayer is torn before him, as “he tears his soul in his anger,” and he causes the Shekhina to depart from Israel, “the Rock is moved from its place.” The daf ends with the question of his reward if he waited, answered on the next daf.
אבא בנימין אומר עוד: שניים שנכנסו להתפלל, וקדם אחד מהם וגמר ויצא ולא המתין לחברו, טורפין לו תפילתו בפניו, שנאמר "טורף נפשו באפו", ולא עוד אלא שגורם לשכינה שתסתלק מישראל, "ויעתק צור ממקומו". הדף מסתיים בשאלה מה שכרו אם המתין, והתשובה בדף הבא.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why does the sequence against the evil inclination end with remembering the day of death?מדוע מסתיים הסדר נגד יצר הרע בזכירת יום המיתה?
- What is the difference between the graded self-examination and the term “afflictions of love”?מה ההבדל בין הבדיקה העצמית המדורגת לבין המונח "יסורין של אהבה"?
- What does the answer “neither they nor their reward” teach about honesty in suffering?מה מלמדת התשובה "לא הן ולא שכרן" על כנות בעת סבל?
- Why must even Rav Huna, an established sage, be told to examine his deeds?מדוע גם לרב הונא, חכם מוכר, אומרים לעיין במעשיו?
The source sheetדף המקורות
אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא — אֵין צָרִיךְ. אָמַר אַבָּיֵי: אַף תַּלְמִיד חָכָם מִיבְּעֵי לֵיהּ לְמֵימַר חַד פְּסוּקָא דְרַחֲמֵי, כְּגוֹן: ״בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי, פָּדִיתָה אוֹתִי ה׳ אֵל אֱמֶת״.
אָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר חָמָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרַע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ״ אִם נִצְּחוֹ — מוּטָב, וְאִם לָאו — יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם״. אִם נִצְּחוֹ — מוּטָב, וְאִם לָאו — יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל מִשְׁכַּבְכֶם״. אִם נִצְּחוֹ — מוּטָב, וְאִם לָאו — יִזְכּוֹר לוֹ יוֹם הַמִּיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְדֹמּוּ סֶלָה״.
וְאָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר חָמָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, מַאי דִּכְתִיב ״וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם״. ״לֻחֹת״ — אֵלּוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, ״תּוֹרָה״ — זֶה מִקְרָא, ״וְהַמִּצְוָה״ — זוֹ מִשְׁנָה, ״אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי״ — אֵלּוּ נְבִיאִים וּכְתוּבִים, ״לְהוֹרוֹתָם״ — זֶה תַּלְמוּד, מְלַמֵּד שֶׁכּוּלָּם נִתְּנוּ לְמֹשֶׁה מִסִּינַי.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ, כְּאִלּוּ אוֹחֵז חֶרֶב שֶׁל שְׁתֵּי פִיּוֹת בְּיָדוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם״, מַאי מַשְׁמַע? אָמַר מָר זוּטְרָא וְאִיתֵּימָא רַב אָשֵׁי: מֵרֵישָׁא דְעִנְיָנָא, דִּכְתִיב: ״יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם״. וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם״.
וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ — מַזִּיקִין בְּדֵילִין הֵימֶנּוּ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף״, וְאֵין ״עוּף״ אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ״. וְאֵין ״רֶשֶׁף״ אֶלָּא מַזִּיקִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי״.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כׇּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה — יִסּוּרִין בְּדֵילִין הֵימֶנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף״. וְאֵין ״עוּף״ אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ״, וְאֵין ״רֶשֶׁף״ אֶלָּא יִסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף״.
אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: הָא אֲפִילּוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, יוֹדְעִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה׳ אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כׇּל חֻקָּיו כׇּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה׳ רוֹפְאֶךָ״. אֶלָּא: כׇּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק — הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא עָלָיו יִסּוּרִין מְכוֹעָרִין וְעוֹכְרִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר״, וְאֵין ״טוֹב״ אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ״.
אָמַר רַבִּי זֵירָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אָדָם מוֹכֵר חֵפֶץ לַחֲבֵירוֹ, מוֹכֵר עָצֵב, וְלוֹקֵחַ שָׂמֵחַ, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵּן, נָתַן לָהֶם תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל — וְשָׂמַח, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ״.
אָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַב חִסְדָּא: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּסּוּרִין בָּאִין עָלָיו — יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה׳״. פִּשְׁפֵּשׁ וְלֹא מָצָא — יִתְלֶה בְּבִטּוּל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ״.
וְאִם תָּלָה וְלֹא מָצָא — בְּיָדוּעַ שֶׁיִּסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה׳ יוֹכִיחַ״.
אָמַר רָבָא, אָמַר רַב סְחוֹרָה, אָמַר רַב הוּנָא: כׇּל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפַץ בּוֹ — מְדַכְּאוֹ בְּיִסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַה׳ חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי״.
יָכוֹל אֲפִילּוּ לֹא קִבְּלָם מֵאַהֲבָה? — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ״, מָה אָשָׁם לְדַעַת, אַף יִסּוּרִין — לְדַעַת.
וְאִם קִבְּלָם מַה שְּׂכָרוֹ: ״יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁתַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְחֵפֶץ ה׳ בְּיָדוֹ יִצְלָח״.
פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי וְרַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא. חַד אָמַר: אֵלּוּ הֵם יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה — כׇּל שֶׁאֵין בָּהֶן בִּטּוּל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ״.
וְחַד אָמַר: אֵלּוּ הֵן יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה — כׇּל שֶׁאֵין בָּהֶן בִּטּוּל תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּרוּךְ אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא הֵסִיר תְּפִלָּתִי וְחַסְדּוֹ מֵאִתִּי״.
אָמַר לְהוּ רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, הָכִי אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵלּוּ וָאֵלּוּ יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה הֵן, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה׳ יוֹכִיחַ״.
אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ״ — אַל תִּקְרֵי ״תְלַמְּדֶנּוּ״, אֶלָּא תְלַמְּדֵנוּ. דָּבָר זֶה — מִתּוֹרָתְךָ תְּלַמְּדֵנוּ.
קַל וָחוֹמֶר מִשֵּׁן וָעַיִן. מַה שֵּׁן וָעַיִן שֶׁהֵן אֶחָד מֵאֵבָרָיו שֶׁל אָדָם — עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵרוּת, יִסּוּרִין שֶׁמְּמָרְקִין כׇּל גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
וְהַיְינוּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: נֶאֱמַר ״בְּרִית״ בְּמֶלַח, וְנֶאֱמַר ״בְּרִית״ בְּיִסּוּרִין, נֶאֱמַר ״בְּרִית״ בְּמֶלַח, דִּכְתִיב: ״וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית״ וְנֶאֱמַר ״בְּרִית״ בְּיִסּוּרִין, דִּכְתִיב: ״אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית״, מַה ״בְּרִית״ הָאָמוּר בְּמֶלַח — מֶלַח מְמַתֶּקֶת אֶת הַבָּשָׂר, אַף ״בְּרִית״ הָאָמוּר בְּיִסּוּרִין — יִסּוּרִין מְמָרְקִין כׇּל עֲוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם.
תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ מַתָּנוֹת טוֹבוֹת נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, וְכוּלָּן לֹא נְתָנָן אֶלָּא עַל יְדֵי יִסּוּרִין, אֵלּוּ הֵן: תּוֹרָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהָעוֹלָם הַבָּא.
תּוֹרָה מִנַּיִן — שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ״.
אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: ״כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה׳ אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה״.
הָעוֹלָם הַבָּא, דִּכְתִיב: ״כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר״.
תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הָעוֹסֵק בְּתוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִיםWilliam Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
וְקוֹבֵר אֶת בָּנָיו — מוֹחֲלִין לוֹ עַל כׇּל עֲוֹנוֹתָיו.
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: בִּשְׁלָמָא תּוֹרָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים, דִּכְתִיב: ״בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן״. ״חֶסֶד״ — זוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רוֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד״. ״אֱמֶת״ — זוֹ תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר״. אֶלָּא ״קוֹבֵר אֶת בָּנָיו״ מִנַּיִן?
תְּנָא לֵיהּ הַהוּא סָבָא, מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אָתְיָא, ״עָוֹן״ ״עָוֹן״. כְּתִיב הָכָא ״בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן״, וּכְתִיב הָתָם ״וּמְשַׁלֵּם עֲוֹן אָבוֹת אֶל חֵיק בְּנֵיהֶם״.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: נְגָעִים וּבָנִים — אֵינָן יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה.
וּנְגָעִים לָא? וְהָתַנְיָא: כׇּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֶחָד מֵאַרְבָּעָה מַרְאוֹת נְגָעִים הַלָּלוּ — אֵינָן אֶלָּא מִזְבַּח כַּפָּרָה!
מִזְבַּח כַּפָּרָה — הָווּ, יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה — לָא הָווּ.
וְאִי בָּעֵית אֵימָא: הָא — לָן. וְהָא — לְהוּ.
וְאִי בָּעֵית אֵימָא: הָא — בְּצִנְעָא, הָא — בְּפַרְהֶסְיָא.
וּבָנִים לָא?! הֵיכִי דָמֵי, אִילֵּימָא דַּהֲווֹ לְהוּ וּמֵתוּ, וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דֵּין גַּרְמָא דַּעֲשִׂירָאָה בִּיר? אֶלָּא הָא — דְּלָא הֲווֹ לֵיהּ כְּלָל. וְהָא — דַּהֲווֹ לֵיהּ וּמֵתוּ.
רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא חֲלַשׁ. עָל לְגַבֵּיהּ רַבִּי יוֹחָנָן אֲמַר לֵיהּ: חֲבִיבִין עָלֶיךָ יִסּוּרִין? אֲמַר לֵיהּ: לֹא הֵן וְלֹא שְׂכָרָן. אֲמַר לֵיהּ: הַב לִי יְדָךְ. יְהַב לֵיהּ יְדֵיהּ, וְאוֹקְמֵיהּ.
רַבִּי יוֹחָנָן חֲלַשׁ. עָל לְגַבֵּיהּ רַבִּי חֲנִינָא. אֲמַר לֵיהּ: חֲבִיבִין עָלֶיךָ יִסּוּרִין? אֲמַר לֵיהּ: לֹא הֵן וְלֹא שְׂכָרָן. אֲמַר לֵיהּ: הַב לִי יְדָךְ. יְהַב לֵיהּ יְדֵיהּ, וְאוֹקְמֵיהּ.
אַמַּאי, לוֹקִים רַבִּי יוֹחָנָן לְנַפְשֵׁיהּ?
אָמְרִי: אֵין חָבוּשׁ מַתִּיר עַצְמוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים.
רַבִּי אֶלְעָזָר חֲלַשׁ. עַל לְגַבֵּיהּ רַבִּי יוֹחָנָן. חֲזָא דַּהֲוָה קָא גָּנֵי בְּבֵית אָפֵל. גַּלְיֵיהּ לִדְרָעֵיהּ וּנְפַל נְהוֹרָא. חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה קָא בָּכֵי רַבִּי אֶלְעָזָר. אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי קָא בָּכֵית? אִי מִשּׁוּם תּוֹרָה דְּלָא אַפֵּשְׁתְּ — שָׁנִינוּ: אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּין לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם. וְאִי מִשּׁוּם מְזוֹנֵי — לֹא כׇּל אָדָם זוֹכֶה לִשְׁתֵּי שֻׁלְחָנוֹת. וְאִי מִשּׁוּם בְּנֵי — דֵּין גַּרְמָא דַּעֲשִׂירָאָה בִּיר.
אֲמַר לֵיהּ: לְהַאי שׁוּפְרָא דְּבָלֵי בְּעַפְרָא קָא בָּכֵינָא. אֲמַר לֵיהּ: עַל דָּא וַדַּאי קָא בָּכֵית, וּבְכוֹ תַּרְוַיְיהוּ.
אַדְּהָכִי וְהָכִי אֲמַר לֵיהּ: חֲבִיבִין עָלֶיךָ יִסּוּרִין? אֲמַר לֵיהּ: לֹא הֵן וְלֹא שְׂכָרָן. אֲמַר לֵיהּ: הַב לִי יְדָךְ, יְהַב לֵיהּ יְדֵיהּ, וְאוֹקְמֵיהּ.
רַב הוּנָא תְּקִיפוּ לֵיהּ אַרְבַּע מְאָה דַּנֵּי דְחַמְרָא. עָל לְגַבֵּיהּ רַב יְהוּדָה אֲחוּהּ דְּרַב סַלָּא חֲסִידָא וְרַבָּנַן, וְאָמְרִי לַהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה וְרַבָּנַן, וַאֲמַרוּ לֵיהּ: לְעַיֵּין מָר בְּמִילֵיהּ. אֲמַר לְהוּ: וּמִי חֲשִׁידְנָא בְּעֵינַיְיכוּ? אֲמַרוּ לֵיהּ: מִי חֲשִׁיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּעָבֵיד דִּינָא בְּלָא דִּינָא?!
אֲמַר לְהוּ: אִי אִיכָּא מַאן דִּשְׁמִיעַ עֲלַי מִלְּתָא — לֵימָא. אֲמַרוּ לֵיהּ: הָכִי שְׁמִיעַ לָן, דְּלָא יָהֵיב מָר שְׁבִישָׁא לַאֲרִיסֵיהּ.
אֲמַר לְהוּ: מִי קָא שָׁבֵיק לִי מִידֵּי מִינֵּיהּ? הָא קָא גָנֵיב לֵיהּ כּוּלֵּיהּ!
אֲמַרוּ לֵיהּ: הַיְינוּ דְאָמְרִי אִינָשֵׁי: ״בָּתַר גַּנָּבָא גְּנוֹב, וְטַעְמָא טְעֵים״. אֲמַר לְהוּ: קַבֵּילְנָא עָלַי דְּיָהֵיבְנָא לֵיהּ. אִיכָּא דְאָמְרִי: הֲדַר חַלָּא וַהֲוָה חַמְרָא. וְאִיכָּא דְאָמְרִי: אִייַּקַּר חַלָּא, וְאִיזְדְּבַן בִּדְמֵי דְחַמְרָא.
תַּנְיָא אַבָּא בִּנְיָמִין אוֹמֵר: עַל שְׁנֵי דְבָרִים הָיִיתִי מִצְטַעֵר כׇּל יָמַי — עַל תְּפִלָּתִי שֶׁתְּהֵא לִפְנֵי מִטָּתִי, וְעַל מִטָּתִי שֶׁתְּהֵא נְתוּנָה בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם. ״עַל תְּפִלָּתִי שֶׁתְּהֵא לִפְנֵי מִטָּתִי״, מַאי ״לִפְנֵי מִטָּתִי״? אִילֵּימָא ״לִפְנֵי מִטָּתִי״ מַמָּשׁ, וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מִנַּיִן לַמִּתְפַּלֵּל שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר חוֹצֵץ בֵּינוֹ לְבֵין הַקִּיר — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל״? לָא תֵּימָא, ״לִפְנֵי מִטָּתִי״, אֶלָּא אֵימָא ״סָמוּךְ לְמִטָּתִי״.
״וְעַל מִטָּתִי שֶׁתְּהֵא נְתוּנָה בֵּין צָפוֹן לַדָּרוֹם״.
דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל הַנּוֹתֵן מִטָּתוֹ בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם הָוְיִין לֵיהּ בָּנִים זְכָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּצְפוּנְךָ תְּמַלֵּא בִטְנָם יִשְׂבְּעוּ בָנִים״.
רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: אַף אֵין אִשְׁתּוֹ מַפֶּלֶת נְפָלִים. כְּתִיב הָכָא: ״וּצְפוּנְךָ תְּמַלֵּא בִּטְנָם״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִים בְּבִטְנָהּ״.
תַּנְיָא. אַבָּא בִּנְיָמִין אוֹמֵר: שְׁנַיִם שֶׁנִּכְנְסוּ לְהִתְפַּלֵּל. וְקָדַם אֶחָד מֵהֶם לְהִתְפַּלֵּל, וְלֹא הִמְתִּין אֶת חֲבֵרוֹ. וְיָצָא. טוֹרְפִין לוֹ תְּפִלָּתוֹ בְּפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ הַלְמַעַנְךָ תֵּעָזַב אָרֶץ״.
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁגּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיֶעְתַּק צוּר מִמְקֹמוֹ״. וְאֵין ״צוּר״ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי״.
וְאִם הִמְתִּין לוֹ מַה שְּׂכָרוֹ?William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.