Berakhot 49 — Covenant, Torah and kingship in Birkat HaMazonברית, תורה ומלכות בברכת המזון

Pelimo’s reason for mentioning the covenant before Torah is completed: Torah was given with three covenants, circumcision with thirteen. Rabbi Abba requires thanksgiving at the beginning and end of the blessing of the land, and one who reduces it should not reduce below one. One who closes the blessing of the land with “who bequeaths lands” or Jerusalem with “who saves Israel” is a boor, and one who omits covenant and Torah in the land blessing or David’s kingdom in Jerusalem has not fulfilled his duty, supporting Rabbi Ilai’s statement.

נימוקו של פלימו להקדמת ברית לתורה מושלם: זו ניתנה בשלוש בריתות, וזו ניתנה בשלוש עשרה בריתות. רבי אבא אומר שצריך לומר בברכת הארץ הודאה תחילה וסוף, והפוחת לא יפחות מאחת. החותם "מנחיל ארצות" בברכת הארץ, ו"מושיע ישראל" בבונה ירושלים, הרי זה בור; וכל שאינו אומר ברית ותורה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים, לא יצא ידי חובתו, וזה מסייע לדברי רבי אילעא.

Abba Yose ben Dostai and the Rabbis disagree whether “who is good and does good” requires mention of God’s kingship. The one who requires it holds that it is rabbinic, needing its own full form; the one who does not holds it is from the Torah, attached to the blessings before it. The status of the blessing determines its formal requirements.

אבא יוסי בן דוסתאי ורבנן נחלקים אם "הטוב והמטיב" צריכה מלכות. מי שאומר שצריכה מלכות סובר שהיא מדרבנן, ולכן צריכה צורה מלאה משלה; ומי שאומר שאינה צריכה מלכות סובר שהיא מדאורייתא, הסמוכה לברכות שלפניה. מעמדה של הברכה קובע את דרישותיה הצורניות.

A baraita: Rabbi Yose son of Rabbi Yehuda says the Jerusalem blessing closes with “who saves Israel,” and the Gemara emends to “also.” Rabbah bar Rav Huna, at the Exilarch’s house, opened with one theme and closed with two, and Rav Ḥisda remarked ironically on the strength to close with two, since Rabbi says one does not close with two. Levi challenges Rabbi with closings like “for the land and for the food,” and Rabbi answers that these are one: a land that produces food.

ברייתא: רבי יוסי ברבי יהודה אומר שבבנין ירושלים חותמים "מושיע ישראל", והגמרא מתקנת: אף מושיע ישראל. רבה בר רב הונא, בבית ריש גלותא, פתח בחדא וסיים בתרתי, ורב חסדא העיר באירוניה: גבורתא למחתם בתרתי, והרי רבי אומר אין חותמין בשתיים. לוי מקשה לרבי מחתימות כמו "על הארץ ועל המזון", ורבי משיב שהן אחת: ארץ דמפקא מזון.

Similarly “who sanctifies Israel and the seasons” means Israel, who sanctified the seasons, and so for New Moons. Only “who sanctifies the Sabbath, Israel and the seasons” is an exception, because there the themes are separate. The reason for the rule is that mitzvot are not done in bundles. Rav Sheshet rules that the closing must match the opening; Rav Naḥman allows opening with mercy on Israel and closing with Jerusalem, since “the Lord builds Jerusalem; He gathers the dispersed of Israel”: Jerusalem is rebuilt when Israel is gathered.

כך גם "מקדש ישראל והזמנים" פירושו ישראל שקידשו את הזמנים, וכן לראשי חודשים. רק "מקדש השבת וישראל והזמנים" הוא חריג, משום ששם הנושאים נפרדים. טעם הכלל הוא שאין עושים מצוות חבילות חבילות. רב ששת פוסק שהחתימה צריכה להתאים לפתיחה; רב נחמן מתיר לפתוח ברחם על ישראל ולחתום בבונה ירושלים, שנאמר "בונה ירושלים ה׳ נדחי ישראל יכנס": אימתי בונה ירושלים ה׳? בזמן שנדחי ישראל יכנס.

Rabbi Zeira asked Rav Ḥisda to come and study, and Rav Ḥisda said he had not yet learned Birkat HaMazon and was being asked to teach. He explained: at the Exilarch’s house he recited Birkat HaMazon, and Rav Sheshet stretched his neck at him like a snake, because he said neither covenant, Torah nor kingship. Asked why, he cited Rav Ḥananel in Rav’s name that omitting them is valid: covenant because it does not apply to women, Torah and kingship because they apply to neither women nor slaves. Rav Sheshet’s rebuke: you left all those tannaim and Amoraim and followed Rav.

רבי זירא ביקש מרב חסדא לבוא וללמוד, ורב חסדא אמר: ברכת מזונא לא גמרינא, ותנויי מתנינא? הוא הסביר: בבית ריש גלותא בירך ברכת המזון, ורב ששת זקף את צווארו עליו כנחש, משום שלא אמר לא ברית, לא תורה ולא מלכות. כשנשאל מדוע, הביא את רב חננאל בשם רב שאם לא אמר יצא: ברית לפי שאינה בנשים, תורה ומלכות לפי שאינן לא בנשים ולא בעבדים. תוכחתו של רב ששת: ואת שבקת כל הני תנאי ואמוראי ועבדת כרב?

The story shows a ruling that sets the standard by the obligations of all who recite the blessing, colliding with a broad consensus. The issue is whether the text of a common blessing can include elements that do not apply to every participant. Later authorities discuss whether women say covenant and Torah, with prevalent custom that they do; the Gemara records Rav Sheshet’s disapproval without giving a final ruling here.

המעשה מראה פסק המעמיד את הנוסח לפי חובותיהם של כל המברכים, הנתקל בהסכמה רחבה. השאלה היא אם נוסח של ברכה משותפת יכול לכלול יסודות שאינם חלים על כל משתתף. פוסקים מאוחרים דנים אם נשים אומרות ברית ותורה, והמנהג הרווח הוא שאומרות; הגמרא מתעדת את אי שביעות רצונו של רב ששת בלי לתת כאן פסק אחרון.

Rabbah bar bar Ḥana in Rabbi Yoḥanan’s name says “who is good and does good” requires kingship. Since Rabbi Yoḥanan already holds every blessing requires kingship, Rabbi Zeira explains that it requires two, its own and one for Jerusalem. Why not three, including the land? Because the land blessing is adjacent to another; but so is Jerusalem. The Gemara answers that Jerusalem does not strictly need it either, but having mentioned David’s kingship, it is not proper to omit the kingship of Heaven. Rav Pappa says the requirement is two besides its own.

רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן אומר ש"הטוב והמטיב" צריכה מלכות. מכיוון שרבי יוחנן כבר סובר שכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה, מסביר רבי זירא שצריכה שתי מלכויות: אחת שלה ואחת של בונה ירושלים. מדוע לא שלוש, כולל ברכת הארץ? משום שהיא ברכה הסמוכה לחברתה; אבל גם בונה ירושלים סמוכה לחברתה. הגמרא משיבה שהוא הדין שבונה ירושלים אינה צריכה, אלא כיוון שאמר מלכות בית דוד, לאו אורח ארעא שלא יאמר מלכות שמיים. רב פפא אומר: צריכה שתי מלכויות לבר מדידה.

Rabbi Zeira sat behind Rav Gidel, who sat before Rav Huna, and Rav Gidel taught: one who erred and did not mention Shabbat says “blessed is He who gave Sabbaths for rest to His people Israel in love, for a sign and covenant; blessed is He who sanctifies the Sabbath.” Asked who said this, he answered Rav. He gave a parallel formula for festivals, ending “who sanctifies Israel and the seasons.” For the New Moon he gave the opening, but did not know whether it mentions joy, whether it has a closing, or whether it was his own or his teacher’s.

רבי זירא ישב אחורי רב גידל, ורב גידל ישב לפני רב הונא, ורב גידל לימד: טעה ולא הזכיר של שבת, אומר "ברוך שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית, ברוך מקדש השבת". כששאלו אותו מי אמרה, השיב: רב. הוא נתן נוסח מקביל ליום טוב, החותם "מקדש ישראל והזמנים". לראש חודש נתן את הפתיחה, אך לא ידע אם יש בה שמחה, אם חותמים בה, ואם היא שלו או של רבו.

Gidel bar Manyumi stood before Rav Naḥman, who erred and went back to the beginning, citing Rabbi Sheila in Rav’s name. To the objection from Rav Huna’s formula “blessed is He who gave,” he answered that it applies only before beginning “who is good and does good”; once begun, one returns to the beginning. Rav Naḥman in Shmuel’s name says one who forgets the New Moon in the Amidah repeats, but not in Birkat HaMazon, since eating is optional while prayer is obligatory; on Shabbat and festivals, when one must eat, one does repeat.

גידל בר מניומי עמד לפני רב נחמן, שטעה וחזר לראש, והביא את רבי שילא בשם רב: טעה, חוזר לראש. לקושיה מן הנוסח של רב הונא "ברוך שנתן", השיב שזה נאמר רק כשלא פתח ב"הטוב והמטיב"; אבל פתח ב"הטוב והמטיב", חוזר לראש. רב נחמן בשם שמואל אומר שטעה ולא הזכיר של ראש חודש בתפילה מחזירים אותו, ובברכת המזון אין מחזירים אותו, משום שתפילה חובה היא, ואכילה, אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל; ובשבתות וימים טובים, דלא סגי דלא אכיל, אם טעה חוזר.

The mishnah’s dispute about the minimum for zimmun, Rabbi Meir an olive and Rabbi Yehuda an egg, seems reversed elsewhere, in the law of one who left Jerusalem with sacred meat, where Rabbi Meir says an egg and Rabbi Yehuda an olive. Rabbi Yoḥanan says the attributions should be switched. Abaye keeps them: here they differ about verses, “you shall eat” meaning an olive, or “eat and be satisfied” meaning an egg; there they differ in reasoning, whether returning follows the measure of impurity or of prohibition.

מחלוקת המשנה בשיעור הזימון, רבי מאיר כזית ורבי יהודה כביצה, נראית הפוכה במקום אחר, בדין מי שיצא מירושלים ובידו בשר קודש, שבו רבי מאיר אומר כביצה ורבי יהודה כזית. רבי יוחנן אומר: מוחלפת השיטה. אביי משאיר את הייחוסים: כאן הם נחלקים בפסוקים, "ואכלת" זו אכילה בכזית, או "ואכלת ושבעת" אכילה שיש בה שביעה, כביצה; ושם הם נחלקים בסברה, אם חזרתו כטומאתו או חזרתו כאיסורו.

The mishnah sets the formula by number: with three, “let us bless”; with ten, “let us bless our God”; with a hundred, “the Lord our God”; with a thousand, adding “God of Israel”; with ten thousand, adding “God of hosts, who sits upon the cherubim, for the food we have eaten.” Those answering respond in kind. Rabbi Yose the Galilean grounds this in “in assemblies bless God,” while Rabbi Akiva compares the synagogue, where one says the same for many or few, and Rabbi Yishmael gives “bless the Lord who is blessed.”

המשנה קובעת את הנוסח לפי המספר: בשלושה, "נברך"; בעשרה, "נברך אלהינו"; במאה, "נברך ה׳ אלהינו"; באלף, מוסיף "אלהי ישראל"; ברבוא, מוסיף "אלהי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו". כעניין שהוא מברך, כך עונים אחריו. רבי יוסי הגלילי מבסס זאת על "במקהלות ברכו אלהים", ואילו רבי עקיבא משווה לבית הכנסת, שבו אחד מרובים ואחד מועטים אומרים "ברכו את ה׳", ורבי ישמעאל אומר "ברכו את ה׳ המבורך".

Shmuel teaches that a person should never exclude himself from the community, so he should say “let us bless” rather than “bless.” The mishnah seems to contradict him with “and he says ‘bless’,” and the Gemara begins its answer, which continues on the next daf. The concern for the leader’s inclusion in the group frames the next discussion.

שמואל מלמד: לעולם אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל, ולכן יאמר "נברך" ולא "ברכו". המשנה נראית סותרת: "והוא אומר ברכו", והגמרא מתחילה להשיב, והתשובה נמשכת בדף הבא. הדאגה להכללתו של המזמן בתוך הקבוצה ממסגרת את הדיון הבא.