What counts as understanding a blessing, and how do its parts reflect the history in which they were composed?
מה נחשב הבנה של ברכה, וכיצד משקפים חלקיה את ההיסטוריה שבה נתחברו?
A child who knowsקטן היודע
The Gemara sets aside all the previous statements about minors and rules with Rav Naḥman: a minor who knows to Whom one blesses may be counted. Abaye and Rava, as boys, sat before Rabbah, who asked them to Whom one blesses. They answered: to the Merciful One. And where does the Merciful One sit? Rava pointed to the roof; Abaye went outside and pointed to the sky. Rabbah said both would become Rabbis, as people say: a gourd is known from its blossom.
הגמרא מניחה את כל השמועות הקודמות על קטנים ופוסקת כרב נחמן: קטן היודע למי מברכין, מזמנים עליו. אביי ורבא, כשהיו נערים, ישבו לפני רבה, והוא שאל אותם למי מברכין. הם השיבו: לרחמנא. ורחמנא היכן יושב? רבא הצביע לשמי טללא, לתקרה; אביי יצא החוצה והצביע כלפי שמיא. רבה אמר: שניכם רבנן תהיו, כדאמרי אינשי: בוצין בוצין מקטפיה ידיע.
The criterion is understanding the address of the blessing, not age alone. The two answers are different and both are accepted: one points to the nearest image of heaven, the other goes out to see it. Later writers see in the story a sign of each boy’s future character, but the Gemara uses it simply to illustrate what “knows to Whom” means.
אמת המידה היא הבנת הכתובת של הברכה, ולא הגיל בלבד. שתי התשובות שונות ושתיהן מתקבלות: אחד מצביע על הדימוי הקרוב של השמיים, והשני יוצא לראותם. כותבים מאוחרים רואים בסיפור סימן לאופיו העתידי של כל נער, אך הגמרא משתמשת בו פשוט כדי להמחיש מה פירוש "היודע למי מברכין".
Joining with less than breadהצטרפות במשהו פחות מפת
Rav Yehuda son of Rav Shmuel bar Sheilat says in Rav’s name that nine who ate grain and one who ate a vegetable join for ten. Rabbi Zeira asked about eight and seven, and was told it makes no difference; about six he did not ask. Rabbi Yirmeya told him he was right not to ask, since the reason is the majority, which six still are; Rabbi Zeira, however, held that a recognizable majority is needed. A simple rule is pressed to its numerical limits.
רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת אומר משמיה דרב שתשעה שאכלו דגן ואחד שאכל ירק מצטרפים לעשרה. רבי זירא שאל על שמונה ועל שבעה, ונענה שאין הבדל; על שישה לא שאל. רבי ירמיה אמר לו שיפה עשה שלא שאל, שהרי הטעם הוא הרוב, ושישה עדיין רוב; אך רבי זירא סבר שצריך רובא דמינכר. כלל פשוט נבדק עד גבולותיו המספריים.
Yannai and Shimon ben Shetaḥינאי ושמעון בן שטח
King Yannai and the queen ate together, and since he had killed the Sages, there was no one to bless for them. The queen made him swear not to harm the man she would bring, and brought her brother Shimon ben Shetaḥ, who sat between them. When the king pointed out the honor he was given, Shimon said it was the Torah that honored him. Yannai remarked that he does not accept authority. Given a cup to bless, Shimon asked: shall I say “blessed is He of whose food Yannai and his companions ate”? He drank that cup, and blessed only after another was given.
ינאי המלך והמלכה כרכו ריפתא יחד, ומאחר שהרג את החכמים לא היה מי שיברך להם. המלכה השביעה אותו שלא יצער את האיש שתביא, והביאה את אחיה שמעון בן שטח, שישב בינו לבינה. כשהמלך הצביע על הכבוד שנעשה לו, אמר שמעון: לא אתה מכבד אותי, אלא התורה היא שמכבדת אותי. ינאי העיר: קא חזית דלא מקבל מרות. כשנתנו לו כוס לברך, שאל שמעון: היכי אבריך, ברוך שאכל ינאי וחבריו משלו? הוא שתה את הכוס ההיא, ובירך רק לאחר שנתנו לו כוס אחרת.
Rabbi Yoḥanan says Shimon ben Shetaḥ acted on his own, since one cannot fulfill the obligation for many until he has eaten an olive’s measure of grain. Rabban Shimon ben Gamliel’s teaching that one who joins and ate even one dried fig is counted is distinguished: joining is one thing, leading is another. On the second side Rava rules: one who ate a vegetable and drank a cup of wine joins, but he can lead the others only after eating an olive’s measure of grain.
רבי יוחנן אומר ששמעון בן שטח לגרמיה הוא דעבד, שהרי אינו מוציא את הרבים ידי חובתם עד שיאכל כזית דגן. דברי רבן שמעון בן גמליאל, שמי שעלה והסב עמהם ואכל אפילו גרוגרת אחת מצטרף, מתיישבים בהבחנה: להצטרף, מצטרף; אבל להוציא, אינו מוציא. בעמוד השני פוסק רבא: אכל עלה ירק ושתה כוס של יין, מצטרף; אבל להוציא אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן.
Who composed the blessings?מי תיקן את הברכות?
Rav Naḥman gives a historical account. Moses instituted “who sustains” when the manna descended; Joshua instituted the blessing of the land when they entered it; David and Solomon instituted “who builds Jerusalem,” David “for Israel Your people and Jerusalem Your city,” Solomon “for the great and holy house.” “Who is good and does good” was instituted in Yavneh for those killed at Betar: “good” because their bodies did not decay, “and does good” because they were given for burial.
רב נחמן נותן תיאור היסטורי. משה תיקן לישראל ברכת "הזן" בשעה שירד להם מן; יהושע תיקן ברכת הארץ כיוון שנכנסו לארץ; דוד ושלמה תיקנו "בונה ירושלים", דוד "על ישראל עמך ועל ירושלים עירך", ושלמה "על הבית הגדול והקדוש". "הטוב והמטיב" תיקנו ביבנה כנגד הרוגי ביתר: "הטוב" שלא הסריחו, "והמטיב" שניתנו לקבורה.
A baraita gives the order: “who sustains,” the land, “who builds Jerusalem,” and “who is good and does good.” On Shabbat one begins and ends with consolation and mentions the holiness of the day in the middle. Rabbi Eliezer allows it in the blessing of consolation, of the land, or in the Yavneh blessing, while the Sages require it in consolation only. The Gemara notes the Sages and the first tanna differ only after the fact.
ברייתא נותנת את הסדר: "הזן", ברכת הארץ, "בונה ירושלים" ו"הטוב והמטיב". בשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה, ואומר קדושת היום באמצע. רבי אליעזר מתיר לאמרה בנחמה, בברכת הארץ או בברכה שתיקנו ביבנה, וחכמים אומרים שאינו אומרה אלא בנחמה בלבד. הגמרא מעירה שבין חכמים לתנא קמא איכא בינייהו דיעבד.
Birkat HaMazon from the Torahברכת המזון מן התורה
A baraita reads Deuteronomy 8:10 phrase by phrase: “you shall bless” for “who sustains,” “the Lord your God” for zimmun, “for the land” for the blessing of the land, “the good” for Jerusalem, supported by “this good mountain and the Lebanon,” and also for “who is good and does good.” The blessing before eating comes by kal va-ḥomer. Rabbi reads differently: zimmun comes from “magnify the Lord with me,” “who is good and does good” was instituted in Yavneh, and the blessing before eating comes from “which He has given you,” as soon as He has given.
ברייתא קוראת את דברים ח, י ביטוי אחר ביטוי: "וברכת" זו ברכת "הזן", "את ה׳ אלהיך" זו ברכת הזימון, "על הארץ" זו ברכת הארץ, "הטובה" זו "בונה ירושלים", בסיוע "ההר הטוב הזה והלבנון", וזו גם "הטוב והמטיב". הברכה שלפני האכילה באה בקל וחומר. רבי קורא אחרת: ברכת הזימון נלמדת מ"גדלו לה׳ אתי", "הטוב והמטיב" ביבנה תיקנוה, והברכה שלפני האכילה נלמדת מ"אשר נתן לך", משנתן לך.
Rabbi Yitzḥak derives the blessing before eating from “He will bless your bread,” read as “bless,” said while it is still called bread before it is eaten. Rabbi Natan derives it from Samuel at the high place: the people will not eat until he comes, for he blesses the sacrifice. The girls’ long reply to Saul is explained in three ways: women are talkative, they wanted to look at Saul’s beauty, or one kingdom does not touch another even a hair’s breadth, so Samuel’s time had to be precise.
רבי יצחק לומד את הברכה שלפני האכילה מ"וברך את לחמך", אל תקרי "ובירך" אלא "וברך", ואימתי קרוי לחם? קודם שיאכלנו. רבי נתן לומד מן המעשה בשמואל בבמה: לא יאכל העם עד בואו, כי הוא יברך הזבח. התשובה הארוכה של הנערות לשאול מוסברת בשלוש דרכים: לפי שהנשים דברניות הן; כדי להסתכל ביופיו של שאול; או לפי שאין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימא, ולכן היה צורך לדייק בזמנו של שמואל.
Blessing over Torah, over evil, and the content of the blessingsברכת התורה, ברכה על הרעה ותוכן הברכות
From food the baraita turns to Torah. Rabbi Yishmael derives a blessing over Torah by kal va-ḥomer: if one blesses for temporary life, all the more for eternal life. Rabbi Ḥiyya bar Naḥmani in his name derives it from “which He gave you,” matching “I will give you the tablets of stone and the Torah.” Rabbi Meir derives from “the Lord your God” that one blesses over evil as over good. Rabbi Yehuda ben Beteira reads “good” as Torah and “the good” as the building of Jerusalem.
מן המזון פונה הברייתא אל התורה. רבי ישמעאל לומד ברכת התורה בקל וחומר: על חיי שעה מברך, על חיי עולם הבא לא כל שכן. רבי חייא בר נחמני, תלמידו, אומר בשמו שנלמד מ"אשר נתן לך", כנגד "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה". רבי מאיר לומד מ"ה׳ אלהיך" שכשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה, דיינך בכל דין שדנך. רבי יהודה בן בתירה קורא "טובה" זו תורה, ו"הטובה" זו בניין ירושלים.
Rabbi Eliezer says one who did not say “a desirable, good and spacious land” in the blessing of the land, and the kingdom of David in “who builds Jerusalem,” has not fulfilled his duty. Naḥum the Elder requires mentioning the covenant, Rabbi Yose requires Torah, and Pelimo requires the covenant before Torah, since Torah was given with three covenants while circumcision was given with thirteen. The explanation continues on the next daf.
רבי אליעזר אומר שכל שלא אמר "ארץ חמדה טובה ורחבה" בברכת הארץ, ומלכות בית דוד ב"בונה ירושלים", לא יצא ידי חובתו. נחום הזקן אומר שצריך להזכיר בה ברית, רבי יוסי אומר שצריך להזכיר בה תורה, ופלימו אומר שצריך להקדים ברית לתורה, שזו ניתנה בשלוש בריתות, וזו ניתנה בשלוש עשרה בריתות. ההסבר נמשך בדף הבא.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why are both Rava’s and Abaye’s answers accepted?מדוע מתקבלות גם תשובתו של רבא וגם תשובתו של אביי?
- What is the difference between joining a zimmun and leading it?מה ההבדל בין הצטרפות לזימון לבין הובלתו?
- How does Rav Naḥman’s historical account relate to the baraita’s derivation from the Torah?כיצד מתייחס התיאור ההיסטורי של רב נחמן לדרשת הברייתא מן התורה?
- What does Rabbi Meir’s teaching on blessing over evil add to Birkat HaMazon?מה מוסיפים דברי רבי מאיר על ברכה על הרעה לברכת המזון?
The source sheetדף המקורות
לְאֵתוּיֵי קָטָן פּוֹרֵחַ?
וְלֵית הִלְכְתָא כְּכׇל הָנֵי שְׁמַעְתָּתָא, אֶלָּא כִּי הָא דְּאָמַר רַב נַחְמָן: קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְמִי מְבָרְכִין — מְזַמְּנִין עָלָיו.
אַבָּיֵי וְרָבָא הֲווֹ יָתְבִי קַמֵּיהּ דְּרַבָּה. אֲמַר לְהוּ רַבָּה: לְמִי מְבָרְכִין? אָמְרִי לֵיהּ: לְרַחֲמָנָא. וְרַחֲמָנָא הֵיכָא יָתֵיב? — רָבָא אַחְוִי לִשְׁמֵי טְלָלָא. אַבָּיֵי נְפַק לְבַרָּא, אַחְוִי כְּלַפֵּי שְׁמַיָּא. אֲמַר לְהוּ רַבָּה: תַּרְוַיְיכוּ רַבָּנַן הָוֵיתוּ. הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: בּוּצִין בּוּצִין מִקִּטְפֵיהּ יְדִיעַ.
אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: תִּשְׁעָה אָכְלוּ דָּגָן וְאֶחָד אָכַל יָרָק — מִצְטָרְפִין. אָמַר רַבִּי זֵירָא: בְּעַאי מִינֵּיהּ מֵרַב יְהוּדָה: שְׁמֹנָה מַהוּ? שִׁבְעָה מַהוּ? אָמַר לִי: לָא שְׁנָא. שִׁשָּׁה וַדַּאי לָא מִבַּעְיָא לִי. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה: שַׁפִּיר עֲבַדְתְּ דְּלָא אִיבַּעְיָא לְךָ, הָתָם טַעְמָא מַאי — מִשּׁוּם דְּאִיכָּא רוּבָּא, הָכָא נָמֵי אִיכָּא רוּבָּא. וְאִיהוּ סָבַר רוּבָּא דְמִינְּכַר בָּעֵינַן.
יַנַּאי מַלְכָּא וּמַלְכְּתָא כְּרִיכוּ רִיפְתָּא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, וּמִדִּקְטַל לְהוּ לְרַבָּנַן לָא הֲוָה לֵיהּ אִינִישׁ לְבָרוֹכֵי לְהוּ. אֲמַר לַהּ לִדְבֵיתְהוּ: מַאן יָהֵיב לַן גַּבְרָא דִּמְבָרֵךְ לַן? אֲמַרָה לֵיהּ: אִשְׁתְּבַע לִי דְּאִי מַיְיתֵינָא לָךְ גַּבְרָא דְּלָא מְצַעֲרַתְּ לֵיהּ. אִשְׁתְּבַע לַהּ. אַיְיתִיתֵיהּ לְשִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח אֲחוּהָ. אוֹתְבֵיהּ בֵּין דִּידֵיהּ לְדִידַהּ. אֲמַר לֵיהּ: חָזֵית כַּמָּה יְקָרָא עָבֵידְנָא לָךְ. אָמַר לֵיהּ: לָאו אַתְּ קָא מוֹקְרַתְּ לִי אֶלָּא אוֹרָיְיתָא הִיא דְּמוֹקְרָא לִי, דִּכְתִיב: ״סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ תְּכַבֵּדְךָ כִּי תְחַבְּקֶנָּה״. אֲמַר לַהּ: קָא חָזֵית דְּלָא מְקַבֵּל מָרוּת.
יְהַבוּ לֵיהּ כָּסָא לְבָרוֹכֵי. אֲמַר: הֵיכִי אֲבָרֵיךְ — ״בָּרוּךְ שֶׁאָכַל יַנַּאי וַחֲבֵירָיו מִשֶּׁלּוֹ״? שַׁתְיֵיהּ לְהָהוּא כָּסָא, יְהַבוּ לֵיהּ כָּסָא אַחֲרִינָא וּבָרֵיךְ.
אָמַר רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח דַּעֲבַד — לְגַרְמֵיהּ הוּא דַּעֲבַד, דְּהָכִי אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְעוֹלָם אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן עַד שֶׁיֹּאכַל כְּזַיִת דָּגָן.
מֵיתִיבִי, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עָלָה וְהֵסֵיב עִמָּהֶם אֲפִילּוּ לֹא טִבֵּל עִמָּהֶם אֶלָּא בְּצִיר, וְלֹא אָכַל עִמָּהֶם אֶלָּא גְּרוֹגֶרֶת אַחַת — מִצְטָרֵף.
אִיצְטְרוֹפֵי מִצְטָרֵף אֲבָל לְהוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן — עַד שֶׁיֹּאכַל כְּזַיִת דָּגָן.
אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַב חָנָא בַּר יְהוּדָה מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: אֲפִילּוּ לֹאWilliam Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
טִבֵּל עִמָּהֶם אֶלָּא בְּצִיר, וְלֹא אָכַל עִמָּהֶם אֶלָּא גְּרוֹגֶרֶת אַחַת — מִצְטָרֵף. וּלְהוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָם — אֵינוֹ מוֹצִיא עַד שֶׁיֹּאכַל כְּזַיִת דָּגָן. אָמַר רַב חָנָא בַּר יְהוּדָה מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: הִלְכְתָא, אָכַל עֲלֵה יָרָק וְשָׁתָה כּוֹס שֶׁל יַיִן — מִצְטָרֵף. לְהוֹצִיא — אֵינוֹ מוֹצִיא עַד שֶׁיֹּאכַל כְּזַיִת דָּגָן.
אָמַר רַב נַחְמָן: מֹשֶׁה תִּקֵּן לְיִשְׂרָאֵל בִּרְכַּת ״הַזָּן״ בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד לָהֶם מָן. יְהוֹשֻׁעַ תִּקֵּן לָהֶם בִּרְכַּת הָאָרֶץ כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ. דָּוִד וּשְׁלֹמֹה תִּקְּנוּ ״בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם״. דָּוִד תִּקֵּן ״עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ״, וּשְׁלֹמֹה תִּקֵּן ״עַל הַבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ״. ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״ בְּיַבְנֶה תִּקְּנוּהָ כְּנֶגֶד הֲרוּגֵי בֵּיתָר. דְּאָמַר רַב מַתְנָא: אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁנִּיתְּנוּ הֲרוּגֵי בֵּיתָר לִקְבוּרָה תִּקְנוּ בְּיַבְנֶה ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״. ״הַטּוֹב״ — שֶׁלֹּא הִסְרִיחוּ, ״וְהַמֵּטִיב״ — שֶׁנִּיתְּנוּ לִקְבוּרָה.
תָּנוּ רַבָּנַן, סֵדֶר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן כָּךְ הִיא: בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה — בִּרְכַּת ״הַזָּן״, שְׁנִיָּה — בִּרְכַּת הָאָרֶץ, שְׁלִישִׁית — ״בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם״, רְבִיעִית — ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״, וּבְשַׁבָּת — מַתְחִיל בְּנֶחָמָה וּמְסַיֵּים בְּנֶחָמָה, וְאוֹמֵר קְדוּשַּׁת הַיּוֹם בָּאֶמְצַע. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: רָצָה לְאוֹמְרָהּ בַּנֶּחָמָה — אוֹמְרָהּ, בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ — אוֹמְרָהּ, בִּבְרָכָה שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים בְּיַבְנֶה — אוֹמְרָהּ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ אוֹמְרָהּ אֶלָּא בַּנֶּחָמָה בִּלְבַד.
חֲכָמִים הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא? — אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דִּיעֲבַד.
תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן לְבִרְכַּת הַמָּזוֹן מִן הַתּוֹרָה? — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ״ — זוֹ בִּרְכַּת ״הַזָּן״, ״אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ — זוֹ בִּרְכַּת הַזִּמּוּן, ״עַל הָאָרֶץ״ — זוֹ בִּרְכַּת הָאָרֶץ, ״הַטּוֹבָה״ — זוֹ ״בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם״, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן״. ״אֲשֶׁר נָתַן לָךְ״ — זוֹ ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״. אֵין לִי אֶלָּא לְאַחֲרָיו, לְפָנָיו מִנַּיִן? — אָמְרַתְּ קַל וָחוֹמֶר: כְּשֶׁהוּא שָׂבֵעַ מְבָרֵךְ, כְּשֶׁהוּא רָעֵב — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן.
רַבִּי אוֹמֵר [אֵינוֹ צָרִיךְ]: ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ״ — זוֹ בִּרְכַּת הַזָּן, אֲבָל בִּרְכַּת הַזִּמּוּן מִ״גַּדְּלוּ לַה׳ אִתִּי״ נָפְקָא. ״עַל הָאָרֶץ״ — זוֹ בִּרְכַּת הָאָרֶץ, ״הַטּוֹבָה״ — זוֹ ״בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם״, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן״. ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״ בְּיַבְנֶה תִּקְּנוּהָ. אֵין לִי אֶלָּא לְאַחֲרָיו, לְפָנָיו מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר נָתַן לָךְ״ — מִשֶּׁנָּתַן לָךְ.
רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ״, אַל תִּקְרֵי ״וּבֵרַךְ״ אֶלָּא ״וּבָרֵךְ״. וְאֵימָתַי קָרוּי ״לֶחֶם״ — קוֹדֶם שֶׁיֹּאכְלֶנּוּ.
רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״כְּבֹאֲכֶם הָעִיר כֵּן תִּמְצְאוּן אוֹתוֹ בְּטֶרֶם יַעֲלֶה הַבָּמָתָה לֶאֱכוֹל כִּי לֹא יֹאכַל הָעָם עַד בֹּאוֹ כִּי הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח אַחֲרֵי כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרֻאִים״.
וְכׇל כָּךְ לָמָּה? לְפִי שֶׁהַנָּשִׁים דַּבְּרָנִיּוֹת הֵן. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: כְּדֵי לְהִסְתַּכֵּל בְּיׇפְיוֹ שֶׁל שָׁאוּל, דִּכְתִיב: ״מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכׇּל הָעָם״. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לְפִי שֶׁאֵין מַלְכוּת נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ אֲפִילּוּ כִּמְלֹא נִימָא.
וְאֵין לִי אֶלָּא בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. בִּרְכַּת הַתּוֹרָה מִנַּיִן? אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: קַל וָחוֹמֶר, עַל חַיֵּי שָׁעָה מְבָרֵךְ, עַל חַיֵּי עוֹלָם הַבָּא לֹא כׇּל שֶׁכֵּן. רַבִּי חִיָּיא בַּר נַחְמָנִי תַּלְמִידוֹ שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ״, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: ״וְאֶתְּנָה לָךְ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה וְגוֹ׳״.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: וּמִנַּיִן שֶׁכְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הָרָעָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ״, דַּיָּינְךָ, בְּכָל דִּין שֶׁדָּנְךָ, בֵּין מִדָּה טוֹבָה וּבֵין מִדַּת פּוּרְעָנוּת.
רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״טוֹבָה״, ״הַטּוֹבָה״. טוֹבָה — זוֹ תּוֹרָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם״. ״הַטּוֹבָה״ — זוֹ בִּנְיַן יְרוּשָׁלַיִם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן״.
תַּנְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כׇּל שֶׁלֹּא אָמַר ״אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה״ בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ, וּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד בְּ״בוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם״ — לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. נַחוּם הַזָּקֵן אוֹמֵר: צָרִיךְ שֶׁיִּזְכּוֹר בָּהּ בְּרִית. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: צָרִיךְ שֶׁיִּזְכּוֹר בָּהּ תּוֹרָה. פְּלֵימוֹ אוֹמֵר: צָרִיךְ שֶׁיַּקְדִּים בְּרִית לְתוֹרָה, שֶׁזּוֹ נִתְּנָה בְּשָׁלֹשׁ בְּרִיתוֹת,William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
