← The libraryספריית השיעורים ←
Source sheetדף מקורות
Berakhot 47ברכות דף 47 23 July 2027י״ח תמוז תשפ״ז
Daily studyלימוד יומי

Berakhot 47 — Who is counted, and who is an am ha-aretzמי נמנה, ומיהו עם הארץ

From honor at the doorway to the nine who look like tenמכבוד בפתח ועד תשעה הנראים כעשרה

6 min read5 דקות קריאה · 2 sources2 מקורות · Open to all learnersלכל לומד ולומדת
Michael Michaeli Chacham Dayan
Rabbi portraitדיוקן רבMichael Michaeli Chacham Dayan
The guiding questionהשאלה המנחה

What qualifies a person to complete a group for zimmun or for a minyan?

מה מכשיר אדם להשלים קבוצה לזימון או למניין?

Honor on the road and at the doorwayכבוד בדרך ובפתח

The baraita concludes: one does not give precedence on roads, on bridges or with dirty hands. Ravin and Abaye were traveling; Ravin’s donkey went ahead and he did not invite Abaye to go first, and Abaye thought this scholar from the West had become proud. At the synagogue door Ravin invited Abaye to enter first. Abaye asked whether until now he had not been “master,” and Ravin cited Rabbi Yoḥanan: one gives precedence only at a door that has a mezuzah.

הברייתא מסתיימת: אין מכבדים לא בדרכים, לא בגשרים ולא בידיים מזוהמות. רבין ואביי הלכו בדרך; חמורו של רבין הקדים את של אביי והוא לא אמר לו "ניזיל מר", ואביי חשב: מדסליק האי מרבנן ממערבא גס ליה דעתיה. בפתח בית הכנסת אמר לו רבין "ניעל מר". אביי שאל: ועד השתא לאו מר אנא? ורבין הביא את רבי יוחנן: אין מכבדים אלא בפתח שיש בו מזוזה.

The Gemara asks whether a synagogue or study hall, which have no mezuzah, are excluded, and rereads the rule: a door fit for a mezuzah. A misunderstanding between colleagues is resolved by a rule about where honor is expressed. Abaye’s suspicion of pride turns out to have been a matter of location, not of attitude.

הגמרא שואלת אם בית הכנסת ובית המדרש, שאין בהם מזוזה, יוצאים מן הכלל, וקוראת אותו מחדש: בפתח הראוי למזוזה. אי הבנה בין עמיתים נפתרת באמצעות כלל על המקום שבו מבטאים כבוד. החשד של אביי לגאווה מתברר כעניין של מקום, ולא של יחס.

Who eats firstמי אוכל תחילה

Rav Yehuda son of Rav Shmuel bar Sheilat in Rav’s name says those reclining may not eat anything until the one who broke the bread tastes. Rav Safra recited “until he eats,” and was corrected: the word is “tastes.” The Gemara asks what difference it makes and answers: a person must say things in his teacher’s language. Precision in transmission is valued even where the meaning seems the same.

רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אומר שאין המסובים רשאים לאכול כלום עד שיטעום הבוצע. רב ספרא ישב ואמר "עד שיאכל", ותוקן: "לטעום" איתמר. הגמרא שואלת מה נפקא מינה, ומשיבה: שחייב אדם לומר בלשון רבו. דיוק במסירה מוערך גם כשהמשמעות נראית זהה.

A baraita adds: two wait for each other at a shared bowl, three do not. The one who breaks stretches out his hand first, but if he wishes to honor his teacher or someone greater, he may. Rabbah bar bar Ḥana taught his son that the one breaking may not break until amen is finished by those answering, and Rav Ḥisda says by most of them. To Rami bar Ḥama’s question, Rav Ḥisda answers that whoever prolongs amen too much is simply mistaken.

ברייתא מוסיפה: שניים ממתינים זה לזה בקערה, שלושה אין ממתינים. הבוצע פושט ידו תחילה, ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו, הרשות בידו. רבה בר בר חנה לימד את בנו שאין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונים, ורב חסדא אומר מפי רוב העונים. לשאלתו של רמי בר חמא משיב רב חסדא: כל העונה אמן יותר מדי אינו אלא טועה.

How not to answer amenכיצד אין עונים אמן

A baraita forbids a snatched amen, a truncated amen and an orphaned amen, and forbids throwing a blessing out of one’s mouth. Ben Azzai adds: whoever answers an orphaned amen, his children will be orphans; a snatched amen, his days will be snatched; a truncated amen, his years will be cut short; and whoever lengthens amen will have his days and years lengthened. The measure of amen is between haste and excess.

ברייתא אוסרת אמן חטופה, אמן קטופה ואמן יתומה, ואוסרת לזרוק ברכה מפיו. בן עזאי מוסיף: כל העונה אמן יתומה, יהיו בניו יתומים; חטופה, יתחטפו ימיו; קטופה, יתקטפו ימיו; וכל המאריך באמן, מאריכים לו ימיו ושנותיו. מידתו של האמן נמצאת בין חיפזון להפרזה.

Rav and Shmuel were at a meal when Rav Shimi bar Ḥiyya came and ate hurriedly. Rav asked if he meant to join them, since they had already eaten; Shmuel answered that if mushrooms and pigeons were brought to Abba, that is Rav, would we not eat? Rav’s students were at a meal when Rav Aḥa came, and they said a great man had come to bless for them. He answered that the main diner blesses, not the greatest; but the halakha is that the greatest blesses even if he came last.

רב ושמואל ישבו בסעודה, ובא רב שימי בר חייא והיה ממהר ואוכל. רב שאל אם בכוונתו להצטרף אליהם, שהרי הם כבר אכלו; ושמואל השיב: אילו הביאו לאבא, הוא רב, ארדיליא וגוזליא, האם לא היינו אוכלים? תלמידי רב ישבו בסעודה, ונכנס רב אחא, והם אמרו: בא אדם גדול שיברך לנו. הוא השיב: האם סבורים אתם שהגדול מברך? עיקר שבסעודה מברך. אבל הלכה שהגדול מברך אף על פי שבא לבסוף.

The permitted foods in the mishnahהמאכלים המותרים במשנה

The Gemara explains each case in the mishnah. Demai is fit for one who eats it, since he could renounce his property, become poor, and eat demai, which may be fed to the poor. First tithe whose terumah was taken refers to tithe separated from the stalks before the main terumah, exempt from it according to Rabbi Abahu in Reish Lakish’s name; Rav Pappa’s question about a pile of grain is answered from a verse and from the difference between grain on the stalk and threshed grain.

הגמרא מסבירה כל מקרה במשנה. הדמאי ראוי למי שאוכלו, שהרי אם ירצה יפקיר את נכסיו ויהיה עני, וחזי ליה, שהרי מאכילים את העניים דמאי. מעשר ראשון שניטלה תרומתו מתייחס למעשר שהקדימו בשבלים, שפטור מתרומה גדולה לדעת רבי אבהו בשם ריש לקיש; שאלת רב פפא על כרי נענית מן הפסוק ומן ההבדל בין מה שאידגן למה שלא אידגן.

Second tithe and consecrated food “that were redeemed” refers to redemption where the principal was paid but not the added fifth, which does not prevent the redemption. The waiter is counted though one might think he did not fix himself for a meal. The Kuti seems to be no better than an am ha-aretz, who is not counted; Abaye explains the case as a Kuti ḥaver, and Rava as an am ha-aretz by the Sages’ definition, against Rabbi Meir, since Kutim tithe properly and are meticulous in mitzvot they accepted from the Torah.

מעשר שני והקדש "שנפדו" מתייחס לפדיון שבו נתן את הקרן ולא את החומש, שאין החומש מעכב. השמש נמנה, אף שהיה מקום לומר שלא קבע עצמו לסעודה. הכותי נראה כעם הארץ, שאין מזמנים עליו; אביי מעמיד בכותי חבר, ורבא בעם הארץ כהגדרת רבנן, החולקים על רבי מאיר, שהרי כותים מעשרים כראוי, ובמה שכתוב בתורה הם מקפידים ומדקדקים יותר מישראל.

Who is an am ha-aretz?מיהו עם הארץ?

A baraita offers definitions. Rabbi Eliezer: one who does not read Shema evening and morning. Rabbi Yehoshua: one who does not put on tefillin. Ben Azzai: one without tzitzit. Rabbi Natan: one without a mezuzah. Rabbi Natan bar Yosef: one who has children and does not raise them to Torah. Others say: even one who read and studied but did not serve Torah scholars. Rav Huna rules like the others. The definitions move from personal practice to the transmission of learning.

ברייתא מציעה הגדרות. רבי אליעזר: כל שאינו קורא קריאת שמע ערבית ושחרית. רבי יהושע: כל שאינו מניח תפילין. בן עזאי: כל שאין לו ציצית בבגדו. רבי נתן: כל שאין מזוזה על פתחו. רבי נתן בר יוסף: כל שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה. אחרים אומרים: אפילו קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים, הרי זה עם הארץ. רב הונא פוסק כאחרים. ההגדרות עוברות ממעשה אישי אל מסירת הלימוד.

On the second side Rami bar Ḥama did not count Rav Menashya bar Taḥlifa, who had studied Sifra, Sifrei and halakha, for a zimmun. When Rami bar Ḥama died, Rava said this was the reason. The Gemara asks whether Rami bar Ḥama was not following the “others,” and answers that Rav Menashya did serve the Sages and Rami bar Ḥama simply did not check, or that one who hears teachings from the Sages and reviews them is like a young scholar. The story warns against applying a definition too quickly to a particular person.

בעמוד השני רמי בר חמא לא זימן על רב מנשיא בר תחליפא, שהיה שונה ספרא, ספרי והלכתא. כשנפטר רמי בר חמא, אמר רבא שזו הסיבה. הגמרא שואלת אם רמי בר חמא לא נהג כ"אחרים", ומשיבה שרב מנשיא שימש את רבנן ורמי בר חמא לא דק אחריו, או שמי ששומע שמועות מפי רבנן וגורס אותן, כצורבא מרבנן דמי. המעשה מזהיר מפני החלה מהירה מדי של הגדרה על אדם מסוים.

The excluded foods and the convertהמאכלים שאינם נמנים והגר

The Gemara explains the excluded cases as well. Tevel refers to produce that is tevel by rabbinic law, grown in an unperforated pot. First tithe whose terumah was not taken is the case of a pile, against Rav Pappa’s suggestion. Second tithe and consecrated items “not redeemed” means improperly redeemed: on an unminted coin, or consecrated property exchanged for land rather than money. The gentile refers to a convert who was circumcised but has not yet immersed, since he is not a convert until he does both.

הגמרא מסבירה גם את המקרים שאינם נמנים. טבל מתייחס לטבל מדרבנן, כגון בעציץ שאינו נקוב. מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו הוא כשהקדימו בכרי, כנגד הצעתו של רב פפא. מעשר שני והקדש "שלא נפדו" פירושו שנפדו שלא כהלכתם: מעשר שני על גבי אסימון, והקדש שחיללו על גבי קרקע ולא בכסף. הנכרי הוא גר שמל ולא טבל, שאינו גר עד שימול ויטבול.

Minors, slaves and those who complete tenקטנים, עבדים ומי שמשלים לעשרה

Rabbi Yose says an infant in a cradle may be counted, which seems to contradict the mishnah. The answer is Rabbi Yehoshua ben Levi’s view: although an infant is not counted for zimmun, he can be an addition to ten. Rabbi Yehoshua ben Levi also says nine and a slave join. Rabbi Eliezer once freed his slave to complete ten, which seems to show a slave alone does not count; the Gemara answers that two were needed and he freed one. Freeing a slave is normally forbidden, but a mitzvah of the many is different.

רבי יוסי אומר שקטן המוטל בעריסה מזמנים עליו, ונראה שהדבר סותר את המשנה. התשובה היא שיטת רבי יהושע בן לוי: אף על פי שאין מזמנים על קטן המוטל בעריסה, עושים אותו סניף לעשרה. רבי יהושע בן לוי אומר גם שתשעה ועבד מצטרפים. רבי אליעזר שחרר פעם את עבדו כדי להשלים עשרה, ומשמע שעבד לבדו אינו מצטרף; הגמרא משיבה שתרי אצטריכו, שחרר חד ונפיק בחד. שחרור עבד אסור בדרך כלל, אבל מצווה דרבים שאני.

Rabbi Yehoshua ben Levi teaches that one should rise early for the synagogue to be counted among the first ten, receiving a reward corresponding to all who come after. Rav Huna says nine and the ark join; when Rav Naḥman objects that the ark is not a man, Rav Huna says nine who look like ten join. Rabbi Ami says two and Shabbat join, and when challenged, says two scholars who sharpen each other in halakha join, each of Rav Ḥisda and Rav Sheshet pointing to himself and the other. Rabbi Yoḥanan counts a minor showing signs of maturity, and the discussion continues on the next daf.

רבי יהושע בן לוי מלמד שלעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שיזכה וימנה עם עשרה הראשונים, ונותנים לו שכר כנגד כולם. רב הונא אומר שתשעה וארון מצטרפים; כשרב נחמן מקשה "וארון גברא הוא?", אומר רב הונא שתשעה הנראים כעשרה מצטרפים. רבי אמי אומר ששניים ושבת מצטרפים, וכשמקשים עליו, הוא אומר ששני תלמידי חכמים המחדדים זה את זה בהלכה מצטרפים, ורב חסדא ורב ששת כל אחד מחווה: כגון אני וחברי. רבי יוחנן אומר שקטן פורח מזמנים עליו, והדיון נמשך בדף הבא.

For the study tableלשולחן הלימוד

Keep the conversation goingממשיכים לשאול

  1. Why does Ravin’s rule about the mezuzah resolve Abaye’s suspicion?מדוע הכלל של רבין על המזוזה מיישב את חשדו של אביי?
  2. What is lost if a student replaces his teacher’s word with a synonym?מה אובד כאשר תלמיד מחליף את מילת רבו במילה נרדפת?
  3. How do the definitions of am ha-aretz move from practice to learning, and why does Rav Huna choose the last?כיצד עוברות הגדרות עם הארץ ממעשה ללימוד, ומדוע בוחר רב הונא באחרונה?
  4. What do the rejected proposals about the ark and Shabbat reveal about who completes a group?מה מגלות ההצעות שנדחו על הארון והשבת על מי שמשלים קבוצה?
Return to the textחוזרים למקור

The source sheetדף המקורות

01

Berakhot 47aברכות מ״ז א

Open source ↗פתיחת המקור ↗
וְלֹא בְּיָדַיִם מְזוֹהָמוֹת. רָבִין וְאַבָּיֵי הֲווֹ קָא אָזְלִי בְּאוֹרְחָא, קַדְמֵיהּ חֲמָרֵיהּ דְּרַבִּין לִדְאַבָּיֵי וְלָא אֲמַר לֵיהּ ״נֵיזִיל מָר״. אֲמַר: מִדִּסְלִיק הַאי מֵרַבָּנַן מִמַּעְרְבָא, גַּס לֵיהּ דַּעְתֵּיהּ. כִּי מְטָא לְפִתְחָא דְבֵי כְנִישְׁתָּא אֲמַר לֵיהּ: נֵיעַל מָר. אֲמַר לֵיהּ: וְעַד הַשְׁתָּא לָאו מָר אֲנָא? אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין מְכַבְּדִין אֶלָּא בְּפֶתַח שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מְזוּזָה. דְּאִית בַּהּ מְזוּזָה — אִין, דְּלֵית בַּהּ מְזוּזָה — לָא, אֶלָּא מֵעַתָּה, בֵּית הַכְּנֶסֶת וּבֵית הַמִּדְרָשׁ, דְּלֵית בְּהוּ מְזוּזָה, הָכִי נָמֵי דְּאֵין מְכַבְּדִין? אֶלָּא אֵימָא: בְּפֶתַח הָרָאוּי לִמְזוּזָה. אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: אֵין הַמְסוּבִּין רַשָּׁאִין לֶאֱכוֹל כְּלוּם עַד שֶׁיִּטְעוֹם הַבּוֹצֵעַ. יָתֵיב רַב סָפְרָא וְקָאָמַר: ״לִטְעוֹם״ אִיתְּמַר. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? שֶׁחַיָּיב אָדָם לוֹמַר בִּלְשׁוֹן רַבּוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁנַיִם מַמְתִּינִין זֶה לָזֶה בַּקְּעָרָה, שְׁלֹשָׁה — אֵין מַמְתִּינִין. הַבּוֹצֵעַ הוּא פּוֹשֵׁט יָדוֹ תְּחִלָּה, וְאִם בָּא לַחֲלוֹק כָּבוֹד לְרַבּוֹ אוֹ לְמִי שֶׁגָּדוֹל הֵימֶנּוּ — הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. רַבָּה בַּר בַּר חָנָה הֲוָה עָסֵיק לֵיהּ לִבְרֵיהּ בֵּי רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב קַטִּינָא, קָדֵים וְיָתֵיב וְקָמַתְנֵי לֵיהּ לִבְרֵיהּ: אֵין הַבּוֹצֵעַ רַשַּׁאי לִבְצוֹעַ עַד שֶׁיִּכְלֶה ״אָמֵן״ מִפִּי הָעוֹנִים. רַב חִסְדָּא אָמַר מִפִּי רוֹב הָעוֹנִים. אָמַר לוֹ רָמֵי בַּר חָמָא: מַאי שְׁנָא רוּבָּא — דְּאַכַּתִּי לָא כָּלְיָא בְּרָכָה, מִיעוּטָא נָמֵי לָא כָּלְיָא בְּרָכָה? אֲמַר לֵיהּ: שֶׁאֲנִי אוֹמֵר, כׇּל הָעוֹנֶה ״אָמֵן״ יוֹתֵר מִדַּאי — אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין עוֹנִין לֹא ״אָמֵן״ חֲטוּפָה, וְלֹא ״אָמֵן״ קְטוּפָה, וְלֹא ״אָמֵן״ יְתוֹמָה, וְלֹא יִזְרוֹק בְּרָכָה מִפִּיו. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: כׇּל הָעוֹנֶה ״אָמֵן״ יְתוֹמָה — יִהְיוּ בָּנָיו יְתוֹמִים, חֲטוּפָה — יִתְחַטְּפוּ יָמָיו, קְטוּפָה — יִתְקַטְּפוּ יָמָיו. וְכׇל הַמַּאֲרִיךְ בְּ״אָמֵן״ — מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו. רַב וּשְׁמוּאֵל הֲווֹ יָתְבִי בִּסְעוֹדְתָּא. אֲתָא רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא, הֲוָה קָמְסַרְהֵב וְאָכֵיל. אֲמַר לֵיהּ רַב: מָה דַעְתָּךְ — לְאִיצְטְרוֹפֵי בַּהֲדַן, אֲנַן אֲכִילְנָא לַן. אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל: אִלּוּ מַיְיתוּ לִי אַרְדִּילַיָּא וְגוֹזָלַיָּא לְאַבָּא, מִי לָא אָכְלִינַן? תַּלְמִידֵי דְּרַב הֲווֹ יָתְבִי בִּסְעוֹדְתָּא. עָל רַב אַחָא. אָמְרִי: אֲתָא גַּבְרָא רַבָּא דִּמְבָרֵךְ לַן. אָמַר לְהוּ: מִי סָבְרִיתוּ דְּגָדוֹל מְבָרֵךְ? עִיקָּר שֶׁבַּסְּעוּדָה מְבָרֵךְ. וְהִלְכְתָא גָּדוֹל מְבָרֵךְ, אַף עַל גַּב דַּאֲתָא לְבַסּוֹף. אָכַל דְּמַאי וְכוּ׳: הָא לָא חֲזֵי לֵיהּ! כֵּיוָן דְּאִי בָּעֵי מַפְקַר לְהוּ לְנִכְסֵיהּ וְהָוֵי עָנִי, וַחֲזֵי לֵיהּ, דִּתְנַן: מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי, וְאֶת הָאַכְסַנְיָא דְּמַאי. וְאָמַר רַב הוּנָא: תָּנָא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים וְאֶת הָאַכְסַנְיָא דְּמַאי. מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ: פְּשִׁיטָא? לָא צְרִיכָא אֶלָּא שֶׁהִקְדִּימוֹ בַּשִּׁבֳּלִים, וְהִפְרִישׁ מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר, וְלֹא הִפְרִישׁ מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה, וְכִדְרַבִּי אֲבָהוּ. דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁהִקְדִּימוֹ בַּשִּׁבֳּלִים — פָּטוּר מִתְּרוּמָה גְּדוֹלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה׳ מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר״ — מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר אָמַרְתִּי לְךָ, וְלֹא תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: אִי הָכִי, אֲפִילּוּ הִקְדִּימוֹ בִּכְרִי נָמֵי! אֲמַר לֵיהּ: עָלֶיךָ אָמַר קְרָא

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.

02

Berakhot 47bברכות מ״ז ב

Open source ↗פתיחת המקור ↗
״מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם תָּרִימוּ״. וּמָה רָאִיתָ? הַאי אִידְּגַן וְהַאי לָא אִידְּגַן. מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ: פְּשִׁיטָא! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן שֶׁנָּתַן אֶת הַקֶּרֶן, וְלֹא נָתַן אֶת הַחוֹמֶשׁ. וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּאֵין חוֹמֶשׁ מְעַכֵּב. הַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל כְּזַיִת: פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְתֵימָא: שַׁמָּשׁ לָא קָבַע — קָא מַשְׁמַע לַן. וְהַכּוּתִי מְזַמְּנִין עָלָיו: אַמַּאי? לֹא יְהֵא אֶלָּא עַם הָאָרֶץ! וְתַנְיָא אֵין מְזַמְּנִין עַל עַם הָאָרֶץ! אַבָּיֵי אָמַר בְּכוּתִי חָבֵר. רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא בְּכוּתִי עַם הָאָרֶץ, וְהָכָא בְּעַם הָאָרֶץ דְּרַבָּנַן דִּפְלִיגִי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר עָסְקִינַן, דְּתַנְיָא: אֵיזֶהוּ עַם הָאָרֶץ? — כֹּל שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל חוּלָּיו בְּטָהֳרָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כֹּל שֶׁאֵינוֹ מְעַשֵּׂר פֵּירוֹתָיו כָּרָאוּי. וְהָנֵי כּוּתָאֵי עַשּׂוֹרֵי מְעַשְּׂרִי כְּדַחֲזֵי, דִּבְמַאי דִּכְתִיב בְּאוֹרָיְיתָא מִזְהָר זְהִירִי. דְּאָמַר מָר כׇּל מִצְוָה שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ כּוּתִים — הַרְבֵּה מְדַקְדְּקִין בָּהּ, יוֹתֵר מִיִּשְׂרָאֵל. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזֶהוּ עַם הָאָרֶץ? — כֹּל שֶׁאֵינוֹ קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע עַרְבִית וְשַׁחֲרִית, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כֹּל שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ תְּפִילִּין. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: כֹּל שֶׁאֵין לוֹ צִיצִית בְּבִגְדוֹ. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: כֹּל שֶׁאֵין מְזוּזָה עַל פִּתְחוֹ. רַבִּי נָתָן בַּר יוֹסֵף אוֹמֵר: כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּנִים וְאֵינוֹ מְגַדְּלָם לְתַלְמוּד תּוֹרָה. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: אֲפִילּוּ קָרָא וְשָׁנָה וְלֹא שִׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הֲרֵי זֶה עַם הָאָרֶץ. אָמַר רַב הוּנָא: הֲלָכָה כַּאֲחֵרִים. רָמֵי בַּר חָמָא לָא אַזְמֵין עֲלֵיהּ דְּרַב מְנַשְּׁיָא בַּר תַּחְלִיפָא דְּתָנֵי סִיפְרָא וְסִפְרֵי וְהִלְכְתָא. כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרָמֵי בַּר חָמָא, אָמַר רָבָא: לָא נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרָמֵי בַּר חָמָא אֶלָּא דְּלָא אַזְמֵין אַרַב מְנַשְּׁיָא בַּר תַּחְלִיפָא. וְהָתַנְיָא — אֲחֵרִים אוֹמְרִים אֲפִילּוּ קָרָא וְשָׁנָה וְלֹא שִׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הֲרֵי זֶה עַם הָאָרֶץ? שָׁאנֵי רַב מְנַשְּׁיָא בַּר תַּחְלִיפָא דִּמְשַׁמַּע לְהוּ לְרַבָּנַן, וְרָמֵי בַּר חָמָא הוּא דְּלָא דָּק אַבָּתְרֵיהּ. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: דְּשָׁמַע שְׁמַעְתָּתָא מִפּוּמַּיְיהוּ דְרַבָּנַן וְגָרֵיס לְהוּ — כְּצוֹרְבָא מֵרַבָּנָן דָּמֵי. אָכַל טֶבֶל וּמַעֲשֵׂר וְכוּ׳: טֶבֶל פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא בְּטֶבֶל טָבוּל מִדְּרַבָּנַן. הֵיכִי דָּמֵי — בְּעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב. מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן כּוּ׳: פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא כְּגוֹן שֶׁהִקְדִּימוֹ בִּכְרִי. מַהוּ דְתֵימָא כְּדַאֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי — קָא מַשְׁמַע לַן כִּדְשַׁנִּי לֵיהּ. מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְכוּ׳: פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, שֶׁנִּפְדּוּ וְלֹא נִפְדּוּ כְּהִלְכָתָן. מַעֲשֵׂר שֵׁנִי — כְּגוֹן שֶׁפְּדָאוֹ עַל גַּבֵּי אֲסִימוֹן, וְרַחֲמָנָא אָמַר: ״וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ״ — כֶּסֶף שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָלָיו צוּרָה. הֶקְדֵּשׁ — שֶׁחִלְּלוֹ עַל גַּבֵּי קַרְקַע, וְלֹא פְּדָאוֹ בְּכֶסֶף, וְרַחֲמָנָא אָמַר: ״וְנָתַן הַכֶּסֶף וְקָם לוֹ״. וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל פָּחוֹת מִכְּזַיִת: פְּשִׁיטָא! אַיְּידִי דִּתְנָא רֵישָׁא ״כְּזַיִת״, תְּנָא סֵיפָא ״פָּחוֹת מִכְּזַיִת״. וְהַנׇּכְרִי אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו: פְּשִׁיטָא! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, בְּגֵר שֶׁמָּל וְלֹא טָבַל. דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְעוֹלָם אֵינוֹ גֵּר עַד שֶׁיִּמּוֹל וְיִטְבּוֹל, וְכַמָּה דְּלָא טְבַל גּוֹי הוּא. נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶן. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: קָטָן הַמּוּטָּל בַּעֲרִיסָה מְזַמְּנִין עָלָיו. וְהָא תְּנַן: נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם! הוּא דְּאָמַר כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ קָטָן הַמּוּטָּל בַּעֲרִיסָה אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו, אֲבָל עוֹשִׂין אוֹתוֹ סְנִיף לַעֲשָׂרָה. וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: תִּשְׁעָה וְעֶבֶד — מִצְטָרְפִין. מֵיתִיבִי: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁנִּכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְלֹא מָצָא עֲשָׂרָה, וְשִׁחְרֵר עַבְדּוֹ וְהִשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה. שִׁחְרֵר — אִין, לֹא שִׁחְרֵר — לָא. תְּרֵי אִיצְטְרִיכוּ, שַׁחְרֵר חַד וְנָפֵיק בְּחַד. וְהֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה כׇּל הַמְשַׁחְרֵר עַבְדּוֹ עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ״? לִדְבַר מִצְוָה שָׁאנֵי: מִצְוָה הַבָּאָה בַּעֲבֵרָה הִיא! — מִצְוָה דְרַבִּים שָׁאנֵי. וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לְעוֹלָם יַשְׁכִּים אָדָם לְבֵית הַכְּנֶסֶת כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה וְיִמָּנֶה עִם עֲשָׂרָה הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁאֲפִילּוּ מֵאָה בָּאִים אַחֲרָיו — קִבֵּל עָלָיו שְׂכַר כּוּלָּם. ״שְׂכַר כּוּלָּם״ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא: נוֹתְנִין לוֹ שָׂכָר כְּנֶגֶד כּוּלָּם. אָמַר רַב הוּנָא: תִּשְׁעָה וְאָרוֹן — מִצְטָרְפִין. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: וְאָרוֹן גַּבְרָא הוּא? אֶלָּא אָמַר רַב הוּנָא: תִּשְׁעָה נִרְאִין כַּעֲשָׂרָה — מִצְטָרְפִין. אָמְרִי לַהּ: כִּי מְכַנְּפִי. וְאָמְרִי לַהּ: כִּי מְבַדְּרִי. אָמַר רַב אַמֵּי: שְׁנַיִם וְשַׁבָּת מִצְטָרְפִין. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: וְשַׁבָּת גַּבְרָא הוּא?! אֶלָּא אָמַר רַבִּי אַמֵּי: שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַמְחַדְּדִין זֶה אֶת זֶה בַּהֲלָכָה מִצְטָרְפִין. מַחְוֵי רַב חִסְדָּא: כְּגוֹן אֲנָא וְרַב שֵׁשֶׁת. מַחְוֵי רַב שֵׁשֶׁת: כְּגוֹן אֲנָא וְרַב חִסְדָּא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: קָטָן פּוֹרֵחַ — מְזַמְּנִין עָלָיו. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: קָטָן שֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת — מְזַמְּנִין עָלָיו, וְשֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת — אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו, וְאֵין מְדַקְדְּקִין בְּקָטָן. הָא גוּפָא קַשְׁיָא, אָמְרַתְּ: הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת — אִין, לָא הֵבִיא — לָא. וַהֲדַר תָּנֵי אֵין מְדַקְדְּקִין בְּקָטָן. לְאֵתוּיֵי מַאי? לָאו

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.