← The libraryספריית השיעורים ←
Source sheetדף מקורות
Berakhot 46ברכות דף 46 22 July 2027י״ז תמוז תשפ״ז
Daily studyלימוד יומי

Berakhot 46 — Host, guest and the order of the tableבעל הבית, אורח וסדר השולחן

From Rabbi Abahu’s feast for Rabbi Zeira to the Persian art of seatingמסעודתו של רבי אבהו לכבוד רבי זירא ועד מנהגי ההסבה של הפרסים

4 min read3 דקות קריאה · 2 sources2 מקורות · Open to all learnersלכל לומד ולומדת
Menashe Twena Chacham Dayan
Rabbi portraitדיוקן רבMenashe Twena Chacham Dayan
The guiding questionהשאלה המנחה

How does the order of a meal express respect, and what does the fourth blessing’s status reveal?

כיצד מבטא סדר הסעודה כבוד, ומה מגלה מעמדה של הברכה הרביעית?

A vow fulfilled and a guest’s blessingנדר שקוים וברכת האורח

Rabbi Zeira fell ill, and Rabbi Abahu vowed that if “the little one with scorched legs” recovered, he would make a feast for the Rabbis. When he recovered, Rabbi Abahu held the feast and invited Rabbi Zeira to break the bread. Rabbi Zeira declined, citing Rabbi Yoḥanan that the host breaks. When it came time to bless, he again declined, citing Rav Huna of Babylonia that the one who breaks also blesses. Each refusal is grounded in a stated rule.

רבי זירא חלה, ורבי אבהו קיבל עליו: אם יתרפא "קטינא חריך שקי", יעשה יום טוב לרבנן. כשנתרפא, עשה רבי אבהו סעודה לכל הרבנן, וביקש מרבי זירא לבצוע. רבי זירא סירב, ומביא את רבי יוחנן שבעל הבית בוצע. כשהגיע זמן הברכה, סירב שוב, ומביא את רב הונא מבבל שהבוצע מברך. כל סירוב מבוסס על כלל מפורש.

Rabbi Abahu himself follows Rabbi Yoḥanan in Rabbi Shimon bar Yoḥai’s name: the host breaks, so that he breaks generously, and the guest blesses, so that he will bless the host. The guest’s blessing asks that the host not be shamed in this world nor disgraced in the world to come, and Rabbi adds wishes for success in his property, nearness of their holdings to the city, and freedom from Satan’s power and from thoughts of sin. Later practice varies in how this blessing is said, but the daf gives its source and text.

רבי אבהו עצמו סובר כרבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי: בעל הבית בוצע, כדי שיבצע בעין יפה, ואורח מברך, כדי שיברך את בעל הבית. ברכת האורח מבקשת שלא יבוש בעל הבית בעולם הזה ולא ייכלם לעולם הבא, ורבי מוסיף בה דברים: שיצליח מאוד בכל נכסיו, שיהיו נכסיו ונכסינו מוצלחים וקרובים לעיר, ושלא ישלוט שטן במעשי ידיו ולא יזדקר לפניו הרהור חטא. המנהג המאוחר משתנה באופן אמירת ברכה זו, אך הדף מוסר את מקורה ואת נוסחה.

Where does zimmun end?עד היכן ברכת הזימון?

Rav Naḥman says the blessing of zimmun extends to “let us bless,” while Rav Sheshet says it extends through the first blessing, “who sustains.” The Gemara suggests a tannaitic parallel: one baraita counts Birkat HaMazon as two and three blessings, another as three and four. Assuming all agree “who is good and does good” is rabbinic, the counts would depend on whether the zimmun includes the first blessing.

רב נחמן אומר שברכת הזימון היא עד "נברך", ורב ששת אומר שהיא עד "הזן". הגמרא מציעה מקבילה תנאית: ברייתא אחת מונה את ברכת המזון שתיים ושלוש, ואחרת שלוש וארבע. בהנחה שהכול מודים ש"הטוב והמטיב" אינה מדאורייתא, המספרים היו תלויים בשאלה אם הזימון כולל את הברכה הראשונה.

Each Amora explains both baraitot by his own view. For Rav Naḥman, “two and three” refers to the workers’ blessing, which opens with “who sustains” and includes “builds Jerusalem” within the blessing of the land. For Rav Sheshet, “three and four” follows the view that “who is good and does good” is of Torah origin. The suggested proof dissolves, and the dispute remains.

כל אמורא מסביר את שתי הברייתות לפי שיטתו. לרב נחמן, "שתיים ושלוש" עוסקת בברכת פועלים, שבה פותח ב"הזן" וכולל "בונה ירושלים" בברכת הארץ. לרב ששת, "שלוש וארבע" הולכת בשיטה ש"הטוב והמטיב" מדאורייתא. הראיה המוצעת מתפרקת, והמחלוקת נשארת.

Why “Who is good and does good” is rabbinicמדוע "הטוב והמטיב" מדרבנן

Three proofs follow. Rav Yosef: workers omit it. Rav Yitzḥak bar Shmuel bar Marta in Rav’s name: it opens with “blessed” but does not close with it, and a baraita lists the blessings that open or close without “blessed,” which shows it is an independent blessing rather than one built on its predecessor. Rav Naḥman bar Yitzḥak: it is changed in a mourner’s house, where Rabbi Akiva says “blessed is the true Judge,” which the Gemara reads as said in addition.

שלוש ראיות באות. רב יוסף: שהרי פועלים עוקרים אותה. רב יצחק בר שמואל בר מרתא בשם רב: שהרי פותח בה בברוך ואין חותם בה בברוך, וברייתא מונה את הברכות שפותחים או חותמים בהן שלא בברוך, ומכאן שהיא ברכה בפני עצמה ולא ברכה הסמוכה לחברתה. רב נחמן בר יצחק: שהרי עוקרים אותה בבית האבל, שבו רבי עקיבא אומר "ברוך דיין האמת", והגמרא קוראת: אף הטוב והמטיב.

Mar Zutra visited Rav Ashi when a death occurred, and he opened with a long formula combining both themes: “who is good and does good, God of truth, true Judge, who judges in righteousness, takes in judgment and rules His world,” acknowledging that all is His, and ending with a prayer that He who closes breaches in Israel close this breach for life. The text shows how the fourth blessing absorbs the mourner’s acceptance of judgment without losing its own theme.

מר זוטרא הגיע לבית רב אשי כשאירע בו אבל, ופתח בנוסח ארוך המשלב את שני הנושאים: "הטוב והמטיב, אל אמת, דיין אמת, שופט בצדק, לוקח במשפט ושליט בעולמו", מתוך הודאה שהכול שלו, וסיים בתפילה: גודר פרצות בישראל, הוא יגדור את הפרצה הזאת בישראל לחיים. הנוסח מראה כיצד הברכה הרביעית קולטת את הצדקת הדין של האבל בלי לאבד את נושאה שלה.

One who was interrupted to answer a zimmun: where does he resume? Rav Zevid in Abaye’s name says he returns to the beginning, and the Rabbis say to the place he stopped. The halakha is to the place he stopped. The rule keeps the blessing’s continuity without forcing a repetition.

מי שהפסיק כדי לענות לזימון, להיכן הוא חוזר? רב זביד משמיה דאביי אומר שחוזר לראש, ורבנן אומרים למקום שפסק. והלכה למקום שפסק. הכלל שומר על רציפות הברכה בלי לכפות חזרה.

The Persians and the order of recliningהפרסים וסדר ההסבה

The Exilarch told Rav Sheshet that although the Rabbis are elders, the Persians know table customs better: with two couches, the greatest reclines at the head and the second above him; with three, the greatest in the middle, the second above and the third below. Rav Sheshet asked how the greatest can talk with the second if he is behind him, and the Exilarch answered that Persians speak by gesture. First water begins with the greatest, so that the table can be brought to him at once; last water begins with the smallest, and the table is not removed from the greatest until the water reaches him.

ריש גלותא אמר לרב ששת: אף על פי שאתם רבנן קשישי, הפרסים בקיאים מכם בצורכי סעודה. בשתי מיטות, הגדול מסב בראש והשני לו למעלה ממנו; בשלוש, הגדול מסב באמצע, השני למעלה ממנו והשלישי למטה ממנו. רב ששת שאל: כשהגדול רוצה לשוחח עם השני, הרי עליו להזדקף? והשיב לו: הפרסים מחווים במחוג. מים ראשונים מתחילים מן הגדול, כדי שיביאו לפניו את השולחן מיד; מים אחרונים מתחילים מן הקטן, ואין מסלקים את השולחן מלפני הגדול עד שיגיעו אליו המים.

Rav Sheshet answers with a baraita he knows: with two couches the second reclines below the greatest; with three, above and below. First water starts with the greatest; last water with five people starts with the greatest, and with a hundred starts with the smallest until five remain and then returns to the greatest. The blessing goes to the place where the last water returns, which supports Rav’s rule that the one who washes first at the end leads, as in the story of Rav and Rabbi Ḥiyya before Rabbi. The scholars’ received text meets the courtier’s practical knowledge.

רב ששת משיב בברייתא שהוא יודע: בשתי מיטות השני מסב למטה מן הגדול; בשלוש, למעלה ולמטה. מים ראשונים מתחילים מן הגדול; מים אחרונים, כשהם חמישה, מתחילים מן הגדול, וכשהם מאה, מתחילים מן הקטן עד שמגיעים לחמישה, וחוזרים ומתחילים מן הגדול. ולמקום שמים אחרונים חוזרים, לשם ברכה חוזרת, וזה מסייע לרב שהנוטל ידיו באחרונה תחילה מזומן לברכה, כמעשה ברב ורבי חייא לפני רבי. הטקסט המקובל של החכמים פוגש את הידע המעשי של איש החצר.

Where honor is not givenהיכן אין מכבדים

The daf ends with the beginning of a baraita: one does not give precedence on roads or on bridges. Its explanation continues on the next daf. After a long discussion of rank at the table, the Gemara notes places where the usual gestures of honor are set aside, presumably for practical reasons that the continuation will state.

הדף מסתיים בתחילתה של ברייתא: אין מכבדים לא בדרכים ולא בגשרים. ההסבר נמשך בדף הבא. לאחר דיון ארוך בדרגות סביב השולחן, הגמרא מציינת מקומות שבהם מחוות הכבוד הרגילות נדחות, ככל הנראה מטעמים מעשיים שההמשך יפרט.

For the study tableלשולחן הלימוד

Keep the conversation goingממשיכים לשאול

  1. Why should the host break the bread and the guest bless?מדוע בעל הבית בוצע והאורח מברך?
  2. How does each proof show that “Who is good and does good” is independent of the Torah’s blessings?כיצד מראה כל ראיה ש"הטוב והמטיב" אינה חלק מן הברכות שמן התורה?
  3. What does Mar Zutra’s formula teach about blessing in a house of mourning?מה מלמד הנוסח של מר זוטרא על ברכה בבית האבל?
  4. What does the exchange between the Exilarch and Rav Sheshet suggest about knowledge from different sources?מה מרמזת השיחה בין ריש גלותא לרב ששת על ידע הבא ממקורות שונים?
Return to the textחוזרים למקור

The source sheetדף המקורות

01

Berakhot 46aברכות מ״ו א

Open source ↗פתיחת המקור ↗
רַבִּי זֵירָא חֲלַשׁ, עָל לְגַבֵּיהּ רַבִּי אֲבָהוּ, קַבֵּיל עֲלֵיהּ: אִי מִתְּפַח קַטִּינָא חֲרִיךְ שָׁקֵי — עָבֵידְנָא יוֹמָא טָבָא לְרַבָּנַן. אִתְּפַח, עֲבַד סְעוֹדְתָּא לְכוּלְּהוּ רַבָּנַן. כִּי מְטָא לְמִשְׁרֵי אֲמַר לֵיהּ לְרַבִּי זֵירָא: לִישְׁרֵי לַן מָר. אֲמַר לֵיהּ: לָא סָבַר לַהּ מָר לְהָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר: בַּעַל הַבַּיִת בּוֹצֵעַ? שְׁרָא לְהוּ. כִּי מְטָא לְבָרוֹכֵי, אֲמַר לֵיהּ: נְבָרֵיךְ לַן מָר. אֲמַר לֵיהּ: לָא סָבַר לַהּ מָר לְהָא דְּרַב הוּנָא דְּמִן בָּבֶל דְּאָמַר: בּוֹצֵעַ מְבָרֵךְ? וְאִיהוּ, כְּמַאן סְבִירָא לֵיהּ? כִּי הָא דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: בַּעַל הַבַּיִת בּוֹצֵעַ, וְאוֹרֵחַ מְבָרֵךְ. בַּעַל הַבַּיִת בּוֹצֵעַ — כְּדֵי שֶׁיִּבְצַע בְּעַיִן יָפָה. וְאוֹרֵחַ מְבָרֵךְ — כְּדֵי שֶׁיְּבָרֵךְ בַּעַל הַבַּיִת. מַאי מְבָרֵךְ — ״יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא יֵבוֹשׁ בַּעַל הַבַּיִת בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלֹא יִכָּלֵם לְעוֹלָם הַבָּא״. וְרַבִּי מוֹסִיף בָּהּ דְּבָרִים: ״וְיִצְלַח מְאֹד בְּכָל נְכָסָיו, וְיִהְיוּ נְכָסָיו וּנְכָסֵינוּ מוּצְלָחִים וּקְרוֹבִים לָעִיר, וְאַל יִשְׁלוֹט שָׂטָן לֹא בְּמַעֲשֵׂי יָדָיו וְלֹא בְּמַעֲשֵׂי יָדֵינוּ, וְאַל יִזְדַּקֵּר לֹא לְפָנָיו וְלֹא לְפָנֵינוּ שׁוּם דְּבַר הִרְהוּר חֵטְא וַעֲבֵירָה וְעָוֹן מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם״. עַד הֵיכָן בִּרְכַּת הַזִּמּוּן. רַב נַחְמָן אָמַר עַד ״נְבָרֵךְ״, וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר, עַד ״הַזָּן״. נֵימָא כְּתַנָּאֵי, דְּתָנֵי חֲדָא: בִּרְכַּת הַמָּזוֹן שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה, וְתַנְיָא אִידַּךְ: שְׁלֹשָׁה וְאַרְבָּעָה. סַבְרוּהָ, דְּכוּלֵּי עָלְמָא ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״ לָאו דְּאוֹרָיְיתָא הִיא, מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: מַאן דְּאָמַר שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ קָסָבַר עַד ״הַזָּן״. — וּמַאן דְּאָמַר שָׁלֹשׁ וְאַרְבַּע קָסָבַר עַד ״נְבָרֵךְ״. לָא, רַב נַחְמָן מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ, וְרַב שֵׁשֶׁת מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ: רַב נַחְמָן מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ, דְּכוּלֵּי עָלְמָא עַד ״נְבָרֵךְ״. מַאן דְּאָמַר שָׁלֹשׁ וְאַרְבַּע — שַׁפִּיר, וּמַאן דְּאָמַר שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ — אָמַר לָךְ הָכָא בְּבִרְכַּת פּוֹעֲלִים עָסְקִינַן, דְּאָמַר מָר, פּוֹתֵחַ בְּ״הַזָּן״ וְכוֹלֵל ״בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם״ בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ. רַב שֵׁשֶׁת מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ, דְּכוּלֵּי עָלְמָא עַד ״הַזָּן״. מַאן דְּאָמַר שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ — שַׁפִּיר, וּמַאן דְּאָמַר שָׁלֹשׁ וְאַרְבַּע קָסָבַר ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״ דְּאוֹרָיְיתָא הִיא. אָמַר רַב יוֹסֵף: תִּדַּע דְּ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״ לָאו דְּאוֹרָיְיתָא — שֶׁהֲרֵי פּוֹעֲלִים עוֹקְרִים אוֹתָהּ. אָמַר רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב תִּדַּע דְּ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״ לָאו דְּאוֹרָיְיתָא שֶׁהֲרֵי פּוֹתֵחַ בָּהּ בְּ״בָרוּךְ״ וְאֵין חוֹתֵם בָּהּ בְּ״בָרוּךְ״, כִּדְתַנְיָא: כׇּל הַבְּרָכוֹת כּוּלָּן פּוֹתֵחַ בָּהֶן בְּ״בָרוּךְ״ וְחוֹתֵם בָּהֶן בְּ״בָרוּךְ״, חוּץ מִבִּרְכַּת הַפֵּירוֹת וּבִרְכַּת הַמִּצְווֹת, וּבְרָכָה הַסְּמוּכָה לַחֲבֶרְתָּהּ, וּבְרָכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁבִּקְרִיאַת שְׁמַע, יֵשׁ מֵהֶן שֶׁפּוֹתֵחַ בָּהֶן בְּ״בָרוּךְ״ וְאֵין חוֹתֵם בְּ״בָרוּךְ״,

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.

02

Berakhot 46bברכות מ״ו ב

Open source ↗פתיחת המקור ↗
וְיֵשׁ מֵהֶן שֶׁחוֹתֵם בָּהֶן בְּ״בָרוּךְ״ וְאֵין פּוֹתֵחַ בְּ״בָרוּךְ״. וְ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״ פּוֹתֵחַ בְּ״בָרוּךְ״ וְאֵין חוֹתֵם בְּ״בָרוּךְ״. מִכְּלָל דִּבְרָכָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הִיא. וְאָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: תִּדַּע דְּ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״ לָאו דְּאוֹרָיְיתָא — שֶׁהֲרֵי עוֹקְרִין אוֹתָהּ בְּבֵית הָאֵבֶל. כִּדְתַנְיָא: מָה הֵם אוֹמְרִים בְּבֵית הָאֵבֶל? — ״בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ דַּיַּין הָאֱמֶת״. ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״ — אִין, ״דַּיַּין אֱמֶת״ — לָא?! אֶלָּא אֵימָא אַף ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״. מָר זוּטְרָא אִיקְּלַע לְבֵי רַב אָשֵׁי, אִיתְּרַע בֵּיהּ מִלְּתָא, פְּתַח וּבָרֵיךְ: ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, אֵל אֱמֶת, דַּיַּין אֱמֶת, שׁוֹפֵט בְּצֶדֶק, לוֹקֵחַ בַּמִּשְׁפָּט, וְשַׁלִּיט בְּעוֹלָמוֹ לַעֲשׂוֹת בּוֹ כִּרְצוֹנוֹ, כִּי כׇל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ וַאֲנַחְנוּ עַמּוֹ וַעֲבָדָיו, וּבַכֹּל אֲנַחְנוּ חַיָּיבִים לְהוֹדוֹת לוֹ וּלְבָרְכוֹ, גּוֹדֵר פְּרָצוֹת בְּיִשְׂרָאֵל הוּא יִגְדּוֹר אֶת הַפִּרְצָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל לְחַיִּים״. לְהֵיכָן הוּא חוֹזֵר? רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבָּיֵי אָמַר: חוֹזֵר לָרֹאשׁ, וְרַבָּנַן אָמְרִי לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק, וְהִלְכְתָא לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק. אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ גָּלוּתָא לְרַב שֵׁשֶׁת: אַף עַל גַּב דְּרַבָּנַן קַשִּׁישֵׁי אַתּוּן, פָּרְסָאֵי בְּצׇרְכֵי סְעוּדָה בְּקִיאִי מִינַּיְיכוּ. בִּזְמַן שֶׁהֵן שְׁתֵּי מִטּוֹת, גָּדוֹל — מֵסֵב בָּרֹאשׁ, וְשֵׁנִי לוֹ — לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ. וּבִזְמַן שֶׁהֵם שָׁלֹשׁ, גָּדוֹל — מֵסֵב בָּאֶמְצַע, שֵׁנִי לוֹ — לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ, שְׁלִישִׁי לוֹ — לְמַטָּה הֵימֶנּוּ. אֲמַר לֵיהּ, וְכִי בָּעֵי אִישְׁתַּעוֹיֵי בַּהֲדֵיהּ, מְתָרֵיץ תָּרוֹצֵי וְיָתֵיב וּמִשְׁתַּעֵי בַּהֲדֵיהּ?! אֲמַר לֵיהּ: שָׁאנֵי פָּרְסָאֵי, דְּמַחְוֵי לֵיהּ בְּמָחוֹג. מַיִם רִאשׁוֹנִים מֵהֵיכָן מַתְחִילִין? אֲמַר לֵיהּ: מִן הַגָּדוֹל. יֵשֵׁב גָּדוֹל וְיִשְׁמוֹר יָדָיו עַד שֶׁנּוֹטְלִין כּוּלָּן? אֲמַר לֵיהּ: לְאַלְתַּר מַיְיתוּ תַּכָּא קַמֵּיהּ. מַיִם אַחֲרוֹנִים מֵהֵיכָן מַתְחִילִין? אֲמַר לֵיהּ: מִן הַקָּטָן. וְגָדוֹל יָתֵיב וְיָדָיו מְזוֹהָמוֹת עַד שֶׁנּוֹטְלִין כּוּלָּן? אֲמַר לֵיהּ: לָא מְסַלְּקִי תַּכָּא מִקַּמֵּיהּ עַד דְּנִימְטֵי מַיָּא לְגַבֵּיהּ. אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת: אֲנָא מַתְנִיתָא יָדַעְנָא, דְּתַנְיָא: כֵּיצַד סֵדֶר הֲסִבָּה? — בִּזְמַן שֶׁהֵן שְׁתֵּי מִטּוֹת — גָּדוֹל מֵסֵב בָּרֹאשׁ, וְשֵׁנִי לוֹ לְמַטָּה הֵימֶנּוּ. בִּזְמַן שֶׁהֵן שָׁלֹשׁ מִטּוֹת — גָּדוֹל מֵסֵב בָּרֹאשׁ, שֵׁנִי לוֹ לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ, שְׁלִישִׁי לוֹ לְמַטָּה הֵימֶנּוּ. מַיִם הָרִאשׁוֹנִים מַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל. מַיִם אַחֲרוֹנִים, בִּזְמַן שֶׁהֵם חֲמִשָּׁה — מַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל, וּבִזְמַן שֶׁהֵם מֵאָה — מַתְחִילִין מִן הַקָּטָן עַד שֶׁמַּגִּיעִים אֵצֶל חֲמִישִׁי, וְחוֹזְרִין וּמַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל. וְלִמְקוֹם שֶׁמַּיִם אַחֲרוֹנִים חוֹזְרִין — לְשָׁם בְּרָכָה חוֹזֶרֶת. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב, דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: כׇּל הַנּוֹטֵל יָדָיו בָּאַחֲרוֹנָה תְּחִלָּה — הוּא מְזוּמָּן לִבְרָכָה. רַב וְרַבִּי חִיָּיא הֲווֹ יָתְבִי בִּסְעוֹדְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי לְרַב: קוּם, מְשִׁי יְדָךְ. חַזְיֵיהּ דְּקָא מְרַתֵּת. אֲמַר לֵיהּ: בַּר פַּחֲתֵי, ״עַיֵּין בְּבִרְכַּת מְזוֹנָא״ קָאָמַר לָךְ. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מְכַבְּדִין לֹא בִּדְרָכִים וְלֹא בִּגְשָׁרִים,

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.