What creates the obligation to bless together, and what happens when it is only a possibility?
מה יוצר את החובה לברך יחד, ומה קורה כאשר היא רק אפשרות?
Go out and see what the people doפוק חזי מאי עמא דבר
The previous discussion ends: “for thirst” excludes one who is choking on a piece of meat and drinks to wash it down, who needs no blessing. On Rabbi Tarfon’s view of borei nefashot for water, Rava bar Rav Ḥanan asks Abaye, or Rav Yosef, what the law is, and the answer is: go out and see what the people do. Popular practice is invoked to settle a question of liturgy. The chapter on how one blesses ends here.
הדיון הקודם מסתיים: "לצמאו" מוציא את מי שחנקתיה אומצא, נתקע לו בשר ושותה כדי להורידו, שאינו צריך ברכה. על שיטת רבי טרפון ש"בורא נפשות" למים, רבא בר רב חנן שואל את אביי, ואמרי לה את רב יוסף, מה ההלכה, והתשובה היא: פוק חזי מאי עמא דבר. מנהגו של הציבור משמש להכרעה בשאלה של נוסח. כאן מסתיים פרק כיצד מברכין.
The mishnah of zimmunמשנת הזימון
A new chapter begins: three who ate together are obligated to make a zimmun. One who ate demai, first tithe whose terumah was taken, second tithe or consecrated food that was redeemed, a waiter who ate an olive’s measure, or a Kuti may be counted. One who ate tevel or unredeemed items, a waiter who ate less than an olive’s measure, or a gentile may not. Women, slaves and minors are not counted with men. The minimum is an olive’s measure, and Rabbi Yehuda says an egg’s measure.
פרק חדש נפתח: שלושה שאכלו כאחת חייבים לזמן. אכל דמאי, מעשר ראשון שניטלה תרומתו, מעשר שני והקדש שנפדו, השמש שאכל כזית, והכותי, מזמנים עליו. אכל טבל, מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, מעשר שני והקדש שלא נפדו, השמש שאכל פחות מכזית, והנכרי, אין מזמנים עליו. נשים, עבדים וקטנים אין מזמנים עליהם. עד כמה מזמנים? עד כזית, ורבי יהודה אומר עד כביצה.
The Gemara asks for a source. Rav Asi cites “magnify the Lord with me, and let us exalt His name together,” and Rabbi Abahu cites “when I call the Lord’s name, ascribe greatness to our God.” From the first verse Rav Ḥanan bar Abba learns that one answering amen should not raise his voice above the one blessing. Rabbi Shimon ben Pazi learns from “Moses spoke and God answered him with a voice” that the translator in the synagogue should not raise his voice above the reader; a baraita adds that if the translator cannot match, the reader should lower his voice.
הגמרא מבקשת מקור. רב אסי מביא "גדלו לה׳ אתי ונרוממה שמו יחדו", ורבי אבהו מביא "כי שם ה׳ אקרא הבו גודל לאלהינו". מן הפסוק הראשון לומד רב חנן בר אבא שהעונה אמן לא יגביה קולו יותר מן המברך. רבי שמעון בן פזי לומד מ"משה ידבר והאלהים יעננו בקול" שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא, "בקולו של משה"; וברייתא מוסיפה שאם אי אפשר למתרגם להגביה קולו כנגד הקורא, ימעך הקורא קולו ויקרא.
Two who ate together: may they make a zimmun?שניים שאכלו כאחת: האם מזמנים?
Rav and Rabbi Yoḥanan disagree about two who ate together: one says they may make a zimmun if they wish, the other that they may not. The mishnah’s “three are obligated” suggests two are not; the Gemara answers that it speaks of obligation, while two concern permission. A baraita that three may not divide is explained by their prior obligation. The case of a waiter who may eat with two without permission, but not with three, is explained by the three’s preference to keep their obligation.
רב ורבי יוחנן נחלקים בשניים שאכלו כאחת: אחד אומר שאם רצו לזמן מזמנים, והאחר אומר שאם רצו לזמן אין מזמנים. "שלושה חייבים" שבמשנה משמע ששניים לא; הגמרא משיבה שהמשנה מדברת בחובה, ובשניים מדובר ברשות. ברייתא שאין שלושה רשאים ליחלק מוסברת בכך שקבעו להם בחובה מעיקרא. מקרה השמש, האוכל עם שניים בלי רשות ועם שלושה רק ברשות, מוסבר בכך שנוח לשלושה שהחובה תתקבע להם.
On the second side a baraita says women may make a zimmun among themselves, and slaves among themselves, but women, slaves and minors together may not, even if they wish. Since a hundred women are like two men, this seems to show that two may make a zimmun. The Gemara answers that a group of women has several minds, and the mixed group is excluded because of licentiousness. The proof is turned back, but the answers reveal what makes a group: distinct minds joined in one act.
בעמוד השני ברייתא אומרת שנשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנים לעצמם, אבל נשים, עבדים וקטנים יחד, אם רצו לזמן אין מזמנים. כיוון שמאה נשים כתרי גברי דמיין, נראה מכאן ששניים מזמנים. הגמרא משיבה שבנשים איכא דעות, והקבוצה המעורבת אסורה משום פריצותא. הראיה נדחית, אך התשובות מגלות מה יוצר קבוצה: דעות נפרדות המצטרפות למעשה אחד.
The Gemara then tries to identify which Amora holds which view. Rav’s rule that a third who went out to the market may be called back seems to imply that without calling him there is no zimmun, but this is again explained by prior obligation. Rabbi Yoḥanan’s ruling that of two who ate together one fulfills his duty through the other’s blessing is read by Rabbi Zeira as teaching that there is no zimmun between them. A final note explains that the Westerners who attributed the permissive view heard it from Rav before he went down to Babylonia.
אחר כך מנסה הגמרא לזהות איזה אמורא סובר איזו שיטה. דברי רב שאם יצא אחד מן השלושה לשוק קוראים לו ומזמנים עליו נראים כמלמדים שבלי לקרוא לו אין זימון, אך גם זה מוסבר בקביעות החובה מעיקרא. פסקו של רבי יוחנן ששניים שאכלו כאחת אחד מהם יוצא בברכת חברו נקרא על ידי רבי זירא כמלמד שאין זימון ביניהם. הערה אחרונה מסבירה שרבנן דאתו ממערבא, שייחסו את השיטה המתירה, שמעו אותה מרב קודם שירד לבבל.
Calling one back, ten and the name of Godקריאה לאחד שיצא, עשרה ושם שמיים
Abaye limits Rav’s rule about calling back the third: he must be called and answer. Mar Zutra adds that this applies to three, but with ten one must wait until he returns. Rav Ashi argues the opposite, since nine look like ten while two do not look like three. The halakha follows Mar Zutra: since God’s name is mentioned in a zimmun of ten, it is not fitting to do so with fewer. The concern for the dignity of God’s name decides the case against the argument from appearance.
אביי מגביל את דינו של רב בקריאה לשלישי: והוא דקרו ליה ועני. מר זוטרא מוסיף שזה רק בשלושה, אבל בעשרה צריך להמתין עד שיבוא. רב אשי טוען להפך, שהרי תשעה נראים כעשרה, ושניים אינם נראים כשלושה. הלכה כמר זוטרא: כיוון שבעי לאדכורי שם שמיים, בציר מעשרה לאו אורח ארעא. הדאגה לכבוד השם מכריעה את המקרה כנגד הטיעון ממראית עין.
Abaye states a received tradition: two who ate together should preferably divide, each blessing for himself. A baraita confirms this and adds a limit: when both are learned. If one is learned and the other is not, the learned one blesses and the other fulfills his duty by listening. The rule protects both independence and access: equals bless separately, while one who cannot bless properly is included through another.
אביי אומר: נקטינן ששניים שאכלו כאחת מצווה ליחלק. ברייתא מאשרת זאת ומוסיפה גבול: כששניהם סופרים. אבל אחד סופר ואחד בור, הסופר מברך והבור יוצא. הכלל שומר הן על עצמאות והן על נגישות: שווים מברכים לחוד, ומי שאינו יכול לברך כראוי נכלל באמצעות אחר.
Interruptions, equals and a zimmun that was missedהפסקה, שווים וזימון שהוחמץ
Rava says that of three, one interrupts his meal for the two, but two do not interrupt for one. Rav Pappa nevertheless interrupted for his son Abba Mar and one other; the Gemara explains that he acted beyond the letter of the law. Yehuda bar Maremar, Mar bar Rav Ashi and Rav Aḥa of Difti ate together and none was greater than the others. Reasoning that zimmun applies where there is a great person, and that among equals separate blessings are better, each blessed alone.
רבא אומר ששלושה שאכלו כאחת, אחד מפסיק לשניים, ואין שניים מפסיקים לאחד. רב פפא בכל זאת הפסיק לאבא מר בנו ולעוד אחד; הגמרא מסבירה שלפנים משורת הדין הוא דעבד. יהודה בר מרימר, מר בר רב אשי ורב אחא מדפתי כרכו ריפתא יחד, ולא היה ביניהם אחד מופלג מחבריו. מתוך סברה שהזימון נאמר היכא דאיכא אדם גדול, ושבין שווים חלוק ברכות עדיף, בירך כל אחד לעצמו.
They came before Maremar, who told them they had fulfilled the duty of blessing but not of zimmun, and if they thought to go back and make a zimmun, there is no retroactive zimmun. A mistaken theory of equality cost them the shared form, and it cannot be recovered after the fact. The ruling shows that zimmun is an obligation of the group as such, not a privilege reserved for an outstanding leader.
הם באו לפני מרימר, והוא אמר להם: ידי ברכה יצאתם, ידי זימון לא יצאתם; ואם תאמרו שנחזור ונזמן, אין זימון למפרע. סברה מוטעית של שוויון גרמה להם להחמיץ את הצורה המשותפת, ואי אפשר להשיבה לאחר מעשה. הפסק מראה שהזימון הוא חובה של הקבוצה עצמה, ולא זכות השמורה למנהיג בולט.
Answering others and answering oneselfעונה לאחרים ועונה לעצמו
If one comes upon a group making a zimmun, what does he answer? Rav Zevid says “blessed and to be blessed,” Rav Pappa says amen. The Gemara harmonizes: if he hears “let us bless,” he answers “blessed and to be blessed”; if he hears “blessed,” he answers amen. The response depends on the stage he enters, not on a fixed formula.
הבא ומצאם כשהם מברכים, מה הוא אומר אחריהם? רב זביד אומר "ברוך ומבורך", ורב פפא אומר "אמן". הגמרא מיישבת: אם מצאם אומרים "נברך", אומר "ברוך ומבורך"; אם מצאם אומרים "ברוך", עונה "אמן". התגובה תלויה בשלב שבו הוא מצטרף, ולא בנוסח קבוע.
One baraita praises answering amen after one’s own blessings, another calls it disgraceful. The Gemara resolves: it is praiseworthy after “who builds Jerusalem” and disgraceful after other blessings. Abaye answered it aloud so that workers would hear and get up, since the following blessing is not of Torah origin; Rav Ashi answered quietly so that people would not treat that blessing lightly. Later authorities give several reasons for the general reluctance, but the daf grounds the exception in the structure of Birkat HaMazon.
ברייתא אחת משבחת את העונה אמן אחר ברכותיו, ואחרת אומרת שהוא מגונה. הגמרא מיישבת: בבונה ירושלים משובח, ובשאר ברכות מגונה. אביי ענה בקול, כדי שישמעו פועלים ויקומו, שהרי "הטוב והמטיב" לאו דאורייתא; רב אשי ענה בלחש, כדי שלא יזלזלו ב"הטוב והמטיב". פוסקים מאוחרים נותנים כמה טעמים להסתייגות הכללית, אך הדף מבסס את החריג על מבנה ברכת המזון.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- What does “go out and see what the people do” assume about the authority of practice?מה מניח "פוק חזי מאי עמא דבר" על סמכותו של המנהג?
- Why does the Gemara keep explaining away the proofs about two who ate together instead of deciding at once?מדוע הגמרא ממשיכה לדחות את הראיות על שניים שאכלו כאחת במקום להכריע מיד?
- What went wrong when the three equals blessed separately, and why could it not be repaired?מה השתבש כאשר שלושת השווים בירכו לחוד, ומדוע אי אפשר היה לתקן זאת?
- How do Abaye and Rav Ashi use the same amen for different educational goals?כיצד משתמשים אביי ורב אשי באותו אמן למטרות חינוכיות שונות?
The source sheetדף המקורות
דַּחֲנַקְתֵּיהּ אוּמְצָא.
רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר ״בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת וְחֶסְרוֹנָן״. אֲמַר לֵיהּ רָבָא בַּר רַב חָנָן לְאַבָּיֵי, וְאָמְרִי לַהּ לְרַב יוֹסֵף: הִלְכְתָא מַאי? אֲמַר לֵיהּ: פּוֹק חֲזִי מַאי עַמָּא דָּבַר.
הדרן עלך כיצד מברכין
מַתְנִי׳ שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת, חַיָּיבִין לְזַמֵּן. אָכַל דְּמַאי, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל כְּזַיִת, וְהַכּוּתִי — מְזַמְּנִין עָלָיו.
אָכַל טֶבֶל, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ, וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, וְהַנׇּכְרִי — אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו. נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים — אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶן. עַד כַּמָּה מְזַמְּנִין? — עַד כְּזַיִת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד כְּבֵיצָה.
גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב אַסִּי: דְּאָמַר קְרָא ״גַּדְּלוּ לַה׳ אִתִּי וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו״. רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: מֵהָכָא: ״כִּי שֵׁם ה׳ אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ״.
אָמַר רַב חָנָן בַּר אַבָּא: מִנַּיִן לָעוֹנֶה ״אָמֵן״ שֶׁלֹּא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ יוֹתֵר מִן הַמְבָרֵךְ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״גַּדְּלוּ לַה׳ אִתִּי וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו״.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: מִנַּיִן שֶׁאֵין הַמְתַרְגֵּם רַשַּׁאי לְהַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ יוֹתֵר מִן הַקּוֹרֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל״, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְקוֹל״, וּמָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְקוֹל״ — בְּקוֹלוֹ שֶׁל מֹשֶׁה.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: אֵין הַמְתַרְגֵּם רַשַּׁאי לְהַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ יוֹתֵר מִן הַקּוֹרֵא. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לַמְתַרְגֵּם לְהַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ כְּנֶגֶד הַקּוֹרֵא — יְמַעֵךְ הַקּוֹרֵא קוֹלוֹ וְיִקְרָא.
אִתְּמַר: שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת, פְּלִיגִי רַב וְרַבִּי יוֹחָנָן. חַד אָמַר: אִם רָצוּ לְזַמֵּן — מְזַמְּנִין, וְחַד אָמַר: אִם רָצוּ לְזַמֵּן — אֵין מְזַמְּנִין.
תְּנַן: שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת חַיָּיבִין לְזַמֵּן. שְׁלֹשָׁה — אִין, שְׁנַיִם — לָא!
הָתָם חוֹבָה, הָכָא רְשׁוּת.
תָּא שְׁמַע: שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת — חַיָּיבִין לְזַמֵּן, וְאֵין רַשָּׁאִין לֵיחָלֵק. שְׁלֹשָׁה — אִין, שְׁנַיִם — לָא!
שָׁאנֵי הָתָם דְּקָבְעוּ לְהוּ בְּחוֹבָה מֵעִיקָּרָא.
תָּא שְׁמַע: הַשַּׁמָּשׁ שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּשׁ עַל הַשְּׁנַיִם — הֲרֵי זֶה אוֹכֵל עִמָּהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתְנוּ לוֹ רְשׁוּת. הָיָה מְשַׁמֵּשׁ עַל הַשְּׁלֹשָׁה — הֲרֵי זֶה אֵינוֹ אוֹכֵל עִמָּהֶם, אֶלָּא אִם כֵּן נָתְנוּ לוֹ רְשׁוּת!
שָׁאנֵי הָתָםWilliam Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
דְּנִיחָא לְהוּ דְּמַקְבַּע לְהוּ בְּחוֹבָה מֵעִיקָּרָא.
תָּא שְׁמַע: נָשִׁים מְזַמְּנוֹת לְעַצְמָן, וַעֲבָדִים מְזַמְּנִים לְעַצְמָן, נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים אִם רָצוּ לְזַמֵּן — אֵין מְזַמְּנִין. וְהָא נָשִׁים אֲפִילּוּ מְאָה וְהָא מְאָה נָשֵׁי כִּתְרֵי גַּבְרֵי דָּמְיָין, וְקָתָנֵי נָשִׁים מְזַמְּנוֹת לְעַצְמָן וַעֲבָדִים מְזַמְּנִין לְעַצְמָן!
שָׁאנֵי הָתָם דְּאִיכָּא דֵּעוֹת.
אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: נָשִׁים וַעֲבָדִים אִם רָצוּ לְזַמֵּן — אֵין מְזַמְּנִין. אַמַּאי לָא, וְהָא אִיכָּא דֵּעוֹת!
שָׁאנֵי הָתָם מִשּׁוּם פְּרִיצוּתָא.
תִּסְתַּיֵּים, דְּרַב דְּאָמַר אִם רָצוּ לְזַמֵּן — אֵין מְזַמְּנִין. דְּאָמַר רַב דִּימִי בַּר יוֹסֵף אָמַר רַב: שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת וְיָצָא אֶחָד מֵהֶם לַשּׁוּק — קוֹרְאִין לוֹ וּמְזַמְּנִין עָלָיו. טַעְמָא דְּקוֹרְאִין לוֹ, הָא לֹא קוֹרְאִין לוֹ — לָא!
שָׁאנֵי הָתָם דְּאִקְּבַעוּ לְהוּ בְּחוֹבָה מֵעִיקָּרָא.
אֶלָּא תִּסְתַּיֵּים, דְּרַבִּי יוֹחָנָן הוּא דְּאָמַר אִם רָצוּ לְזַמֵּן — אֵין מְזַמְּנִין, דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת — אֶחָד מֵהֶן יוֹצֵא בְּבִרְכַּת חֲבֵירוֹ.
וַהֲוֵינַן בַּהּ: מַאי קָא מַשְׁמַע לַן, תְּנֵינָא: שָׁמַע וְלֹא עָנָה — יָצָא! וְאָמַר רַבִּי זֵירָא לוֹמַר שֶׁאֵין בִּרְכַּת הַזִּימּוּן בֵּינֵיהֶם. תִּסְתַּיֵּים.
אֲמַר לֵיהּ רָבָא בַּר רַב הוּנָא לְרַב הוּנָא: וְהָא רַבָּנַן דַּאֲתוֹ מִמַּעְרְבָא אָמְרִי, אִם רָצוּ לְזַמֵּן — מְזַמְּנִין, מַאי לָאו דִּשְׁמִיעַ לְהוּ מֵרַבִּי יוֹחָנָן? לָא, דִּשְׁמִיעַ לְהוּ מֵרַב, מִקַּמֵּי דִּנְחֵית לְבָבֶל.
גּוּפָא. אָמַר רַב דִּימִי בַּר יוֹסֵף אָמַר רַב: שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת, וְיָצָא אֶחָד מֵהֶם לַשּׁוּק — קוֹרְאִין לוֹ, וּמְזַמְּנִין עָלָיו. אָמַר אַבָּיֵי: וְהוּא דְּקָרוּ לֵיהּ וְעָנֵי.
אָמַר מָר זוּטְרָא: וְלָא אֲמַרַן, אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה, אֲבָל בַּעֲשָׂרָה עַד דְּנֵיתֵי.
מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: אַדְּרַבָּא אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא תִּשְׁעָה נִרְאִין כַּעֲשָׂרָה, שְׁנַיִם אֵין נִרְאִין כִּשְׁלֹשָׁה.
וְהִלְכְתָא כְּמָר זוּטְרָא. מַאי טַעְמָא? — כֵּיוָן דְּבָעֵי לְאַדְכּוֹרֵי שֵׁם שָׁמַיִם — בְּצִיר מֵעֲשָׂרָה לָאו אוֹרַח אַרְעָא.
אָמַר אַבָּיֵי: נְקִיטִינַן שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת — מִצְוָה לֵיחָלֵק. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת — מִצְוָה לֵיחָלֵק. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁשְּׁנֵיהֶם סוֹפְרִים, אֲבָל אֶחָד סוֹפֵר וְאֶחָד בּוּר — סוֹפֵר מְבָרֵךְ, וּבוּר יוֹצֵא.
אָמַר רָבָא: הָא מִילְּתָא אַמְרִיתָא אֲנָא, וְאִיתַּמְרָה מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא כְּווֹתִי: שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת, אֶחָד מַפְסִיק לַשְּׁנַיִם, וְאֵין שְׁנַיִם מַפְסִיקִין לָאֶחָד.
וְלָא? וְהָא רַב פָּפָּא אַפְסֵיק לֵיהּ לְאַבָּא מָר בְּרֵיהּ אִיהוּ וְחַד! שָׁאנֵי רַב פָּפָּא, דְּלִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין הוּא דַּעֲבַד.
יְהוּדָה בַּר מָרִימָר וּמָר בַּר רַב אָשֵׁי וְרַב אַחָא מִדִּיפְתִּי כָּרְכִי רִיפְתָּא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, לָא הֲוָה בְּהוּ חַד דַּהֲוָה מוּפְלָג מֵחַבְרֵיהּ לְבָרוֹכֵי לְהוּ. יָתְבִי וְקָא מִיבַּעְיָא לְהוּ: הָא דִּתְנַן שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת חַיָּיבִין לְזַמֵּן, הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּאִיכָּא אָדָם גָּדוֹל, אֲבָל הֵיכָא דְּכִי הֲדָדֵי נִינְהוּ — חִלּוּק בְּרָכוֹת עָדִיף.
בָּרֵיךְ אִינִישׁ לְנַפְשֵׁיהּ. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּמָרִימָר. אָמַר לְהוּ: יְדֵי בְּרָכָה יְצָאתֶם, יְדֵי זִימּוּן לֹא יְצָאתֶם. וְכִי תֵּימְרוּ: נֶיהְדַּר וּנְזַמֵּן, אֵין זִימּוּן לְמַפְרֵעַ.
בָּא וּמְצָאָן כְּשֶׁהֵן מְבָרְכִים, מַהוּ אוֹמֵר אַחֲרֵיהֶם? רַב זְבִיד אָמַר: ״בָּרוּךְ וּמְבוֹרָךְ״. רַב פָּפָּא אָמַר: עוֹנֶה ״אָמֵן״.
וְלָא פְּלִיגִי, הָא — דְּאַשְׁכְּחִינְהוּ דְּקָא אָמְרִי ״נְבָרֵךְ״, וְהָא — דְּאַשְׁכְּחִינְהוּ דְּקָא אָמְרִי ״בָּרוּךְ״. אַשְׁכְּחִינְהוּ דְּקָא אָמְרִי ״נְבָרֵךְ״ — אוֹמֵר ״בָּרוּךְ וּמְבוֹרָךְ״, אַשְׁכְּחִינְהוּ דְּקָא אָמְרִי ״בָּרוּךְ״ — עוֹנֶה ״אָמֵן״.
תָּנֵי חֲדָא: הָעוֹנֶה ״אָמֵן״ אַחַר בִּרְכוֹתָיו — הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח. וְתַנְיָא אִידַּךְ: הֲרֵי זֶה מְגוּנֶּה.
לָא קַשְׁיָא, הָא — בְּ״בוֹנֶה יְרוּשָׁלַיִם״. הָא — בִּשְׁאָר בְּרָכוֹת.
אַבָּיֵי עָנֵי לֵיהּ בְּקָלָא, כִּי הֵיכִי דְּלִשְׁמְעוּ פּוֹעֲלִים וְלֵיקוּמוּ, דְּ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״ לָאו דְּאוֹרָיְיתָא. רַב אָשֵׁי עָנֵי לֵיהּ בִּלְחִישָׁא, כִּי הֵיכִי דְּלָא נְזַלְזְלוּ בְּ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״.William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
