Berakhot 45 — Three who ate togetherשלושה שאכלו כאחת

The previous discussion ends: “for thirst” excludes one who is choking on a piece of meat and drinks to wash it down, who needs no blessing. On Rabbi Tarfon’s view of borei nefashot for water, Rava bar Rav Ḥanan asks Abaye, or Rav Yosef, what the law is, and the answer is: go out and see what the people do. Popular practice is invoked to settle a question of liturgy. The chapter on how one blesses ends here.

הדיון הקודם מסתיים: "לצמאו" מוציא את מי שחנקתיה אומצא, נתקע לו בשר ושותה כדי להורידו, שאינו צריך ברכה. על שיטת רבי טרפון ש"בורא נפשות" למים, רבא בר רב חנן שואל את אביי, ואמרי לה את רב יוסף, מה ההלכה, והתשובה היא: פוק חזי מאי עמא דבר. מנהגו של הציבור משמש להכרעה בשאלה של נוסח. כאן מסתיים פרק כיצד מברכין.

A new chapter begins: three who ate together are obligated to make a zimmun. One who ate demai, first tithe whose terumah was taken, second tithe or consecrated food that was redeemed, a waiter who ate an olive’s measure, or a Kuti may be counted. One who ate tevel or unredeemed items, a waiter who ate less than an olive’s measure, or a gentile may not. Women, slaves and minors are not counted with men. The minimum is an olive’s measure, and Rabbi Yehuda says an egg’s measure.

פרק חדש נפתח: שלושה שאכלו כאחת חייבים לזמן. אכל דמאי, מעשר ראשון שניטלה תרומתו, מעשר שני והקדש שנפדו, השמש שאכל כזית, והכותי, מזמנים עליו. אכל טבל, מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, מעשר שני והקדש שלא נפדו, השמש שאכל פחות מכזית, והנכרי, אין מזמנים עליו. נשים, עבדים וקטנים אין מזמנים עליהם. עד כמה מזמנים? עד כזית, ורבי יהודה אומר עד כביצה.

The Gemara asks for a source. Rav Asi cites “magnify the Lord with me, and let us exalt His name together,” and Rabbi Abahu cites “when I call the Lord’s name, ascribe greatness to our God.” From the first verse Rav Ḥanan bar Abba learns that one answering amen should not raise his voice above the one blessing. Rabbi Shimon ben Pazi learns from “Moses spoke and God answered him with a voice” that the translator in the synagogue should not raise his voice above the reader; a baraita adds that if the translator cannot match, the reader should lower his voice.

הגמרא מבקשת מקור. רב אסי מביא "גדלו לה׳ אתי ונרוממה שמו יחדו", ורבי אבהו מביא "כי שם ה׳ אקרא הבו גודל לאלהינו". מן הפסוק הראשון לומד רב חנן בר אבא שהעונה אמן לא יגביה קולו יותר מן המברך. רבי שמעון בן פזי לומד מ"משה ידבר והאלהים יעננו בקול" שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא, "בקולו של משה"; וברייתא מוסיפה שאם אי אפשר למתרגם להגביה קולו כנגד הקורא, ימעך הקורא קולו ויקרא.

Rav and Rabbi Yoḥanan disagree about two who ate together: one says they may make a zimmun if they wish, the other that they may not. The mishnah’s “three are obligated” suggests two are not; the Gemara answers that it speaks of obligation, while two concern permission. A baraita that three may not divide is explained by their prior obligation. The case of a waiter who may eat with two without permission, but not with three, is explained by the three’s preference to keep their obligation.

רב ורבי יוחנן נחלקים בשניים שאכלו כאחת: אחד אומר שאם רצו לזמן מזמנים, והאחר אומר שאם רצו לזמן אין מזמנים. "שלושה חייבים" שבמשנה משמע ששניים לא; הגמרא משיבה שהמשנה מדברת בחובה, ובשניים מדובר ברשות. ברייתא שאין שלושה רשאים ליחלק מוסברת בכך שקבעו להם בחובה מעיקרא. מקרה השמש, האוכל עם שניים בלי רשות ועם שלושה רק ברשות, מוסבר בכך שנוח לשלושה שהחובה תתקבע להם.

On the second side a baraita says women may make a zimmun among themselves, and slaves among themselves, but women, slaves and minors together may not, even if they wish. Since a hundred women are like two men, this seems to show that two may make a zimmun. The Gemara answers that a group of women has several minds, and the mixed group is excluded because of licentiousness. The proof is turned back, but the answers reveal what makes a group: distinct minds joined in one act.

בעמוד השני ברייתא אומרת שנשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנים לעצמם, אבל נשים, עבדים וקטנים יחד, אם רצו לזמן אין מזמנים. כיוון שמאה נשים כתרי גברי דמיין, נראה מכאן ששניים מזמנים. הגמרא משיבה שבנשים איכא דעות, והקבוצה המעורבת אסורה משום פריצותא. הראיה נדחית, אך התשובות מגלות מה יוצר קבוצה: דעות נפרדות המצטרפות למעשה אחד.

The Gemara then tries to identify which Amora holds which view. Rav’s rule that a third who went out to the market may be called back seems to imply that without calling him there is no zimmun, but this is again explained by prior obligation. Rabbi Yoḥanan’s ruling that of two who ate together one fulfills his duty through the other’s blessing is read by Rabbi Zeira as teaching that there is no zimmun between them. A final note explains that the Westerners who attributed the permissive view heard it from Rav before he went down to Babylonia.

אחר כך מנסה הגמרא לזהות איזה אמורא סובר איזו שיטה. דברי רב שאם יצא אחד מן השלושה לשוק קוראים לו ומזמנים עליו נראים כמלמדים שבלי לקרוא לו אין זימון, אך גם זה מוסבר בקביעות החובה מעיקרא. פסקו של רבי יוחנן ששניים שאכלו כאחת אחד מהם יוצא בברכת חברו נקרא על ידי רבי זירא כמלמד שאין זימון ביניהם. הערה אחרונה מסבירה שרבנן דאתו ממערבא, שייחסו את השיטה המתירה, שמעו אותה מרב קודם שירד לבבל.

Abaye limits Rav’s rule about calling back the third: he must be called and answer. Mar Zutra adds that this applies to three, but with ten one must wait until he returns. Rav Ashi argues the opposite, since nine look like ten while two do not look like three. The halakha follows Mar Zutra: since God’s name is mentioned in a zimmun of ten, it is not fitting to do so with fewer. The concern for the dignity of God’s name decides the case against the argument from appearance.

אביי מגביל את דינו של רב בקריאה לשלישי: והוא דקרו ליה ועני. מר זוטרא מוסיף שזה רק בשלושה, אבל בעשרה צריך להמתין עד שיבוא. רב אשי טוען להפך, שהרי תשעה נראים כעשרה, ושניים אינם נראים כשלושה. הלכה כמר זוטרא: כיוון שבעי לאדכורי שם שמיים, בציר מעשרה לאו אורח ארעא. הדאגה לכבוד השם מכריעה את המקרה כנגד הטיעון ממראית עין.

Abaye states a received tradition: two who ate together should preferably divide, each blessing for himself. A baraita confirms this and adds a limit: when both are learned. If one is learned and the other is not, the learned one blesses and the other fulfills his duty by listening. The rule protects both independence and access: equals bless separately, while one who cannot bless properly is included through another.

אביי אומר: נקטינן ששניים שאכלו כאחת מצווה ליחלק. ברייתא מאשרת זאת ומוסיפה גבול: כששניהם סופרים. אבל אחד סופר ואחד בור, הסופר מברך והבור יוצא. הכלל שומר הן על עצמאות והן על נגישות: שווים מברכים לחוד, ומי שאינו יכול לברך כראוי נכלל באמצעות אחר.

Rava says that of three, one interrupts his meal for the two, but two do not interrupt for one. Rav Pappa nevertheless interrupted for his son Abba Mar and one other; the Gemara explains that he acted beyond the letter of the law. Yehuda bar Maremar, Mar bar Rav Ashi and Rav Aḥa of Difti ate together and none was greater than the others. Reasoning that zimmun applies where there is a great person, and that among equals separate blessings are better, each blessed alone.

רבא אומר ששלושה שאכלו כאחת, אחד מפסיק לשניים, ואין שניים מפסיקים לאחד. רב פפא בכל זאת הפסיק לאבא מר בנו ולעוד אחד; הגמרא מסבירה שלפנים משורת הדין הוא דעבד. יהודה בר מרימר, מר בר רב אשי ורב אחא מדפתי כרכו ריפתא יחד, ולא היה ביניהם אחד מופלג מחבריו. מתוך סברה שהזימון נאמר היכא דאיכא אדם גדול, ושבין שווים חלוק ברכות עדיף, בירך כל אחד לעצמו.

They came before Maremar, who told them they had fulfilled the duty of blessing but not of zimmun, and if they thought to go back and make a zimmun, there is no retroactive zimmun. A mistaken theory of equality cost them the shared form, and it cannot be recovered after the fact. The ruling shows that zimmun is an obligation of the group as such, not a privilege reserved for an outstanding leader.

הם באו לפני מרימר, והוא אמר להם: ידי ברכה יצאתם, ידי זימון לא יצאתם; ואם תאמרו שנחזור ונזמן, אין זימון למפרע. סברה מוטעית של שוויון גרמה להם להחמיץ את הצורה המשותפת, ואי אפשר להשיבה לאחר מעשה. הפסק מראה שהזימון הוא חובה של הקבוצה עצמה, ולא זכות השמורה למנהיג בולט.

If one comes upon a group making a zimmun, what does he answer? Rav Zevid says “blessed and to be blessed,” Rav Pappa says amen. The Gemara harmonizes: if he hears “let us bless,” he answers “blessed and to be blessed”; if he hears “blessed,” he answers amen. The response depends on the stage he enters, not on a fixed formula.

הבא ומצאם כשהם מברכים, מה הוא אומר אחריהם? רב זביד אומר "ברוך ומבורך", ורב פפא אומר "אמן". הגמרא מיישבת: אם מצאם אומרים "נברך", אומר "ברוך ומבורך"; אם מצאם אומרים "ברוך", עונה "אמן". התגובה תלויה בשלב שבו הוא מצטרף, ולא בנוסח קבוע.

One baraita praises answering amen after one’s own blessings, another calls it disgraceful. The Gemara resolves: it is praiseworthy after “who builds Jerusalem” and disgraceful after other blessings. Abaye answered it aloud so that workers would hear and get up, since the following blessing is not of Torah origin; Rav Ashi answered quietly so that people would not treat that blessing lightly. Later authorities give several reasons for the general reluctance, but the daf grounds the exception in the structure of Birkat HaMazon.

ברייתא אחת משבחת את העונה אמן אחר ברכותיו, ואחרת אומרת שהוא מגונה. הגמרא מיישבת: בבונה ירושלים משובח, ובשאר ברכות מגונה. אביי ענה בקול, כדי שישמעו פועלים ויקומו, שהרי "הטוב והמטיב" לאו דאורייתא; רב אשי ענה בלחש, כדי שלא יזלזלו ב"הטוב והמטיב". פוסקים מאוחרים נותנים כמה טעמים להסתייגות הכללית, אך הדף מבסס את החריג על מבנה ברכת המזון.