Berakhot 43 — Fragrance, honor and the conduct of a scholarריח, כבוד והליכותיו של תלמיד חכם

Rav Ada bar Ahava answers the students’ doubt in an unexpected way. He turns his torn garment around and makes another tear, saying: Rav has died, and we have not learned the laws of Birkat HaMazon. Then an elder comes, sets the mishnah against the baraita, and resolves it: since they said “let us go and eat bread in such a place,” it is as if they reclined. The grief for the teacher includes grief for the knowledge that seems to have gone with him.

רב אדא בר אהבה עונה על ספק התלמידים בדרך בלתי צפויה. הוא מחזיר את קרעו לאחוריו וקורע קריעה אחרת, ואומר: נח נפשיה דרב, וברכת מזונא לא גמרינן. אחר כך בא אותו זקן, מעמיד את המשנה מול הברייתא ומיישב: כיוון שאמרו "ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן", כהסבו דמי. האבל על הרב כולל אבל על הידיעה שנראה כאילו הסתלקה עמו.

Rav limits the mishnah’s rule to bread: in one version, wine does not require reclining; in another, reclining does not help for wine. Rabbi Yoḥanan holds that wine, too, requires reclining or is helped by it. A baraita describes the order of a formal meal: guests sit on benches, wash one hand, and each blesses on wine for himself; once they recline, wash both hands and are served wine again, one blesses for all. Each version of Rav’s statement is then reconciled with a different part of the baraita.

רב מגביל את דין המשנה לפת: בלשון אחת, יין אינו צריך הסבה; בלשון אחרת, הסבה אינה מועילה ליין. רבי יוחנן סובר שגם יין צריך הסבה או שהסבה מועילה לו. ברייתא מתארת את סדר ההסבה: האורחים נכנסים ויושבים על ספסלים ועל קתדראות, נוטלים יד אחת, וכל אחד מברך על היין לעצמו; משעלו והסבו, נטלו שתי ידיים ובא להם יין, אחד מברך לכולם. כל לשון של דברי רב מיושבת אחר כך עם חלק אחר של הברייתא.

Against the first version, the Gemara answers that guests in the anteroom expect to move, so their sitting is not a fixed group. Against the second version, it answers that once reclining helps for bread, it also helps for the wine that follows. The baraita thus stays coherent with both formulations of Rav, each by a different explanation.

כנגד הלשון הראשונה משיבה הגמרא שאורחים שאני, דדעתייהו למיעקר, ולכן ישיבתם אינה קבע. כנגד הלשון השנייה היא משיבה שמגו דמהניא הסבה לפת, מהניא נמי ליין. הברייתא נשארת עקבית עם שני הניסוחים של רב, כל אחד בהסבר אחר.

Ben Zoma explains why each person blesses on wine during the meal: the throat is not free, since people are eating and cannot respond. The mishnah says the one who blesses after the meal also blesses on the incense, which implies someone else might have been preferable. The answer is that he washed his hands first at the end, and this supports Rav, who said that one who washes first at the end is designated to lead the blessing.

בן זומא מסביר מדוע על יין בתוך המזון כל אחד מברך לעצמו: הואיל ואין בית הבליעה פנוי, שהרי הם אוכלים ואינם יכולים לענות. המשנה אומרת שהמברך לאחר המזון אומר גם על המוגמר, ומשמע שהיה אחר עדיף ממנו. התשובה היא שהוא נטל ידיו תחילה באחרונה, וזה מסייע לרב, שאמר שהנוטל ידיו תחילה באחרונה הוא מזומן לברכה.

A story illustrates the rule. Rav and Rabbi Ḥiyya sat at a meal before Rabbi, who told Rav to get up and wash his hands. Rabbi Ḥiyya saw Rav trembling, perhaps fearing he was being sent away, and said to him, son of nobles, he is telling you to consider leading Birkat HaMazon. An instruction about washing is in fact an honor.

מעשה ממחיש את הדין. רב ורבי חייא ישבו בסעודה לפני רבי, ורבי אמר לרב: קום משי ידך. רבי חייא ראה שרב מרתת, אולי מחשש שמסלקים אותו, ואמר לו: בר פחתי, עיין בברכת מזונא קאמר לך. הוראה על נטילת ידיים היא למעשה כבוד.

Rava bar Yirmeya says one blesses on incense once its column of smoke rises. To Rabbi Zeira’s objection that he has not yet smelled it, he compares hamotzi, said before eating: the intention to smell is enough. Rav or Ze’iri says all incenses receive “who creates fragrant woods” except musk, from an animal, which receives “who creates kinds of spices.” A baraita restricting “fragrant woods” to balsam and myrtle refutes this, and the Gemara declares it a teyuvta.

רבא בר ירמיה אומר שמברכים על הריח משתעלה תמרתו. לקושיית רבי זירא שעדיין לא הריח, הוא משווה ל"המוציא", הנאמר לפני האכילה: דעתו להריח, וזה מספיק. רב, ואמרי לה זעירי, אומר שכל המוגמרות מברכים עליהם "בורא עצי בשמים", חוץ ממושק, שמן חיה הוא, שמברכים עליו "בורא מיני בשמים". ברייתא המגבילה "עצי בשמים" לאפרסמון ולהדס מפריכה זאת, והגמרא קובעת: תיובתא.

Balsam oil receives “who creates the oil of our land” according to Rav Yehuda, who loved the Land of Israel, and “who creates pleasant oil” according to Rabbi Yoḥanan for everyone else. On the second side the Amoraim classify further: certain oils and plants receive “fragrant woods,” supported by Rahab’s “stalks of flax”; wild narcissus and violets receive “fragrant herbs”; and one who smells a citron or quince says “who gave a good fragrance to fruits.” The formulas follow the source of the scent.

על משחא דאפרסמון מברכים "בורא שמן ארצנו" לדעת רב יהודה, שארץ ישראל חביבה לו, ו"בורא שמן ערב" לדעת רבי יוחנן לכולי עלמא. בעמוד השני ממיינים האמוראים עוד: שמנים וצמחים מסוימים מברכים עליהם "בורא עצי בשמים", בסיוע "פשתי העץ" של רחב; נרקום של בר ושיגלי מברכים עליהם "בורא עשבי בשמים"; והמריח באתרוג או בחבוש אומר "שנתן ריח טוב בפירות". הנוסחים הולכים אחר מקור הריח.

Rav Yehuda teaches that one who goes out in Nisan and sees trees blossoming says: blessed is He who has not left His world lacking anything and created good creatures and good trees for people to enjoy. Rav Zutra bar Toviya in Rav’s name derives the blessing on fragrance from “let every soul praise the Lord”: fragrance is what the soul enjoys and the body does not. The daf does not specify whether the tree blessing is restricted to Nisan alone, a question later authorities discuss.

רב יהודה מלמד שהיוצא בימי ניסן ורואה אילנות שמלבלבים אומר: ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם. רב זוטרא בר טוביה בשם רב לומד את הברכה על הריח מן "כל הנשמה תהלל יה": איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו, זה הריח. הדף אינו קובע אם ברכת האילנות מוגבלת לניסן בלבד, שאלה שפוסקים מאוחרים דנים בה.

Further teachings of Rav Zutra bar Toviya follow. Israel’s young men will give fragrance like Lebanon. “He made everything beautiful in its time” teaches that God makes each person’s craft pleasing to him, which Rav Pappa illustrates with a proverb: hang a basket on someone for another purpose, and he still does his own work. A torch counts like two companions and moonlight like three, and the Gemara deduces that the count includes the person himself, given the teaching that a demon harms one, appears to two, and does not appear to three.

באות מימרות נוספות של רב זוטרא בר טוביה. עתידים בחורי ישראל שיתנו ריח טוב כלבנון. "את הכל עשה יפה בעתו" מלמד שכל אחד ואחד יפה לו הקדוש ברוך הוא אומנותו בפניו, ורב פפא מביא לכך משל עממי. אבוקה כשניים וירח כשלושה, והגמרא מסיקה שהמספר כולל את האדם עצמו, על פי המימרא שלאחד נראה ומזיק, לשניים נראה ואינו מזיק, לשלושה אינו נראה כלל.

In the same chain comes a teaching attributed in several ways, finally to Rabbi Shimon bar Yoḥai: it is better for a person to throw himself into a fiery furnace than to shame his fellow in public. The source is Tamar, who was being taken out to be burned and sent the pledges to Judah without naming him. The teaching interrupts the laws of fragrance, but it belongs to the same concern with how people are treated at a shared table.

באותה שרשרת באה מימרה המיוחסת בכמה דרכים, ולבסוף לרבי שמעון בן יוחי: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. המקור הוא תמר, שכאשר הוצאה לשריפה שלחה את המשכון אל יהודה בלי לנקוב בשמו. המימרה קוטעת את דיני הריח, אך היא שייכת לאותה דאגה לאופן שבו מתייחסים לבני אדם סביב שולחן משותף.

If oil and myrtle are brought, Beit Shammai bless on the oil first, Beit Hillel on the myrtle. Rabban Gamliel decides for oil, since it gives both fragrance and anointing, and Rabbi Yoḥanan rules like the decider. Rav Pappa blessed on the myrtle first at Rav Huna son of Rav Ika’s house, citing Rava that the law follows Beit Hillel; the Gemara comments that he said so only to evade the challenge. With oil and wine, Beit Hillel hold wine in the right hand and bless on it first, then wipe the oil on the servant’s head, or on the wall if the servant is a scholar.

אם הביאו שמן והדס, בית שמאי מברכים על השמן תחילה ובית הלל על ההדס. רבן גמליאל מכריע לטובת השמן, שזכינו לריחו וזכינו לסיכתו, ורבי יוחנן פוסק הלכה כדברי המכריע. רב פפא בירך על ההדס תחילה בבית רב הונא בריה דרב איקא, והביא בשם רבא שהלכה כבית הלל; הגמרא מעירה שאמר כן רק לאשתמוטי נפשיה. בשמן ויין, בית הלל אוחזים את היין בימין ומברכים עליו תחילה, ואחר כך טחים את השמן בראש השמש, ואם השמש תלמיד חכם, טחים אותו בכותל.

The reason for the wall leads to a baraita of six things unbecoming a scholar: going out perfumed to the market, going out alone at night, wearing patched shoes, talking with a woman in the market, reclining with a group of amei ha-aretz, and entering the study hall last. Some add taking large steps and walking upright. The Gemara explains each with limits: perfume only where suspicion of immorality exists, and on clothes rather than body; going out at night only if he has no fixed schedule.

הנימוק לכותל מוביל לברייתא על שישה דברים שהם גנאי לתלמיד חכם: לא יצא כשהוא מבושם לשוק, לא יצא יחידי בלילה, לא יצא במנעלים המטולאים, לא יספר עם אשה בשוק, לא יסב בחבורה של עמי הארץ, ולא ייכנס באחרונה לבית המדרש. יש אומרים אף לא יפסיע פסיעה גסה ולא יהלך בקומה זקופה. הגמרא מסבירה כל אחד מהם בהגבלות: הבושם רק במקום שחושדים, ובבגדו ולא בגופו; היציאה בלילה רק כשאין לו עת קבועה.

Patched shoes are a disgrace only with patch upon patch, on the upper rather than the sole, on the road rather than at home, and in summer rather than in the rainy season. Talking with a woman applies even to his wife, daughter or sister, since not everyone knows his relatives. Reclining with amei ha-aretz risks being drawn after them; entering last earns the name transgressor; large steps take a portion of one’s eyesight, restored by the Kiddush cup; and walking upright pushes against the feet of the Shekhinah, since the whole earth is full of His glory.

מנעלים מטולאים הם גנאי רק בטלאי על גבי טלאי, בפנתא ולא בגילדא, בדרך ולא בבית, ובימות החמה ולא בימות הגשמים. סיפור עם אשה בשוק חל אפילו באשתו, בתו או אחותו, לפי שאין הכול בקיאים בקרובותיו. ההסבה בחבורת עמי הארץ מסכנת שמא יימשך אחריהם; הנכנס אחרון נקרא פושע; פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו, ותקנתו בקידושא דבי שמשי; והמהלך בקומה זקופה כאילו דוחק רגלי שכינה, שנאמר "מלא כל הארץ כבודו".