What turns individual eating into a shared meal with shared blessings?
מה הופך אכילה של יחידים לסעודה משותפת עם ברכות משותפות?
Wine and bread eaten as a snackיין ופת הבאה בכסנין
The daf completes Ben Zoma’s answer: wine is different because it occasions a blessing of its own. Even within a meal, the blessing over bread does not cover it. The independence of wine as a source of blessing becomes a thread through the daf, which returns to wine before and after the meal and to wine served during it.
הדף משלים את תשובתו של בן זומא: יין שאני, דגורם ברכה לעצמו. גם בתוך הסעודה, ברכת הפת אינה פוטרת אותו. עצמאותו של היין כגורם לברכה נעשית חוט המשתרע לאורך הדף, החוזר אל היין שלפני המזון ושלאחריו ואל היין הבא בתוך המזון.
Rav Huna ate thirteen small rolls, three to a kav, without reciting Birkat HaMazon. Rav Naḥman said to him: that is hunger’s food; rather, whatever others establish a meal on requires the blessing. The measure is not the individual’s intention but what people generally treat as a meal. Rav Huna’s practice is corrected by a social standard.
רב הונא אכל שלוש עשרה ריפתי, בני שלוש שלוש בקב, ולא בירך ברכת המזון. רב נחמן אמר לו: עדי כפנא, כלומר זה עדיין מאכל של רעב; אלא כל שאחרים קובעים עליו סעודה צריך לברך. אמת המידה אינה כוונתו של היחיד, אלא מה שבני אדם בדרך כלל מתייחסים אליו כסעודה. מנהגו של רב הונא מתוקן על פי קנה מידה חברתי.
Rav Yehuda was arranging his son’s marriage in the house of Rav Yehuda bar Ḥaviva, and bread eaten as a snack was served. Hearing them say hamotzi, he asked what twittering he heard. They cited Rabbi Muna that such bread receives hamotzi, and Shmuel that the law follows him. Rav Yehuda answered that it was said the law does not follow Rabbi Muna, and explained Shmuel’s ruling on laḥmaniyot as a case where a meal was established on them.
רב יהודה היה עוסק בנישואי בנו בבית רב יהודה בר חביבא, והביאו לפניהם פת הבאה בכסנין. כששמע אותם מברכים "המוציא", שאל: מאי ציצי דקא שמענא? הם הביאו את רבי מונא שעל פת הבאה בכסנין מברכים "המוציא", ואת שמואל שהלכה כרבי מונא. רב יהודה השיב שנאמר שאין הלכה כרבי מונא, והסביר את דברי שמואל על לחמניות כמקרה שבו קבע סעודתו עליהן.
When does the meal end?מתי נגמרת הסעודה?
Rav Pappa visited Rav Huna son of Rav Natan, and after the meal food was brought and he ate it. They asked whether he did not hold that finishing forbids further eating; he answered that the rule was stated as “removing the table.” Rava and Rabbi Zeira visited the Exilarch, and after the table was removed a portion was sent. Rava ate and Rabbi Zeira did not; Rava explained that they rely on the Exilarch’s table, from which more is always expected. The end of a meal depends on an act and on the setting.
רב פפא הגיע לבית רב הונא בריה דרב נתן, ולאחר שגמרו סעודתם הביאו לפניהם מאכל, והוא אכל. שאלוהו אם אינו סובר שגמר אסור מלאכול; הוא השיב: "סלק" אתמר. רבא ורבי זירא הגיעו לבית ריש גלותא, ולאחר שסילקו את השולחן שלחו להם מנה. רבא אכל ורבי זירא לא אכל; רבא הסביר: אנן אתכא דריש גלותא סמכינן, אנו סומכים על שולחנו של ריש גלותא, שממנו תמיד מצפים לעוד. סיום הסעודה תלוי במעשה ובמסגרת.
Rav says that for one accustomed to oil, the oil delays the end; Rav Ashi recalls Rav Kahana saying so for those, like them, who are accustomed to it. The Gemara rules that the law follows none of these statements but Rabbi Ḥiyya bar Ashi in Rav’s name: there are three immediacies, slaughter immediately after laying on hands, prayer immediately after redemption, and blessing immediately after washing the hands. Abaye adds a fourth: blessing follows Torah scholars, as Laban and Potiphar were blessed because of Jacob and Joseph.
רב אומר שהרגיל בשמן, השמן מעכבו; ורב אשי מספר שרב כהנא אמר כן לגבי אלה הרגילים במשחא כמותם. הגמרא פוסקת שאין הלכה כאף אחת מן השמועות הללו, אלא כדברי רבי חייא בר אשי בשם רב: שלוש תכיפות הן, תכף לסמיכה שחיטה, תכף לגאולה תפילה, תכף לנטילת ידיים ברכה. אביי מוסיף רביעית: תכף לתלמידי חכמים ברכה, כשם שלבן ובית המצרי התברכו בגלל יעקב ויוסף.
The mishnah on wine, side dishes and recliningהמשנה ביין, בפרפרת ובהסבה
The mishnah rules that blessing on wine before the meal covers wine after it, and on a side dish before covers one after. Blessing on bread covers the side dish, but not the reverse, and Beit Shammai say bread does not cover even a cooked dish. When people sit, each blesses for himself; when they recline, one blesses for all. Wine during the meal is blessed by each; after the meal one blesses for all and also over the incense, although it is brought only after the meal.
המשנה פוסקת שבירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון, ובירך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון. בירך על הפת פטר את הפרפרת, ולא להפך, ובית שמאי אומרים שהפת אינה פוטרת אף לא מעשה קדרה. היו יושבים, כל אחד מברך לעצמו; הסבו, אחד מברך לכולם. בא להם יין בתוך המזון, כל אחד מברך לעצמו; לאחר המזון אחד מברך לכולם, והוא אומר על המוגמר, אף על פי שאין מביאים את המוגמר אלא לאחר סעודה.
Rabbah bar bar Ḥana in Rabbi Yoḥanan’s name limits the first rule to Shabbat and festivals, when a person establishes his meal on wine; on other days one blesses on each cup. Rabbi Yehoshua ben Levi adds the time after the bathhouse and after bloodletting. Rabbah bar Mari saw Rava bless before and after the meal on a weekday and praised him. Rav Yitzḥak bar Yosef saw Abaye bless on each cup on a festival and asked about Rabbi Yehoshua ben Levi’s rule; Abaye answered that he had changed his mind about drinking each time.
רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן מגביל את הדין הראשון לשבתות וימים טובים, הואיל ואדם קובע סעודתו על היין; בשאר ימות השנה מברך על כל כוס וכוס. רבי יהושע בן לוי מוסיף את השעה שאדם יוצא מבית המרחץ ואת שעת הקזת דם. רבה בר מרי ראה את רבא מברך לפני המזון ואחריו ביום חול, ואמר לו "יישר". רב יצחק בר יוסף ראה את אביי מברך על כל כוס וכוס ביום טוב, ושאל אותו על דברי רבי יהושע בן לוי; אביי השיב: נמלך אנא, בכל פעם החלטתי מחדש לשתות.
Wine during the meal and the side dish of Beit Shammaiיין בתוך המזון ופרפרת של בית שמאי
Does wine during the meal cover wine after it? One might distinguish: before and after are both for drinking, while wine during the meal is for soaking the food. Rav and Rav Naḥman say it covers; Rav Kahana, Rav Sheshet, Rav Huna, Rav Yehuda and all Rav’s students say it does not. Rava objects to Rav Naḥman from the mishnah, and Rav Naḥman reads it as saying: if no wine came during the meal but only after it, one blesses for all.
האם יין הבא בתוך המזון פוטר את היין שלאחר המזון? אפשר להבחין: שלפני המזון ושלאחריו שניהם לשתות, ואילו יין שבתוך המזון בא לשרות את המאכל. רב ורב נחמן אומרים שפוטר; רב כהנא, רב ששת, רב הונא, רב יהודה וכל תלמידי רב אומרים שאינו פוטר. רבא מקשה לרב נחמן מן המשנה, ורב נחמן קורא אותה: אם לא בא להם יין בתוך המזון אלא לאחר המזון, אחד מברך לכולם.
The Gemara asks whether Beit Shammai disagree with the first clause or with the second. Perhaps the first tanna says bread covers a side dish and all the more a cooked dish, and Beit Shammai say bread does not cover even a cooked dish. Or perhaps they refer to the second clause, and say that a side dish does not cover even a cooked dish. The question is left as teiku, unresolved. The Gemara records a structural doubt about the mishnah without forcing a solution.
הגמרא שואלת אם בית שמאי חולקים על הרישא או על הסיפא. ייתכן שתנא קמא אומר שהפת פוטרת את הפרפרת וכל שכן מעשה קדרה, ובית שמאי באים לומר שהפת אינה פוטרת אפילו מעשה קדרה. ואולי הם מתייחסים לסיפא, ואומרים שהפרפרת אינה פוטרת אפילו מעשה קדרה. השאלה נשארת בתיקו. הגמרא מתעדת ספק במבנה המשנה בלי לכפות פתרון.
Reclining, sitting and an agreement to eat togetherהסבה, ישיבה והסכמה לאכול יחד
The mishnah requires reclining for one to bless for all, yet a baraita says that ten travelers who sit to eat, even each from his own loaf, have one bless for all. Rav Naḥman bar Yitzḥak resolves: sitting counts when they said, “let us go and eat bread in such a place.” A declared intention to eat together creates a group even without the formal posture of reclining.
המשנה מצריכה הסבה כדי שאחד יברך לכולם, ואילו ברייתא אומרת שעשרה שהיו הולכים בדרך וישבו לאכול, אפילו כל אחד מככרו, אחד מברך לכולם. רב נחמן בר יצחק מיישב: ישיבה מועילה כאשר אמרו "ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן". כוונה מוצהרת לאכול יחד יוצרת קבוצה גם בלי התנוחה הפורמלית של ההסבה.
When Rav died, his students followed his bier, and on returning said, “let us go and eat bread by the river Dank.” After eating they sat and were unsure whether the mishnah requires reclining specifically, or whether their declaration made them like those who reclined. They had no answer. Rav Ada bar Ahava rose, and his response continues on the next daf. The legal question arises at a moment of grief, when the teacher who could have answered is gone.
כשנפטר רב, הלכו תלמידיו אחר מיטתו, ובשובם אמרו: ניזיל וניכול לחמא אנהר דנק. לאחר שאכלו ישבו והסתפקו אם במשנה "הסבו" דווקא, או שמא כיוון שאמרו לאכול במקום פלוני הרי הם כמי שהסבו. לא היה בידם. קם רב אדא בר אהבה, ותגובתו נמשכת בדף הבא. השאלה ההלכתית עולה ברגע של אבל, כשהרב שיכול היה להשיב כבר איננו.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why does Rav Naḥman judge Rav Huna’s rolls by what others establish a meal on?מדוע שופט רב נחמן את ככרותיו של רב הונא לפי מה שאחרים קובעים עליו סעודה?
- What do “removing the table” and “relying on the Exilarch’s table” show about the end of a meal?מה מלמדים "סלק" ו"אתכא דריש גלותא סמכינן" על סיומה של סעודה?
- Why might wine during the meal be different from wine before and after it?מדוע ייתכן שיין שבתוך המזון שונה מן היין שלפניו ושלאחריו?
- What does the scene by the river Dank add to the legal question about reclining?מה מוסיפה הסצנה על נהר דנק לשאלה ההלכתית על ההסבה?
The source sheetדף המקורות
דְּגוֹרֵם בְּרָכָה לְעַצְמוֹ.
רַב הוּנָא אֲכַל תְּלֵיסַר רִיפְתֵי בְּנֵי תְּלָתָא תְּלָתָא בְּקַבָּא וְלָא בָּרֵיךְ. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: עָדֵי כַּפְנָא! אֶלָּא כֹּל שֶׁאֲחֵרִים קוֹבְעִים עָלָיו סְעוּדָה, צָרִיךְ לְבָרֵךְ.
רַב יְהוּדָה הֲוָה עָסֵיק לֵיהּ לִבְרֵיהּ בֵּי רַב יְהוּדָה בַּר חֲבִיבָא. אַיְיתוֹ לְקַמַּיְיהוּ פַּת הַבָּאָה בְּכִסָנִין. כִּי אֲתָא, שַׁמְעִינְהוּ דְּקָא מְבָרְכִי ״הַמּוֹצִיא״. אָמַר לְהוּ: מַאי ״צִיצִי״ דְּקָא שָׁמַעְנָא? דִּילְמָא ״הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ״ קָא מְבָרְכִיתוּ? אָמְרִי לֵיהּ: אִין. דְּתַנְיָא, רַבִּי מוּנָא אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה: פַּת הַבָּאָה בְּכִסָנִין מְבָרְכִין עָלֶיהָ ״הַמּוֹצִיא״, וְאָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי מוּנָא.
אָמַר לְהוּ: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי מוּנָא אִתְּמַר. אָמְרִי לֵיהּ: וְהָא מָר הוּא דְּאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל לַחְמָנִיּוֹת מְעָרְבִין בָּהֶן, וּמְבָרְכִין עֲלֵיהֶן ״הַמּוֹצִיא״? שָׁאנֵי הָתָם דְּקָבַע סְעוֹדְתֵּיהּ עֲלַיְיהוּ, אֲבָל הֵיכָא דְּלָא קָבַע סְעוֹדְתֵּיהּ עֲלַיְיהוּ — לָא.
רַב פָּפָּא אִיקְּלַע לְבֵי רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן. בָּתַר דְּגָמְרִי סְעוֹדְתַּיְיהוּ אַיְיתוֹ לְקַמַּיְיהוּ מִידֵּי לְמֵיכַל שָׁקֵל רַב פָּפָּא וְקָא אָכֵיל. אָמְרִי לֵיהּ: לָא סָבַר לַהּ מָר גָּמַר אָסוּר מִלֶּאֱכוֹל? אָמַר לְהוּ: ״סִלֵּק״ אִתְּמַר.
רָבָא וְרַבִּי זֵירָא אִיקְּלַעוּ לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא. לְבָתַר דְּסַלִּיקוּ תַּכָּא מִקַּמַּיְיהוּ שַׁדַּרוּ לְהוּ רִיסְתָּנָא מִבֵּי רֵישׁ גָּלוּתָא. רָבָא אָכֵיל וְרַבִּי זֵירָא לָא אָכֵיל. אֲמַר לֵיהּ: לָא סָבַר לַהּ מָר סִלֵּק אָסוּר מִלֶּאֱכוֹל? אֲמַר לֵיהּ: אֲנַן אַתַּכָּא דְּרֵישׁ גָּלוּתָא סָמְכִינַן.
אָמַר רַב: הָרָגִיל בְּשֶׁמֶן — שֶׁמֶן מְעַכְּבוֹ. אָמַר רַב אָשֵׁי: כִּי הָוֵינַן בֵּי רַב כָּהֲנָא, אָמַר לַן: כְּגוֹן אֲנַן דִּרְגִילִינַן בְּמִשְׁחָא — מִשְׁחָא מְעַכְּבָא לַן. וְלֵית הִלְכְתָא כְּכׇל הָנֵי שְׁמַעְתָּתָא, אֶלָּא כִּי הָא דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: שָׁלֹשׁ תְּכִיפוֹת הֵן: תֵּכֶף לִסְמִיכָה שְׁחִיטָה, תֵּכֶף לִגְאוּלָּה תְּפִלָּה, תֵּכֶף לִנְטִילַת יָדַיִם בְּרָכָה.
אָמַר אַבָּיֵי, אַף אָנוּ נֹאמַר: תֵּכֶף לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים בְּרָכָה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְבָרְכֵנִי ה׳ בִּגְלָלֶךָ״. אִיבָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְבָרֶךְ ה׳ אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף״.
מַתְנִי׳ בֵּרַךְ עַל הַיַּיִן שֶׁלִּפְנֵי הַמָּזוֹן — פָּטַר אֶת הַיַּיִן שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן. בֵּרַךְ עַל הַפַּרְפֶּרֶת שֶׁלִּפְנֵי הַמָּזוֹן — פָּטַר אֶת הַפַּרְפֶּרֶת שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן. בֵּרַךְ עַל הַפַּת — פָּטַר אֶת הַפַּרְפֶּרֶת. עַל הַפַּרְפֶּרֶת — לֹא פָּטַר אֶת הַפַּת. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַף לֹא מַעֲשֵׂה קְדֵרָה.
הָיוּ יוֹשְׁבִין — כׇּל אֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. הֵסַבּוּ — אֶחָד מְבָרֵךְ לְכוּלָּן.William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
בָּא לָהֶם יַיִן בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן — כׇּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. אַחַר הַמָּזוֹן — אֶחָד מְבָרֵךְ לְכוּלָּם. וְהוּא אוֹמֵר עַל הַמּוּגְמָר, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְבִיאִין אֶת הַמּוּגְמָר אֶלָּא לְאַחַר סְעוּדָה.
גְּמָ׳ אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, הוֹאִיל וְאָדָם קוֹבֵעַ סְעוּדָּתוֹ עַל הַיַּיִן. אֲבָל בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, מְבָרֵךְ עַל כׇּל כּוֹס וָכוֹס.
אִתְּמַר נָמֵי: אָמַר רַבָּה בַּר מָרִי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, וּבְשָׁעָה שֶׁאָדָם יוֹצֵא מִבֵּית הַמֶּרְחָץ, וּבִשְׁעַת הַקָּזַת דָּם, הוֹאִיל וְאָדָם קוֹבֵעַ סְעוּדָּתוֹ עַל הַיַּיִן. אֲבָל בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה — מְבָרֵךְ עַל כׇּל כּוֹס וָכוֹס.
רַבָּה בַּר מָרִי אִיקְּלַע לְבֵי רָבָא בְּחוֹל. חַזְיֵיהּ דְּבָרֵיךְ לִפְנֵי הַמָּזוֹן, וַהֲדַר בָּרֵיךְ לְאַחַר הַמָּזוֹן. אֲמַר לֵיהּ: יִישַׁר. וְכֵן אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי.
רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אִיקְּלַע לְבֵי אַבָּיֵי בְּיוֹם טוֹב. חַזְיֵיהּ דְּבָרֵיךְ אַכֹּל כָּסָא וְכָסָא. אֲמַר לֵיהּ: לָא סָבַר לַהּ מָר לְהָא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי?! אֲמַר לֵיהּ: נִמְלָךְ אֲנָא.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: בָּא לָהֶם יַיִן בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן מַהוּ שֶׁיִּפְטוֹר אֶת הַיַּיִן שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן? אִם תִּימְצֵי לוֹמַר בֵּרַךְ עַל הַיַּיִן שֶׁלִּפְנֵי הַמָּזוֹן פּוֹטֵר אֶת הַיַּיִן שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן — מִשּׁוּם דְּזֶה לִשְׁתּוֹת וְזֶה לִשְׁתּוֹת. אֲבָל הָכָא — דְּזֶה לִשְׁתּוֹת, וְזֶה לִשְׁרוֹת — לָא. אוֹ דִילְמָא לָא שְׁנָא.
רַב אָמַר: פּוֹטֵר, וְרַב כָּהֲנָא אָמַר: אֵינוֹ פּוֹטֵר. רַב נַחְמָן אָמַר: פּוֹטֵר, וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אֵינוֹ פּוֹטֵר. רַב הוּנָא וְרַב יְהוּדָה וְכׇל תַּלְמִידֵי דְּרַב אָמְרִי: אֵינוֹ פּוֹטֵר. אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: בָּא לָהֶם יַיִן בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן — כׇּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. לְאַחַר הַמָּזוֹן — אֶחָד מְבָרֵךְ לְכוּלָּם. אֲמַר לֵיהּ, הָכִי קָאָמַר: אִם לֹא בָּא לָהֶם יַיִן בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן אֶלָּא לְאַחַר הַמָּזוֹן, אֶחָד מְבָרֵךְ לְכוּלָּם.
בֵּרַךְ עַל הַפַּת, פָּטַר אֶת הַפַּרְפֶּרֶת. עַל הַפַּרְפֶּרֶת, לֹא פָּטַר אֶת הַפַּת. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַף לֹא מַעֲשֵׂה קְדֵרָה.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: בֵּית שַׁמַּאי אַרֵישָׁא פְּלִיגִי, אוֹ דִילְמָא אַסֵּיפָא פְּלִיגִי? דְּקָאָמַר תַּנָּא קַמָּא בֵּרַךְ עַל הַפַּת — פָּטַר אֶת הַפַּרְפֶּרֶת, וְכׇל שֶׁכֵּן מַעֲשֵׂה קְדֵרָה. וְאָתֵי בֵּית שַׁמַּאי לְמֵימַר לָא מִיבַּעְיָא פַּרְפֶּרֶת דְּלָא פָּטְרָה לְהוּ פַּת, אֶלָּא אֲפִילּוּ מַעֲשֵׂה קְדֵרָה נָמֵי לָא פָּטְרָה. אוֹ דִילְמָא אַסֵּיפָא פְּלִיגִי, דְּקָתָנֵי: בֵּרַךְ עַל הַפַּרְפֶּרֶת — לֹא פָּטַר אֶת הַפַּת. פַּת הוּא דְּלָא פָּטַר אֲבָל מַעֲשֵׂה קְדֵרָה — פָּטַר. וְאָתוּ בֵּית שַׁמַּאי לְמֵימַר וַאֲפִילּוּ מַעֲשֵׂה קְדֵרָה נָמֵי לָא פָּטַר.
תֵּיקוּ.
הָיוּ יוֹשְׁבִין כׇּל אֶחָד וְאֶחָד כּוּ׳. הֵסַבּוּ — אִין, לֹא הֵסַבּוּ — לָא. וּרְמִינְהוּ: עֲשָׂרָה שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים בַּדֶּרֶךְ, אַף עַל פִּי שֶׁכּוּלָּם אוֹכְלִים מִכִּכָּר אֶחָד — כׇּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. יָשְׁבוּ לֶאֱכוֹל, אַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד אוֹכֵל מִכִּכָּרוֹ — אֶחָד מְבָרֵךְ לְכוּלָּם. קָתָנֵי ״יָשְׁבוּ״ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֵסַבּוּ!
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: כְּגוֹן דְּאָמְרִי ״נֵיזִיל וְנֵיכוֹל לַחְמָא בְּדוּךְ פְּלָן״.
כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב, אֲזוּל תַּלְמִידֵיהּ בָּתְרֵיהּ. כִּי הָדְרִי, אָמְרִי: נֵיזִיל וְנֵיכוּל לַחְמָא אַנְּהַר דָּנָק. בָּתַר דְּכָרְכִי, יָתְבִי וְקָא מִיבַּעְיָא לְהוּ: ״הֵסַבּוּ״ דַּוְקָא תְּנַן, אֲבָל יָשְׁבוּ לָא, אוֹ דִילְמָא כֵּיוָן דְּאָמְרִי ״נֵיזִיל וְנֵיכוֹל רִיפְתָּא בְּדוּכְתָּא פְּלָנִיתָא״ — כִּי הֵסַבּוּ דָּמֵי? לָא הֲוָה בִּידַיְיהוּ.
קָם רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָהWilliam Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
