How much may a blessing vary in wording and still count, and what is the irreducible minimum?
עד כמה מותר לברכה להשתנות בנוסחה ועדיין להיחשב ברכה, ומהו המינימום שאין לוותר עליו?
What counts as an interruptionמה נחשב הפסק
Rav rules that saying “take, bless; take, bless” between the blessing and eating does not require a new blessing, but “bring salt, bring relish” does. Rabbi Yoḥanan says even “bring salt” requires no new blessing. “Mix feed for the oxen” requires a new blessing for Rav, while Rav Sheshet says it does not, because Rav Yehuda in Rav’s name taught that a person may not eat before giving food to his animal, as the verse places “grass for your cattle” before “you shall eat and be satisfied.” Feeding the animal is part of the meal’s order.
רב פוסק שאמירת "טול בריך, טול בריך" בין הברכה לאכילה אינה מצריכה ברכה חדשה, אבל "הבא מלח, הבא לפתן" מצריכה. רבי יוחנן אומר שאפילו "הביאו מלח" אינה מצריכה לברך. "גביל לתורי" מצריך לברך לפי רב, ורב ששת אומר שאינו מצריך, שהרי רב יהודה אמר בשם רב שאסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" ואחר כך "ואכלת ושבעת". האכלת הבהמה היא חלק מסדר הסעודה.
Rava bar Shmuel in Rabbi Ḥiyya’s name says the one breaking bread should not break until salt or relish is placed before each person. When Rava bar Shmuel visited the Exilarch and was given bread, he broke it at once; asked whether he had retracted, he said this bread needs no additional flavor. The rule has a purpose, and when the purpose is absent, the rule does not bind. Later halakhic discussion adds questions about the scope of feeding animals first, but the daf states the principle and its source.
רבא בר שמואל בשם רבי חייא אומר שאין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד. כשרבא בר שמואל הגיע לבית ריש גלותא והגישו לו לחם, בצע מיד; וכששאלוהו אם חזר בו, אמר: לית דין צריך בשש, לחם זה אינו צריך תוספת טעם. לכלל יש תכלית, וכאשר התכלית חסרה, הכלל אינו מחייב. בדיון ההלכתי המאוחר עולות שאלות על היקף החובה להקדים את מאכל הבהמה, אך הדף מוסר את העיקרון ואת מקורו.
Advice for the bodyעצות לגוף
Rava bar Shmuel transmits further teachings of Rabbi Ḥiyya: urine is fully emptied only when sitting, though Rav Kahana says standing on loose earth or on a high place is enough. After all eating one should eat salt and after all drinking drink water, and one will not be harmed; a baraita warns of bad breath by day and of askara by night for one who neglects this. One who floats his food in water will not suffer intestinal illness, and Rav Ḥisda gives the measure as a jug per loaf.
רבא בר שמואל מוסר עוד דברים של רבי חייא: אין מי רגליים כלים אלא בישיבה, ורב כהנא אומר שבעפר תיחוח, או במקום גבוה, אפילו בעמידה. אחר כל אכילתך אכול מלח ואחר כל שתייתך שתה מים, ואי אתה ניזוק; וברייתא מזהירה ממי שאינו עושה כן: ביום ידאג מריח הפה ובלילה מפני אסכרה. המקפה אכילתו במים אינו בא לידי חולי מעיים, ורב חסדא נותן את השיעור: קיתון לפת.
A series of statements describes foods by their effect: lentils once in thirty days keep askara from the house, but not daily because of bad breath; mustard once in thirty days keeps illnesses away, but not daily because it weakens the heart; small fish protect against intestinal illness and strengthen the whole body. Black cumin is praised and also called one of the sixty drugs of death, and the conflict is resolved by distinguishing its smell from its taste. Rabbi Yirmeya’s mother would bake it on bread and peel it off.
רצף של מימרות מתאר מאכלים לפי השפעתם: הרגיל בעדשים אחת לשלושים יום מונע אסכרה מתוך ביתו, אבל לא בכל יום משום שקשה לריח הפה; הרגיל בחרדל אחת לשלושים יום מונע חלאים, אבל לא בכל יום משום שקשה לחולשת הלב; דגים קטנים מונעים חולי מעיים ומבריאים את כל הגוף. הקצח משובח, ונקרא גם אחד מששים סמני המוות, והסתירה מיושבת בהבחנה בין ריחו לטעמו. אמו של רבי ירמיה הייתה אופה אותו על הלחם ומקלפת אותו.
“Blessed is the Lord day by day”"ברוך ה׳ יום יום"
Rabbi Zeira, or Rabbi Ḥinnana bar Pappa, rules that the halakha does not follow Rabbi Yehuda’s formula “who creates kinds of herbs,” yet explains its reasoning. The verse “blessed is the Lord day by day” cannot mean that God is blessed by day and not by night; it means that every day one gives Him the blessing fitting for that day. So too, every kind of food should receive the blessing fitting for it. A rejected view is still given a reason worth knowing.
רבי זירא, ואיתימא רבי חיננא בר פפא, פוסק שאין הלכה כנוסחו של רבי יהודה "בורא מיני דשאים", ובכל זאת מסביר את טעמו. הפסוק "ברוך ה׳ יום יום" אינו יכול לומר שמברכים אותו ביום ולא בלילה; משמעו שבכל יום ויום נותנים לו מעין ברכותיו. כך גם כל מין ומין, נותנים לו מעין ברכותיו. גם לשיטה שנדחתה ניתן טעם הראוי לידיעה.
The same sage contrasts human and divine measures: an empty human vessel can hold, a full one cannot, while with God the full holds and the empty does not. He reads “if you will surely listen” as: if you listen, you will listen more; and if not, you will not listen. Another reading: if you listen to the old, you will hear the new; if your heart turns away, you will no longer hear. Learning is presented as a capacity that grows with use.
אותו חכם משווה בין מידת בשר ודם למידת הקדוש ברוך הוא: כלי ריקן של בשר ודם מחזיק, ומלא אינו מחזיק; אבל אצל הקדוש ברוך הוא, מלא מחזיק וריקן אינו מחזיק. הוא קורא את "אם שמוע תשמע": אם שמוע, תשמע; ואם לאו, לא תשמע. דבר אחר: אם שמוע בישן, תשמע בחדש; ואם יפנה לבבך, שוב לא תשמע. הלימוד מוצג כיכולת הגדלה מתוך השימוש בה.
Mistaken blessings and the tree of knowledgeברכות שטעו בהן ועץ הדעת
The mishnah rules that one who blessed “fruit of the ground” over tree fruit has fulfilled his duty, but “fruit of the tree” over ground produce has not, and shehakol covers everything. Rav Naḥman bar Yitzḥak says the first rule assumes that the root of a tree is earth, the view of Rabbi Yehuda on first fruits. The second rule seems obvious, but it is needed for Rabbi Yehuda, who holds that wheat is a kind of tree; the source is a baraita in which Rabbi Meir says the tree of knowledge was a vine, Rabbi Neḥemya a fig, and Rabbi Yehuda wheat.
המשנה פוסקת שהמברך על פירות האילן "בורא פרי האדמה" יצא, ועל פירות הארץ "בורא פרי העץ" לא יצא, ועל כולם אם אמר "שהכל" יצא. רב נחמן בר יצחק אומר שהדין הראשון מניח שעיקר האילן ארעא היא, וזו שיטת רבי יהודה בדין ביכורים. הדין השני נראה פשוט, אך נצרך לשיטת רבי יהודה, הסובר שחיטה מין אילן היא; המקור הוא ברייתא שבה רבי מאיר אומר שעץ הדעת גפן היה, רבי נחמיה אומר תאנה, ורבי יהודה אומר חיטה.
The Gemara defines when “fruit of the tree” applies: when the fruit is removed, the stalk remains and produces again. Where nothing remains to produce again, the blessing is “fruit of the ground,” even if someone calls the plant a tree. The definition is practical and botanical at once, and it holds even for a view that names wheat as the tree of Eden.
הגמרא מגדירה מתי מברכים "בורא פרי העץ": היכא דכי שקלת ליה לפירי, איתיה לגווזא והדר מפיק. היכן שאין גבעול שחוזר ומוציא, הברכה היא "בורא פרי האדמה", גם אם מישהו קורא לצמח עץ. ההגדרה מעשית ובוטנית בעת ובעונה אחת, והיא עומדת בעינה גם לשיטה שקוראת לחיטה עץ הגן.
Changing the formula: shehakol, a shepherd and the name of Godשינוי מטבע: "שהכל", רועה ושם השם
Does shehakol cover bread and wine? Rav Huna says no, Rabbi Yoḥanan says yes. The Gemara compares a baraita: one who sees bread and says “how beautiful is this bread, blessed is the Place who created it” has fulfilled his duty according to Rabbi Meir, while Rabbi Yose says whoever changes the formula the Sages coined has not. Each Amora explains that he fits both tannaim: Rav Huna because there bread was at least named, Rabbi Yoḥanan because shehakol is itself a formula the Sages instituted.
האם "שהכל" פוטר גם פת ויין? רב הונא אומר שלא, ורבי יוחנן אומר שכן. הגמרא משווה לברייתא: הרואה פת ואומר "כמה נאה פת זו, ברוך המקום שבראה", יצא לדעת רבי מאיר, ורבי יוסי אומר שכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובתו. כל אמורא מסביר שדבריו עולים גם לשיטת שני התנאים: רב הונא, שהרי שם לפחות הזכיר את הפת; ורבי יוחנן, שהרי "שהכל" הוא עצמו מטבע שתיקנו חכמים.
Binyamin the shepherd wrapped his bread and said in Aramaic, “Blessed be the Master of this bread,” and Rav says he fulfilled his duty. Since Rav also holds that a blessing without God’s name is no blessing, the Gemara reads the shepherd as having said “Blessed be the Merciful One, Master of this bread,” and as fulfilling only the first blessing of Birkat HaMazon. The novelty is that a blessing in everyday language counts even if not translated from the Sages’ Hebrew formula.
בנימין רעיא כרך את פיתו ואמר בארמית: "בריך מריה דהאי פיתא", ורב אומר שיצא. מכיוון שרב סובר גם שכל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה, קוראת הגמרא את דבריו של הרועה כ"בריך רחמנא מריה דהאי פיתא", ומבינה שיצא רק ידי ברכה ראשונה של ברכת המזון. החידוש הוא שברכה בלשון חול מועילה גם כשאינה תרגום מדויק של המטבע שתיקנו חכמים בלשון הקודש.
On the second side the dispute itself is stated: Rav says a blessing without God’s name is no blessing, and Rabbi Yoḥanan says a blessing without God’s kingship is no blessing. Abaye finds Rav more reasonable from the confession of tithes, where “I have not forgotten” is read as not forgetting to mention God’s name, with no mention of kingship. Rabbi Yoḥanan answers that his version of the baraita reads “Your name and Your kingship.”
בעמוד השני נאמרת המחלוקת עצמה: רב אומר שכל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה, ורבי יוחנן אומר שכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה. אביי סובר שכרב מסתברא, מן הברייתא על וידוי מעשר, שבה "ולא שכחתי" מתפרש כ"לא שכחתי מלהזכיר שמך עליו", ואין בה הזכרת מלכות. רבי יוחנן משיב שבנוסח שלו הברייתא שונה "שמך ומלכותך עליו".
What does not grow from the groundדבר שאין גידולו מן הארץ
A new mishnah gives shehakol for what does not grow from the ground, and for vinegar, novelot and locusts; Rabbi Yehuda says no blessing is said over anything of the kind of a curse. If several kinds are before a person, Rabbi Yehuda says one blesses on one of the seven species, and the Sages say on whichever one wishes. A baraita lists meat, milk, eggs and cheese, moldy bread, soured wine, spoiled dishes, salt, brine, truffles and mushrooms as shehakol.
משנה חדשה קובעת "שהכל" על דבר שאין גידולו מן הארץ, וכן על החומץ, על הנובלות ועל הגובאי; רבי יהודה אומר שכל שהוא מין קללה אין מברכים עליו. היו לפניו מינים הרבה, רבי יהודה אומר שאם יש ביניהם ממין שבעה, עליו הוא מברך, וחכמים אומרים שמברך על איזה מהם שירצה. ברייתא מונה בשר, חלב, ביצים וגבינה, פת שעיפשה, יין שהקרים, תבשיל שעבר צורתו, מלח, זמית, כמהין ופטריות כדברים שמברכים עליהם "שהכל".
Mushrooms seem to grow from the ground, as shown by the law of vows. Abaye answers that they grow from the ground but do not draw nourishment from it, and the baraita’s phrase is emended to “what does not draw from the ground.” On novelot, Rabbi Zeira and Rabbi Ilai disagree whether they are dates scorched by heat or dates blown down by the wind, and the Gemara tests each view against Rabbi Yehuda’s “kind of a curse” and against the light cases of demai, continuing to the next daf.
פטריות נראות כגדלות מן הארץ, כפי שעולה מדיני נדרים. אביי משיב: מירבא רבו מארעא, מינקי לא ינקי מארעא; ולכן לשון הברייתא מתוקנת ל"דבר שאין יונק מן הארץ". על הנובלות נחלקים רבי זירא ורבי אילעא אם הן בושלי כמרא, תמרים שנשרפו בחום, או תמרי דזיקא, תמרים שהפילה הרוח, והגמרא בודקת כל שיטה מול "מין קללה" של רבי יהודה ומול הקלים שבדמאי, והדיון נמשך בדף הבא.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why does Rav Sheshet treat feeding the oxen as part of the meal?מדוע רואה רב ששת בהאכלת השוורים חלק מן הסעודה?
- What does Rava bar Shmuel’s practice at the Exilarch’s table show about the purpose of a rule?מה מלמד מעשהו של רבא בר שמואל בבית ריש גלותא על תכליתו של כלל?
- How do Rav Huna and Rabbi Yoḥanan each reconcile their position with both Rabbi Meir and Rabbi Yose?כיצד מיישבים רב הונא ורבי יוחנן כל אחד את שיטתו עם דברי רבי מאיר ועם דברי רבי יוסי?
- What is minimal for a valid blessing according to Rav, and what according to Rabbi Yoḥanan?מהו המינימום לברכה תקפה לפי רב, ומהו לפי רבי יוחנן?
The source sheetדף המקורות
אָמַר רַב: ״טוֹל בָּרוּךְ, טוֹל בָּרוּךְ״ — אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ. ״הָבֵא מֶלַח״ ״הָבֵא לִפְתָּן״ — צָרִיךְ לְבָרֵךְ. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ ״הָבִיאוּ מֶלַח״ ״הָבִיאוּ לִפְתָּן״ נָמֵי אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ, ״גַּבֵּיל לְתוֹרֵי, גַּבֵּיל לְתוֹרֵי״ צָרִיךְ לְבָרֵךְ. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אֲפִילּוּ ״גַּבֵּיל לְתוֹרֵי״ נָמֵי אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אָסוּר לָאָדָם שֶׁיֹּאכַל קוֹדֶם שֶׁיִּתֵּן מַאֲכָל לִבְהֶמְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ״ וַהֲדַר ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ״.
אָמַר רָבָא בַּר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי חִיָּיא: אֵין הַבּוֹצֵעַ רַשַּׁאי לִבְצוֹעַ עַד שֶׁיָּבִיאוּ מֶלַח אוֹ לִפְתָּן לִפְנֵי כׇּל אֶחָד וְאֶחָד. רָבָא בַּר שְׁמוּאֵל אִקְּלַע לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא, אַפִּיקוּ לֵיהּ רִיפְתָּא, וּבְצַע לְהֶדְיָא. אֲמַרוּ לֵיהּ: הֲדַר מָר מִשְּׁמַעְתֵּיהּ? אֲמַר לְהוּ: לֵית דֵּין צְרִיךְ בְּשַׁשׁ.
וְאָמַר רָבָא בַּר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי חִיָּיא: אֵין מֵי רַגְלַיִם כָּלִים אֶלָּא בִּישִׁיבָה. אָמַר רַב כָּהֲנָא: וּבְעָפָר תִּיחוּחַ, אֲפִילּוּ בַּעֲמִידָה. וְאִי לֵיכָּא עָפָר תִּיחוּחַ, יַעֲמוֹד בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ וְיַשְׁתִּין לִמְקוֹם מִדְרוֹן.
וְאָמַר רָבָא בַּר שְׁמוּאֵל מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא אַחַר כׇּל אֲכִילָתְךָ אֱכוֹל מֶלַח, וְאַחַר כׇּל שְׁתִיָּיתְךָ שְׁתֵה מַיִם, וְאִי אַתָּה נִזּוֹק. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: אַחַר כׇּל אֲכִילָתְךָ אֱכוֹל מֶלַח, וְאַחַר כׇּל שְׁתִיָּיתְךָ שְׁתֵה מַיִם, וְאִי אַתָּה נִזּוֹק. תַּנְיָא אִידַּךְ: אָכַל כׇּל מַאֲכָל וְלֹא אָכַל מֶלַח, שָׁתָה כׇּל מַשְׁקִין וְלֹא שָׁתָה מַיִם, בַּיּוֹם — יִדְאַג מִן רֵיחַ הַפֶּה, וּבַלַּיְלָה — יִדְאַג מִפְּנֵי אַסְכָּרָה.
תָּנוּ רַבָּנַן: הַמַּקְפֶּה אֲכִילָתוֹ בְּמַיִם, אֵינוֹ בָּא לִידֵי חוֹלִי מֵעַיִם. וְכַמָּה? אָמַר רַב חִסְדָּא: קִיתוֹן לְפַת.
אָמַר רַב מָרִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָרָגִיל בַּעֲדָשִׁים אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם מוֹנֵעַ אַסְכָּרָה מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ. אֲבָל כׇּל יוֹמָא — לָא. מַאי טַעְמָא? — מִשּׁוּם דְּקָשֶׁה לְרֵיחַ הַפֶּה.
וְאָמַר רַב מָרִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָרָגִיל בְּחַרְדָּל אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם — מוֹנֵעַ חֳלָאִים מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ. אֲבָל כׇּל יוֹמָא — לָא, מַאי טַעְמָא? — מִשּׁוּם דְּקָשֵׁה לְחוּלְשָׁא דְלִבָּא.
אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: הָרָגִיל בְּדָגִים קְטַנִּים — אֵינוֹ בָּא לִידֵי חוֹלִי מֵעַיִם. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁדָּגִים קְטַנִּים מַפְרִין וּמַרְבִּין וּמַבְרִין כׇּל גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם.
אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: הָרָגִיל בְּקֶצַח אֵינוֹ בָּא לִידֵי כְּאֵב לֵב. מֵיתִיבִי: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: קֶצַח — אֶחָד מִשִּׁשִּׁים סַמָּנֵי הַמָּוֶת הוּא, וְהַיָּשֵׁן לְמִזְרַח גׇּרְנוֹ — דָּמוֹ בְּרֹאשׁוֹ. לָא קַשְׁיָא: הָא בְּרֵיחוֹ, הָא בְּטַעְמוֹ. אִימֵּיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה אָפְיָא לֵיהּ רִיפְתָּא, וּמְדַבְּקָא לֵיהּ וּמְקַלְּפָא לֵיהּ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר ״בּוֹרֵא מִינֵי דְשָׁאִים״. אָמַר רַבִּי זֵירָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי חִינָּנָא בַּר פָּפָּא: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. וְאָמַר רַבִּי זֵירָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי חִינָּנָא בַּר פָּפָּא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה — אָמַר קְרָא ״בָּרוּךְ ה׳ יוֹם יוֹם״. וְכִי בַּיּוֹם מְבָרְכִין אוֹתוֹ, וּבַלַּיְלָה אֵין מְבָרְכִין אוֹתוֹ? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: כׇּל יוֹם וָיוֹם תֵּן לוֹ מֵעֵין בִּרְכוֹתָיו, הָכָא נָמֵי כׇּל מִין וּמִין תֵּן לוֹ מֵעֵין בִּרְכוֹתָיו.
וְאָמַר רַבִּי זֵירָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי חִינָּנָא בַּר פָּפָּא: בּוֹא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם — כְּלִי רֵיקָן מַחֲזִיק, מָלֵא אֵינוֹ מַחֲזִיק. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, מָלֵא מַחֲזִיק, רֵיקָן אֵינוֹ מַחֲזִיק. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע״, אִם שָׁמוֹעַ — תִּשְׁמַע, וְאִם לָאו — לֹא תִשְׁמָע. דָּבָר אַחֵר: אִם שָׁמוֹעַ — בַּיָּשָׁן, תִּשְׁמַע — בֶּחָדָשׁ. וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ — שׁוּב לֹא תִשְׁמָע.
מַתְנִי׳ בֵּירַךְ עַל פֵּירוֹת הָאִילָן ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״ — יָצָא. וְעַל פֵּירוֹת הָאָרֶץ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״ — לֹא יָצָא. וְעַל כּוּלָּם, אִם אָמַר ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״ — יָצָא.
גְּמָ׳ מַאן תַּנָּא דְּעִיקַּר אִילָן אַרְעָא הִיא?! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דִּתְנַן: יָבֵשׁ הַמַּעְיָן וְנִקְצַץ הָאִילָן — מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מֵבִיא וְקוֹרֵא.
עַל פֵּירוֹת הָאָרֶץ וְכוּ׳. פְּשִׁיטָא! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר חִטָּה מִין אִילָן הִיא. דְּתַנְיָא: אִילָן שֶׁאָכַל מִמֶּנּוּ אָדָם הָרִאשׁוֹן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: גֶּפֶן הָיָה, שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁמֵּבִיא יְלָלָה עַל הָאָדָם אֶלָּא יַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר״. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: תְּאֵנָה הָיְתָה, שֶׁבַּדָּבָר שֶׁנִּתְקַלְקְלוּ בּוֹ נִתַּקְּנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חִטָּה הָיְתָה, שֶׁאֵין הַתִּינוֹק יוֹדֵעַ לִקְרוֹת ״אַבָּא״ וְ״אִמָּא״ עַד שֶׁיִּטְעוֹם טַעַם דָּגָן.
סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל וְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה חִטָּה מִין אִילָן הִיא, לִיבָרֵךְ עֲלֵיהּ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״. קָא מַשְׁמַע לַן, הֵיכָא מְבָרְכִינַן בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ — הֵיכָא דְּכִי שָׁקְלַתְּ לֵיהּ לְפֵירֵי אִיתֵיהּ לִגְווֹזָא, וַהֲדַר מַפֵּיק,William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
אֲבָל הֵיכָא דְּכִי שָׁקְלַתְּ לֵיהּ לְפֵירֵי לֵיתֵיהּ לִגְווֹזָא דַּהֲדַר מַפֵּיק, לָא מְבָרְכִינַן עֲלֵיהּ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״ אֶלָּא ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״.
וְעַל כּוּלָּן אִם אָמַר ״שֶׁהַכֹּל״ וְכוּ׳. אִתְּמַר. רַב הוּנָא אָמַר: חוּץ מִן הַפַּת וּמִן הַיַּיִן. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ פַּת וְיַיִן.
נֵימָא כְּתַנָּאֵי: רָאָה פַּת וְאָמַר: ״כַּמָּה נָאָה פַּת זוֹ, בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁבְּרָאָהּ״ — יָצָא. רָאָה תְּאֵנָה וְאָמַר ״כַּמָּה נָאָה תְּאֵנָה זוֹ, בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁבְּרָאָהּ״ — יָצָא, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כׇּל הַמְשַׁנֶּה מִמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים בִּבְרָכוֹת — לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. נֵימָא רַב הוּנָא דְּאָמַר כְּרַבִּי יוֹסֵי, וְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר כְּרַבִּי מֵאִיר?!
אָמַר לָךְ רַב הוּנָא: אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ לְרַבִּי מֵאִיר, עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר הָתָם, אֶלָּא הֵיכָא דְּקָא מַדְכַּר שְׁמֵיהּ דְּפַת, אֲבָל הֵיכָא דְּלָא קָא מַדְכַּר שְׁמֵיהּ דְּפַת אֲפִילּוּ רַבִּי מֵאִיר מוֹדֶה.
וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לָךְ: אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ לְרַבִּי יוֹסֵי, עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי הָתָם אֶלָּא מִשּׁוּם דְּקָאָמַר בְּרָכָה דְּלָא תַּקִּינוּ רַבָּנַן, אֲבָל אָמַר ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״ דְּתַקִּינוּ רַבָּנַן, אֲפִילּוּ רַבִּי יוֹסֵי מוֹדֶה.
בִּנְיָמִין רָעֲיָא כְּרַךְ רִיפְתָּא, וַאֲמַר: ״בְּרִיךְ מָרֵיהּ דְּהַאי פִּיתָּא״. אָמַר רַב: יָצָא. וְהָאָמַר רַב: כׇּל בְּרָכָה שֶׁאֵין בָּהּ הַזְכָּרַת הַשֵּׁם אֵינָהּ בְּרָכָה! דְּאָמַר: ״בְּרִיךְ רַחֲמָנָא מָרֵיהּ דְּהַאי פִּיתָּא״.
וְהָא בָּעֵינַן שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת? מַאי ״יָצָא״ דְּקָאָמַר רַב — נָמֵי יָצָא יְדֵי בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה.
מַאי קָמַשְׁמַע לַן? אַף עַל גַּב דַּאֲמָרָהּ בִּלְשׁוֹן חוֹל.
תְּנֵינָא: וְאֵלּוּ נֶאֱמָרִים בְּכָל לְשׁוֹן: פָּרָשַׁת סוֹטָה, וִידּוּי מַעֲשֵׂר, קְרִיאַת שְׁמַע, וּתְפִלָּה, וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. אִצְטְרִיךְ: סָלְקָא דַעְתָּךְ אָמֵינָא, הָנֵי מִילֵּי דַּאֲמָרָהּ בִּלְשׁוֹן חוֹל כִּי הֵיכִי דְּתַקִּינוּ רַבָּנַן בִּלְשׁוֹן קֹדֶשׁ, אֲבָל לֹא אֲמָרָהּ בִּלְשׁוֹן חוֹל כִּי הֵיכִי דְּתַקִּינוּ רַבָּנַן בִּלְשׁוֹן קֹדֶשׁ, אֵימָא לָא. קָא מַשְׁמַע לַן.
גּוּפָא. אָמַר רַב: כׇּל בְּרָכָה שֶׁאֵין בָּהּ הַזְכָּרַת הַשֵּׁם — אֵינָהּ בְּרָכָה. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כׇּל בְּרָכָה שֶׁאֵין בָּהּ מַלְכוּת אֵינָהּ בְּרָכָה. אָמַר אַבָּיֵי: כְּווֹתֵיהּ דְּרַב מִסְתַּבְּרָא, דְּתַנְיָא: ״לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי״: לֹא עָבַרְתִּי — מִלְּבָרֶכְךָ, וְלֹא שָׁכָחְתִּי — מִלְּהַזְכִּיר שִׁמְךָ עָלָיו. וְאִילּוּ מַלְכוּת לָא קָתָנֵי.
וְרַבִּי יוֹחָנָן תָּנֵי: ״וְלֹא שָׁכָחְתִּי״ — מִלְּהַזְכִּיר שִׁמְךָ וּמַלְכוּתְךָ עָלָיו.
מַתְנִי׳ וְעַל דָּבָר שֶׁאֵין גִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ אוֹמֵר ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״. עַל הַחוֹמֶץ וְעַל הַנּוֹבְלוֹת וְעַל הַגּוֹבַאי, אוֹמֵר ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁהוּא מִין קְלָלָה אֵין מְבָרְכִין עָלָיו.
הָיוּ לְפָנָיו מִינִין הַרְבֵּה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶן מִין שִׁבְעָה — עָלָיו הוּא מְבָרֵךְ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מְבָרֵךְ עַל אֵיזֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: עַל דָּבָר שֶׁאֵין גִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ, כְּגוֹן בְּשַׂר בְּהֵמוֹת חַיּוֹת וְעוֹפוֹת וְדָגִים אוֹמֵר ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״. עַל הֶחָלָב וְעַל הַבֵּיצִים וְעַל הַגְּבִינָה אוֹמֵר ״שֶׁהַכֹּל״. עַל הַפַּת שֶׁעִפְּשָׁה, וְעַל הַיַּיִן שֶׁהִקְרִים, וְעַל הַתַּבְשִׁיל שֶׁעִבֵּר צוּרָתוֹ אוֹמֵר ״שֶׁהַכֹּל״. עַל הַמֶּלַח וְעַל הַזָּמִית וְעַל כְּמֵהִין וּפִטְרִיּוֹת אוֹמֵר ״שֶׁהַכֹּל״. לְמֵימְרָא דִּכְמֵהִין וּפִטְרִיּוֹת לָאו גִּדּוּלֵי קַרְקַע נִינְהוּ? וְהָתַנְיָא הַנּוֹדֵר מִפֵּירוֹת הָאָרֶץ — אָסוּר בְּפֵירוֹת הָאָרֶץ, וּמוּתָּר בִּכְמֵהִין וּפִטְרִיּוֹת, וְאִם אָמַר ״כׇּל גִּדּוּלֵי קַרְקַע עָלַי״ — אָסוּר אַף בִּכְמֵהִין וּפִטְרִיּוֹת.
אָמַר אַבָּיֵי: מִירְבָּא רָבוּ מֵאַרְעָא, מֵינָק לָא יָנְקִי מֵאַרְעָא.
וְהָא ״עַל דָּבָר שֶׁאֵין גִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ״ קָתָנֵי! תְּנִי: עַל דָּבָר שֶׁאֵין יוֹנֵק מִן הָאָרֶץ.
וְעַל הַנּוֹבְלוֹת: מַאי נוֹבְלוֹת? רַבִּי זֵירָא וְרַבִּי אִילְעָא. חַד אָמַר: בּוּשְׁלֵי כַמְרָא. וְחַד אָמַר: תַּמְרֵי דְזִיקָא.
תְּנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁהוּא מִין קְלָלָה אֵין מְבָרְכִין עָלָיו. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר בּוּשְׁלֵי כַמְרָא, הַיְינוּ דְּקָרֵי לֵיהּ ״מִין קְלָלָה״, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר תַּמְרֵי דְזִיקָא — מַאי מִין קְלָלָה?
אַשְּׁאָרָא.
אִיכָּא דְּאָמְרִי: בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר בּוּשְׁלֵי כַמְרָא, הַיְינוּ דִּמְבָרְכִינַן עֲלַיְיהוּ ״שֶׁהַכֹּל״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר תַּמְרֵי דְזִיקָא, ״שֶׁהַכֹּל״?! ״בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״ מִבְּעֵי לֵיהּ לְבָרוֹכֵי!
אֶלָּא, בְּנוֹבְלוֹת סְתָמָא כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּבוּשְׁלֵי כַמְרָא נִינְהוּ. כִּי פְּלִיגִי בְּנוֹבְלוֹת תְּמָרָה. דִּתְנַן: הַקַּלִּין שֶׁבַּדְּמַאי: הַשִּׁיתִין, וְהָרִימִּין, וְהָעוּזְרָדִין, בְּנוֹת שׁוּחַ, וּבְנוֹת שִׁקְמָה, וְגוּפְנִין, וְנִצְפָּה, וְנוֹבְלוֹת תְּמָרָה.
שִׁיתִין, אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִין תְּאֵנִים. רִימִּין — כַּנְדֵי. הָעוּזְרָדִין — טוּלְשֵׁי. בְּנוֹת שׁוּחַ, אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תְּאֵינֵי חִיוָּרָתָא. בְּנוֹת שִׁקְמָה, אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דּוּבְלֵי. גּוּפְנִין — שִׁילְהֵי גּוּפְנֵי. נִצְפָּה — פִּרְחָה. נוֹבְלוֹת תְּמָרָה — רַבִּי אִילְעָא וְרַבִּי זֵירָא, חַד אָמַר: בּוּשְׁלֵי כַמְרָא, וְחַד אָמַר: תַּמְרֵי דְזִיקָא.
בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר בּוּשְׁלֵי כַמְרָא — הַיְינוּ דְּקָתָנֵי הַקַּלִּין שֶׁבַּדְּמַאי סְפֵיקָן הוּא דְּפָטוּר, הָא וַדָּאָן — חַיָּיב. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר תַּמְרֵי דְזִיקָא — וַדָּאָן חַיָּיב?! הֶפְקֵרָא נִינְהוּ!
הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — שֶׁעֲשָׂאָן גּוֹרֶן. דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה שֶׁעֲשָׂאָן גּוֹרֶן — הוּקְבְּעוּ לְמַעֲשֵׂר.
אִיכָּא דְּאָמְרִי:William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.