Berakhot 4 — Midnight, humility and the joining of redemption to prayerחצות, ענווה וסמיכת גאולה לתפילה

The daf completes the identification: Benayahu is the Sanhedrin, Evyatar the Urim and Tummim, and the Kereti and Peleti are those who “cut” their words and are “wondrous” in them. Rav Yitzḥak bar Adda finds David’s harp in “awake, my glory; awake, harp and lyre; I will wake the dawn.” Rabbi Zeira says Moses and David both knew midnight exactly: David used the harp only to wake from sleep, and Moses said “about midnight” lest Pharaoh’s astrologers err and call him a liar, since one should teach the tongue to say “I do not know.”

הדף משלים את הזיהוי: בניהו בן יהוידע זה סנהדרין, אביתר אלו אורים ותומים, וכרתי ופלתי הם שכורתים דבריהם ושמופלאים בדבריהם. רב יצחק בר אדא מוצא את כינורו של דוד ב"עורה כבודי, עורה הנבל וכינור, אעירה שחר". רבי זירא אומר שמשה ודוד שניהם ידעו את חצות בדיוק: דוד השתמש בכינור רק כדי להתעורר משנתו, ומשה אמר "כחצות" שמא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא, שהרי למד לשונך לומר איני יודע.

Rav Ashi gives another reading: Moses spoke at midnight of the thirteenth night of Nisan and said, “tomorrow at about this time, midnight, I will go out.” “About” refers to the comparison with the present hour, not to uncertainty. Later commentators connect “teach your tongue to say I do not know” with honesty about the limits of one’s knowledge.

רב אשי נותן קריאה אחרת: משה עמד בפלגא דליליא של שלושה עשר בניסן ואמר: למחר כחצות הלילה כי האידנא אני יוצא. "כחצות" מתייחס להשוואה לשעה הנוכחית, ולא לספק. מפרשים מאוחרים מקשרים את "למד לשונך לומר איני יודע" ליושר בנוגע לגבולות הידיעה.

Levi and Rabbi Yitzḥak explain David’s claim. One says: all the kings of east and west sleep until the third hour, while I rise at midnight to thank You. The other says: they sit in their glory, while my hands are soiled with blood, fetal tissue and placentas to declare women pure for their husbands, and in all I do I consult Mefiboshet my teacher, asking whether I judged, convicted, acquitted and declared pure and impure correctly, and I am not ashamed. David’s piety is his labor and his willingness to be corrected.

לוי ורבי יצחק מסבירים את טענתו של דוד. אחד אומר: כל מלכי מזרח ומערב ישנים עד שלוש שעות, ואני חצות לילה אקום להודות לך. השני אומר: הם יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני ידי מלוכלכות בדם, בשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה, ובכל מה שאני עושה אני נמלך במפיבושת רבי, ואומר לו: מפיבושת רבי, יפה דנתי, יפה חייבתי, יפה זיכיתי, יפה טיהרתי, יפה טימאתי, ולא בושתי. חסידותו של דוד היא עמלו ונכונותו לקבל תיקון.

A baraita says his name was not Mefiboshet but Ish-boshet; he was called Mefiboshet because he shamed David in halakha, and therefore David merited Kilav. Rabbi Yoḥanan says Kilav’s name was Daniel, and he was called Kilav because he put Mefiboshet to shame in halakha, of whom Solomon said “my son, if your heart is wise, my heart too will rejoice.” Later authorities ask how David could address his teacher by name, offering several answers; the daf focuses on the humility of being corrected.

ברייתא אומרת שלא מפיבושת שמו אלא איש בושת שמו, ולמה נקרא מפיבושת? שהיה מבייש פני דוד בהלכה, ולפיכך זכה דוד ויצא ממנו כלאב. רבי יוחנן אומר שלא כלאב שמו אלא דניאל, ולמה נקרא כלאב? שהיה מכלים פני מפיבושת בהלכה, ועליו אמר שלמה "בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני". פוסקים מאוחרים שואלים כיצד קרא דוד לרבו בשמו, ומציעים כמה תשובות; הדף מתמקד בענווה של מי שמקבל תיקון.

Did David call himself a ḥasid? Yet the dotted word “lulei” in “had I not believed to see the goodness of the Lord” shows his doubt whether he had a share among the righteous: he feared that sin might intervene. Rabbi Yaakov bar Idi compares Jacob, promised protection yet afraid of Esau, for the same reason. A baraita reads “until Your people pass over” twice: Israel deserved a miracle in Ezra’s day like that of Joshua, but sin intervened.

האם קרא דוד לעצמו חסיד? והרי "לולא האמנתי לראות בטוב ה׳" נקוד על "לולא", ומכאן שספק לו אם יש לו חלק בין הצדיקים: שמא יגרום החטא. רבי יעקב בר אידי משווה ליעקב, שהובטח לו "ושמרתיך" ובכל זאת "ויירא יעקב מאד", מאותו טעם. ברייתא קוראת "עד יעבור עמך" פעמיים: ראויים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון, אלא שגרם החטא.

Whose view do the Sages follow in saying “until midnight”? On the second side the Gemara answers: they hold like Rabban Gamliel, but said midnight to distance a person from transgression. A baraita describes it: one should not come from the field, eat a little, drink a little, sleep a little and then recite Shema, lest sleep overtake him for the whole night. Rather he enters the synagogue, reads or studies, recites Shema, prays, and then eats and blesses.

כמאן סבירא להו לחכמים, שאמרו עד חצות? בעמוד השני משיבה הגמרא: לעולם כרבן גמליאל סבירא להו, והא דקאמרי עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה. ברייתא מתארת זאת: שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואחר כך אקרא קריאת שמע, וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה. אלא נכנס לבית הכנסת, קורא או שונה, קורא קריאת שמע ומתפלל, ואחר כך אוכל פתו ומברך.

The baraita adds: whoever transgresses the words of the Sages is liable to death. Why say this here alone? Because sleep may overpower him, or to exclude the view that evening prayer is optional and teach that it is an obligation. The sharp language marks the seriousness of a fence designed for human weakness.

הברייתא מוסיפה: וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. מאי שנא הכא? איבעית אימא משום דאיכא אונס שינה, ואיבעית אימא לאפוקי ממאן דאמר תפילת ערבית רשות, קמשמע לן דחובה. הלשון החריפה מסמנת את חומרתו של סייג המיועד לחולשת האדם.

“He recites Shema and prays” supports Rabbi Yoḥanan: who is destined for the world to come? One who joins the blessing of redemption to the evening Amidah. Rabbi Yehoshua ben Levi says the prayers were set in the middle, between the two Shemas. Their dispute is from reason, whether the evening is a true redemption, or from the verse “when you lie down and when you rise”: Rabbi Yoḥanan compares lying down to rising, Shema then prayer; Rabbi Yehoshua ben Levi compares the bedtime Shema to the morning Shema near one’s bed.

"קורא קריאת שמע ומתפלל" מסייע לרבי יוחנן: איזהו בן העולם הבא? זה הסומך גאולה לתפילה של ערבית. רבי יהושע בן לוי אומר: תפילות באמצע תקנום. מחלוקתם היא בסברה, אם הגאולה מאורתא היא גאולה מעלייתא, או במקרא "בשכבך ובקומך": רבי יוחנן מקיש שכיבה לקימה, קריאת שמע ואחר כך תפילה; ורבי יהושע בן לוי מקיש קריאת שמע של שכיבה לקריאת שמע סמוך למיטתו.

Mar son of Ravina objects: in the evening one says two blessings after Shema, so Hashkiveinu intervenes between redemption and prayer. The answer: since the Rabbis instituted Hashkiveinu, it counts as an extended redemption, just as “Lord, open my lips” before the morning Amidah counts as an extended prayer. Later authorities discuss Hashkiveinu when evening prayer is said very late; the daf establishes its status as part of redemption.

מר בריה דרבינא מקשה: בערב מברך שתיים לפניה ושתיים לאחריה, ו"השכיבנו" מפסיק בין הגאולה לתפילה. התשובה: כיוון שתיקנו רבנן "השכיבנו", כגאולה אריכתא דמיא, כשם ש"ה׳ שפתי תפתח" לפני תפילת שחרית כתפילה אריכתא דמיא. פוסקים מאוחרים דנים ב"השכיבנו" כשתפילת ערבית נאמרת מאוחר מאוד; הדף קובע את מעמדו כחלק מן הגאולה.

Rabbi Elazar in Rabbi Avina’s name says whoever recites “a psalm of David” three times daily is assured of the world to come. Not only because it follows the alphabet, nor only because of “You open Your hand,” but because it has both. Rabbi Yoḥanan explains why there is no nun: it would recall “she has fallen,” the fall of Israel; in the West they read it as “she has fallen and will not fall again; rise, virgin of Israel,” and Rav Naḥman bar Yitzḥak says David restored it by divine spirit, “the Lord supports all who fall.”

רבי אלעזר בשם רבי אבינא אומר שכל האומר "תהלה לדוד" בכל יום שלוש פעמים, מובטח לו שהוא בן העולם הבא. לא משום שבא באלף בית בלבד, ולא משום "פותח את ידך" בלבד, אלא משום דאית ביה תרתי. רבי יוחנן מסביר מפני מה לא נאמר נו"ן באשרי: מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל, "נפלה לא תוסיף קום"; במערבא קוראים "נפלה ולא תוסיף לנפול עוד, קום בתולת ישראל", ורב נחמן בר יצחק אומר שאפילו הכי חזר דוד וסמכן ברוח הקודש, "סומך ה׳ לכל הנופלים".

Rabbi Elazar bar Avina says what is said of Michael is greater than of Gabriel: Michael reaches in one flight, Gabriel in two, Elijah in four, the Angel of Death in eight, and in a plague in one. Rabbi Yehoshua ben Levi says that even if one recited Shema in the synagogue, it is a mitzvah to recite it on one’s bed, as “speak in your hearts on your beds and be still,” and the discussion continues on the next daf.

רבי אלעזר בר אבינא אומר שגדול מה שנאמר במיכאל יותר ממה שנאמר בגבריאל: מיכאל באחת, גבריאל בשתיים, אליהו בארבע, מלאך המוות בשמונה, ובשעת המגפה באחת. רבי יהושע בן לוי אומר שאף על פי שקרא אדם קריאת שמע בבית הכנסת, מצווה לקרותו על מיטתו, שנאמר "אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה", והדיון נמשך בדף הבא.