How does the daf connect precise knowledge of time with humility, fear of sin and the structure of evening prayer?
כיצד מקשר הדף בין ידיעה מדויקת של הזמן לבין ענווה, יראת חטא ומבנה תפילת ערבית?
Who knew when midnight comes?מי ידע מתי חצות?
The daf completes the identification: Benayahu is the Sanhedrin, Evyatar the Urim and Tummim, and the Kereti and Peleti are those who “cut” their words and are “wondrous” in them. Rav Yitzḥak bar Adda finds David’s harp in “awake, my glory; awake, harp and lyre; I will wake the dawn.” Rabbi Zeira says Moses and David both knew midnight exactly: David used the harp only to wake from sleep, and Moses said “about midnight” lest Pharaoh’s astrologers err and call him a liar, since one should teach the tongue to say “I do not know.”
הדף משלים את הזיהוי: בניהו בן יהוידע זה סנהדרין, אביתר אלו אורים ותומים, וכרתי ופלתי הם שכורתים דבריהם ושמופלאים בדבריהם. רב יצחק בר אדא מוצא את כינורו של דוד ב"עורה כבודי, עורה הנבל וכינור, אעירה שחר". רבי זירא אומר שמשה ודוד שניהם ידעו את חצות בדיוק: דוד השתמש בכינור רק כדי להתעורר משנתו, ומשה אמר "כחצות" שמא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא, שהרי למד לשונך לומר איני יודע.
Rav Ashi gives another reading: Moses spoke at midnight of the thirteenth night of Nisan and said, “tomorrow at about this time, midnight, I will go out.” “About” refers to the comparison with the present hour, not to uncertainty. Later commentators connect “teach your tongue to say I do not know” with honesty about the limits of one’s knowledge.
רב אשי נותן קריאה אחרת: משה עמד בפלגא דליליא של שלושה עשר בניסן ואמר: למחר כחצות הלילה כי האידנא אני יוצא. "כחצות" מתייחס להשוואה לשעה הנוכחית, ולא לספק. מפרשים מאוחרים מקשרים את "למד לשונך לומר איני יודע" ליושר בנוגע לגבולות הידיעה.
“Guard my soul, for I am a ḥasid”"שמרה נפשי כי חסיד אני"
Levi and Rabbi Yitzḥak explain David’s claim. One says: all the kings of east and west sleep until the third hour, while I rise at midnight to thank You. The other says: they sit in their glory, while my hands are soiled with blood, fetal tissue and placentas to declare women pure for their husbands, and in all I do I consult Mefiboshet my teacher, asking whether I judged, convicted, acquitted and declared pure and impure correctly, and I am not ashamed. David’s piety is his labor and his willingness to be corrected.
לוי ורבי יצחק מסבירים את טענתו של דוד. אחד אומר: כל מלכי מזרח ומערב ישנים עד שלוש שעות, ואני חצות לילה אקום להודות לך. השני אומר: הם יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני ידי מלוכלכות בדם, בשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה, ובכל מה שאני עושה אני נמלך במפיבושת רבי, ואומר לו: מפיבושת רבי, יפה דנתי, יפה חייבתי, יפה זיכיתי, יפה טיהרתי, יפה טימאתי, ולא בושתי. חסידותו של דוד היא עמלו ונכונותו לקבל תיקון.
A baraita says his name was not Mefiboshet but Ish-boshet; he was called Mefiboshet because he shamed David in halakha, and therefore David merited Kilav. Rabbi Yoḥanan says Kilav’s name was Daniel, and he was called Kilav because he put Mefiboshet to shame in halakha, of whom Solomon said “my son, if your heart is wise, my heart too will rejoice.” Later authorities ask how David could address his teacher by name, offering several answers; the daf focuses on the humility of being corrected.
ברייתא אומרת שלא מפיבושת שמו אלא איש בושת שמו, ולמה נקרא מפיבושת? שהיה מבייש פני דוד בהלכה, ולפיכך זכה דוד ויצא ממנו כלאב. רבי יוחנן אומר שלא כלאב שמו אלא דניאל, ולמה נקרא כלאב? שהיה מכלים פני מפיבושת בהלכה, ועליו אמר שלמה "בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני". פוסקים מאוחרים שואלים כיצד קרא דוד לרבו בשמו, ומציעים כמה תשובות; הדף מתמקד בענווה של מי שמקבל תיקון.
Lest sin interveneשמא יגרום החטא
Did David call himself a ḥasid? Yet the dotted word “lulei” in “had I not believed to see the goodness of the Lord” shows his doubt whether he had a share among the righteous: he feared that sin might intervene. Rabbi Yaakov bar Idi compares Jacob, promised protection yet afraid of Esau, for the same reason. A baraita reads “until Your people pass over” twice: Israel deserved a miracle in Ezra’s day like that of Joshua, but sin intervened.
האם קרא דוד לעצמו חסיד? והרי "לולא האמנתי לראות בטוב ה׳" נקוד על "לולא", ומכאן שספק לו אם יש לו חלק בין הצדיקים: שמא יגרום החטא. רבי יעקב בר אידי משווה ליעקב, שהובטח לו "ושמרתיך" ובכל זאת "ויירא יעקב מאד", מאותו טעם. ברייתא קוראת "עד יעבור עמך" פעמיים: ראויים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון, אלא שגרם החטא.
The Sages’ fenceסייג החכמים
Whose view do the Sages follow in saying “until midnight”? On the second side the Gemara answers: they hold like Rabban Gamliel, but said midnight to distance a person from transgression. A baraita describes it: one should not come from the field, eat a little, drink a little, sleep a little and then recite Shema, lest sleep overtake him for the whole night. Rather he enters the synagogue, reads or studies, recites Shema, prays, and then eats and blesses.
כמאן סבירא להו לחכמים, שאמרו עד חצות? בעמוד השני משיבה הגמרא: לעולם כרבן גמליאל סבירא להו, והא דקאמרי עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה. ברייתא מתארת זאת: שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואחר כך אקרא קריאת שמע, וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה. אלא נכנס לבית הכנסת, קורא או שונה, קורא קריאת שמע ומתפלל, ואחר כך אוכל פתו ומברך.
The baraita adds: whoever transgresses the words of the Sages is liable to death. Why say this here alone? Because sleep may overpower him, or to exclude the view that evening prayer is optional and teach that it is an obligation. The sharp language marks the seriousness of a fence designed for human weakness.
הברייתא מוסיפה: וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. מאי שנא הכא? איבעית אימא משום דאיכא אונס שינה, ואיבעית אימא לאפוקי ממאן דאמר תפילת ערבית רשות, קמשמע לן דחובה. הלשון החריפה מסמנת את חומרתו של סייג המיועד לחולשת האדם.
Joining redemption to prayerסמיכת גאולה לתפילה
“He recites Shema and prays” supports Rabbi Yoḥanan: who is destined for the world to come? One who joins the blessing of redemption to the evening Amidah. Rabbi Yehoshua ben Levi says the prayers were set in the middle, between the two Shemas. Their dispute is from reason, whether the evening is a true redemption, or from the verse “when you lie down and when you rise”: Rabbi Yoḥanan compares lying down to rising, Shema then prayer; Rabbi Yehoshua ben Levi compares the bedtime Shema to the morning Shema near one’s bed.
"קורא קריאת שמע ומתפלל" מסייע לרבי יוחנן: איזהו בן העולם הבא? זה הסומך גאולה לתפילה של ערבית. רבי יהושע בן לוי אומר: תפילות באמצע תקנום. מחלוקתם היא בסברה, אם הגאולה מאורתא היא גאולה מעלייתא, או במקרא "בשכבך ובקומך": רבי יוחנן מקיש שכיבה לקימה, קריאת שמע ואחר כך תפילה; ורבי יהושע בן לוי מקיש קריאת שמע של שכיבה לקריאת שמע סמוך למיטתו.
Mar son of Ravina objects: in the evening one says two blessings after Shema, so Hashkiveinu intervenes between redemption and prayer. The answer: since the Rabbis instituted Hashkiveinu, it counts as an extended redemption, just as “Lord, open my lips” before the morning Amidah counts as an extended prayer. Later authorities discuss Hashkiveinu when evening prayer is said very late; the daf establishes its status as part of redemption.
מר בריה דרבינא מקשה: בערב מברך שתיים לפניה ושתיים לאחריה, ו"השכיבנו" מפסיק בין הגאולה לתפילה. התשובה: כיוון שתיקנו רבנן "השכיבנו", כגאולה אריכתא דמיא, כשם ש"ה׳ שפתי תפתח" לפני תפילת שחרית כתפילה אריכתא דמיא. פוסקים מאוחרים דנים ב"השכיבנו" כשתפילת ערבית נאמרת מאוחר מאוד; הדף קובע את מעמדו כחלק מן הגאולה.
Ashrei, the angels and Shema at bedtime"תהלה לדוד", המלאכים וקריאת שמע על המיטה
Rabbi Elazar in Rabbi Avina’s name says whoever recites “a psalm of David” three times daily is assured of the world to come. Not only because it follows the alphabet, nor only because of “You open Your hand,” but because it has both. Rabbi Yoḥanan explains why there is no nun: it would recall “she has fallen,” the fall of Israel; in the West they read it as “she has fallen and will not fall again; rise, virgin of Israel,” and Rav Naḥman bar Yitzḥak says David restored it by divine spirit, “the Lord supports all who fall.”
רבי אלעזר בשם רבי אבינא אומר שכל האומר "תהלה לדוד" בכל יום שלוש פעמים, מובטח לו שהוא בן העולם הבא. לא משום שבא באלף בית בלבד, ולא משום "פותח את ידך" בלבד, אלא משום דאית ביה תרתי. רבי יוחנן מסביר מפני מה לא נאמר נו"ן באשרי: מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל, "נפלה לא תוסיף קום"; במערבא קוראים "נפלה ולא תוסיף לנפול עוד, קום בתולת ישראל", ורב נחמן בר יצחק אומר שאפילו הכי חזר דוד וסמכן ברוח הקודש, "סומך ה׳ לכל הנופלים".
Rabbi Elazar bar Avina says what is said of Michael is greater than of Gabriel: Michael reaches in one flight, Gabriel in two, Elijah in four, the Angel of Death in eight, and in a plague in one. Rabbi Yehoshua ben Levi says that even if one recited Shema in the synagogue, it is a mitzvah to recite it on one’s bed, as “speak in your hearts on your beds and be still,” and the discussion continues on the next daf.
רבי אלעזר בר אבינא אומר שגדול מה שנאמר במיכאל יותר ממה שנאמר בגבריאל: מיכאל באחת, גבריאל בשתיים, אליהו בארבע, מלאך המוות בשמונה, ובשעת המגפה באחת. רבי יהושע בן לוי אומר שאף על פי שקרא אדם קריאת שמע בבית הכנסת, מצווה לקרותו על מיטתו, שנאמר "אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה", והדיון נמשך בדף הבא.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why does Moses say “about midnight” although he knew the exact time?מדוע אמר משה "כחצות" אף שידע את הזמן המדויק?
- What makes David a ḥasid according to the second explanation?מה הופך את דוד לחסיד לפי ההסבר השני?
- How does the fear that “sin may intervene” temper the promises given to the righteous?כיצד מרכך החשש "שמא יגרום החטא" את ההבטחות שניתנו לצדיקים?
- What does the status of Hashkiveinu as an “extended redemption” solve?מה פותר מעמדו של "השכיבנו" כ"גאולה אריכתא"?
The source sheetדף המקורות
״בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע״ זֶה סַנְהֶדְרִין, ״וְאֶבְיָתָר״ אֵלּוּ אוּרִים וְתוּמִּים.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע עַל הַכְּרֵתִי וְעַל הַפְּלֵתִי״. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָם ״כְּרֵתִי״ וּ״פְלֵתִי״? ״כְּרֵתִי״ שֶׁכּוֹרְתִים דִּבְרֵיהֶם, ״פְּלֵתִי״ שֶׁמּוּפְלָאִים בְּדִבְרֵיהֶם. וְאַחַר כָּךְ ״שַׂר צָבָא לַמֶּלֶךְ יוֹאָב״.
אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַדָּא, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: מַאי קְרָא ״עוּרָה כְבוֹדִי עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר״.
רַבִּי זֵירָא אָמַר: מֹשֶׁה לְעוֹלָם הֲוָה יָדַע, וְדָוִד נָמֵי הֲוָה יָדַע.
וְכֵיוָן דְּדָוִד הֲוָה יָדַע, כִּנּוֹר לְמָה לֵיהּ? לְאִתְּעוֹרֵי מִשִּׁנְתֵּיהּ.
וְכֵיוָן דְּמֹשֶׁה הֲוָה יָדַע, לְמָה לֵיהּ לְמֵימַר ״כַּחֲצוֹת״? — מֹשֶׁה קָסָבַר: שֶׁמָּא יִטְעוּ אִצְטַגְנִינֵי פַּרְעֹה, וְיֹאמְרוּ ״מֹשֶׁה בַּדַּאי הוּא״. דְּאָמַר מָר: לַמֵּד לְשׁוֹנְךָ לוֹמַר ״אֵינִי יוֹדֵעַ״, שֶׁמָּא תִּתְבַּדֶּה וְתֵאָחֵז.
רַב אָשֵׁי אָמַר: בְּפַלְגָא אוּרְתָּא דִתְלֵיסַר נָגְהֵי אַרְבֵּסַר הֲוָה קָאֵי, וְהָכִי קָאָמַר מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לְמָחָר כַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה כִּי הָאִידָּנָא אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם.
״לְדָוִד, שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי״. לֵוִי וְרַבִּי יִצְחָק. חַד אָמַר: כָּךְ אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא חָסִיד אֲנִי? שֶׁכָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב יְשֵׁנִים עַד שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת, וַאֲנִי ״חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לְךָ״.
וְאִידַּךְ, כָּךְ אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא חָסִיד אֲנִי? שֶׁכָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב יוֹשְׁבִים אֲגוּדּוֹת אֲגוּדּוֹת בִּכְבוֹדָם, וַאֲנִי יָדַי מְלוּכְלָכוֹת בְּדָם וּבְשָׁפִיר וּבְשִׁלְיָא כְּדֵי לְטַהֵר אִשָּׁה לְבַעֲלָהּ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא כָּל מָה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה, אֲנִי נִמְלָךְ בִּמְפִיבֹשֶׁת רַבִּי, וְאוֹמֵר לוֹ: ״מְפִיבֹשֶׁת רַבִּי, יָפֶה דַּנְתִּי? יָפֶה חִייַּבְתִּי? יָפֶה זִכִּיתִי? יָפֶה טִהַרְתִּי? יָפֶה טִמֵּאתִי?״, וְלֹא בּוֹשְׁתִּי.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: מַאי קְרָא — ״וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ״.
תָּנָא: לֹא ״מְפִיבֹשֶׁת״ שְׁמוֹ, אֶלָּא ״אִישׁ בּשֶׁת״ שְׁמוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ מְפִיבֹשֶׁת? שֶׁהָיָה מְבַיֵּישׁ פְּנֵי דָּוִד בַּהֲלָכָה, לְפִיכָךְ זָכָה דָּוִד וְיָצָא מִמֶּנּוּ כִּלְאָב.
וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא ״כִּלְאָב״ שְׁמוֹ אֶלָּא ״דָּנִיאֵל״ שְׁמוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ ״כִּלְאָב״ — שֶׁהָיָה מַכְלִים פְּנֵי מְפִיבֹשֶׁת בַּהֲלָכָה.
וְעָלָיו אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ ״בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי״, וְאוֹמֵר: ״חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי וְאָשִׁיבָה חֹרְפִי דָבָר״.
וְדָוִד מִי קָרֵי לְנַפְשֵׁיהּ ״חָסִיד״? וְהָכְתִיב ״לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה׳ בְּאֶרֶץ חַיִּים״, וְתָנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי: לָמָּה נָקוּד עַל ״לוּלֵא״? — אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מוּבְטָח אֲנִי בְּךָ שֶׁאַתָּה מְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ אִם יֵשׁ לִי חֵלֶק בֵּינֵיהֶם אִם לָאו?!
שֶׁמָּא יִגְרוֹם הַחֵטְא.
כִּדְרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי, דְּרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי רָמֵי, כְּתִיב: ״וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכָל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ״, וּכְתִיב: ״וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד״ אָמַר: שֶׁמָּא יִגְרוֹם הַחֵטְא.
כִּדְתַנְיָא ״עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה׳, עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ״.
״עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה׳״ — זוֹ בִּיאָה רִאשׁוֹנָה, ״עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ״ — זוֹ בִּיאָה שְׁנִיָּה. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים: רְאוּיִם הָיוּ יִשְׂרָאֵל לֵיעָשׂוֹת לָהֶם נֵס בִּימֵי עֶזְרָא כְּדֶרֶךְ שֶׁנַּעֲשָׂה לָהֶם בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן. אֶלָּא שֶׁגָּרַם הַחֵטְא.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים עַד חֲצוֹת: חֲכָמִים כְּמַאן סְבִירָא לְהוּ, אִי כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סְבִירָא לְהוּ — לֵימְרוּ כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר.William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
וְאִי כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל סְבִירָא לְהוּ — לֵימְרוּ כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל.
לְעוֹלָם כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל סְבִירָא לְהוּ, וְהָא דְּקָא אָמְרִי ״עַד חֲצוֹת״, כְּדֵי לְהַרְחִיק אֶת הָאָדָם מִן הָעֲבֵירָה. כִּדְתַנְיָא, חֲכָמִים עָשׂוּ סְיָיג לְדִבְרֵיהֶם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם בָּא מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב, וְאוֹמֵר: ״אֵלֵךְ לְבֵיתִי וְאוֹכַל קִימְעָא וְאֶשְׁתֶּה קִימְעָא, וְאִישַׁן קִימְעָא, וְאַחַר כָּךְ אֶקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע וְאֶתְפַּלֵּל״, וְחוֹטַפְתּוֹ שֵׁינָה וְנִמְצָא יָשֵׁן כָּל הַלַּיְלָה. אֲבָל אָדָם בָּא מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב, נִכְנָס לְבֵית הַכְּנֶסֶת, אִם רָגִיל לִקְרוֹת — קוֹרֵא. וְאִם רָגִיל לִשְׁנוֹת — שׁוֹנֶה, וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּמִתְפַּלֵּל, וְאוֹכֵל פִּתּוֹ וּמְבָרֵךְ.
וְכָל הָעוֹבֵר עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים חַיָּיב מִיתָה.
מַאי שְׁנָא בְּכָל דּוּכְתָּא דְּלָא קָתָנֵי ״חַיָּיב מִיתָה״, וּמַאי שְׁנָא הָכָא דְּקָתָנֵי ״חַיָּיב מִיתָה״?
אִיבָּעֵית אֵימָא מִשּׁוּם דְּאִיכָּא אוֹנֶס שֵׁינָה. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְאַפּוֹקֵי מִמַּאן דְּאָמַר ״תְּפִלַּת עַרְבִית רְשׁוּת״, קָא מַשְׁמַע לָן דְּחוֹבָה.
אָמַר מָר, קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּמִתְפַּלֵּל. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵיזֶהוּ בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא — זֶה הַסּוֹמֵךְ גְּאוּלָּה לִתְפִלָּה שֶׁל עַרְבִית. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אוֹמֵר: תְּפִלּוֹת בָּאֶמְצַע תִּקְּנוּם.
בְּמַאי קָא מִפַּלְּגִי?
אִי בָּעֵית אֵימָא קְרָא, אִי בָּעֵית אֵימָא סְבָרָא.
אִי בָּעֵית אֵימָא סְבָרָא.
דְּרַבִּי יוֹחָנָן סָבַר גְּאוּלָּה מֵאוּרְתָּא נָמֵי הָוֵי, אֶלָּא גְּאוּלָּה מְעַלַּיְיתָא לָא הָוְיָא אֶלָּא עַד צַפְרָא. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי סָבַר כֵּיוָן דְּלָא הָוְיָא אֶלָּא מִצַּפְרָא — לָא הָוְיָא גְּאוּלָּה מְעַלַּיְיתָא.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא, וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ, דִּכְתִיב ״בְּשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ״.
רַבִּי יוֹחָנָן סָבַר: מַקִּישׁ שְׁכִיבָה לְקִימָה, מָה קִימָה — קְרִיאַת שְׁמַע וְאַחַר כָּךְ תְּפִלָּה, אַף שְׁכִיבָה נָמֵי — קְרִיאַת שְׁמַע וְאַחַר כָּךְ תְּפִלָּה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי סָבַר: מַקִּישׁ שְׁכִיבָה לְקִימָה: מָה קִימָה — קְרִיאַת שְׁמַע סָמוּךְ לְמִטָּתוֹ, אַף שְׁכִיבָה נָמֵי — קְרִיאַת שְׁמַע סָמוּךְ לְמִטָּתוֹ.
מֵתִיב מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא, בָּעֶרֶב מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ. וְאִי אָמְרַתְּ בָּעֵי לִסְמוֹךְ, הָא לָא קָא סָמֵךְ גְּאוּלָּה לִתְפִלָּה, דְּהָא בָּעֵי לְמֵימַר ״הַשְׁכִּיבֵנוּ״!
אָמְרִי: כֵּיוָן דְּתַקִּינוּ רַבָּנַן ״הַשְׁכִּיבֵנוּ״ — כִּגְאוּלָּה אֲרִיכְתָּא דָּמְיָא. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, שַׁחֲרִית הֵיכִי מָצֵי סָמֵיךְ? וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּתְּחִלָּה אוֹמֵר: ״ה׳ שְׂפָתַי תִּפְתָּח״, וּלְבַסּוֹף הוּא אוֹמֵר: ״יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי״.
אֶלָּא הָתָם כֵּיוָן דְּתַקִּינוּ רַבָּנַן לְמֵימַר ״ה׳ שְׂפָתַי תִּפְתָּח״ — כִּתְפִלָּה אֲרִיכְתָּא דָּמְיָא. הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּתַקִּינוּ רַבָּנַן לְמֵימַר ״הַשְׁכִּיבֵנוּ״ — כִּגְאוּלָּה אֲרִיכְתָּא דָּמְיָא.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר רַבִּי אֲבִינָא: כָּל הָאוֹמֵר ״תְּהִלָּה לְדָוִד״ בְּכָל יוֹם שָׁלֹשׁ פְּעָמִים — מוּבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא.
מַאי טַעְמָא?
אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּאָתְיָא בְּאָלֶף בֵּית, נֵימָא ״אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ״ דְּאָתְיָא בִּתְמָנְיָא אַפִּין.
אֶלָּא מִשּׁוּם דְּאִית בֵּיהּ ״פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ״, נֵימָא ״הַלֵּל הַגָּדוֹל״ דִּכְתִיב בֵּיהּ ״נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר״.
אֶלָּא מִשּׁוּם דְּאִית בֵּיהּ תַּרְתֵּי.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֱמַר נוּן בְּ״אַשְׁרֵי״ — מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַפַּלְתָּן שֶׁל שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: ״נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל״.
בְּמַעְרְבָא מְתָרְצִי לַהּ הָכִי: ״נָפְלָה וְלֹא תּוֹסִיף לִנְפּוֹל עוֹד, קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל״. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֲפִילּוּ הָכִי, חָזַר דָּוִד וּסְמָכָן בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר ״סוֹמֵךְ ה׳ לְכָל הַנֹּפְלִים״.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר אֲבִינָא: גָּדוֹל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּמִיכָאֵל יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּגַבְרִיאֵל, דְּאִילּוּ בְּמִיכָאֵל כְּתִיב: ״וַיָּעׇף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים״. וְאִילּוּ גַּבֵּי גַבְרִיאֵל כְּתִיב: ״וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל אֲשֶׁר רָאִיתִי בֶחָזוֹן בַּתְּחִלָּה מֻעָף בִּיעָף וְגוֹ׳״.
מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי ״אֶחָד״ מִיכָאֵל הוּא?
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַתְיָא ״אֶחָד״ ״אֶחָד״. כְּתִיב הָכָא ״וַיָּעׇף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים״, וּכְתִיב הָתָם: ״וְהִנֵּה מִיכָאֵל אֶחָד (מִן) הַשָּׂרִים הָרִאשׁוֹנִים בָּא לְעָזְרֵנִי״.
תָּנָא: מִיכָאֵל — בְּאַחַת, גַּבְרִיאֵל — בִּשְׁתַּיִם, אֵלִיָּהוּ — בְּאַרְבַּע, וּמַלְאַךְ הַמָּוֶת — בִּשְׁמֹנֶה. וּבִשְׁעַת הַמַּגֵּפָה, בְּאֶחָת.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אַף עַל פִּי שֶׁקָּרָא אָדָם קְרִיאַת שְׁמַע בְּבֵית הַכְּנֶסֶת — מִצְוָה לִקְרוֹתוֹ עַל מִטָּתוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מַאי קְרָא — ״רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל מִשְׁכַּבְכֶם וְדֹמּוּ סֶלָה״.
אָמַר רַב נַחְמָן:William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
