Berakhot 39 — Beloved, nourishing or wholeחביב, זיין או שלם

The question about Rabbi Yoḥanan’s salted olive is answered by defining the measure. The olive size required is not a large olive but a medium one, called agori, and the olive brought before Rabbi Yoḥanan was large, so even without its pit it remained a full measure. Rabbi Abahu adds that its real name is avruti or samrusi, and it is called agori because its oil is gathered inside it. A legal measure is fixed by a familiar object of middle size.

השאלה על הזית המליח של רבי יוחנן נענית בהגדרת השיעור. כזית שנאמר אינו זית גדול אלא בינוני, הנקרא אגורי, והזית שהביאו לפני רבי יוחנן היה גדול, ולכן גם לאחר שנטלו את גרעינו נשאר בו שיעור. רבי אבהו מוסיף ששמו האמיתי אברוטי, ויש אומרים סמרוסי, ונקרא אגורי משום ששמנו אגור בתוכו. שיעור הלכתי נקבע על פי חפץ מוכר בגודל בינוני.

Two students sat before Bar Kappara, and cabbage, Damascus plums and young birds were brought. One student was given permission to bless, jumped up and blessed on the birds, and his friend mocked him. Bar Kappara first said he was angry with the mocker, since the one who blessed simply seemed never to have tasted meat; then he said he was angry with the one who blessed, for if there is no wisdom here, there is age here. The teaching adds that neither of them completed the year.

שני תלמידים ישבו לפני בר קפרא, והביאו לפניו כרוב, דורמסקין ופרגיות. אחד מהם קיבל רשות לברך, קפץ ובירך על הפרגיות, וחברו לגלג עליו. בר קפרא אמר תחילה שהוא כועס על המלגלג, שהרי חברו דומה כמי שלא טעם טעם בשר מעולם; אחר כך אמר שהוא כועס על המברך, שאם חכמה אין כאן, זקנה יש כאן. התנא מוסיף ששניהם לא הוציאו שנתן.

The Gemara asks whether the students disagreed about cooked vegetables: the one who blessed held that both cooked cabbage and birds receive shehakol, so the beloved food comes first, while the mocker held cooked vegetables receive “fruit of the ground,” so the produce comes first. It answers that both may agree everything here is shehakol and disagree only about priority: one says the beloved food takes precedence, the other that cabbage does, because it nourishes. The story is read as a dispute about criteria, not about categories.

הגמרא שואלת אם התלמידים נחלקו בעניין שלקות: המברך סבר ששלקות ופרגיות מברכים עליהן "שהכל", ולכן החביב עדיף, והמלגלג סבר ששלקות "בורא פרי האדמה", ולכן הפרי עדיף. היא משיבה שייתכן ששניהם מודים שהכול כאן "שהכל", ונחלקו רק בקדימה: אחד אומר חביב עדיף, והשני אומר כרוב עדיף, משום שהוא זיין. המעשה נקרא כמחלוקת על אמות מידה, ולא על קטגוריות.

Rabbi Zeira recalls that in Rav Huna’s house they were taught that turnip heads cut into large pieces receive “fruit of the ground” and into small pieces shehakol; in Rav Yehuda’s house they learned that both receive “fruit of the ground,” and the fine cutting only sweetens the taste. Rav Ashi recalls a similar retraction in Rav Kahana’s house: a beet dish with little flour and a turnip dish with more flour both receive “fruit of the ground,” since the flour only binds the dish.

רבי זירא מספר שבבית רב הונא לימדו אותם שגרגלידי דלפתא שחתכו לפרוסות גדולות מברכים עליהן "בורא פרי האדמה", ולפרוסות קטנות "שהכל"; ובבית רב יהודה למדו ששתיהן "בורא פרי האדמה", והחיתוך הדק נועד רק להמתיק את טעמן. רב אשי מספר על חזרה דומה בבית רב כהנא: תבשיל של סלק שאין בו קמח הרבה ותבשיל של לפת שמרבים בו קמח, שניהם "בורא פרי האדמה", שהרי הקמח נועד לדבק בלבד.

Rav Ḥisda praises a beet dish as good for the heart and the eyes, and all the more for the intestines; Abaye adds, provided it sits on the stove and bubbles. Rav Pappa states that the water of beets, turnips and all cooked vegetables is like the vegetables themselves. He asks about dill water: is dill added to sweeten the taste or to remove a bad smell? A teaching about dill as terumah shows that once it has given its taste in the pot, it has no terumah status, so it is added for taste.

רב חסדא משבח תבשיל של תרדין כיפה ללב וטוב לעיניים, וכל שכן לבני מעיים; ואביי מוסיף: והוא דיתיב אבי תפי ועביד תוך תוך. רב פפא קובע שמי סלקא כסלקא, מי לפתא כלפתא, ומי כל השלקות ככל השלקות. הוא שואל על מיא דשיבתא: האם נותנים שבת כדי להמתיק את הטעם או כדי להעביר זוהמא? משנה על שבת של תרומה מראה שמשנתנה טעם בקדרה אין בה משום תרומה, ומכאן שהיא ניתנת להמתקת הטעם.

Rav Ḥiyya bar Ashi says crumbled bread in a bowl receives hamotzi, and the Gemara notes that this disagrees with Rabbi Ḥiyya, who says the blessing must end together with the bread, that is, as the loaf is still whole. Rava objects that even with a whole loaf, the blessing ends on a broken piece, and rules instead that one blesses and then breaks. On the second side the practices are recorded: the Nehardeans followed Rabbi Ḥiyya, and the Rabbis followed Rava.

רב חייא בר אשי אומר שפת צנומה בקערה מברכים עליה "המוציא", והגמרא מעירה שהדבר חולק על רבי חייא, האומר שצריך שתכלה ברכה עם הפת, כלומר בעוד הככר שלמה. רבא מקשה שגם בככר שלמה הברכה מסתיימת על פרוסה, ופוסק במקום זאת: מברך ואחר כך בוצע. בעמוד השני נמסרים המנהגים: נהרדעי עבדי כרבי חייא, ורבנן עבדי כרבא.

Ravina reports that his mother told him his father followed Rabbi Ḥiyya, while the Rabbis followed Rava, and the halakha is like Rava: one blesses and then breaks. A family memory sits beside a communal practice and a formal ruling. The Gemara records the variety and then decides, without denying that a respected household acted differently.

רבינא מספר שאמו אמרה לו שאביו נהג כרבי חייא, ורבנן נהגו כרבא, והלכה כרבא: מברך ואחר כך בוצע. זיכרון משפחתי עומד כאן לצד מנהג ציבורי ולצד פסק פורמלי. הגמרא מתעדת את הגיוון ואחר כך מכריעה, בלי להכחיש שבית מכובד נהג אחרת.

If pieces and whole loaves are served, Rav Huna says one blesses on the pieces and exempts the whole, while Rabbi Yoḥanan says the whole loaf is the choicest fulfillment of the mitzvah. Everyone agrees that a piece of wheat bread is preferred to a whole barley loaf. Rabbi Yirmeya bar Abba suggests a tannaitic parallel from terumah: a small whole onion or half of a large one. The Gemara limits the parallel: where a priest is present, all agree the more important item is preferred; they differ where no priest is present.

אם הביאו לפניהם פתיתין ושלמין, רב הונא אומר שמברך על הפתיתין ופוטר את השלמין, ורבי יוחנן אומר ששלמה מצווה מן המובחר. הכול מודים שפרוסה של חיטים עדיפה על שלמה מן השעורים. רבי ירמיה בר אבא מציע מקבילה תנאית מדיני תרומה: בצל קטן שלם או חצי בצל גדול. הגמרא מצמצמת את ההקבלה: היכא דאיכא כהן, כולי עלמא לא פליגי דחשוב עדיף; המחלוקת היא כשאין שם כהן.

Rav Naḥman bar Yitzḥak says a God-fearing person fulfills both views, and identifies him as Mar son of Ravina, who would place the piece inside the whole loaf and break. When a tanna recites this practice before Rav Naḥman bar Yitzḥak, he asks his name; the tanna answers Shalman, and Rav Naḥman replies that he is peace and his teaching is complete, for he has made peace among the students. The practical solution is praised as a way of honoring both positions.

רב נחמן בר יצחק אומר שירא שמים יוצא ידי שניהם, ומזהה אותו כמר בריה דרבינא, שהיה מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע. כשתנא שונה מנהג זה לפני רב נחמן בר יצחק, הוא שואל לשמו; התנא משיב "שלמן", ורב נחמן אומר לו: שלום אתה ושלמה משנתך, ששמת שלום בין התלמידים. הפתרון המעשי משובח כדרך לכבד את שתי השיטות.

Rav Pappa says all agree that on Pesaḥ one places the piece inside the whole and breaks, since the verse speaks of “bread of affliction.” Rabbi Abba says that on Shabbat one must break over two loaves, because of “double bread.” Rav Ashi saw Rav Kahana hold two and break one; Rabbi Zeira would break a piece large enough for the whole meal. To Ravina’s concern that this looks gluttonous, Rav Ashi answers that since he does not do so every day, it does not.

רב פפא אומר שהכול מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע, משום ש"לחם עוני" כתיב. רבי אבא אומר שבשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות, משום ש"לחם משנה" כתיב. רב אשי ראה את רב כהנא אוחז שתיים ובוצע אחת; רבי זירא היה בוצע פרוסה לכל הסעודה. לחששו של רבינא שהדבר נראה כרעבתנות, משיב רב אשי שכיוון שאינו עושה כן בכל יום, אין זה נראה כרעבתנות.

Rav Ami and Rav Asi, whenever they happened to have bread used for an eruv, would bless hamotzi over it, saying: since one mitzvah was done with it, let us do another. The daf ends with a principle of accumulating mitzvot on the same object. The choice of loaf is decided not only by size or quality, but also by the history of what has already been done with it.

רב אמי ורב אסי, כשנזדמנה להם פת של עירוב, היו מברכים עליה "המוציא", ואומרים: הואיל ונעשתה בה מצווה אחת, נעשה בה מצווה אחרת. הדף מסתיים בעיקרון של צבירת מצוות על אותו חפץ. בחירת הככר נקבעת לא רק לפי גודל או איכות, אלא גם לפי מה שכבר נעשה בה.