Berakhot 38 — Hamotzi, cooked vegetables and a reliable transmissionהמוציא, שלקות ומסירה נאמנה

The daf completes Rabbi Yehuda’s rule: dough made like thick cakes is liable to ḥallah, dough made like thin wafers is exempt. Abaye asks Rav Yosef what blessing one says over kuva de-ar’a, bread baked in the ground, and Rav Yosef answers that it is merely a dough and receives mezonot. Mar Zutra, however, made a meal of it and blessed hamotzi and the three blessings. Mar bar Rav Ashi adds that one can fulfill the obligation of matza with it, since it can be called “bread of affliction.”

הדף משלים את דינו של רבי יהודה: עשאן כעבין חייבין בחלה, כלמודין פטורין. אביי שואל את רב יוסף מה מברכים על כובא דארעא, לחם הנאפה בגומה באדמה, ורב יוסף משיב שאינו אלא גובלא בעלמא ומברכים עליו "מזונות". מר זוטרא, לעומת זאת, קבע סעודתו עליו ובירך "המוציא" ושלוש ברכות. מר בר רב אשי מוסיף שאדם יוצא בו ידי חובתו בפסח, שהרי "לחם עוני" קרינן ביה.

Mar bar Rav Ashi also says that date honey receives shehakol because it is merely an exudation, following the tanna who exempts one who uses date honey of terumah from the added fifth. A scholar asks Rava about tarima, and Rava does not grasp the question until Ravina lists possible meanings. Rava then cites Rav Asi: terumah dates may be made into tarima but not into beer. The halakha is that dates made into tarima receive “fruit of the tree,” since they keep their original identity.

מר בר רב אשי אומר עוד שעל דובשא דתמרי מברכים "שהכל", משום שאינו אלא זיעה בעלמא, כשיטת התנא שפוטר מחומש את מי שמשתמש בדבש תמרים של תרומה. אחד מן החכמים שואל את רבא על טרימא, ורבא אינו תופס את השאלה עד שרבינא מונה פירושים אפשריים. אז מביא רבא את דברי רב אסי: תמרים של תרומה מותר לעשות מהן טרימא ואסור לעשות מהן שכר. והלכה שתמרים שעשאן טרימא מברכים עליהן "בורא פרי העץ", משום שבמילתייהו קיימי כדמעיקרא.

On shetita, a drink of roasted flour, Rav says shehakol and Shmuel says mezonot. Rav Ḥisda harmonizes: a thick shetita is made for eating, a thin one for healing. Rav Yosef objects from a baraita that one may stir shetita and drink Egyptian zitom on Shabbat; if it were medicinal, how would that be allowed? Abaye answers that all foods may be eaten for healing on Shabbat, because the person intends to eat and the healing comes by itself.

על שתיתא, משקה של קמח קלוי, רב אומר "שהכל" ושמואל אומר "מזונות". רב חסדא מיישב: עבה לאכילה עבדי לה, רכה לרפואה. רב יוסף מקשה מברייתא שבוחשים את השתות בשבת ושותים זיתום המצרי; אם היא לרפואה, כיצד מותר? אביי משיב שכל האוכלים אוכל אדם לרפואה בשבת, משום שהאדם מתכוון לאכילה והרפואה באה ממילא.

The Gemara explains why Rav Ḥisda’s ruling was needed alongside the earlier one about oil. One might have thought that where the drink is prepared from the outset for healing, no blessing applies at all. The rule repeats what was said before: since he has benefit from it, he must bless. The same principle is restated for a new case, to show that it holds even when the medical purpose is primary.

הגמרא מסבירה מדוע נצרך דין זה לצד הדין הקודם על השמן. היה מקום לומר שכאשר המשקה מוכן מלכתחילה לרפואה, אין מברכים עליו כלל. הדין חוזר על מה שנאמר קודם: כיוון שיש לו הנאה ממנו, צריך לברך. אותו עיקרון נאמר שוב במקרה חדש, כדי להראות שהוא קיים גם כאשר מטרת הרפואה היא העיקר.

A baraita asks what one says over bread: the Sages say hamotzi and Rabbi Neḥemya says motzi. Rava explains that both agree motzi refers to the past, since God is called “who brought them out of Egypt.” They disagree about hamotzi: the Sages hold it too refers to the past, as in “who brought forth water from the rock,” while Rabbi Neḥemya holds it can mean the future, as in “who brings you out from under the burdens of Egypt.” The Sages read that verse as God promising a future act by which Israel will know who brought them out.

ברייתא שואלת מה אומרים על הפת: חכמים אומרים "המוציא", ורבי נחמיה אומר "מוציא". רבא מסביר שבלשון "מוציא" כולם מודים שמשמעה עבר, שנאמר "אל מוציאם ממצרים". המחלוקת היא על "המוציא": חכמים סוברים שגם זו משמעה עבר, כמו "המוציא לך מים מצור החלמיש", ורבי נחמיה סובר שמשמעה עתיד, כמו "המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים". חכמים קוראים את הפסוק האחרון כהבטחה של הקדוש ברוך הוא לעשות דבר שבו ידעו ישראל מי הוציאם.

Scholars praise the brother of Rabbi Shimon bar Rav Zevid to Rabbi Zeira as a great man expert in blessings. When he comes, he says motzi, and Rabbi Zeira is disappointed: had he said hamotzi, he would have taught the reason and that the law follows the Sages. On the second side the Gemara explains that he said motzi to remove himself from the dispute. Still, the halakha is hamotzi, following the Sages. Later commentators add a phonetic concern about the two mems, but the Gemara’s reasoning is grammatical and halakhic.

חכמים משבחים לפני רבי זירא את אחיו של רבי שמעון בר רב זביד כאדם גדול ובקי בברכות. כשהוא בא, הוא פותח ואומר "מוציא", ורבי זירא מתאכזב: אילו אמר "המוציא", היה משמיע את הטעם ושהלכה כרבנן. בעמוד השני מסבירה הגמרא שעשה כן כדי להוציא את עצמו מן המחלוקת. ובכל זאת, הלכה "המוציא לחם מן הארץ", כרבנן. מפרשים מאוחרים מוסיפים שיקול של הגייה בעניין שני המ"מים, אך נימוקה של הגמרא הוא לשוני והלכתי.

The mishnah places vegetables next to bread; just as bread is changed by fire, so are vegetables. Abaye, in Rabbanai’s transmission, concludes that cooked vegetables receive “fruit of the ground.” Rav Ḥisda expounds in Rav’s name that cooked vegetables receive “fruit of the ground,” while Ulla brings from the Land of Israel in Rabbi Yoḥanan’s name that they receive shehakol. Rav Ḥisda proposes his own rule: whatever is “fruit of the ground” raw becomes shehakol when cooked, and whatever is shehakol raw becomes “fruit of the ground” when cooked.

המשנה מעמידה ירקות דומיא דפת: כשם שפת נשתנתה על ידי האור, כך גם ירקות. אביי, במסירת רבנאי, מסיק ששלקות מברכים עליהן "בורא פרי האדמה". רב חסדא דורש בשם רב ששלקות מברכים עליהן "בורא פרי האדמה", ואילו עולא, היורד מארץ ישראל, אומר בשם רבי יוחנן שמברכים עליהן "שהכל". רב חסדא מציע כלל משלו: כל שתחילתו "בורא פרי האדמה", שלקו "שהכל"; וכל שתחילתו "שהכל", שלקו "בורא פרי האדמה".

The second half of the rule is easily illustrated by cabbage, beets and pumpkin, which improve with cooking; Rav Naḥman bar Yitzḥak supplies garlic and leeks for the first half. Rav Naḥman then reports in Shmuel’s name that cooked vegetables receive “fruit of the ground,” against Ulla, and suggests the matter is a tannaitic dispute about soaked wafers and cooked matza. The Gemara rejects the link: there the question is whether the taste of matza remains, while here even Rabbi Yose would agree.

את המחצית השנייה של הכלל קל להדגים בכרוב, בסלק ובדלעת, שמשתבחים בבישול; ורב נחמן בר יצחק מביא שום וכרתי למחצית הראשונה. אחר כך מוסר רב נחמן בשם שמואל ששלקות מברכים עליהן "בורא פרי האדמה", כנגד עולא, ומציע שהדבר שנוי במחלוקת תנאים על רקיק השרוי ועל מבושל. הגמרא דוחה את הקישור: שם השאלה היא אם נשאר טעם מצה, ואילו כאן אפילו רבי יוסי מודה.

Rabbi Ḥiyya bar Abba reports that Rabbi Yoḥanan said cooked vegetables receive “fruit of the ground,” and Rabbi Binyamin bar Yefet reports shehakol. Rav Naḥman bar Yitzḥak says Ulla fixed his error by following Rabbi Binyamin bar Yefet. Rabbi Zeira objects to comparing the two at all: Rabbi Ḥiyya bar Abba was precise and reviewed his learning before Rabbi Yoḥanan every thirty days, while Rabbi Binyamin bar Yefet did neither. The Gemara weighs transmitters, not only arguments.

רבי חייא בר אבא מוסר שרבי יוחנן אמר ששלקות מברכים עליהן "בורא פרי האדמה", ורבי בנימין בר יפת מוסר "שהכל". רב נחמן בר יצחק אומר שעולא קבע לשבשתיה כרבי בנימין בר יפת. רבי זירא תמה על עצם ההשוואה: רבי חייא בר אבא דייק וגמר שמעתא מרבי יוחנן רבו, וכל שלושים יום חזר על תלמודו לפניו, ורבי בנימין בר יפת לא עשה לא זה ולא זה. הגמרא שוקלת את המוסרים, ולא רק את הטיעונים.

Rabbi Zeira adds evidence from practice: Rabbi Yoḥanan ruled “fruit of the ground” on lupines cooked seven times and eaten for dessert. Rabbi Ḥiyya bar Abba also saw Rabbi Yoḥanan eat a salted olive and bless before and after; the after-blessing seems to fit only if the olive kept its status. The Gemara answers that the blessing after might have been borei nefashot. An objection from maror, which cannot be cooked, is answered by the need for the taste of maror there.

רבי זירא מוסיף ראיה ממעשה: על תורמוסא שבישלוהו שבע פעמים בקדרה ואכלוהו בקינוח סעודה, פסק רבי יוחנן "בורא פרי האדמה". רבי חייא בר אבא גם ראה את רבי יוחנן אוכל זית מליח ומברך תחילה וסוף; הברכה האחרונה נראית מתאימה רק אם הזית במילתיה קאי. הגמרא משיבה שהברכה שלבסוף אולי הייתה "בורא נפשות". הקושיה מן המרור, שאין יוצאים בו שלוק, נענית בכך ששם צריך טעם מרור.

The daf closes with Rabbi Yirmeya’s question to Rabbi Zeira: how could Rabbi Yoḥanan bless at all over a salted olive, once its pit has been removed and it is less than the minimum measure? The question about the measure of food opens the next daf. The salted olive thus serves twice, once as evidence about cooked food and once as a problem about quantity.

הדף מסתיים בשאלתו של רבי ירמיה לרבי זירא: כיצד בירך רבי יוחנן בכלל על זית מליח, לאחר שנטל את גרעינו והוא פחות מן השיעור? השאלה על שיעור האכילה פותחת את הדף הבא. הזית המליח משמש אפוא פעמיים: פעם כראיה לעניין מאכל מבושל, ופעם כקושיה לעניין שיעור.