Berakhot 37 — Rice, dates and the crumbs of breadאורז, כותבות ופירורי לחם

The daf completes the explanation of why Rav and Shmuel’s two formulations were both needed. “Whatever contains the five species” might suggest that rice and millet, in their own form, also receive mezonot; “whatever is of the five species” teaches that only the five grains receive mezonot, excluding rice and millet even when they stand on their own. One formula widens the rule to mixtures, the other limits it to particular grains.

הדף משלים את ההסבר מדוע נצרכו שני הניסוחים של רב ושמואל. "כל שיש בו מחמשת המינים" עשוי לרמוז שגם אורז ודוחן, כשהם בעינם, מברכים עליהם "מזונות"; "כל שהוא מחמשת המינים" מלמד שרק חמשת המינים מברכים עליהם "מזונות", ולהוציא אורז ודוחן אפילו כשהם בעינם. ניסוח אחד מרחיב את הדין לתערובת, והאחר מגביל אותו למינים מסוימים.

A baraita says rice bread and millet bread are blessed before and after “like a cooked dish,” which might mean mezonot. The Gemara reads the phrase precisely: “like a cooked dish” in that it takes a blessing before and after, but “not like a cooked dish” in the formulas, since here one says shehakol before and borei nefashot after. A single comparison is split into what it includes and what it does not.

ברייתא אומרת שפת אורז ופת דוחן מברך עליהם תחילה וסוף "כמעשה קדרה", ומשמע שמברכים "מזונות". הגמרא מדייקת את הלשון: "כמעשה קדרה" בכך שמברכים עליהם תחילה וסוף, "ולא כמעשה קדרה" בנוסח הברכות, שכאן אומרים "שהכל" תחילה ו"בורא נפשות" לבסוף. השוואה אחת מתפצלת למה שהיא כוללת ולמה שאינה כוללת.

Another baraita lists rice among cooked dishes, and the Gemara attributes it to Rabbi Yoḥanan ben Nuri, for whom rice is a grain, its leavened form carries karet, and it can serve as matza. Then a baraita about chewing grains rules that ground and cooked rice receives mezonot before and the single blessing of three after. It cannot be Rabbi Yoḥanan ben Nuri, who would require hamotzi and Birkat HaMazon, so it must be the Sages. The Gemara states it plainly: this is a refutation of Rav and Shmuel.

ברייתא אחרת מונה את האורז בין מעשי הקדרה, והגמרא מייחסת אותה לרבי יוחנן בן נורי, שלדעתו אורז מין דגן הוא, חייבים על חימוצו כרת, ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח. אחר כך מובאת ברייתא על הכוסס שפוסקת שאורז שטחנו, אפאו ובישלו מברכים עליו "בורא מיני מזונות" תחילה וברכה אחת מעין שלוש לבסוף. אי אפשר שזה רבי יוחנן בן נורי, שהיה מחייב "המוציא" ושלוש ברכות, ולכן זו שיטת רבנן. הגמרא אומרת זאת בפשטות: תיובתא דרב ושמואל, תיובתא.

The same baraita raises a smaller conflict: one who chews raw wheat says “fruit of the ground,” while another source says “who creates kinds of seeds.” The Gemara attributes the second formula to Rabbi Yehuda, who in the mishnah gives a specific formula for vegetables, and the first to the Sages. The refutation of a major ruling and the harmonization of a small detail stand side by side without either affecting the other.

אותה ברייתא מעוררת סתירה קטנה יותר: הכוסס את החיטה מברך "בורא פרי האדמה", ואילו מקור אחר אומר "בורא מיני זרעים". הגמרא מייחסת את הנוסח השני לרבי יהודה, שבמשנה נותן נוסח מיוחד לירקות, ואת הראשון לרבנן. התיובתא על פסק מרכזי והיישוב של פרט קטן עומדים זה לצד זה, ואינם משפיעים זה על זה.

Does cooked rice require a single after-blessing of three or nothing at all? Rav Sheshet answers with a dispute: for whatever is of the seven species, Rabban Gamliel requires the three blessings and the Sages one blessing summarizing three. A story illustrates it. In an upper room in Jericho dates were served, Rabban Gamliel gave Rabbi Akiva permission to bless, and Rabbi Akiva quickly said the single blessing. Rabban Gamliel asked how long he would put his head into disputes, and Rabbi Akiva answered that the teacher himself had taught them that between an individual and many, the law follows the many.

האם על אורז מבושל מברכים לבסוף ברכה אחת מעין שלוש או לא כלום? רב ששת משיב במחלוקת: כל שהוא משבעת המינים, רבן גמליאל אומר שלוש ברכות, וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלוש. מעשה ממחיש זאת. בעלייה ביריחו הביאו כותבות, ורבן גמליאל נתן רשות לרבי עקיבא לברך, ורבי עקיבא קפץ ובירך ברכה אחת מעין שלוש. רבן גמליאל שאל עד מתי הוא מכניס ראשו בין המחלוקת, ורבי עקיבא השיב שרבם עצמו לימדם: יחיד ורבים, הלכה כרבים.

Rabbi Yehuda reports in Rabban Gamliel’s name a fuller scale: what is of the seven species but not grain, or grain not made into bread, requires three blessings for Rabban Gamliel and one for the Sages; what is neither, such as rice or millet bread, requires one for Rabban Gamliel and nothing for the Sages. On the second side the Gemara shows that the earlier baraita cannot follow Rabban Gamliel, nor can it simply follow the Sages without contradiction. It keeps the Sages and emends the text: for rice, afterward one blesses nothing.

רבי יהודה מוסר משמו של רבן גמליאל סולם מלא יותר: מה שהוא משבעת המינים ואינו מין דגן, או מין דגן ולא עשאו פת, לרבן גמליאל שלוש ברכות ולחכמים ברכה אחת; מה שאינו לא זה ולא זה, כגון פת אורז ודוחן, לרבן גמליאל ברכה אחת מעין שלוש ולחכמים לא כלום. בעמוד השני מראה הגמרא שהברייתא הקודמת אינה יכולה להיות כרבן גמליאל, וגם לא כרבנן בלי סתירה. היא נשארת בשיטת רבנן ומתקנת את הנוסח: באורז, לבסוף אינו מברך עליו ולא כלום.

Rava first distinguishes two kinds of riheta, a flour-and-honey dish: the farmers’ kind, with much flour, receives mezonot, while the Meḥoza kind, with little flour, receives shehakol because the honey is primary. Then Rava retracts and says both receive mezonot, based on Rav and Shmuel’s rule that whatever contains the five species receives mezonot. Even after the refutation regarding rice, that part of their teaching remains the basis of a ruling.

רבא מבחין תחילה בין שני סוגי ריהטא, תבשיל של קמח ודבש: של חקלאי, שמרבים בו קמח, מברכים עליו "מזונות", ושל מחוזא, שאין מרבים בו קמח, מברכים עליו "שהכל" משום שהדבש עיקר. אחר כך חוזר בו רבא ואומר שעל שניהם מברכים "מזונות", על פי כללם של רב ושמואל שכל שיש בו מחמשת המינים מברכים עליו "מזונות". גם לאחר התיובתא לגבי אורז, חלק זה של משנתם נשאר יסוד לפסק.

Rav Yosef rules that ḥavitza with crumbs the size of an olive receives hamotzi and the three blessings; without such crumbs, mezonot and the single blessing. His proof is a baraita about one offering meal offerings in Jerusalem: he says sheheḥeyanu when offering them, hamotzi when eating them, and all were broken into olive-sized pieces. The source thus also places a sheheḥeyanu at the moment of offering, a detail later commentators discuss as to who exactly recites it.

רב יוסף פוסק שחביצא שיש בו פירורים כזית מברכים עליו תחילה "המוציא" ולבסוף שלוש ברכות; ושאין בו פירורים כזית, "מזונות" וברכה אחת מעין שלוש. ראייתו היא מברייתא על מי שעומד ומקריב מנחות בירושלים: הוא אומר "שהחיינו" בשעת ההקרבה, "המוציא" כשנוטלן לאוכלן, וכולן פותתן כזית. המקור ממקם אפוא גם "שהחיינו" ברגע ההקרבה, פרט שמפרשים מאוחרים דנים בו מי בדיוק מברך אותו.

Abaye challenges the proof from the school of Rabbi Yishmael, which crumbles the meal offering back into flour, and the Gemara struggles with possible answers about the measure of eating and about pieces from a large loaf. The practical conclusion comes from Rav Sheshet: ḥavitza receives hamotzi even without olive-sized crumbs. Rava adds a condition: as long as it still has the appearance of bread. The size of the pieces gives way to their recognizable form.

אביי מקשה על הראיה משיטת תנא דבי רבי ישמעאל, הפורך את המנחות עד שמחזירן לסלתן, והגמרא מתלבטת בתשובות אפשריות בעניין שיעור אכילה ובעניין פירורים הבאים מלחם גדול. המסקנה המעשית באה מרב ששת: חביצא אף על פי שאין בו פירורים כזית, מברך עליו "המוציא". רבא מוסיף תנאי: והוא שיש עליו תוריתא דנהמא. גודל הפירורים מפנה את מקומו לצורתם הניכרת.

The daf ends with doughs and ḥallah. One source says trokanin are liable, but Ravin reports in Rabbi Yoḥanan’s name that they are exempt; Abaye explains trokanin as bread baked in a pit in the ground. Abaye also says tarita is exempt, and three definitions are offered: a scalded dough, a bread of the Hindus, or bread made for kutaḥ. Rabbi Ḥiyya teaches that bread made for kutaḥ is exempt, and a contrary baraita is explained by Rabbi Yehuda’s rule that the way it is made shows its purpose. The discussion continues on the next daf.

הדף מסתיים בעיסות ובחלה. מקור אחד אומר שטרוקנין חייבין בחלה, אך רבין מוסר בשם רבי יוחנן שהם פטורים; אביי מסביר שטרוקנין הוא כובא דארעא, לחם הנאפה בגומה באדמה. אביי אומר גם שטריתא פטורה מן החלה, ומובאות שלוש הגדרות: עיסה חלוטה, לחם הודי, או לחם העשוי לכותח. רבי חייא שונה שלחם העשוי לכותח פטור מן החלה, וברייתא הסותרת מוסברת בכלל של רבי יהודה שמעשיו מוכיחים עליו. הדיון נמשך בדף הבא.