Is a food’s blessing determined by what it is botanically, by how it has been changed, or by what people grow it for?
האם ברכתו של מאכל נקבעת לפי מהותו הבוטנית, לפי השינוי שעבר, או לפי המטרה שלשמה בני אדם מגדלים אותו?
Oil as medicine and the benefit it givesשמן כרפואה וההנאה שבו
The daf continues the case of olive oil drunk with anigaron, a vegetable broth. If the broth is primary, the oil is secondary and needs no blessing of its own. The Gemara therefore places the case in someone with a sore throat, citing a baraita: on Shabbat he should not gargle with oil, but he may put much oil into anigaron and swallow it. In that case the oil is the point of the drink.
הדף ממשיך את המקרה של שמן זית הנשתה על ידי אניגרון, מרק ירקות. אם האניגרון עיקר, השמן טפל ואינו צריך ברכה משלו. לכן מעמידה הגמרא את המקרה בחושש בגרונו, ומביאה ברייתא: בשבת לא יערענו בשמן, אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע. במקרה כזה השמן הוא תכלית השתייה.
The Gemara asks why this needs to be said, and answers that one might have thought that since he intends healing he does not bless at all. The rule teaches that since he has benefit from it, he must bless. The criterion is benefit, not intention alone. Later halakhic discussion takes up foods and medicines that are unpleasant or harmful, but the daf states only this principle for oil taken in a drinkable form.
הגמרא שואלת מה החידוש בכך, ומשיבה שהיה מקום לומר שכיוון שהוא מתכוון לרפואה, לא יברך כלל. הדין מלמד שכיוון שיש לו הנאה ממנו, צריך לברך. אמת המידה היא ההנאה, ולא הכוונה לבדה. בדיון ההלכתי המאוחר עולות שאלות על מאכלים ותרופות שאינם ערבים או מזיקים, אך הדף קובע רק את העיקרון הזה לגבי שמן הנלקח בצורה ראויה לשתייה.
Wheat flour and barley flourקמח חיטים וקמח שעורים
On wheat flour Rav Yehuda says “fruit of the ground” and Rav Naḥman says “by whose word all things came to be.” Rava urges Rav Naḥman not to disagree, since Rabbi Yoḥanan and Shmuel hold that olive oil keeps its blessing although it changed. The Gemara distinguishes: oil has no further improvement, but flour has another improvement as bread. A transformed product that is still on the way to its best use may not keep the blessing of its raw state.
על קמחא דחיטי רב יהודה אומר "בורא פרי האדמה", ורב נחמן אומר "שהכל נהיה בדברו". רבא מבקש מרב נחמן שלא יחלוק, שהרי רבי יוחנן ושמואל סוברים ששמן זית שומר על ברכתו אף שהשתנה. הגמרא מבחינה: לשמן אין עילוי אחר, אבל לקמח יש עילוי אחר בפת. מוצר שהשתנה ועדיין נמצא בדרך לשימושו המעולה עשוי שלא לשמור על ברכת מצבו הגולמי.
Rav Zeira in Shmuel’s name says one blesses shehakol over akra ḥaya and barley flour, which might imply that wheat flour receives “fruit of the ground.” The Gemara answers that wheat flour also receives shehakol, and barley flour is mentioned because one might have thought that, being harmful to intestinal worms, it receives no blessing at all. Salt and brine, which people put in their mouths, already receive shehakol. Again, benefit obligates a blessing.
רב זירא בשם שמואל אומר שעל אקרא חייא ועל קמחא דשערי מברכים "שהכל", ומכאן היה אפשר להסיק שעל קמחא דחיטי מברכים "בורא פרי האדמה". הגמרא משיבה שגם על קמח חיטים מברכים "שהכל", וקמח שעורים נזכר משום שהיה מקום לומר שכיוון שהוא קשה לקוקיאני, לא יברך עליו כלל. מלח וזמית, שאדם נותן לפיו, כבר מברכים עליהם "שהכל". שוב, ההנאה היא שמחייבת ברכה.
Palm heart, radish and caper: what people plant forקורא, צנון וצלף: לשם מה נוטעים בני אדם
On kora, the edible heart of the palm, Rav Yehuda says “fruit of the ground” because it is produce, and Shmuel says shehakol because it will eventually harden. Shmuel himself tells Rav Yehuda that his view seems more reasonable, since radish also hardens and receives “fruit of the ground.” The Gemara rejects the comparison: people plant radish for the radish, but they do not plant palms for the kora.
על קורא, הלב הרך של הדקל, רב יהודה אומר "בורא פרי האדמה" משום שהוא פרי, ושמואל אומר "שהכל" הואיל וסופו להקשות. שמואל עצמו אומר לרב יהודה, "שיננא, כוותך מסתברא", שהרי צנון סופו להקשות ומברכים עליו "בורא פרי האדמה". הגמרא דוחה את ההשוואה: צנון נוטעים אנשים לשם הפוגלא, ודקל אין נוטעים לשם הקורא.
The criterion of planting is then challenged from the caper: people plant it for its fruit, yet the mishnah gives “fruit of the ground” for its leaves and shoots, and “fruit of the tree” for its aviyonot and kafrisin. Rav Naḥman bar Yitzḥak answers that people plant the caper for its shoots as well. The section closes with a ruling: although Shmuel praised Rav Yehuda, the halakha follows Shmuel. Praise for an argument does not decide the law.
קנה המידה של הנטיעה מוקשה אחר כך מן הצלף: נוטעים אותו לשם הפרח, ובכל זאת המשנה קובעת שעל העלים ועל התמרות מברכים "בורא פרי האדמה", ועל האביונות ועל הקפריסין "בורא פרי העץ". רב נחמן בר יצחק משיב שאת הצלף נוטעים אנשים גם לשם השותא. החלק מסתיים בפסק: אף על פי ששמואל שיבח את רב יהודה, הלכה כשמואל. שבח לטיעון אינו מכריע את ההלכה.
Orlah of the caper outside the Landערלת הצלף בחוץ לארץ
Rav Yehuda in Rav’s name rules that with a caper of orlah outside the Land, one throws away the aviyonot and eats the kafrisin. This follows Rabbi Akiva, who says only the aviyonot are tithed because they are the fruit. The Gemara asks why Rav did not simply say the halakha follows Rabbi Akiva, and explains the precision: the lenient view in the Land is followed outside it, and for orlah, which is Torah law in the Land, one might have imposed a decree abroad as well.
רב יהודה בשם רב פוסק שבצלף של ערלה בחוץ לארץ זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין. הדבר הולך כרבי עקיבא, הסובר שאין מתעשר אלא אביונות בלבד מפני שהן הפרי. הגמרא שואלת מדוע לא אמר רב בפשטות שהלכה כרבי עקיבא, ומסבירה את הדיוק: כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ, ולגבי ערלה, שבארץ היא מן התורה, היה מקום לגזור גם בחוץ לארץ.
Ravina finds Mar bar Rav Ashi throwing away the aviyonot and eating the kafrisin, and asks why he does not follow Beit Shammai, who are even more lenient. Beit Shammai treat the caper as a doubtful species: as a vegetable for kilayim and as a tree for orlah, stringent in both directions, and a doubtful orlah outside the Land is permitted. The answer is a principle of authority: Rabbi Akiva against Rabbi Eliezer is followed, but Beit Shammai against Beit Hillel is not a mishnah at all.
רבינא מוצא את מר בר רב אשי זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין, ושואל אותו מדוע אינו נוהג כבית שמאי, המקילים עוד יותר. בית שמאי מספקים בצלף: לגבי כלאיים הוא כמין ירק, ולגבי ערלה כמין אילן, ומחמירים בשני הכיוונים; וספק ערלה בחוץ לארץ מותר. התשובה היא כלל של סמכות: רבי עקיבא במקום רבי אליעזר עושים כמותו, אבל בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה.
When is a part “a guard for the fruit”?מתי חלק הוא "שומר לפרי"?
The Gemara asks why the kafrisin are not forbidden anyway as a guard for the fruit, since the verse “its orlah with its fruit” includes what is secondary to the fruit. Rava first says a guard counts only if it remains both while attached and after picking; Abaye refutes him from the pomegranate’s blossom. Rava then says a guard counts if it is present when the fruit is completed; Rav Naḥman’s ruling on palm coverings is set aside as following Rabbi Yose, and Rav Shimi of Nehardea challenges that explanation.
הגמרא שואלת מדוע הקפריסין אינם אסורים בכל זאת כשומר לפרי, שהרי הפסוק "וערלתם ערלתו את פריו" מרבה את הטפל לפרי. רבא אומר תחילה ששומר נחשב רק אם הוא קיים גם במחובר וגם בתלוש; אביי מפריך אותו מן הנץ של הרימון. אחר כך אומר רבא ששומר נחשב אם הוא קיים בשעת גמר הפרי; פסקו של רב נחמן על מתחלי דערלה מוסבר כשיטת רבי יוסי, ורב שימי מנהרדעא מקשה על ההסבר הזה.
Rava’s final definition is functional: a guard is something without which the fruit dies when it is removed. An incident confirms it: when the pomegranate’s blossom was removed, the pomegranate dried up, but when the caper flower was removed, the caper survived. The bracketed conclusion rules like Mar bar Rav Ashi, and since the kafrisin are not fruit for orlah, they are not fruit for blessings either, so they receive “fruit of the ground.” One field of law decides the category in another.
הגדרתו האחרונה של רבא היא תפקודית: שומר הוא דבר שכאשר נוטלים אותו, הפרי מת. מעשה מאשר זאת: כשנטלו את הנץ של הרימון, יבש הרימון, וכשנטלו את פרח הצלף, נתקיים הצלף. המסקנה המובאת בסוגריים פוסקת כמר בר רב אשי, וכיוון שלגבי ערלה הקפריסין אינם פרי, גם לגבי ברכות אינם פרי, ומברכים עליהם "בורא פרי האדמה". תחום הלכתי אחד קובע את הקטגוריה בתחום אחר.
Pepper, ginger and porridgeפלפל, זנגביל ודייסא
On pepper Rav Sheshet says shehakol and Rava says no blessing at all, in line with his ruling that one who chews pepper or ginger on Yom Kippur is exempt. A baraita in Rabbi Meir’s name says pepper is subject to orlah, a tree whose wood and fruit taste alike, showing that the Land of Israel lacks nothing. The Gemara resolves the conflict by distinguishing fresh from dry pepper, and applies the same distinction when Maremar is asked about preserved ginger from India.
על פלפלי רב ששת אומר "שהכל", ורבא אומר לא כלום, בהתאם לפסקו שהכוסס פלפלי או זנגבילא ביום הכיפורים פטור. ברייתא בשם רבי מאיר אומרת שפלפלין חייבים בערלה, שהם עץ שטעם עצו ופריו שווה, וללמד שאין ארץ ישראל חסרה כלום. הגמרא מיישבת את הסתירה בהבחנה בין רטיבתא ליבשתא, ומחילה את אותה הבחנה כאשר שואלים את מרימר על ההמלתא הבאה מבית הנדואי.
On ḥavitz kedera and daysa, porridges made with grain, Rav Yehuda says shehakol because the honey is primary, and Rav Kahana says “who creates kinds of sustenance” because the flour is primary. Rav Yosef finds Rav Kahana more reasonable, because Rav and Shmuel both say that whatever contains one of the five grains receives mezonot. The Gemara then explains why both formulations of Rav and Shmuel were needed: “whatever is” could be limited to grain in its recognizable form, while “whatever contains” extends the rule to mixtures.
על חביץ קדרה ודייסא, תבשילים העשויים מדגן, רב יהודה אומר "שהכל" משום שהדבש עיקר, ורב כהנא אומר "בורא מיני מזונות" משום שהסולת עיקר. רב יוסף סובר שכרב כהנא מסתברא, שהרי רב ושמואל אומרים שניהם שכל שיש בו מחמשת המינים מברכים עליו "בורא מיני מזונות". הגמרא מסבירה אחר כך מדוע נצרכו שני הניסוחים של רב ושמואל: "כל שהוא" היה עשוי להצטמצם לדגן הניכר בעינו, ואילו "כל שיש בו" מרחיב את הדין גם לתערובת.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why is benefit, rather than intention, the decisive criterion for oil taken as medicine?מדוע ההנאה, ולא הכוונה, היא אמת המידה המכרעת לשמן הנלקח כרפואה?
- How does “what people plant it for” work as a criterion, and where does it meet resistance?כיצד פועל "לשם מה נוטעים אנשים" כאמת מידה, והיכן הוא נתקל בקושי?
- What does the principle “Beit Shammai in place of Beit Hillel is not a mishnah” prevent?מה מונע הכלל "בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה"?
- Why does the law of orlah settle the blessing over kafrisin?מדוע דין ערלה מכריע את הברכה על הקפריסין?
The source sheetדף המקורות
דְּכוּלְּהוּ שִׁלְקֵי.
אִם כֵּן, הָוֵה לֵיהּ אֲנִיגְרוֹן עִיקָּר וְשֶׁמֶן טָפֵל, וּתְנַן, זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁהוּא עִיקָּר וְעִמּוֹ טְפֵלָה, מְבָרֵךְ עַל הָעִיקָּר וּפוֹטֵר אֶת הַטְּפֵלָה!
הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — בְּחוֹשֵׁשׁ בִּגְרוֹנוֹ. דְּתַנְיָא: הַחוֹשֵׁשׁ בִּגְרוֹנוֹ לֹא יְעָרְעֶנּוּ בְּשֶׁמֶן תְּחִלָּה בְּשַׁבָּת, אֲבָל נוֹתֵן שֶׁמֶן הַרְבֵּה לְתוֹךְ אֲנִיגְרוֹן וּבוֹלֵעַ.
פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְתֵימָא: כֵּיוָן דְּלִרְפוּאָה קָא מְכַוֵּין לָא לְבָרֵיךְ עֲלֵיהּ כְּלָל, קָא מַשְׁמַע לַן כֵּיוָן דְּאִית לֵיהּ הֲנָאָה מִינֵּיהּ, בָּעֵי בָּרוֹכֵי.
קִמְחָא דְחִיטֵּי, רַב יְהוּדָה אָמַר: ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״, וְרַב נַחְמָן אָמַר: ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״.
אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: לָא תִּפְלוֹג עֲלֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה, דְּרַבִּי יוֹחָנָן וּשְׁמוּאֵל קָיְימִי כְּווֹתֵיהּ. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, וְכֵן אָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁמֶן זַיִת מְבָרְכִין עָלָיו ״בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״. אַלְמָא: אַף עַל גַּב דְּאִשְׁתַּנִּי — בְּמִלְּתֵיהּ קָאֵי. הָא נָמֵי, אַף עַל גַּב דְּאִשְׁתַּנִּי — בְּמִלְּתֵיהּ קָאֵי.
מִי דָּמֵי? הָתָם — לֵית לֵיהּ עִלּוּיָא אַחֲרִינָא, הָכָא — אִית לֵיהּ עִלּוּיָא אַחֲרִינָא בְּפַת.
וְכִי אִית לֵיהּ עִלּוּיָא אַחֲרִינָא לָא מְבָרְכִינַן עֲלֵיהּ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״ אֶלָּא ״שֶׁהַכֹּל״? וְהָא אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב מַתְנָא אָמַר שְׁמוּאֵל: אַקָּרָא חַיָּיא וְקִמְחָא דִשְׂעָרֵי מְבָרְכִינַן עֲלַיְיהוּ ״שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ״. מַאי לָאו דְּחִיטֵּי בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה!
לָא, דְּחִיטֵּי נָמֵי ״שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ״.
וְלַשְׁמְעִינַן דְּחִיטֵּי וְכׇל שֶׁכֵּן דִּשְׂעָרֵי!
אִי אַשְׁמְעִינַן דְּחִיטֵּי הֲוָה אָמֵינָא הָנֵי מִילֵּי דְּחִיטֵּי, אֲבָל דִּשְׂעָרֵי לָא לְבָרֵיךְ עֲלֵיהּ כְּלָל, קָא מַשְׁמַע לַן.
וּמִי גָּרַע מִמֶּלַח וְזָמִית, דִּתְנַן עַל הַמֶּלַח וְעַל הַזָּמִית אוֹמֵר ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״. אִצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַעְתָּךְ אָמֵינָא מֶלַח וְזָמִית עָבֵיד אִינָשׁ דְּשָׁדֵי לְפוּמֵּיהּ, אֲבָל קִמְחָא דִשְׂעָרֵי הוֹאִיל וְקָשֶׁה לְקוּקְיָאנֵי, לָא לְבָרֵיךְ עֲלֵיהּ כְּלָל, קָא מַשְׁמַע לַן כֵּיוָן דְּאִית לֵיהּ הֲנָאָה מִינֵּיהּ בָּעֵי בָּרוֹכֵי.
קוֹרָא, רַב יְהוּדָה אָמַר: ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״.
רַב יְהוּדָה אָמַר ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״, פֵּירָא הוּא. וּשְׁמוּאֵל אָמַר ״שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ״, הוֹאִיל וְסוֹפוֹ לְהַקְשׁוֹת.
אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, כְּווֹתָךְ מִסְתַּבְּרָא, דְּהָא צְנוֹן סוֹפוֹ לְהַקְשׁוֹת וּמְבָרְכִינַן עֲלֵיהּ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״. וְלָא הִיא: צְנוֹן נָטְעִי אִינָשֵׁי אַדַּעְתָּא דְפוּגְלָא, דִּקְלָא לָא נָטְעִי אִינָשֵׁי אַדַּעְתָּא דְקוֹרָא.
וְכׇל הֵיכָא דְּלָא נָטְעִי אִינָשֵׁי אַדַּעְתָּא דְּהָכִי לָא מְבָרְכִינַן עֲלֵיהּ? וַהֲרֵי צָלָף, דְּנָטְעִי אִינָשֵׁי אַדַּעְתָּא דְפִרְחָא, וּתְנַן: עַל מִינֵי נִצְפָּה, עַל הֶעָלִין וְעַל הַתְּמָרוֹת אוֹמֵר ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״, וְעַל הָאֲבִיּוֹנוֹת וְעַל הַקַּפְרֵיסִין אוֹמֵר ״בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״.
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: צָלָף נָטְעִי אִינָשֵׁי אַדַּעְתָּא דְשׁוּתָא, דִּקְלָא לָא נָטְעִי אִינָשֵׁי אַדַּעְתָּא דְקוֹרָא. וְאַף עַל גַּב דְּקַלְּסֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה, הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: צָלָף שֶׁל עׇרְלָה בְּחוּצָה לָאָרֶץ זוֹרֵק אֶת הָאֲבִיּוֹנוֹת וְאוֹכֵל אֶת הַקַּפְרֵיסִין. לְמֵימְרָא דַּאֲבִיּוֹנוֹת פֵּירֵי וְקַפְרֵיסִין לָאו פֵּירֵי? וּרְמִינְהוּ: עַל מִינֵי נִצְפָּה, עַל הֶעָלִים וְעַל הַתְּמָרוֹת אוֹמֵר ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״, וְעַל הָאֲבִיּוֹנוֹת וְעַל הַקַּפְרֵיסִין אוֹמֵר ״בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״!
הוּא דְּאָמַר כְּרַבִּי עֲקִיבָא. דִּתְנַן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: צָלָף מִתְעַשֵּׂר תְּמָרוֹת וַאֲבִיּוֹנוֹת וְקַפְרֵיסִין. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין מִתְעַשֵּׂר אֶלָּא אֲבִיּוֹנוֹת בִּלְבַד, מִפְּנֵי שֶׁהוּא פֶּרִי.
וְנֵימָא: ״הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא״! אִי אָמַר הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא, הֲוָה אָמֵינָא אֲפִילּוּ בָּאָרֶץ, קָא מַשְׁמַע לַן: כׇּל הַמֵּיקֵל בָּאָרֶץ — הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ, אֲבָל בָּאָרֶץ — לָא.
וְנֵימָא: ״הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא בְּחוּצָה לָאָרֶץ״, דְּכׇל הַמֵּיקֵל בָּאָרֶץ — הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ. אִי אָמַר הָכִי, הֲוָה אָמֵינָא הָנֵי מִילֵּי גַּבֵּי מַעְשַׂר אִילָן, דְּבָאָרֶץ גּוּפָא מִדְּרַבָּנַן, אֲבָל גַּבֵּי עׇרְלָה, דְּבָאָרֶץ מִדְּאוֹרָיְיתָא, אֵימָא בְּחוּצָה לָאָרֶץ נָמֵי נִגְזוֹר, קָא מַשְׁמַע לַן.
רָבִינָא אַשְׁכְּחֵיהּ לְמָר בַּר רַב אָשֵׁי דְּקָא זָרֵיק אֲבִיּוֹנוֹת וְקָאָכֵיל קַפְרֵיסִין. אֲמַר לֵיהּ: מַאי דַעְתָּךְ, כְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּמֵיקֵל? וְלֶעֱבֵיד מָר כְּבֵית שַׁמַּאי דִּמְקִילִּי טְפֵי! דִּתְנַן: צָלָף, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כִּלְאַיִם בַּכֶּרֶם. וּבֵית הַלֵּל אוֹמְרִים: אֵין כִּלְאַיִם בַּכֶּרֶם. אֵלּוּ וְאֵלּוּ מוֹדִים שֶׁחַיָּיב בְּעׇרְלָה.
הָא גוּפָא קַשְׁיָא: אָמְרַתְּ צָלָף בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים כִּלְאַיִם בַּכֶּרֶם, אַלְמָא מִין יָרָק הוּא, וַהֲדַר תָּנֵי: אֵלּוּ וְאֵלּוּ מוֹדִים שֶׁחַיָּיב בְּעׇרְלָה, אַלְמָא מִין אִילָן הוּא!
הָא לָא קַשְׁיָא: בֵּית שַׁמַּאי סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לְהוּ, וְעָבְדִי הָכָא לְחוּמְרָא וְהָכָא לְחוּמְרָא. מִכׇּל מָקוֹם, לְבֵית שַׁמַּאי הָוֵה לֵיהּ סָפֵק עׇרְלָה, וּתְנַן: סָפֵק עׇרְלָה — בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אָסוּר, וּבְסוּרְיָא מוּתָּר. וּבְחוּצָה לָאָרֶץ יוֹרֵדWilliam Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
וְלוֹקֵחַ — וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִרְאֶנּוּ לוֹקֵט.
רַבִּי עֲקִיבָא בִּמְקוֹם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר עָבְדִינַן כְּוָתֵיהּ, וּבֵית שַׁמַּאי בִּמְקוֹם בֵּית הִלֵּל — אֵינָהּ מִשְׁנָה.
וְתִיפּוֹק לֵיהּ דְּנַעֲשָׂה שׁוֹמֵר לַפְּרִי, וְרַחֲמָנָא אָמַר: ״וַעֲרַלְתֶּם עׇרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ״, אֶת הַטָּפֵל לְפִרְיוֹ, וּמַאי נִיהוּ — שׁוֹמֵר לַפְּרִי.
אָמַר רָבָא: הֵיכָא אָמְרִינַן דְּנַעֲשָׂה שׁוֹמֵר לַפְּרִי — הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ בֵּין בְּתָלוּשׁ בֵּין בִּמְחוּבָּר, הָכָא בִּמְחוּבָּר — אִיתֵיהּ, בְּתָלוּשׁ — לֵיתֵיהּ.
אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: פִּיטְמָא שֶׁל רִמּוֹן מִצְטָרֶפֶת, וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ אֵין מִצְטָרֵף. מִדְּקָאָמַר הַנֵּץ שֶׁלּוֹ אֵין מִצְטָרֵף, אַלְמָא דְּלָאו אוֹכֶל הוּא. וּתְנַן גַּבֵּי עׇרְלָה: קְלִיפֵּי רִמּוֹן וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ, קְלִיפֵּי אֱגוֹזִים וְהַגַּרְעִינִין חַיָּיבִין בְּעׇרְלָה.
אֶלָּא אָמַר רָבָא: הֵיכָא אָמְרִינַן דְּנַעֲשָׂה לְהוּ שׁוֹמֵר לְפֵירֵי — הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ בִּשְׁעַת גְּמַר פֵּירָא, הַאי קַפְרֵס לֵיתֵיהּ בִּשְׁעַת גְּמַר פֵּירָא.
אִינִי?! וְהָאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: הָנֵי מְתַחֲלֵי דְעׇרְלָה אֲסִירִי, הוֹאִיל וְנַעֲשׂוּ שׁוֹמֵר לְפֵירֵי. וְשׁוֹמֵר לְפֵירֵי אִימַּת הָוֵי — בְּכוּפְרָא, וְקָא קָרֵי לֵיהּ ״שׁוֹמֵר לְפֵירֵי״.
רַב נַחְמָן סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, דִּתְנַן רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: סְמָדַר אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא פֶּרִי. וּפְלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ.
מַתְקִיף לַהּ רַב שִׁימִי מִנְּהַרְדְּעָא: וּבִשְׁאָר אִילָנֵי מִי פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ? וְהָתְנַן: מֵאֵימָתַי אֵין קוֹצְצִין אֶת הָאִילָנוֹת בַּשְּׁבִיעִית — בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כׇּל הָאִילָנוֹת מִשֶּׁיּוֹצִיאוּ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הֶחָרוּבִין מִשֶּׁיְּשַׁרְשְׁרוּ, וְהַגְּפָנִים מִשֶּׁיְּגָרְעוּ, וְהַזֵּיתִים מִשֶּׁיָּנֵיצוּ, וּשְׁאָר כׇּל הָאִילָנוֹת מִשֶּׁיּוֹצִיאוּ.
וְאָמַר רַב אַסִּי: הוּא בּוֹסֶר, הוּא גֵּרוּעַ, הוּא פּוֹל הַלָּבָן. פּוֹל הַלָּבָן סָלְקָא דַעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא: שִׁיעוּרוֹ כְּפוֹל הַלָּבָן. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר בּוֹסֶר אִין, סְמָדַר לָא — רַבָּנַן, וְקָתָנֵי שְׁאָר כׇּל הָאִילָנוֹת — מִשֶּׁיּוֹצִיאוּ?
אֶלָּא אָמַר רָבָא: הֵיכָא אָמְרִינַן דְּהָוֵי שׁוֹמֵר לְפֵרֵי — הֵיכָא דְּכִי שָׁקְלַתְּ לֵיהּ לְשׁוֹמֵר מָיֵית פֵּירָא. הָכָא כִּי שָׁקְלַתְּ לֵיהּ — לָא מָיֵית פֵּירָא.
הֲוָה עוֹבָדָא וְשַׁקְלוּהּ לְנֵץ דְּרִמּוֹנָא, וִיבַשׁ רִמּוֹנָא, וְשַׁקְלוּהּ לְפִרְחָא דְבִיטִיתָא — וְאִיקַּיַּים בִּיטִיתָא.
(וְהִלְכְתָא כְּמָר בַּר רַב אָשֵׁי דְּזָרֵיק אֶת הָאֲבִיּוֹנוֹת וְאָכֵיל אֶת הַקַּפְרֵיסִין. וּמִדִּלְגַבֵּי עׇרְלָה לָאו פֵּירָא נִינְהוּ, לְגַבֵּי בְּרָכוֹת נָמֵי לָאו פֵּירָא נִינְהוּ, וְלָא מְבָרְכִינַן עֲלֵיהּ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״, אֶלָּא ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״.)
פִּלְפְּלֵי, רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: ״שֶׁהַכֹּל״, רָבָא אָמַר: לָא כְלוּם. וְאָזְדָא רָבָא לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רָבָא: כַּס פִּלְפְּלֵי בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי — פָּטוּר, כַּס זַנְגְּבִילָא בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי — פָּטוּר.
מֵיתִיבִי, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״וַעֲרַלְתֶּם עׇרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ״ אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁעֵץ מַאֲכָל הוּא? אֶלָּא מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״עֵץ מַאֲכָל״ — לְהָבִיא עֵץ שֶׁטַּעַם עֵצוֹ וּפִרְיוֹ שָׁוֶה, וְאֵיזֶהוּ? — זֶה הַפִּלְפְּלִין. לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַפִּלְפְּלִין חַיָּיבִין בְּעׇרְלָה, וּלְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חֲסֵרָה כְּלוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ״.
לָא קַשְׁיָא: הָא בְּרַטִּיבְתָּא, הָא בְּיַבִּשְׁתָּא.
אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְמָרִימָר: כַּס זַנְגְּבִילָא בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי פָּטוּר? וְהָא אָמַר רָבָא: הַאי הִמְלְתָא דְּאָתְיָא מִבֵּי הִנְדּוּאֵי — שַׁרְיָא, וּמְבָרְכִינַן עֲלַהּ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״. לָא קַשְׁיָא: הָא בְּרַטִּיבְתָּא, הָא בְּיַבִּשְׁתָּא.
חֲבִיץ קְדֵרָה וְכֵן דַּיְיסָא, רַב יְהוּדָה אָמַר: ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״. רַב כָּהֲנָא אָמַר: ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״. בְּדַיְיסָא גְּרֵידָא כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּ״בוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״. כִּי פְּלִיגִי בְּדַיְיסָא כְּעֵין חֲבִיץ קְדֵרָה, רַב יְהוּדָה אָמַר ״שֶׁהַכֹּל״, סָבַר דּוּבְשָׁא עִיקָּר. רַב כָּהֲנָא אָמַר ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״, סָבַר סְמִידָא עִיקָּר. אָמַר רַב יוֹסֵף: כְּוָתֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא מִסְתַּבְּרָא, דְּרַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין מְבָרְכִין עָלָיו ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״.
גּוּפָא: רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין מְבָרְכִין עָלָיו ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״. וְאִיתְּמַר נָמֵי, רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כֹּל שֶׁהוּא מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין מְבָרְכִין עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת.
וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן ״כֹּל שֶׁהוּא״ הֲוָה אָמֵינָא מִשּׁוּם דְּאִיתֵיהּ בְּעֵינֵיהּ, אֲבָל עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבוֹת — לָא.William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.