Berakhot 35 — The earth is the Lord’s: why one blesses before eatingלה׳ הארץ ומלואה: מדוע מברכים לפני האכילה

A new chapter opens with the question how one blesses over fruits. Fruits of the tree receive “who creates the fruit of the tree,” except wine, which receives “the fruit of the vine.” Fruits of the ground receive “the fruit of the ground,” except bread, which receives “who brings forth bread from the earth.” Vegetables also receive “the fruit of the ground,” while Rabbi Yehuda says “who creates kinds of herbs.” The mishnah gives categories and their exceptions without stating any reason.

פרק חדש נפתח בשאלה כיצד מברכים על הפירות. על פירות האילן אומרים "בורא פרי העץ", חוץ מן היין שעליו אומרים "בורא פרי הגפן". על פירות הארץ אומרים "בורא פרי האדמה", חוץ מן הפת שעליה אומרים "המוציא לחם מן הארץ". על הירקות אומרים גם כן "בורא פרי האדמה", ורבי יהודה אומר "בורא מיני דשאים". המשנה מביאה קטגוריות וחריגים בלי לנמק אותם.

The Gemara asks for the source and cites a baraita on the fourth-year fruit: “holy, hillulim to the Lord” teaches that it requires a blessing before and after, and from here Rabbi Akiva said a person may not taste anything before he blesses. At once the verse is claimed for other purposes: one hillul teaches that the fruit must be redeemed before it is eaten, and the other that only what requires song requires redemption, since song is said only over wine. The proof seems to have no free word left.

הגמרא שואלת מנין הדבר ומביאה ברייתא על נטע רבעי: "קודש הלולים לה׳" מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם, ומכאן אמר רבי עקיבא שאסור לאדם שיטעם כלום קודם שיברך. מיד נתבע הפסוק לצרכים אחרים: "הלול" אחד מלמד שיש לחלל את הפירות ואחר כך לאכלם, והשני שדבר הטעון שירה טעון חילול, שהרי אין אומרים שירה אלא על היין. נראה שלא נשארה בפסוק מילה פנויה.

The answer depends on a textual tradition. One sage taught “fourth-year planting” and another “fourth-year vineyard.” For the one who reads “vineyard,” Rabbi derives the vineyard limitation by gezerah shavah from “its produce” and “the produce of the vineyard,” so one hillul is freed for the blessing. Even then, the verse gives only a blessing after eating; the blessing before is added by a kal va-ḥomer: if one blesses when full, all the more so when hungry.

התשובה תלויה בנוסח הלימוד. חכם אחד שנה "נטע רבעי" ואחר שנה "כרם רבעי". למי ששונה "כרם", רבי לומד את ההגבלה לכרם בגזירה שווה מ"תבואתו" ו"תבואת הכרם", וכך מתפנה "הלול" אחד לברכה. גם אז הפסוק מלמד רק ברכה שלאחר האכילה; הברכה שלפני האכילה מתווספת בקל וחומר: כשהוא שבע מברך, כשהוא רעב לא כל שכן.

From the vineyard the Gemara tries to extend the rule to other kinds. Each comparison is refuted: the vineyard has the obligation of gleanings, standing grain has ḥallah, and the common feature of both has a link to the altar. Even the olive is drawn in through the “olive vineyard,” and Rav Pappa answers that it is called a vineyard only with its qualifier. A derivation from the seven species fails because they are subject to first fruits. Each attempt is made, tested and set aside.

מן הכרם מנסה הגמרא להרחיב את הדין לשאר מינים. כל השוואה נפרכת: בכרם יש חיוב עוללות, בקמה יש חיוב חלה, ולצד השווה שבהם יש צד מזבח. גם הזית נכנס לדיון דרך "כרם זית", ורב פפא משיב שכרם זית נקרא כרם רק בצירוף, ולא כרם סתם. לימוד משבעת המינים נכשל משום שהם חייבים בביכורים. כל ניסיון מוצע, נבדק ונדחה.

For the one who reads “planting,” the derivation covers whatever is planted, but not meat, eggs or fish. The Gemara therefore concludes that the matter rests on reason: it is forbidden for a person to benefit from this world without a blessing. After a long chain of verses, the final ground is a principle of reason. The derivations are not erased, but they no longer carry the full weight of the rule.

למי ששונה "נטע", הלימוד חל על כל דבר נטיעה, אך לא על בשר, ביצים ודגים. לכן מסיקה הגמרא שהדבר נשען על סברה: אסור לו לאדם שייהנה מן העולם הזה בלא ברכה. לאחר שרשרת ארוכה של פסוקים, היסוד האחרון הוא עיקרון של סברה. הדרשות אינן נמחקות, אך הן כבר אינן נושאות את כל משקלו של הדין.

A baraita states that whoever benefits from this world without a blessing has committed me’ilah, the misuse of consecrated property. When the baraita suggests going to a sage as a remedy, the Gemara asks what the sage can do after the fact. Rava rereads the advice: one should go to a sage beforehand and learn the blessings, so as not to come to me’ilah. The remedy becomes education before the act, not repair after it.

ברייתא קובעת שכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל, כלומר השתמש בהקדש. כאשר הברייתא מציעה כתקנה ללכת אצל חכם, שואלת הגמרא מה יכול החכם לעשות לאחר מעשה. רבא קורא מחדש את העצה: ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו ברכות, כדי שלא יבוא לידי מעילה. התקנה נעשית ללימוד שלפני המעשה, ולא לתיקון שאחריו.

Shmuel compares such a person to one who benefited from sacred things, citing “the earth and its fullness are the Lord’s.” Rabbi Levi points to another verse, which says the earth was given to human beings, and resolves the tension: one verse speaks before the blessing and the other after it. Rabbi Ḥanina bar Pappa goes further: such a person robs God and the Congregation of Israel, and is a companion of Jeroboam son of Nevat, who corrupted Israel before their Father in heaven.

שמואל משווה אדם כזה למי שנהנה מקודשי שמים, ומביא את הפסוק "לה׳ הארץ ומלואה". רבי לוי מצביע על פסוק אחר, שלפיו "הארץ נתן לבני אדם", ומיישב את המתח: פסוק אחד מדבר קודם ברכה והשני לאחר ברכה. רבי חנינא בר פפא מרחיק לכת: אדם כזה גוזל את הקדוש ברוך הוא ואת כנסת ישראל, והוא חבר לירבעם בן נבט, שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים.

Rabbi Ḥanina bar Pappa contrasts “I will take back My grain in its time” with “you shall gather your grain” and explains that one verse applies when Israel does God’s will and the other when it does not. A baraita then reads “you shall gather your grain” against “this book of the Torah shall not depart from your mouth.” Rabbi Yishmael says to conduct oneself with them in the way of the world, while Rabbi Shimon bar Yoḥai asks what will become of Torah if a person ploughs, sows and threshes in every season.

רבי חנינא בר פפא מעמיד "ולקחתי דגני בעתו" מול "ואספת דגנך" ומסביר שפסוק אחד חל בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, והשני בזמן שאינם עושים רצונו. ברייתא קוראת אחר כך את "ואספת דגנך" מול "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך". רבי ישמעאל אומר: הנהג בהם מנהג דרך ארץ; ורבי שמעון בן יוחי שואל: אם אדם חורש, זורע ודש בכל עונה, תורה מה תהא עליה?

For Rabbi Shimon bar Yoḥai, when Israel does God’s will its work is done by others, and only when it does not must it gather its own grain. Abaye observes that many acted like Rabbi Yishmael and succeeded, and like Rabbi Shimon bar Yoḥai and did not. Rava asks his students not to appear before him in Nisan and Tishrei, so that they will not be troubled about their food all year. Later codifiers discuss whose path is the norm, but the Gemara itself records the dispute, an observation and a practical request.

לדעת רבי שמעון בן יוחי, בזמן שישראל עושים רצונו של מקום מלאכתם נעשית על ידי אחרים, ורק כשאינם עושים רצונו הם אוספים את דגנם בעצמם. אביי מעיר שהרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם, כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידם. רבא מבקש מתלמידיו שלא יבואו לפניו בימי ניסן ותשרי, כדי שלא יהיו טרודים במזונותיהם כל השנה. פוסקים מאוחרים דנים איזו דרך היא הנורמה, אך הגמרא עצמה מוסרת מחלוקת, הערה ובקשה מעשית.

Rabbah bar bar Ḥana transmits two comparisons of earlier and later generations in the name of Rabbi Yehuda bar Ilai. The earlier ones made Torah fixed and work occasional, and both endured; the later ones reversed it, and neither endured. The earlier ones brought produce through the main entrance to make it liable to tithes, while the later ones brought it over roofs and through yards to exempt it. Rabbi Yannai holds that only seeing the house fixes the obligation, while Rabbi Yoḥanan says even a courtyard fixes it.

רבה בר בר חנה מוסר בשם רבי יהודה ברבי אלעאי שתי השוואות בין דורות ראשונים לאחרונים. הראשונים עשו תורתם קבע ומלאכתם עראי, וזו וזו נתקיימה בידם; האחרונים הפכו את הסדר, וזו וזו לא נתקיימה בידם. הראשונים הכניסו פירותיהם דרך טרקסמון כדי לחייבם במעשר, והאחרונים הכניסום דרך גגות וחצרות כדי לפטרם. רבי ינאי סובר שאין הטבל מתחייב עד שיראה פני הבית, ורבי יוחנן אומר שאפילו חצר קובעת.

The Gemara then returns to the mishnah’s exception for wine. If wine’s blessing changed because it was improved, olive oil is also improved, yet its blessing remains “fruit of the tree.” The Gemara explains that for oil no special formula is possible: “fruit of the olive” would describe the fruit itself, which is called an olive. When “fruit of the olive tree” is proposed, Mar Zutra offers a different reason: wine nourishes and oil does not.

אחר כך חוזרת הגמרא לחריג של היין שבמשנה. אם ברכת היין השתנתה משום שהשתנה לעילויא, הרי גם השמן השתנה לעילויא, ובכל זאת ברכתו נשארה "בורא פרי העץ". הגמרא מסבירה שבשמן אי אפשר בנוסח מיוחד: "בורא פרי הזית" יתאר את הפרי עצמו, שהוא הנקרא זית. כשמוצע "בורא פרי עץ זית", מר זוטרא מציע טעם אחר: חמרא זיין, משחא לא זיין.

Mar Zutra’s reason is tested from vows: one who vows not to eat food is permitted only water and salt, implying everything else, oil included, counts as food. The Gemara therefore refines: wine satisfies and oil does not. Rava’s practice of drinking wine on the eve of Pesach to whet his appetite raises another question, answered with a distinction: much wine opens the appetite, a little satisfies. Finally the verse about wine that gladdens and bread that sustains yields the conclusion that wine both sustains and gladdens.

טעמו של מר זוטרא נבדק מדיני נדרים: הנודר מן המזון מותר רק במים ובמלח, ומשמע שכל השאר, ובכלל זה שמן, נקרא מזון. לכן הגמרא מדייקת: חמרא סעיד, ומשחא לא סעיד. מנהגו של רבא לשתות יין בערב פסח כדי לגרור את לבו מעורר שאלה נוספת, והיא נענית בהבחנה: הרבה גורר, מעט סועד. לבסוף מן הפסוק "ויין ישמח לבב אנוש ולחם לבב אנוש יסעד" נלמד שביין יש שתיים: סועד ומשמח.

If wine sustains, why not recite the three blessings of Birkat HaMazon after it? Because people do not establish their meal on it. Rav Naḥman bar Yitzḥak asks what the law would be if someone did. Rava answers: when Elijah comes and tells us whether that counts as establishing a meal; for now, the person’s intention is set aside before that of all people. The general practice of people defines the category, not one individual’s choice.

אם היין סועד, מדוע אין מברכים אחריו שלוש ברכות של ברכת המזון? משום שאין בני אדם קובעים סעודתם עליו. רב נחמן בר יצחק שואל מה הדין אם אדם קבע עליו סעודה. רבא משיב: לכשיבוא אליהו ויאמר אם זו קביעות; לעת עתה בטלה דעתו אצל כל אדם. מנהגם הכללי של בני אדם מגדיר את הקטגוריה, ולא בחירתו של יחיד.

The Gemara returns to the ruling that olive oil receives “fruit of the tree” and asks what case is meant. Drinking oil alone harms the drinker, as shown by the law that one who drinks terumah oil pays the principal but not the added fifth. Eating it with bread makes the bread primary, and the mishnah’s rule exempts the secondary item. The Gemara therefore places the case in drinking oil with anigaron, a beet broth, and the explanation continues on the next daf.

הגמרא חוזרת לדין שעל שמן זית מברכים "בורא פרי העץ" ושואלת באיזה מקרה מדובר. שתיית שמן לבדו מזיקה לשותה, כפי שעולה מן הדין שהשותה שמן של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש. אכילתו עם פת עושה את הפת עיקר, ולפי כלל המשנה מברכים על העיקר ופוטרים את הטפל. לכן מעמידה הגמרא את המקרה בשותה שמן על ידי אניגרון, מי סלקא, וההסבר נמשך בדף הבא.