Berakhot 34 — The prayer leader, the bow and the fluent prayerשליח הציבור, הכריעה והתפילה השגורה

The daf opens with the end of a discussion from the previous page: there is no “familiarity” toward Heaven, and one who did not direct his mind from the outset is struck with a smith’s hammer until he does. Then the mishnah turns to a practical crisis. If the one passing before the ark errs, another takes his place, and at that moment he should not be a refuser. He begins from the start of the blessing in which the first leader went wrong.

הדף נפתח בסיום של דיון מן הדף הקודם: אין "חברותא" כלפי שמיא, ומי שלא כיוון את דעתו מתחילה מכים אותו במרזפתא של נפח עד שיכוון את דעתו. מיד אחר כך פונה המשנה למצב מעשי של משבר. אם העובר לפני התיבה טעה, אחר עובר תחתיו, ובאותה שעה לא יהא סרבן. הוא מתחיל מתחילת הברכה שבה טעה הראשון.

The mishnah adds a rule about the priestly blessing. The prayer leader does not answer amen after the kohanim, because the response may confuse him and he may lose his place. If he is the only kohen present, he does not raise his hands; but if he is confident that he can raise his hands and return to his prayer, he may. The concern throughout is the continuity of the communal prayer, not the status of the individual leader.

המשנה מוסיפה דין בעניין ברכת כהנים. העובר לפני התיבה אינו עונה אמן אחר הכהנים, מפני הטירוף, שמא תיטרף דעתו ולא ידע היכן עמד. אם אין שם כהן אלא הוא, לא ישא את כפיו; ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפילתו, רשאי. הדאגה לאורך כל הדין היא לרציפות התפילה של הציבור, ולא למעמדו של שליח הציבור כיחיד.

A baraita sharpens the first rule. Ordinarily the one invited to lead should refuse, but in measure: without refusal he is like a dish without salt, and with too much refusal he is like a dish burnt by salt. He refuses the first time, wavers the second time, and the third time stretches his legs and goes down. Another baraita lists three things that are hard in large quantity and good in small: leaven, salt and refusal. Later halakhic discussion asks how much hesitation is fitting when the invitation comes from different people, but the Gemara itself only gives this graded pattern.

ברייתא מחדדת את הדין הראשון. בדרך כלל מי שמזמינים אותו לעבור לפני התיבה צריך לסרב, אך במידה: אם אינו מסרב, דומה לתבשיל שאין בו מלח; ואם מסרב יותר מדי, דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח. בפעם הראשונה יסרב, בשנייה מהבהב, ובשלישית פושט את רגליו ויורד. ברייתא נוספת מונה שלושה דברים שרובם קשה ומיעוטם יפה: שאור, מלח וסרבנות. בספרות ההלכה המאוחרת נשאלת השאלה כמה היסוס ראוי כאשר ההזמנה באה מאנשים שונים, אך הגמרא עצמה מוסרת רק את הדפוס המדורג הזה.

Rav Huna rules on the place of return: one who errs in the first three blessings returns to the beginning, in the middle blessings returns to “Atah Ḥonen,” and in the last three returns to “Avodah.” Rav Asi says the middle blessings have no fixed order. Rav Sheshet objects from the mishnah, which says one returns to the beginning of the blessing in which he erred. Rav Huna answers that all the middle blessings count as one blessing, so the mishnah and his ruling describe the same unit.

רב הונא פוסק היכן חוזרים: טעה בשלוש ראשונות חוזר לראש, באמצעיות חוזר ל"אתה חונן", ובאחרונות חוזר ל"עבודה". רב אסי אומר שלאמצעיות אין סדר. רב ששת מקשה מן המשנה, שלפיה חוזרים לתחילת הברכה שבה טעה. רב הונא משיב שכל האמצעיות נחשבות ברכה אחת, ולכן המשנה ודבריו מתארים את אותה יחידה.

Rav Yehuda adds a rule about personal requests: a person should ask for his needs neither in the first three nor in the last three blessings, but only in the middle ones. Rabbi Ḥanina explains with the image of a servant. In the first blessings he arranges praise before his master, in the middle he asks for a reward, and in the last he has received it, takes leave and goes. The structure of the Amidah is thus read as the shape of a relationship, not as a neutral sequence.

רב יהודה מוסיף דין בעניין בקשות אישיות: לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בשלוש ראשונות ולא בשלוש אחרונות, אלא באמצעיות. רבי חנינא מסביר זאת במשל של עבד. בראשונות הוא מסדר שבח לפני רבו, באמצעיות הוא מבקש פרס, ובאחרונות כבר קיבל את הפרס, נפטר והולך לו. מבנה תפילת העמידה נקרא כאן כצורתו של קשר, ולא כרצף ניטרלי.

Two stories about Rabbi Eliezer set the limits of criticism. A student who led the prayer at great length was called a “prolonger” by his fellow students; Rabbi Eliezer answered that he did not prolong more than Moses, who prayed forty days and forty nights. Another student was very brief and was called a “shortener”; Rabbi Eliezer answered that he did not shorten more than Moses, who prayed “El na refa na lah.” The same teacher defends both extremes from the same model.

שני סיפורים על רבי אליעזר מסמנים את גבולות הביקורת. תלמיד שעבר לפני התיבה והאריך מאוד נקרא בפי חבריו "ארכן"; רבי אליעזר השיב שאינו מאריך יותר ממשה רבנו, שהתפלל ארבעים יום וארבעים לילה. תלמיד אחר קיצר מאוד ונקרא "קצרן"; רבי אליעזר השיב שאינו מקצר יותר ממשה רבנו, שאמר "אל נא רפא נא לה". אותו מורה מגן על שני הקצוות מתוך אותו דגם.

From the short prayer of Moses, Rav Ḥisda in Rabbi Yaakov’s transmission learns a further rule: one who asks for mercy on behalf of another need not mention the other’s name. The proof is that Moses said “heal her, please,” without naming Miriam. The rule is drawn from what the verse leaves out, and it is stated for prayer on behalf of a friend, not as a general statement about every prayer.

מתפילתו הקצרה של משה לומד רב חסדא, במסירת רבי יעקב, דין נוסף: המבקש רחמים על חברו אינו צריך להזכיר את שמו. הראיה היא שמשה אמר "רפא נא לה" ולא הזכיר את שמה של מרים. הדין נלמד ממה שהפסוק משמיט, והוא נאמר על תפילה בעד חבר, ולא כקביעה כללית על כל תפילה.

A baraita lists the places of bowing: at the beginning and end of Avot and at the beginning and end of Hoda’ah. One who wants to bow at the beginning and end of every blessing is taught not to. Two transmissions then grade bowing by rank. In one, an ordinary person bows as stated, a high priest at the end of every blessing, and a king at the beginning and end of every blessing. In Rabbi Yitzḥak bar Naḥmani’s version, the high priest bows at the beginning of every blessing, and the king, once he has bowed, does not straighten up, as Solomon rose from kneeling only when he had finished.

ברייתא מונה את מקומות הכריעה: באבות תחילה וסוף, ובהודאה תחילה וסוף. מי שבא לשוח בסוף כל ברכה ובתחילת כל ברכה, מלמדים אותו שלא ישחה. אחר כך שתי מסורות מדרגות את הכריעה לפי מעמד. לפי האחת, הדיוט כמו שאמרנו, כהן גדול בסוף כל ברכה, והמלך בתחילת כל ברכה ובסופה. לפי נוסחו של רבי יצחק בר נחמני, כהן גדול בתחילת כל ברכה, והמלך, כיוון שכרע, שוב אינו זוקף, כשם ששלמה קם מכרוע על ברכיו רק לאחר שכילה להתפלל.

The terms are then defined from verses: kidah is on the face, keri’ah is on the knees, and hishtaḥava’ah is spreading out hands and feet. Rav Ḥiyya son of Rav Huna reports that Abaye and Rava only tilted. Two baraitot contradict each other on bowing at Hoda’ah, praised in one and disgraceful in the other. The Gemara first divides beginning from end; when Rava bows at both, it moves the disgraceful bowing to the Hoda’ah of Hallel, and finally to the thanksgiving of Birkat HaMazon. Each answer narrows the location of the contradiction.

המונחים מוגדרים אחר כך מן הפסוקים: קידה על אפיים, כריעה על ברכיים, והשתחוויה היא פישוט ידיים ורגליים. רב חייא בריה דרב הונא מספר שראה את אביי ורבא מצלו אצלויי, כלומר רק הטו. שתי ברייתות סותרות זו את זו בעניין הכורע בהודאה: באחת הוא משובח ובשנייה מגונה. הגמרא מחלקת תחילה בין תחילה לסוף; וכאשר רבא כורע בשניהם, היא מעבירה את הכריעה המגונה להודאה שבהלל, ולבסוף להודאה שבברכת המזון. כל תשובה מצמצמת את מקומה של הסתירה.

A new mishnah follows on the second side: one who prays and errs, it is a bad sign for him, and if he is the community’s agent, it is a bad sign for those who sent him, because a person’s agent is like himself. Rabbi Ḥanina ben Dosa would pray for the sick and say, this one will live and this one will die. Asked how he knew, he answered that if his prayer was fluent in his mouth he knew it was accepted, and if not, he knew it was rejected.

בעמוד השני באה משנה חדשה: המתפלל וטעה, סימן רע לו; ואם שליח ציבור הוא, סימן רע לשולחיו, מפני ששלוחו של אדם כמותו. רבי חנינא בן דוסא היה מתפלל על החולים ואומר: זה חי וזה מת. כששאלו אותו מנין הוא יודע, השיב: אם שגורה תפילתי בפי, יודע אני שהיא מקובלת, ואם לאו, יודע אני שהיא מטורפת.

The Gemara asks to which blessing the error refers, and Rav Ḥiyya in the name of Rav Safra, citing one of the school of Rabbi, answers: Avot. Some attach the same answer to a baraita about intention: one who prays should direct his heart in all the blessings, and if he cannot, he should direct it in one. The Gemara then grounds Rabbi Ḥanina’s sign in Isaiah’s phrase “creating the fruit of the lips,” followed by the promise of healing. A sign is located in the mouth and then read through a verse.

הגמרא שואלת על איזו ברכה נאמרה הטעות, ורבי חייא בשם רב ספרא, משום אחד מבית רבי, משיב: באבות. יש ששונים את אותה תשובה על ברייתא בעניין כוונה: המתפלל צריך שיכוון את לבו בכולן, ואם אינו יכול לכוון בכולן, יכוון את לבו באחת. הגמרא מעגנת אחר כך את סימנו של רבי חנינא בלשון ישעיהו "בורא ניב שפתיים", שאחריה בא ההבטחה "ורפאתיו". הסימן ממוקם בפה ונקרא באמצעות הפסוק.

Three statements of Rabbi Ḥiyya bar Abba in Rabbi Yoḥanan’s name share one form: all the prophets prophesied only about a certain group, but about another “no eye has seen.” The first sets those who support Torah scholars by marriage, business or gifts against the scholars themselves. The second sets the days of the Messiah against the world to come, and Shmuel disagrees, holding that the only difference between this world and the messianic days is the end of subjugation to kingdoms.

שלוש מימרות של רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן בנויות באותה צורה: כל הנביאים כולם לא ניבאו אלא לקבוצה מסוימת, אבל לקבוצה אחרת "עין לא ראתה". הראשונה מעמידה את מי שמשיא בתו לתלמיד חכם, עושה פרקמטיא לתלמיד חכם או מהנה אותו מנכסיו מול תלמידי החכמים עצמם. השנייה מעמידה את ימות המשיח מול העולם הבא, ושמואל חולק וסובר שאין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד.

The third statement sets penitents against the completely righteous, and Rabbi Abahu disagrees: where penitents stand, the completely righteous do not stand, since the verse says “peace to the far and to the near,” the far first. Rabbi Yoḥanan rereads “far” as one who was always far from sin and “near” as one who was near and has distanced himself. The Gemara then asks what “no eye has seen” means: wine preserved in its grapes since creation, or Eden, which no creature’s eye has seen, distinct from the garden where Adam was.

המימרה השלישית מעמידה את בעלי התשובה מול צדיקים גמורים, ורבי אבהו חולק: מקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים, שנאמר "שלום שלום לרחוק ולקרוב", לרחוק תחילה. רבי יוחנן קורא מחדש: "רחוק" הוא מי שהיה רחוק מדבר עבירה מעיקרו, ו"קרוב" הוא מי שהיה קרוב לעבירה ונתרחק ממנה. אחר כך שואלת הגמרא מהו "עין לא ראתה": יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, או עדן שלא שלטה בו עין כל בריה, ונבדל מן הגן שבו היה אדם הראשון.

A baraita tells that when Rabban Gamliel’s son fell ill, he sent two scholars to Rabbi Ḥanina ben Dosa. He went up to the upper room, prayed, came down and told them the fever had left. Asked whether he was a prophet, he denied it and repeated the formula about a fluent prayer. They wrote down the hour, and Rabban Gamliel confirmed that at that very hour the fever left and the boy asked for water. The story tests the sign with a written record.

ברייתא מספרת שכאשר חלה בנו של רבן גמליאל, שלח שני תלמידי חכמים אל רבי חנינא בן דוסא. הוא עלה לעלייה, ביקש רחמים, ירד ואמר להם שהחום עזב אותו. כששאלו אם נביא הוא, הכחיש וחזר על הנוסח בדבר התפילה השגורה. הם כתבו וכיוונו את השעה, ורבן גמליאל אישר שבאותה שעה בדיוק חלצתו חמה וביקש מים לשתות. הסיפור בוחן את הסימן באמצעות רישום כתוב.

In the second story the son of Rabban Yoḥanan ben Zakkai falls ill while Rabbi Ḥanina is his student. Rabbi Ḥanina places his head between his knees, prays, and the boy lives. Rabban Yoḥanan says that if he had pressed his own head between his knees all day, no attention would have been paid. Asked by his wife whether Ḥanina is greater, he answers that Ḥanina is like a servant before the king, while he is like an officer before the king. The difference is described as a kind of access, not as a ranking of learning.

בסיפור השני חלה בנו של רבן יוחנן בן זכאי בשעה שרבי חנינא לומד אצלו. רבי חנינא מניח את ראשו בין ברכיו, מבקש רחמים, והילד חי. רבן יוחנן אומר שאילו הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו, לא היו משגיחים עליו. כשאשתו שואלת אם חנינא גדול ממנו, הוא משיב שחנינא דומה לעבד לפני המלך, והוא דומה לשר לפני המלך. ההבדל מתואר כסוג של גישה, ולא כדירוג של חכמה.

The chapter ends with three short rules. Rabbi Ḥiyya bar Abba in Rabbi Yoḥanan’s name says that a person should pray only in a house with windows, as Daniel’s windows were open toward Jerusalem. Rav Kahana calls it brazen to pray in an open valley, and brazen to spell out one’s sins, citing “happy is he whose sin is covered.” The chapter that began with standing for prayer in a serious frame of mind ends with the place and the manner of prayer.

הפרק מסתיים בשלושה דינים קצרים. רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן אומר שלא יתפלל אדם אלא בבית שיש בו חלונות, כשם שחלונותיו של דניאל היו פתוחים נגד ירושלים. רב כהנא אומר שחצוף בעיניו מי שמתפלל בבקעה, וחצוף בעיניו מי שמפרט את חטאיו, ומביא את הפסוק "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה". הפרק שנפתח בעמידה לתפילה מתוך כובד ראש מסתיים במקומה ובאופנה של התפילה.