Berakhot 3 — Watches of the night and a voice in the ruinsמשמרות הלילה וקול בחורבה

The daf opens by resolving contradictions: two tannaim transmit Rabbi Meir differently, and two transmit Rabbi Eliezer differently, or the first clause of the earlier baraita is not Rabbi Eliezer. Then the Gemara asks what Rabbi Eliezer means by “the end of the first watch.” If the night has three watches, say four hours; if four, say three hours. Why speak of watches at all?

הדף נפתח ביישוב סתירות: תרי תנאי אליבא דרבי מאיר, ותרי תנאי אליבא דרבי אליעזר, או שהרישא של הברייתא הקודמת לאו רבי אליעזר היא. אחר כך שואלת הגמרא מה כוונת רבי אליעזר ב"סוף האשמורה הראשונה". אם הלילה שלוש משמרות, יאמר עד ארבע שעות; אם ארבע, יאמר עד שלוש שעות. מדוע לדבר על משמרות בכלל?

The answer: Rabbi Eliezer holds there are three watches, and teaches that there are watches in heaven as on earth. A baraita says that at each watch the Holy One sits and roars like a lion, “the Lord roars from on high.” The signs: in the first watch a donkey brays, in the second dogs bark, in the third a baby nurses and a wife talks with her husband. The practical use: one sleeping in a dark house who does not know the time may rise and recite Shema when he hears these signs.

התשובה: רבי אליעזר סובר שלוש משמרות הוי הלילה, ומלמד שיש משמרות ברקיע ויש משמרות בארעא. ברייתא אומרת שעל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי, "ה׳ ממרום ישאג". והסימנים: משמרה ראשונה חמור נוער, שנייה כלבים צועקים, שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה. הנפקא מינה: מי שישן בבית אפל ואינו יודע את הזמן, כשהוא שומע את הסימנים קם וקורא קריאת שמע.

Rav Yitzḥak bar Shmuel in Rav’s name adds what God says at each watch: woe to the children, for whose sins I destroyed My house, burned My sanctuary and exiled them among the nations. The divine roar becomes a lament. A rule about time is thus framed by the image of God mourning the Temple through the night.

רב יצחק בר שמואל בשם רב מוסיף מה אומר הקדוש ברוך הוא בכל משמר: אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם. השאגה האלוהית נעשית קינה. דין על הזמן ממוסגר אפוא בדמות של הקדוש ברוך הוא המתאבל על המקדש לאורך הלילה.

Rabbi Yose tells that he once entered one of the ruins of Jerusalem to pray. Elijah came and waited at the entrance until he finished, then greeted him and asked why he had entered. Rabbi Yose said he feared passers-by would interrupt him on the road; Elijah said he should have prayed on the road, and prayed a short prayer. Rabbi Yose learned three things: one does not enter ruins, one may pray on the road, and one who prays on the road prays a short prayer.

רבי יוסי מספר שפעם אחת נכנס לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו ושמר לו על הפתח עד שסיים את תפילתו, ואחר כך אמר לו שלום ושאל מפני מה נכנס. רבי יוסי השיב שהתיירא שמא יפסיקו בו עוברי דרכים בדרך; אליהו אמר לו שהיה לו להתפלל בדרך, ולהתפלל תפילה קצרה. רבי יוסי למד שלושה דברים: אין נכנסים לחורבה, מתפללים בדרך, והמתפלל בדרך מתפלל תפילה קצרה.

Elijah asked what voice he heard in the ruin. Rabbi Yose heard a heavenly voice cooing like a dove: woe to the children, for whose sins I destroyed My house. Elijah said it speaks so three times every day, and when Israel enters synagogues and answers “may His great name be blessed,” the Holy One nods and says: happy the king who is praised so in his house; what has the father who exiled his children, and woe to the children exiled from their father’s table. Later authorities discuss how to answer that phrase without interruption; the daf gives its meaning.

אליהו שאל מה קול שמע בחורבה. רבי יוסי שמע בת קול שמנהמת כיונה: אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי. אליהו אמר לו שלא שעה זו בלבד אומרת כך, אלא בכל יום שלוש פעמים, ובשעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות ועונים "יהא שמיה הגדול מבורך", הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסים אותו בביתו כך; מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם. פוסקים מאוחרים דנים כיצד עונים ביטוי זה בלי הפסק; הדף נותן את משמעותו.

A baraita gives three reasons not to enter a ruin: suspicion, collapse and harmful spirits. On the second side the Gemara tests whether each reason is needed. Suspicion is needed for a new ruin, where collapse is unlikely; but then why not spirits? With two people; but then there is no suspicion? With two who are dissolute. Collapse is needed for two decent people. Spirits are needed for a new ruin with two decent people; but two are protected? In the spirits’ own place one worries, or alternatively for one person in a new ruin in a field, where no woman is expected.

ברייתא נותנת שלושה טעמים שאין נכנסים לחורבה: מפני חשד, מפני המפולת ומפני המזיקים. בעמוד השני בודקת הגמרא אם כל טעם נצרך. חשד נצרך בחורבה חדשה, שאין בה חשש מפולת; אבל תיפוק ליה משום מזיקים? בתרי; אבל אם בתרי, חשד נמי ליכא? בתרי ופריצי. מפולת נצרכת בתרי וכשרי. מזיקים נצרכים בחורבה חדשה ובתרי וכשרי; אבל בתרי מזיקים נמי ליכא? במקומן חיישינן, ואיבעית אימא בחד ובחורבה חדשה שבשדה, שאשה בשדה לא שכיחא.

The exercise shows how the Gemara treats a list: each item must be shown necessary by finding a case where only it applies. The result is a precise map of situations, not a general warning. The story of Rabbi Yose and the analysis of the baraita together combine an emotional experience with a careful legal structure.

התרגיל מראה כיצד מתייחסת הגמרא לרשימה: כל פריט צריך להיות מוצג כנחוץ, על ידי מציאת מקרה שבו רק הוא חל. התוצאה היא מפה מדויקת של מצבים, ולא אזהרה כללית. המעשה ברבי יוסי והניתוח של הברייתא משלבים יחד חוויה רגשית ומבנה הלכתי מדוקדק.

A baraita: Rabbi says the night has four watches, Rabbi Natan three. Rabbi Natan learns from Gideon’s “middle watch,” which implies one before and one after; Rabbi reads it as one of the middle ones. Rabbi’s reason, from Rabbi Yehoshua ben Levi, is two verses: “at midnight I rise to thank You” and “my eyes greet the watches,” plural, so the night must contain two watches after midnight, making four. Rabbi Natan follows Rabbi Yehoshua, for whom the day starts at three hours, the end of two watches; Rav Ashi says a watch and a half are called watches.

ברייתא: ארבע משמרות הוי הלילה, דברי רבי; רבי נתן אומר שלוש. רבי נתן לומד מ"ראש האשמורת התיכונה" של גדעון, שאין תיכונה אלא שיש לפניה ולאחריה; ורבי קורא אחת מן התיכונות. טעמו של רבי, בשם רבי יהושע בן לוי, הוא שני פסוקים: "חצות לילה אקום להודות לך" ו"קדמו עיני אשמורות", ברבים, ולכן יש שתי משמרות אחרי חצות, וסך הכול ארבע. רבי נתן סובר כרבי יהושע, שלדעתו היום מתחיל בשלוש שעות, שתי משמרות; ורב אשי אומר שמשמרה ופלגא נמי משמרות קרו להו.

An aside in the same chain of transmission: one does not speak in the presence of the dead except about the deceased. Rabbi Abba bar Kahana limits this to words of Torah, but worldly matters are permitted; another version says even Torah is forbidden, and all the more worldly matters. The two versions differ on whether the concern is mocking the dead or showing disrespect.

הערה באותה שרשרת מסירה: אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת. רבי אבא בר כהנא מגביל זאת לדברי תורה, אבל מילי דעלמא לית לן בה; ובלשון אחרת, אפילו בדברי תורה, וכל שכן מילי דעלמא. שתי הלשונות נבדלות בשאלה אם החשש הוא לועג לרש או חוסר כבוד.

Did David rise at midnight or at evening, “I rose at neshef”? Rabbi Oshaya says he never let midnight pass in sleep; Rabbi Zeira says until midnight he dozed like a horse, afterward he rose like a lion; Rav Ashi says until midnight he studied Torah, afterward songs and praises. Rava resolves the meaning of neshef: there are two, the night’s dusk with day coming, and the day’s dusk with night coming. Did David know midnight exactly, when even Moses said “about midnight”? The Gemara answers that David had a sign.

האם דוד קם בחצות לילה או מאורתא, "קדמתי בנשף"? רבי אושעיא אומר שמעולם לא עבר עליו חצות לילה בשינה; רבי זירא אומר שעד חצות היה מתנמנם כסוס, ומכאן ואילך מתגבר כארי; רב אשי אומר שעד חצות עסק בדברי תורה, ומכאן ואילך בשירות ותשבחות. רבא מיישב את משמעות "נשף": תרי נשפי הוו, נשף ליליא ואתי יממא, ונשף יממא ואתי ליליא. האם ידע דוד מתי חצות, כשאפילו משה אמר "כחצות"? הגמרא משיבה: דוד סימנא הוה ליה.

A harp hung above David’s bed, and at midnight the north wind blew on it and it played by itself; he rose and studied Torah until dawn. At dawn the sages of Israel came to ask for the people’s livelihood; he told them to support one another, they answered that a handful does not satisfy a lion, and he told them to go to war, after consulting Ahitophel, the Sanhedrin and the Urim and Tummim. Rav Yosef finds this order in a verse naming Ahitophel, Benayahu, Evyatar and Yoav. The king’s night of Torah leads into his day of governance.

כינור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד, וכיוון שהגיע חצות לילה באה רוח צפונית ונשבה בו וניגן מאליו; מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר. בעלות השחר נכנסו חכמי ישראל לבקש פרנסה לעם; הוא אמר להם לכו והתפרנסו זה מזה, הם השיבו שאין הקומץ משביע את הארי, והוא אמר להם לכו ופשטו ידיכם בגדוד, לאחר שיועצים באחיתופל, נמלכים בסנהדרין ושואלים באורים ותומים. רב יוסף מוצא את הסדר הזה בפסוק המזכיר את אחיתופל, בניהו, אביתר ויואב. לילו התורני של המלך מוביל ליום של הנהגה.