How do the laws of modesty and bodily conduct protect the dignity of prayer, and what does the daf say about the voice and the inner focus of one who prays?
כיצד שומרים דיני הצניעות וההתנהגות הגופנית על כבוד התפילה, ומה אומר הדף על הקול ועל הכוונה הפנימית של המתפלל?
Tefillin at nightתפילין בלילה
Rava explains Shmuel’s ruling: guarding the tefillin is better, so they may be near one’s head. Rabbi Yirmeya says to place them between the pillow and the bolster, not opposite the head; Rabbi Ḥiyya places them in a hat with the bulge outside, Bar Kappara tied them in a canopy, and Rav Shisha put them on a bench with a cloth over them. Rav Hamnuna son of Rav Yosef saw Rava’s tefillin placed this way on the day of immersion and understood that Rava did it to teach the halakha in practice.
רבא מסביר את פסיקת שמואל: כל לנטורינהו טפי עדיף, ולכן מותר להניחן סמוך לראשו. רבי ירמיה אומר להניחן בין כר לכסת, שלא כנגד ראשו; רבי חייא מניחן בכובע ומפיק למורשא לבר, בר קפרא צר אותן בכילה, ורב שישא מניחן על שרשיפא ופורס סודר עליהן. רב המנונא בריה דרב יוסף ראה את תפיליו של רבא מונחות כך ביום טבילה, והבין שרבא עשה זאת כדי ללמד הלכה למעשה.
Shema with others nearbyקריאת שמע כשאחרים סמוך לו
Shmuel permits two sharing a bed each to turn his face and read Shema, even with his wife; Rav Yosef says especially with his wife, who is like his own body. Baraitot conflict about children and household, and each side admits a tannaitic dispute. The Gemara discusses which parts of the body count as immodest for Shema, and Rav Ḥisda gives the ages at which children require separation. Rava ruled like Shmuel elsewhere, but here no ruling was stated.
שמואל מתיר לשניים הישנים במיטה אחת שכל אחד יחזיר פניו ויקרא קריאת שמע, ואפילו אשתו עמו; רב יוסף אומר שבאשתו דווקא, שהיא כגופו. ברייתות סותרות זו את זו לגבי בניו ובני ביתו, וכל צד מודה שזו מחלוקת תנאים. הגמרא דנה אילו חלקי הגוף נחשבים ערווה לעניין קריאת שמע, ורב חסדא קובע את הגילים שבהם ילדים מחייבים הפסק. רבא פסק כשמואל במקום אחר, אבל כאן לא נאמרה פסיקה.
Rabbi Yitzḥak, Rav Ḥisda, Shmuel and Rav Sheshet define what is considered immodest in a woman, and the Gemara limits it to his own wife and the recitation of Shema, since looking at a woman with improper intent is forbidden in any case. Later authorities discuss these laws of modesty.
רבי יצחק, רב חסדא, שמואל ורב ששת מגדירים מה נחשב ערווה באשה, והגמרא מעמידה זאת באשתו ולקריאת שמע, שהרי הסתכלות באשה בכוונה פסולה אסורה בכל מקרה. פוסקים מאוחרים דנים בדיני צניעות אלה.
Hanging tefillinתליית תפילין
Rabbi Ḥanina saw Rebbi hang his tefillin, yet a baraita says one who hangs his tefillin will have his life hang, “your life will hang before you.” The Gemara answers by the strap or the box, or that Rebbi hung them in a bag, teaching that they need not be placed like a Torah scroll.
רבי חנינא ראה את רבי שתלה תפיליו, אבל ברייתא אומרת שהתולה תפיליו יתלו לו חייו, "והיו חייך תלואים לך מנגד". הגמרא משיבה: כאן ברצועה כאן בקציצה, או שרבי תלה אותן בכיסתא, ומלמד שאינן צריכות הנחה כספר תורה.
Bodily sounds and the voice in prayerקולות הגוף והקול בתפילה
Rabbi Ḥanina saw Rebbi belch, yawn, sneeze, spit and adjust his garment in prayer, covering his mouth when yawning. A baraita says one who makes his voice heard in prayer is of little faith, one who raises it is a false prophet, belching and yawning show arrogance, sneezing is a bad sign, and spitting is like spitting before the king. The Gemara resolves: involuntary or deliberate; sneezing from above is a good sign; spit is swallowed in one’s garment or kerchief, though Ravina, being fastidious, threw it behind him.
רבי חנינא ראה את רבי שגיהק, פיהק, נתעטש, רק ומשמש בבגדו בתפילה, ומניח ידו על סנטרו כשפיהק. ברייתא אומרת שהמשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה, המגביה קולו הרי זה מנביאי השקר, מגהק ומפהק מגסי הרוח, המתעטש סימן רע לו, והרק כאילו רק בפני המלך. הגמרא מיישבת: כאן לאונסו כאן לרצונו; עיטוש מלמעלה סימן יפה; ורוק מבליעו בטליתו או באפרקסותו, אף שרבינא, שאנין דעת היה, השליכו לאחוריו.
Rav Huna says making one’s voice heard is forbidden only for one who can concentrate in a whisper; one who cannot may raise his voice, but only alone, not in a congregation where it would disturb others. Later commentators develop the meaning of a quiet voice as an expression of trust.
רב הונא אומר שהשמעת קול אסורה רק למי שיכול לכוון את לבו בלחש; מי שאינו יכול מותר, אבל רק ביחיד, ולא בציבור שבו אתי למיטרד ציבורא. מפרשים מאוחרים מפתחים את משמעות הקול השקט כביטוי של אמונה.
Rabbi Abba and Rav Yehudaרבי אבא ורב יהודה
Rabbi Abba avoided Rav Yehuda because he wanted to go up to the Land of Israel, and Rav Yehuda held that leaving Babylonia transgresses “to Babylonia they will be brought and there they will be.” He went to hear one more teaching first: one who sneezes in prayer waits until the wind passes and says, “Master of the world, You formed us with openings and cavities; our shame is revealed before You,” and resumes where he stopped. Rabbi Abba said, “had I come only to hear this, it would suffice.”
רבי אבא השתמט מרב יהודה משום שרצה לעלות לארץ ישראל, ורב יהודה סבר שכל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, "בבלה יובאו ושמה יהיו". הוא הלך לשמוע עוד מילתא מבית וועדא: המתעטש בתפילתו ממתין עד שיכלה הרוח ואומר "רבונו של עולם, יצרתנו נקבים נקבים, חלולים חלולים, גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתנו", וחוזר למקום שפסק. רבי אבא אמר: "אילו לא באתי אלא לשמוע דבר זה, דיי."
Filthy alleysמבואות מטונפות
One sleeping in his cloak who cannot uncover his head for cold may separate with the cloak at his neck and read Shema. Rav Huna in Rabbi Yoḥanan’s name says that in filthy alleys one covers his mouth and reads; Rav Ḥisda swore he would not obey even if Rabbi Yoḥanan said it himself. Baraitot support each side, and the second adds that one who was reading must stop. One who does not stop is described by “laws that are not good”; one who stops merits “through this word you will lengthen your days.” A cloak belted at one’s waist is a sufficient separation.
הישן בטליתו ואינו יכול להוציא ראשו מפני הצינה, חוצץ בטליתו על צווארו וקורא קריאת שמע. רב הונא משום רבי יוחנן אומר שבמבואות המטונפות מניח ידו על פיו וקורא; רב חסדא נשבע שלא היה מציית אילו אמר לו זאת רבי יוחנן בפיו. ברייתות מסייעות לכל צד, והשנייה מוסיפה שאם היה קורא ובא, פוסק. מי שלא פסק, עליו נאמר "חוקים לא טובים"; ומי שפסק, זוכה ל"ובדבר הזה תאריכו ימים". טלית חגורה על מתניו היא הפסק מספיק.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- What does Rava’s placing of his tefillin teach about learning halakha from practice?מה מלמדת הנחת התפילין של רבא על לימוד הלכה ממעשה?
- Why is a loud voice in prayer considered a sign of little faith?מדוע נחשב קול רם בתפילה לסימן של קטנות אמונה?
- What does the prayer after sneezing express about the human body before God?מה מבטאת התפילה לאחר העיטוש על גוף האדם לפני ה׳?
- Why did Rav Ḥisda refuse so strongly to accept reading Shema in filthy alleys?מדוע סירב רב חסדא בתוקף כזה לקבל קריאת שמע במבואות המטונפות?
The source sheetדף המקורות
כֹּל לְנַטּוֹרִינְהוּ טְפֵי עֲדִיף. וְהֵיכָא מַנַּח לְהוּ? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: בֵּין כַּר לְכֶסֶת, שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד רֹאשׁוֹ.
וְהָא תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: מַנִּיחָן בְּכוֹבַע, תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו! דְּמַפֵּיק לֵיהּ לְמוּרְשָׁא דְכוֹבַע לְבַר.
בַּר קַפָּרָא צָיַיר לְהוּ בְּכִילְּתָא, וּמַפִּיק לְמוּרְשְׁהוֹן לְבַר. רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידֵּי מַנַּח לְהוּ אַשַּׁרְשִׁיפָא, וּפָרֵיס סוּדָרָא עִילָּוַיְיהוּ.
אָמַר רַב הַמְנוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף: זִימְנָא חֲדָא הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרָבָא, וַאֲמַר לִי: זִיל אַיְיתִי לִי תְּפִילִּין. וְאַשְׁכַּחְתִּינְהוּ בֵּין כַּר לְכֶסֶת, שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד רֹאשׁוֹ. וַהֲוָה יָדַעְנָא דְּיוֹם טְבִילָה הֲוָה, וּלְאַגְמוֹרַן הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה הוּא דַּעֲבַד.
בְּעָא מִינֵּיהּ רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַב נְחוּנְיָא מֵרַב יְהוּדָה: שְׁנַיִם שֶׁיְּשֵׁנִים בְּמִטָּה אַחַת, מַהוּ שֶׁזֶּה יַחֲזִיר פָּנָיו וְיִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע, וְזֶה יַחֲזִיר פָּנָיו וְיִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע? אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: וַאֲפִילּוּ אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ.
מַתְקִיף לַהּ רַב יוֹסֵף: אִשְׁתּוֹ וְלָא מִיבַּעְיָא אַחֵר?! אַדְּרַבָּה, אִשְׁתּוֹ כְּגוּפוֹ, אַחֵר לָאו כְּגוּפוֹ.
מֵיתִיבִי: שְׁנַיִם שֶׁיְּשֵׁנִים בְּמִטָּה אַחַת — זֶה מַחֲזִיר פָּנָיו וְקוֹרֵא, וְזֶה מַחֲזִיר פָּנָיו וְקוֹרֵא. וְתַנְיָא אַחֲרִיתִי: הַיָּשֵׁן בַּמִּטָּה, וּבָנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ בְּצִדּוֹ, הֲרֵי זֶה לֹא יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע, אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה טַלִּית מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶן. וְאִם הָיוּ בָּנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ קְטַנִּים — מוּתָּר.
בִּשְׁלָמָא לְרַב יוֹסֵף לָא קַשְׁיָא, הָא אִשְׁתּוֹ, וְהָא בְּאַחֵר. אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל קַשְׁיָא?
אָמַר לְךָ שְׁמוּאֵל: לְרַב יוֹסֵף מִי נִיחָא? וְהָתַנְיָא הָיָה יָשֵׁן בַּמִּטָּה, וּבָנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ בַּמִּטָּה — לֹא יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה טַלִּיתוֹ מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶן. אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר — אִשְׁתּוֹ לְרַב יוֹסֵף תַּנָּאֵי הִיא, לְדִידִי נָמֵי תַּנָּאֵי הִיא.
אָמַר מָר: זֶה מַחֲזִיר פָּנָיו וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע. וְהָא אִיכָּא עֲגָבוֹת! מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: עֲגָבוֹת אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם עֶרְוָה. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב הוּנָא: הָאִשָּׁה יוֹשֶׁבֶת, וְקוֹצָה לָהּ חַלָּתָהּ עֲרוּמָּה, מִפְּנֵי שֶׁיְּכוֹלָה לְכַסּוֹת פָּנֶיהָ בְּקַרְקַע, אֲבָל לֹא הָאִישׁ.
תַּרְגְּמַהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: כְּגוֹן שֶׁהָיוּ פָּנֶיהָ טוּחוֹת בַּקַּרְקַע.
אָמַר מָר: אִם הָיוּ בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ קְטַנִּים, מוּתָּר: וְעַד כַּמָּה? אָמַר רַב חִסְדָּא: תִּינוֹקֶת בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, וְתִינוֹק בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד. אִיכָּא דְאָמְרִי: תִּינוֹקֶת בַּת אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, וְתִינוֹק בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד. אִידֵּי וְאִידֵּי עַד כְּדַי ״שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ״.
אֲמַר לֵיהּ רַב כָּהֲנָא לְרַב אָשֵׁי: הָתָם אָמַר רָבָא: אַף עַל גַּב דִּתְיוּבְתָּא דִּשְׁמוּאֵל, הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל. הָכָא מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אַטּוּ כּוּלְּהוּ בַּחֲדָא מְחִתָא מְחִתִינְהוּ? אֶלָּא הֵיכָא דְּאִיתְּמַר — אִיתְּמַר, וְהֵיכָא דְּלָא אִיתְּמַר — לָא אִיתְּמַר.
אֲמַר לֵיהּ רַב מָרִי לְרַב פָּפָּא: שֵׂעָר יוֹצֵא בְּבִגְדוֹ מַהוּ? קְרָא עֲלֵיהּ: שֵׂעָר, שֵׂעָר.
אָמַר ר׳ יִצְחָק: טֶפַח בָּאִשָּׁה עֶרְוָה. לְמַאי? אִילֵּימָא לְאִסְתַּכּוֹלֵי בַּהּ, וְהָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לָמָּה מָנָה הַכָּתוּב תַּכְשִׁיטִין שֶׁבַּחוּץ עִם תַּכְשִׁיטִין שֶׁבִּפְנִים — לוֹמַר לָךְ כׇּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁל אִשָּׁה, כְּאִילּוּ מִסְתַּכֵּל בִּמְקוֹם הַתּוֹרֶף.
אֶלָּא בְּאִשְׁתּוֹ וְלִקְרִיאַת שְׁמַע.
אָמַר רַב חִסְדָּא: שׁוֹק בָּאִשָּׁה עֶרְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גַּלִּי שׁוֹק עִבְרִי נְהָרוֹת״, וּכְתִיב: ״תִּגָּל עֶרְוָתֵךְ וְגַם תֵּרָאֶה חֶרְפָּתֵךְ״. אָמַר שְׁמוּאֵל: קוֹל בָּאִשָּׁה — עֶרְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵךְ נָאוֶה״. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: שֵׂעָר בָּאִשָּׁה עֶרְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שַׂעֲרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים״.
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: אֲנִי רָאִיתִי אֶת רַבִּי שֶׁתָּלָה תְּפִילָּיו. מֵיתִיבִי: הַתּוֹלֶה תְּפִילָּיו יִתָּלוּ לוֹ חַיָּיו!
דּוֹרְשֵׁי חֲמוּרוֹת אָמְרוּ: ״וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד״, זֶה הַתּוֹלֶה תְּפִילָּיו.
לָא קַשְׁיָא הָא בִּרְצוּעָה. הָא בִּקְצִיצָה.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לָא שְׁנָא רְצוּעָה וְלָא שְׁנָא קְצִיצָה — אָסוּר. וְכִי תְּלָה רַבִּי — בְּכִיסְתָּא תְּלָה.
אִי הָכִי מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְתֵימָא תִּיבְעֵי הַנָּחָה כְּסֵפֶר תּוֹרָה — קָא מַשְׁמַע לַן.
וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: אֲנִי רָאִיתִי אֶת רַבִּי שֶׁגִּיהֵק וּפִיהֵק וְנִתְעַטֵּשׁ וְרָקWilliam Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
וּמְמַשְׁמֵשׁ בְּבִגְדוֹ, אֲבָל לֹא הָיָה מִתְעַטֵּף. וּכְשֶׁהוּא מְפַהֵק הָיָה מַנִּיחַ יָדוֹ עַל סַנְטֵרוֹ.
מֵיתִיבִי: הַמַּשְׁמִיעַ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ — הֲרֵי זֶה מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה. הַמַּגְבִּיהַּ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ הֲרֵי זֶה מִנְּבִיאֵי הַשֶּׁקֶר.
מְגַהֵק וּמְפַהֵק — הֲרֵי זֶה מִגַּסֵּי הָרוּחַ. הַמִּתְעַטֵּשׁ בִּתְפִלָּתוֹ — סִימָן רַע לוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: נִיכָּר שֶׁהוּא מְכוֹעָר. הָרָק בִּתְפִלָּתוֹ — כְּאִילּוּ רָק בִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ.
בִּשְׁלָמָא מְגַהֵק וּמְפַהֵק לָא קַשְׁיָא: כָּאן לְאוֹנְסוֹ, כָּאן לִרְצוֹנוֹ. אֶלָּא מִתְעַטֵּשׁ אַמִּתְעַטֵּשׁ קַשְׁיָא!
מִתְעַטֵּשׁ אַמִּתְעַטֵּשׁ נָמֵי לָא קַשְׁיָא, כָּאן מִלְּמַעְלָה, כָּאן מִלְּמַטָּה. דְּאָמַר רַב זֵירָא: הָא מִילְּתָא אִבַּלְעָא לִי בֵּי רַב הַמְנוּנָא וּתְקִילָא לִי כִּי כּוּלֵּי תַּלְמוּדַאי: הַמִּתְעַטֵּשׁ בִּתְפִלָּתוֹ סִימָן יָפֶה לוֹ, כְּשֵׁם שֶׁעוֹשִׂים לוֹ נַחַת רוּחַ מִלְּמַטָּה, כָּךְ עוֹשִׂים לוֹ נַחַת רוּחַ מִלְּמַעְלָה.
אֶלָּא רָק אַרָק קַשְׁיָא! רָק אַרָק נָמֵי לָא קַשְׁיָא, אֶפְשָׁר כִּדְרַב יְהוּדָה. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: הָיָה עוֹמֵד בִּתְפִילָּה וְנִזְדַּמֵּן לוֹ רוֹק — מַבְלִיעוֹ בְּטַלִּיתוֹ. וְאִם טַלִּית נָאֶה הוּא — מַבְלִיעוֹ בַּאֲפַרְקְסוּתוֹ. רָבִינָא הֲוָה קָאֵי אֲחוֹרֵי רַב אָשֵׁי, נִזְדַּמֵּן לוֹ רוֹק, פַּתְקֵיהּ לַאֲחוֹרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: לָא סָבַר לַהּ מָר לְהָא דְּרַב יְהוּדָה מַבְלִיעוֹ בַּאֲפַרְקְסוּתוֹ? אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא אֲנִינָא דַּעְתַּאי.
הַמַּשְׁמִיעַ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ הֲרֵי זֶה מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה. אָמַר רַב הוּנָא: לֹא שָׁנוּ, אֶלָּא שֶׁיָּכוֹל לְכַוֵּון אֶת לִבּוֹ בְּלַחַשׁ, אֲבָל אֵין יָכוֹל לְכַוֵּון אֶת לִבּוֹ בְּלַחַשׁ — מוּתָּר. וְהָנֵי מִילֵּי, בְּיָחִיד, אֲבָל בְּצִיבּוּר — אָתֵי לְמִיטְרַד צִיבּוּרָא.
רַבִּי אַבָּא הֲוָה קָא מִשְׁתְּמִיט מִינֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה דַּהֲוָה קָא בָּעֵי לְמִיסַּק לְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: כׇּל הָעוֹלֶה מִבָּבֶל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל — עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ עַד יוֹם פׇּקְדִי אוֹתָם נְאֻם ה׳״. אָמַר: אֵיזִיל וְאֶשְׁמַע מִינֵּיהּ מִילְּתָא מִבֵּית וַועֲדָא, וַהֲדַר אֶפֹּיק.
אֲזַל, אַשְׁכְּחֵיהּ לְתַנָּא דְּקָתָנֵי קַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה: הָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה וְנִתְעַטֵּשׁ — מַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרוּחַ וְחוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל. אִיכָּא דְאָמְרִי: הָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה וּבִיקֵּשׁ לְהִתְעַטֵּשׁ — מַרְחִיק לְאַחֲרָיו אַרְבַּע אַמּוֹת, וּמִתְעַטֵּשׁ, וּמַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרוּחַ, וְחוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל, וְאוֹמֵר: ״רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יְצַרְתָּנוּ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ חֶרְפָּתֵנוּ וּכְלִימָּתֵנוּ בְּחַיֵּינוּ וּבְאַחֲרִיתֵנוּ רִמָּה וְתוֹלֵעָה״, וּמַתְחִיל מִמָּקוֹם שֶׁפָּסַק.
אֲמַר לֵיהּ: אִילּוּ לֹא בָּאתִי אֶלָּא לִשְׁמוֹעַ דָּבָר זֶה — דַּיִּי.
תָּנוּ רַבָּנַן: הָיָה יָשֵׁן בְּטַלִּיתוֹ, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא אֶת רֹאשׁוֹ מִפְּנֵי הַצִּנָּה — חוֹצֵץ בְּטַלִּיתוֹ עַל צַוָּארוֹ, וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: עַל לִבּוֹ.
וְתַנָּא קַמָּא הֲרֵי לִבּוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה! קָסָבַר לִבּוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה — מוּתָּר.
אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָיָה מְהַלֵּךְ בִּמְבוֹאוֹת הַמְטוּנָּפוֹת — מַנִּיחַ יָדוֹ עַל פִּיו וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע. אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא: הָאֱלֹהִים! אִם אַמְרָהּ לִי רַבִּי יוֹחָנָן בְּפוּמֵּיהּ — לָא צָיֵיתְנָא לֵיהּ.
אִיכָּא דְאָמְרִי: אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הָיָה מְהַלֵּךְ בִּמְבוֹאוֹת הַמְטוּנָּפוֹת — מַנִּיחַ יָדוֹ עַל פִּיו וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע. אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא: הָאֱלֹהִים! אִם אַמְרָהּ לִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְּפוּמֵּיהּ — לָא צָיֵיתְנָא לֵיהּ.
וּמִי אָמַר רַב הוּנָא הָכִי? וְהָאָמַר רַב הוּנָא: תַּלְמִיד חָכָם אָסוּר לוֹ לַעֲמוֹד בִּמְקוֹם הַטִּנּוֹפֶת לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲמוֹד בְּלִי הִרְהוּר תּוֹרָה! לָא קַשְׁיָא, כָּאן — בְּעוֹמֵד, כָּאן — בִּמְהַלֵּךְ.
וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּכָל מָקוֹם מוּתָּר לְהַרְהֵר בְּדִבְרֵי תוֹרָה, חוּץ מִבֵּית הַמֶּרְחָץ וּמִבֵּית הַכִּסֵּא. וְכִי תֵּימָא: הָכָא נָמֵי כָּאן בְּעוֹמֵד כָּאן בִּמְהַלֵּךְ — אִינִי, וְהָא רַבִּי אֲבָהוּ הֲוָה קָא אָזֵיל בָּתְרֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן וַהֲוָה קָא קָרֵי קְרִיאַת שְׁמַע. כִּי מְטָא בִּמְבוֹאוֹת הַמְטוּנָּפוֹת אִשְׁתִּיק. אֲמַר לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן: לְהֵיכָן אֶהְדַּר? אֲמַר לֵיהּ: אִם שָׁהִיתָ כְּדֵי לִגְמוֹר אֶת כּוּלָּהּ — חֲזוֹר לָרֹאשׁ!
הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: לְדִידִי לָא סְבִירָא לִי, לְדִידָךְ דִּסְבִירָא לָךְ, אִם שָׁהִיתָ כְּדֵי לִגְמוֹר אֶת כּוּלָּהּ חֲזוֹר לָרֹאשׁ.
תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב הוּנָא, תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא. תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב הוּנָא: הַמְהַלֵּךְ בִּמְבוֹאוֹת הַמְטוּנָּפוֹת — מַנִּיחַ יָדוֹ עַל פִּיו וְיִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע. תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא: הָיָה מְהַלֵּךְ בִּמְבוֹאוֹת הַמְטוּנָּפוֹת — לֹא יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאִם הָיָה קוֹרֵא וּבָא — פּוֹסֵק.
לֹא פָּסַק — מַאי? אָמַר רַבִּי מְיָאשָׁה בַּר בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם״.
רַב אַסִּי אָמַר: ״הוֹי מוֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא״. רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר מֵהָכָא: ״כִּי דְבַר ה׳ בָּזָה״.
וְאִם פָּסַק מַה שְּׂכָרוֹ? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים״.
אָמַר רַב הוּנָא: הָיְתָה טַלִּיתוֹ חֲגוּרָה לוֹ עַל מׇתְנָיו — מוּתָּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הָיְתָה טַלִּיתוֹ שֶׁל בֶּגֶד וְשֶׁל עוֹר וְשֶׁל שַׂק חֲגוּרָה עַל מׇתְנָיו — מוּתָּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע.William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.