How does a person prepare body and mind to stand before God, and how is the sanctity of tefillin protected in ordinary life?
כיצד מכין אדם את גופו ואת נפשו לעמוד לפני ה׳, וכיצד נשמרת קדושת התפילין בחיי היום יום?
Returning after a pauseחזרה לאחר הפסקה
Rav Ashi explains that all agree one who paused long enough to finish the whole prayer returns to the beginning; the dispute concerns a shorter pause: one view says the person was unfit, so the prayer is invalid, and the other that he was fit, so it is valid.
רב אשי מסביר שלדברי הכול, אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש; המחלוקת היא כשלא שהה: לדעה אחת גברא דחויא הוא ואין תפילתו תפילה, ולדעה השנייה גברא חזיא הוא ותפילתו תפילה.
Prepare to meet your Godהכון לקראת אלהיך
A baraita says one who needs to relieve himself should not pray, and if he did, his prayer is an abomination; Rav Zevid limits this to one who cannot hold himself, and the measure is a parasang. Rabbi Shmuel bar Naḥmani in Rabbi Yonatan’s name derives it from “prepare to meet your God, Israel.” Later authorities discuss praying while needing to relieve oneself.
ברייתא אומרת שהנצרך לנקביו אל יתפלל, ואם התפלל תפילתו תועבה; רב זביד מגביל זאת למי שאינו יכול לשהות בעצמו, והשיעור עד פרסה. רבי שמואל בר נחמני משום רבי יונתן לומד זאת מן "הכון לקראת אלהיך ישראל". פוסקים מאוחרים דנים בתפילה כשהוא נצרך לנקביו.
Rabbi Yonatan reads “guard your foot when you go to the house of God”: guard yourself from sinning, and if you sin, bring an offering; Rava adds, be ready to hear the words of the Sages, who sin, bring an offering and repent, unlike fools who bring an offering without repenting and cannot tell good from bad. Rav Ashi reads it as “guard your orifices when you stand in prayer.”
רבי יונתן קורא "שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים": שמור עצמך שלא תחטא, ואם תחטא הבא קרבן; רבא מוסיף: הוי קרוב לשמוע דברי חכמים, שאם חוטאים מביאים קרבן ועושים תשובה, ואל תהי ככסילים שמביאים קרבן ואינם עושים תשובה, ואינם מבחינים בין טוב לרע. רב אשי קורא זאת "שמור נקביך בשעה שאתה עומד בתפילה לפני".
Tefillin and the lavatoryתפילין ובית הכסא
A baraita says one entering a permanent lavatory removes his tefillin four cubits away; for a temporary one he removes them and relieves himself immediately. Rava forbids entering a permanent lavatory with tefillin even to urinate. Beit Shammai say he places them in a window near the public domain, Beit Hillel that he holds them in his hand, and Rabbi Akiva in his garment and hand.
ברייתא אומרת שהנכנס לבית הכסא קבוע חולץ תפיליו ברחוק ארבע אמות; ובבית הכסא עראי חולץ ונפנה לאלתר. רבא אוסר להיכנס לבית הכסא קבוע בתפילין אפילו להשתין מים. בית שמאי אומרים מניחן בחלון הסמוך לרשות הרבים, בית הלל אומרים אוחזן בידו, ורבי עקיבא אומר אוחזן בבגדו ובידו.
The enactments developed through experience: at first tefillin were placed in holes near the lavatory and mice took them; then in windows near the public domain and passersby took them, once leading to a false accusation that brought tragedy to a student; so they enacted holding them in one’s garment and hand. Rabbi Miasha rules that one rolls them like a scroll and holds them in the right hand opposite the heart, without a strap extending more than a handbreadth.
התקנות התפתחו מתוך הניסיון: בתחילה הניחו תפילין בחורים הסמוכים לבית הכסא ובאו עכברים ונטלום; אחר כך בחלונות הסמוכים לרשות הרבים ונטלום עוברי דרכים, ופעם אחת הביא הדבר לעלילה שגרמה לאסון לתלמיד; לכן תיקנו שיהא אוחזן בבגדו ובידו. רבי מיאשא פוסק שגוללן כמין ספר ואוחזן בימינו כנגד לבו, ובלבד שלא תהא רצועה יוצאת מתחת ידו טפח.
By day and by nightביום ובלילה
By day one rolls them in hand; at night, or when there is no time to put them back on, one makes a pouch of a handbreadth. Abaye says this applies to their own container, but another container may be smaller, as small vessels protect within a tent of the dead. Rabbi Yoḥanan and Rav Naḥman gave their students books of aggada to hold, but kept their tefillin, since the Rabbis permitted them, they would guard them.
ביום גוללן כמין ספר ומניחן בידו; בלילה, או כשאין שהות ביום ללבשן, עושה להן כמין כיס טפח. אביי אומר שזה בכלי שהוא כליין, אבל בכלי שאינו כליין אפילו פחות מטפח, שהרי פכים קטנים מצילים באוהל המת. רבי יוחנן ורב נחמן נתנו לתלמידיהם ספרא דאגדתא להחזיק, אבל את תפיליהם לא נתנו, ואמרו: הואיל ושרונהו רבנן, ננטרן.
Tefillin with other thingsתפילין עם דברים אחרים
A baraita says one should not hold tefillin in his hand and a Torah scroll in his arm while praying, nor urinate or sleep in them; Shmuel adds a knife, money, a dish and a loaf. Rava says this follows Beit Shammai; the Gemara concludes from another baraita that permanent and temporary lavatories differ because of splashes, a reason rather than a fortiori. Before a set meal one should walk and relieve himself; Rabbi Yitzḥak says to remove tefillin, and Rabbi Ḥiyya to place them on the table until the blessing.
ברייתא אומרת שלא יאחז אדם תפילין בידו וספר תורה בזרועו ויתפלל, ולא ישתין בהן מים ולא יישן בהן; שמואל מוסיף סכין, מעות, קערה וככר. רבא אומר שזו שיטת בית שמאי; הגמרא מסיקה מברייתא אחרת שבית הכסא קבוע ועראי נבדלים משום ניצוצות, בתורת טעמא ולא בקל וחומר. לפני סעודת קבע יהלך ויפנה; רבי יצחק אומר חולץ תפיליו, ורבי חייא אומר מניחן על שולחנו עד זמן ברכה.
A pouch and a pillowסודר ומראשות
One baraita permits tying tefillin with money in a cloth and another forbids; Rav Ḥisda distinguishes whether the cloth was designated for tefillin and used, and Abaye holds designation alone matters. Rav Yosef son of Rav Neḥunya asked whether one may put tefillin under his pillow; Shmuel permitted it even with his wife present, and was refuted by a baraita, yet Rava rules like Shmuel, as the next daf explains. Later authorities discuss the halakha of tefillin under one’s pillow.
ברייתא אחת מתירה לצרור תפילין עם מעות בסודר, ואחרת אוסרת; רב חסדא מבחין אם הסודר הוזמן לתפילין ונצר בו, ואביי סובר שהזמנה מילתא היא. רב יוסף בריה דרב נחוניא שאל אם מותר להניח תפילין תחת מראשותיו; שמואל התיר אפילו אשתו עמו, ונדחה מברייתא, ובכל זאת רבא פוסק כמותו, כפי שמסביר הדף הבא. פוסקים מאוחרים דנים בהלכת תפילין תחת מראשותיו.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- What is the difference between a person who is “unfit” and one who is “fit” but interrupted?מה ההבדל בין "גברא דחויא" לבין "גברא חזיא" שהפסיק?
- What does Rava’s reading of “guard your foot” teach about the relation of sacrifice and repentance?מה מלמדת קריאתו של רבא ב"שמור רגלך" על היחס בין קרבן לתשובה?
- How did the history of enactments about tefillin reflect practical experience?כיצד שיקפו תולדות התקנות על התפילין ניסיון מעשי?
- Why did Rabbi Yoḥanan insist on guarding his tefillin himself?מדוע הקפיד רבי יוחנן לשמור את תפיליו בעצמו?
The source sheetדף המקורות
מָר סָבַר: אִם שָׁהָה כְּדֵי לִגְמוֹר אֶת כּוּלָּהּ — חוֹזֵר לָרֹאשׁ. וּמַר סָבַר: לְמָקוֹם שֶׁפָּסַק.
אָמַר רַב אָשֵׁי: הַאי ״אִם שָׁהָה״, אִם לֹא שָׁהָה מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִם שָׁהָה כְּדֵי לִגְמוֹר אֶת כּוּלָּהּ — חוֹזֵר לָרֹאשׁ, וְהָתָם בִּדְלֹא שָׁהָה קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר גַּבְרָא דְחוּיָא הוּא, וְאֵין רָאוּי, וְאֵין תְּפִלָּתוֹ תְּפִלָּה. וּמַר סָבַר גַּבְרָא חַזְיָא הוּא, וּתְפִלָּתוֹ תְּפִלָּה.
תָּנוּ רַבָּנַן: הַנִּצְרָךְ לִנְקָבָיו — אַל יִתְפַּלֵּל, וְאִם הִתְפַּלֵּל — תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה. אָמַר רַב זְבִיד וְאִיתֵּימָא רַב יְהוּדָה: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִשְׁהוֹת בְּעַצְמוֹ, אֲבָל אִם יָכוֹל לִשְׁהוֹת בְּעַצְמוֹ — תְּפִלָּתוֹ תְּפִלָּה.
וְעַד כַּמָּה? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: עַד פַּרְסָה. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַמַּתְנִיתָא: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — כְּשֶׁאֵין יָכוֹל לַעֲמוֹד עַל עַצְמוֹ. אֲבָל אִם יָכוֹל לַעֲמוֹד עַל עַצְמוֹ — תְּפִלָּתוֹ תְּפִלָּה. וְעַד כַּמָּה? אָמַר רַב זְבִיד: עַד פַּרְסָה.
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: הַנִּצְרָךְ לִנְקָבָיו — הֲרֵי זֶה לֹא יִתְפַּלֵּל, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל״.
וְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב: ״שְׁמוֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים״? שְׁמוֹר עַצְמְךָ שֶׁלֹּא תֶּחְטָא, וְאִם תֶּחְטָא — הָבֵא קׇרְבָּן לְפָנַי. ״וְקָרוֹב לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי חֲכָמִים״, אָמַר רָבָא: הֱוֵי קָרוֹב לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי חֲכָמִים, שֶׁאִם חוֹטְאִים מְבִיאִים קׇרְבָּן וְעוֹשִׂים תְּשׁוּבָה. ״מִתֵּת הַכְּסִילִים זָבַח״ — אַל תְּהִי כַּכְּסִילִים שֶׁחוֹטְאִים וּמְבִיאִים קׇרְבָּן, וְאֵין עוֹשִׂים תְּשׁוּבָה.
״כִּי אֵינָם יוֹדְעִים לַעֲשׂוֹת רָע״ אִי הָכִי צַדִּיקִים נִינְהוּ! אֶלָּא, אַל תְּהִי כַּכְּסִילִים שֶׁחוֹטְאִים וּמְבִיאִים קׇרְבָּן, וְאֵינָם יוֹדְעִים אִם עַל הַטּוֹבָה הֵם מְבִיאִים, אִם עַל הָרָעָה הֵם מְבִיאִים. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בֵּין טוֹב לְרַע אֵינָן מַבְחִינִים, וְהֵם מְבִיאִים קׇרְבָּן לְפָנַי?!
רַב אָשֵׁי וְאִיתֵּימָא רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא אָמַר: שְׁמוֹר נְקָבֶיךָ בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה לְפָנַי.
תָּנוּ רַבָּנַן: הַנִּכְנָס לְבֵית הַכִּסֵּא, חוֹלֵץ תְּפִילָּיו בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת, וְנִכְנָס. אָמַר רַב אַחָא בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בֵּית הַכִּסֵּא קָבוּעַ, אֲבָל בֵּית הַכִּסֵּא עֲרַאי — חוֹלֵץ, וְנִפְנֶה לְאַלְתַּר. וּכְשֶׁהוּא יוֹצֵא — מַרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת, וּמַנִּיחָן, מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאוֹ בֵּית הַכִּסֵּא קָבוּעַ.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ שֶׁיִּכָּנֵס אָדָם בִּתְפִילִּין לְבֵית הַכִּסֵּא קָבוּעַ לְהַשְׁתִּין מַיִם? רָבִינָא שָׁרֵי, רַב אַדָּא בַּר מַתְנָא אָסַר. אֲתוֹ שַׁיְילוּהּ לְרָבָא, אָמַר לְהוּ: אָסוּר — חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא יִפָּנֶה בָּהֶן. וְאָמְרִי לַהּ, שֶׁמָּא יָפִיחַ בָּהֶן.
תַּנְיָא אִידַּךְ: הַנִּכְנָס לְבֵית הַכִּסֵּא קָבוּעַ חוֹלֵץ תְּפִילָּיו בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת, וּמַנִּיחָן בַּחַלּוֹן הַסָּמוּךְ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְנִכְנָס. וּכְשֶׁהוּא יוֹצֵא — מַרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת, וּמַנִּיחָן, דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אוֹחֲזָן בְּיָדוֹ, וְנִכְנָס. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אוֹחֲזָן בְּבִגְדוֹ, וְנִכְנָס.
בְּבִגְדוֹ סָלְקָא דַעְתָּךְ?! זִימְנִין מִישְׁתְּלֵי לְהוּ וְנָפְלִי! אֶלָּא אֵימָא: אוֹחֲזָן בְּבִגְדוֹ וּבְיָדוֹ, וְנִכְנָס.
וּמַנִּיחָם בַּחוֹרִין הַסְּמוּכִים לְבֵית הַכִּסֵּא, וְלֹא יַנִּיחֵם בַּחוֹרִין הַסְּמוּכִים לִרְשׁוּת הָרַבִּים, שֶׁמָּא יִטְּלוּ אוֹתָם עוֹבְרֵי דְרָכִים, וְיָבֹא לִידֵי חֲשָׁד.
וּמַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁהִנִּיחַ תְּפִילָּיו בַּחוֹרִין הַסְּמוּכִים לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וּבָאת זוֹנָה אַחַת, וּנְטָלָתַן, וּבָאת לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְאָמְרָה: רָאוּ מַה נָּתַן לִי פְּלוֹנִי בִּשְׂכָרִי! כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע אוֹתוֹ תַּלְמִיד כָּךְ, עָלָה לְרֹאשׁ הַגָּג וְנָפַל וָמֵת. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא אוֹחֲזָן בְּבִגְדוֹ וּבְיָדוֹ, וְנִכְנָס.
תָּנוּ רַבָּנַן: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַנִּיחִין תְּפִילִּין בַּחוֹרִין הַסְּמוּכִים לְבֵית הַכִּסֵּא, וּבָאִין עַכְבָּרִים וְנוֹטְלִין אוֹתָן. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַנִּיחִין אוֹתָן בַּחַלּוֹנוֹת הַסְּמוּכוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים; וּבָאִין עוֹבְרֵי דְרָכִים וְנוֹטְלִין אוֹתָן. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא אוֹחֲזָן בְּיָדוֹ וְנִכְנָס.
אָמַר רַבִּי מְיָאשָׁא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הֲלָכָה, גּוֹלְלָן כְּמִין סֵפֶר, וְאוֹחֲזָן בִּימִינוֹ כְּנֶגֶד לִבּוֹ. אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תְּהֵא רְצוּעָה יוֹצֵאת מִתַּחַת יָדוֹ טֶפַח.
אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא אָמַר רַבִּי זֵירָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ שְׁהוּת בְּיוֹם לְלׇבְשָׁן, אֲבָל אֵין שְׁהוּת בְּיוֹם לְלׇבְשָׁן — עוֹשֶׂה לָהֶן כְּמִין כִּיס טֶפַח, וּמַנִּיחָן.
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּיּוֹם גּוֹלְלָן כְּמִין סֵפֶר וּמַנִּיחָן בְּיָדוֹ כְּנֶגֶד לִבּוֹ, וּבַלַּיְלָה עוֹשֶׂה לָהֶן כְּמִין כִּיס טֶפַח, וּמַנִּיחָן.
אָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּכְלִי שֶׁהוּא כִּלְיָין, אֲבָל בִּכְלִי שֶׁאֵינוֹ כִּלְיָין, אֲפִילּוּ פָּחוֹת מִטֶּפַח.
אָמַר מָר זוּטְרָא, וְאִיתֵּימָא רַב אָשֵׁי: תֵּדַע שֶׁהֲרֵי פַּכִּין קְטַנִּים מַצִּילִין בְּאֹהֶל הַמֵּת.
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: כִּי הֲוָה אָזְלִינַן בָּתְרֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, כִּי הֲוָה בָּעֵי לְמֵיעַל לְבֵית הַכִּסֵּא כִּי הֲוָה נָקֵיט סִפְרָא דְאַגָּדְתָּא — הֲוָה יָהֵיב לַן, כִּי הֲוָה נָקֵיט תְּפִילִּין — לָא הֲוָה יָהֵיב לַן, אָמַר: הוֹאִיל וּשְׁרוֹנְהוּ רַבָּנַן —William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
נִינְטְרַן. אָמַר רָבָא: כִּי הֲוָה אָזְלִינַן בָּתְרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן, כִּי הֲוָה נָקֵיט סִפְרָא דְאַגַּדְתָּא — יָהֵיב לַן, כִּי הֲוָה נָקֵיט תְּפִילִּין — לָא יָהֵיב לַן, אָמַר: הוֹאִיל וּשְׁרוֹנְהוּ רַבָּנַן, נִינְטְרַן.
תָּנוּ רַבָּנַן: לֹא יֹאחַז אָדָם תְּפִילִּין בְּיָדוֹ וְסֵפֶר תּוֹרָה בִּזְרוֹעוֹ וְיִתְפַּלֵּל. וְלֹא יַשְׁתִּין בָּהֶן מַיִם, וְלֹא יִישַׁן בָּהֶן לֹא שֵׁינַת קֶבַע וְלֹא שֵׁינַת עֲרַאי. אָמַר שְׁמוּאֵל: סַכִּין וּמָעוֹת וּקְעָרָה וְכִכָּר, הֲרֵי אֵלּוּ כַּיּוֹצֵא בָּהֶן.
אָמַר רָבָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לֵית הִלְכְתָא כִּי הָא מַתְנִיתָא, דְּבֵית שַׁמַּאי הִיא. דְּאִי בֵּית הִלֵּל — הַשְׁתָּא בֵּית הַכִּסֵּא קָבוּעַ שְׁרֵי, בֵּית הַכִּסֵּא עֲרַאי מִיבַּעְיָא?!
מֵיתִיבִי: דְּבָרִים שֶׁהִתַּרְתִּי לְךָ כָּאן, אָסַרְתִּי לְךָ כָּאן. מַאי לָאו תְּפִילִּין? אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בֵּית הִלֵּל: הִתַּרְתִּי לְךָ כָּאן קָבוּעַ, אָסַרְתִּי לְךָ כָּאן בֵּית הַכִּסֵּא עֲרַאי. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בֵּית שַׁמַּאי הָא לָא שָׁרוּ וְלָא מִידֵּי?
כִּי תַּנְיָא הַהִיא, לְעִנְיַן טֶפַח וְטִפְחַיִים. דְּתָנֵי חֲדָא: כְּשֶׁהוּא נִפְנֶה — מְגַלֶּה לְאַחֲרָיו טֶפַח וּלְפָנָיו טִפְחַיִים. וְתַנְיָא אִידַּךְ: לְאַחֲרָיו טֶפַח וּלְפָנָיו וְלֹא כְלוּם.
מַאי לָאו אִידֵּי וְאִידֵּי בְּאִישׁ, וְלָא קַשְׁיָא, כָּאן לִגְדוֹלִים, כָּאן לִקְטַנִּים?
וְתִסְבְּרָא?! אִי בִּקְטַנִּים, לְאַחֲרָיו טֶפַח לְמָה לִי? אֶלָּא אִידֵּי וְאִידֵּי בִּגְדוֹלִים, וְלָא קַשְׁיָא, הָא בְּאִישׁ, הָא בָּאִשָּׁה.
אִי הָכִי הָא דְּקָתָנֵי עֲלַהּ, ״זֶהוּ קַל וָחוֹמֶר שֶׁאֵין עָלָיו תְּשׁוּבָה״ — מַאי ״אֵין עָלָיו תְּשׁוּבָה״? דַּרְכָּא דְמִלְּתָא הָכִי אִיתָא.
אֶלָּא לָאו, תְּפִילִּין, וּתְיוּבְתָּא דְרָבָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת. תְּיוּבְתָּא.
מִכׇּל מָקוֹם, קַשְׁיָא, הַשְׁתָּא בֵּית הַכִּסֵּא קָבוּעַ שְׁרֵי, בֵּית הַכִּסֵּא עֲרַאי לֹא כׇּל שֶׁכֵּן!
הָכִי קָאָמַר: בֵּית הַכִּסֵּא קָבוּעַ דְּלֵיכָּא נִיצוֹצוֹת, שָׁרוּ. בֵּית הַכִּסֵּא עֲרַאי דְּאִיכָּא נִיצוֹצוֹת, אָסְרִי.
אִי הָכִי, אַמַּאי ״אֵין עָלָיו תְּשׁוּבָה״? תְּשׁוּבָה מְעַלַּיְתָא הִיא!
הָכִי קָאָמַר: הָא מִילְּתָא תֵּיתֵי לַהּ בְּתוֹרַת טַעְמָא, וְלָא תֵּיתֵי לַהּ בְּקַל וָחוֹמֶר, דְּאִי אָתְיָא לַהּ בְּתוֹרַת קַל וָחוֹמֶר, זֶהוּ קַל וָחוֹמֶר שֶׁאֵין עָלָיו תְּשׁוּבָה.
תָּנוּ רַבָּנַן: הָרוֹצֶה לִיכָּנֵס לִסְעוּדַת קֶבַע, מְהַלֵּךְ עֲשָׂרָה פְּעָמִים אַרְבַּע אַמּוֹת, אוֹ אַרְבָּעָה פְּעָמִים עֶשֶׂר אַמּוֹת, וְיִפָּנֶה, וְאַחַר כָּךְ נִכְנָס.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק: הַנִּכְנָס לִסְעוּדַת קֶבַע, חוֹלֵץ תְּפִילָּיו וְאַחַר כָּךְ נִכְנָס. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי חִיָּיא, דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא: מַנִּיחָן עַל שֻׁלְחָנוֹ, וְכֵן הָדוּר לוֹ.
וְעַד אֵימַת? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: עַד זְמַן בְּרָכָה.
תָּנֵי חֲדָא: צוֹרֵר אָדָם תְּפִילָּיו עִם מְעוֹתָיו בַּאֲפַרְקְסוּתוֹ. וְתַנְיָא אִידַּךְ: לֹא יָצוֹר.
לָא קַשְׁיָא, הָא דְּאַזְמְנֵיהּ. הָא דְּלָא אַזְמְנֵיהּ. דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: הַאי סוּדָרָא דִתְפִילִּין דְּאַזְמְנֵיהּ לְמֵיצַר בֵּיהּ תְּפִילִּין, צָר בֵּיהּ תְּפִילִּין — אָסוּר לְמֵיצַר בֵּיהּ פְּשִׁיטֵי, אַזְמְנֵיהּ וְלָא צָר בֵּיהּ, צָר בֵּיהּ וְלָא אַזְמְנֵיהּ — שְׁרֵי לְמֵיצַר בֵּיהּ זוּזִי.
וּלְאַבָּיֵי דְּאָמַר הַזְמָנָה מִילְּתָא הִיא: אַזְמְנֵיהּ אַף עַל גַּב דְּלָא צָר בֵּיהּ. צָר בֵּיהּ, אִי אַזְמְנֵיהּ — אֲסִיר, אִי לָא אַזְמְנֵיהּ — לָא.
בְּעָא מִינֵּיהּ רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַב נְחוּנְיָא מֵרַב יְהוּדָה: מַהוּ שֶׁיַּנִּיחַ אָדָם תְּפִילָּיו תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו? תַּחַת מַרְגְּלוֹתָיו לָא קָא מִיבַּעְיָא לִי, שֶׁנּוֹהֵג בָּהֶן מִנְהַג בִּזָּיוֹן. כִּי קָא מִיבַּעְיָא לִי, תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו מַאי? אֲמַר לֵיהּ הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: מוּתָּר, אֲפִילּוּ אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ.
מֵיתִיבִי: לָא יַנִּיחַ אָדָם תְּפִילָּיו תַּחַת מַרְגְּלוֹתָיו מִפְּנֵי שֶׁנּוֹהֵג בָּהֶם דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן, אֲבָל מַנִּיחָם תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו. וְאִם הָיְתָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ — אָסוּר. הָיָה מָקוֹם שֶׁגָּבוֹהַּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים אוֹ נָמוּךְ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים — מוּתָּר.
תְּיוּבְתָּא דִשְׁמוּאֵל, תְּיוּבְתָּא.
אָמַר רָבָא: אַף עַל גַּב דְּתַנְיָא תְּיוּבְתָּא דִשְׁמוּאֵל, הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ. מַאי טַעְמָא?William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.