What distinguishes the earlier generations, how does the daf define the obligations of women and others, and does thought count as speech?
במה נבדלים הדורות הראשונים, כיצד מגדיר הדף את חיוביהם של נשים ואחרים, והאם הרהור כדיבור דמי?
Sit and do not actשב ואל תעשה
A nazir may become impure for a met mitzva; why not say “there is no wisdom against the Lord”? Because “for his sister” is written, and one cannot generalize from it because passive inaction is different. The principle of human dignity therefore permits refraining from a commandment, not actively violating a prohibition.
נזיר מיטמא למת מצוה; מדוע לא נאמר "אין חכמה לנגד ה׳"? משום שכתוב "ולאחותו", ואין ללמוד מכך משום ששב ואל תעשה שאני. כלל כבוד הבריות מתיר אפוא להימנע ממצוה, ולא לעבור באופן פעיל על איסור.
Why were miracles done for the earlier generations?מדוע נעשו ניסים לראשונים?
Rav Pappa asked Abaye why miracles were done for the earlier generations and not for them, though they study all six orders in depth while Rav Yehuda’s generation studied mainly Nezikin; when Rav Yehuda removed one shoe, rain fell, while we cry out and no one notices. Abaye answered: the earlier generations sacrificed themselves for the sanctification of God’s name, and we do not. Later commentators develop the self-sacrifice of earlier generations.
רב פפא שאל את אביי מדוע לראשונים נעשו ניסים ולהם לא, אף שהם שונים שיתא סדרי לעומקם, ואילו בשני רב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה; כשרב יהודה שלף מנעל אחד בא מטר, ואנו צווחים ואין משגיח בנו. אביי השיב: קמאי הוו מסרי נפשייהו אקדושת השם, אנן לא מסרינן נפשין. מפרשים מאוחרים מפתחים את מסירות הנפש של הדורות הראשונים.
Rav Adda bar Ahava saw a woman in the market wearing an immodest red garment, thought she was Jewish, and tore it from her; it turned out she was a Cuthean, and he was fined four hundred zuz. He asked her name, and she said “Matun”; he said “Matun, Matun, is worth four hundred zuz,” a play on the word for patience.
רב אדא בר אהבה ראה אשה בשוק לבושה כרבלתא, סבר שהיא בת ישראל, וקרע אותה ממנה; התברר שהיא כותית, ושמוה בארבע מאות זוז. הוא שאל לשמה, והיא אמרה "מתון"; הוא אמר "מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא", משחק מילים על סבלנות.
Rav Giddel and Rabbi Yoḥanan at the immersion gatesרב גידל ורבי יוחנן בשערי הטבילה
Rav Giddel would sit at the gates of immersion to instruct women how to immerse; asked whether he did not fear the evil inclination, he said they looked to him like white geese. Rabbi Yoḥanan sat there so that women leaving would see him and have beautiful children like him; asked about the evil eye, he said he descends from Joseph, “a fruitful son above the eye,” read as rising above the eye. Rabbi Yose son of Rabbi Ḥanina cites “like fish,” which water covers, and another reason is that an eye that did not desire what was not its own is not subject to the evil eye.
רב גידל היה יושב בשערי הטבילה ומורה לנשים כיצד לטבול; כשנשאל אם אינו חושש מיצר הרע, אמר שדמיין באפאי כי קאקי חיורי. רבי יוחנן ישב שם כדי שבנות ישראל העולות מן הטבילה יסתכלו בו ויהיה להן זרעא דשפירי כמותו; כשנשאל על עין הרע, אמר שהוא מזרעו של יוסף, "בן פורת עלי עין", עולי עין. רבי יוסי ברבי חנינא מביא "וידגו לרוב", כדגים שהמים מכסים עליהם, וטעם אחר הוא שעין שלא רצתה לזון ממה שאינו שלה אין עין הרע שולטת בה.
Women, servants and minorsנשים, עבדים וקטנים
The Mishna says women, servants and minors are exempt from Shema and tefillin, and obligated in prayer, mezuza and Grace after Meals. The Gemara explains each: Shema is time-bound, though one might think the kingdom of Heaven applies to all; tefillin are compared to mezuza; prayer is a request for mercy, though times are mentioned; mezuza is compared to Torah study; and Grace, though “evening” and “morning” appear, is not time-bound. Later authorities discuss whether women’s prayer is a Torah or rabbinic obligation.
המשנה אומרת שנשים, עבדים וקטנים פטורים מקריאת שמע ומן התפילין, וחייבים בתפילה, במזוזה ובברכת המזון. הגמרא מסבירה כל אחד: קריאת שמע היא מצות עשה שהזמן גרמא, אף שאפשר היה לחשוב שמלכות שמים שייכת לכולם; תפילין הוקשו למזוזה; תפילה רחמי נינהו, אף שנזכרו בה זמנים; מזוזה הוקשה לתלמוד תורה; וברכת המזון, אף שנאמר "בערב" ו"בבקר", אינה זמן גרמא. פוסקים מאוחרים דנים אם תפילת נשים היא דאורייתא או דרבנן.
Kiddush and Grace after Meals for womenקידוש וברכת המזון לנשים
Rav Adda bar Ahava says women are obligated in Kiddush by Torah law; Rava explains, “remember” and “keep”: whoever is included in keeping Shabbat is included in remembering it, and women are included in keeping. Ravina asked whether women’s Grace after Meals is Torah or rabbinic, which matters for exempting others. A baraita says a son, servant or wife may bless for their master, but a curse comes on one whose wife and children bless for him; this is resolved as a case of eating only a rabbinic measure.
רב אדא בר אהבה אומר שנשים חייבות בקידוש היום דבר תורה; רבא מסביר: "זכור" ו"שמור", כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והנשים ישנן בשמירה. רבינא שאל אם נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן, דבר הנוגע להוצאת אחרים ידי חובתם. ברייתא אומרת שבן מברך לאביו, עבד לרבו ואשה לבעלה, אבל תבוא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכים לו; הדבר מיושב במי שאכל שיעורא דרבנן.
God lifts His face to Israelנשיאת פנים לישראל
Rav Avira taught that the ministering angels asked God how He shows favor to Israel, when the Torah says He “does not show favor”; God answered, “shall I not favor Israel? I wrote for them ‘you shall eat, be satisfied and bless,’ and they are strict with themselves to bless for an olive’s or egg’s bulk.”
רב עוירא דרש שמלאכי השרת אמרו לפני הקב"ה: כתוב בתורתך "אשר לא ישא פנים", והלא אתה נושא פנים לישראל? אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל, שכתבתי להם "ואכלת ושבעת וברכת", והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה?
The ba’al keri and thoughtבעל קרי והרהור
The Mishna says a ba’al keri meditates Shema in his heart without blessings, blesses after food but not before; Rabbi Yehuda says he blesses before and after. Ravina infers that thought is like speech; but then he should say it aloud, as at Sinai. Rav Ḥisda says thought is not like speech; then why meditate? Rabbi Elazar answers: so that he not sit idle while everyone is engaged in it. Rav Adda bar Ahava suggests he study another passage, and the discussion continues.
המשנה אומרת שבעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה, ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו; רבי יהודה אומר מברך לפניהם ולאחריהם. רבינא מסיק שהרהור כדיבור דמי; אבל אם כן יוציא בשפתיו, כדאשכחן בסיני. רב חסדא אומר הרהור לאו כדיבור דמי; אבל אם כן למה מהרהר? רבי אלעזר משיב: כדי שלא יהיו כל העולם עוסקים בו והוא יושב ובטל. רב אדא בר אהבה מציע שיגרוס בפרקא אחרינא, והדיון נמשך.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why does passive inaction differ from active transgression in matters of human dignity?מדוע שב ואל תעשה שונה מעבירה פעילה בעניין כבוד הבריות?
- What does Abaye’s answer suggest about the source of miracles?מה מרמזת תשובת אביי על מקורם של ניסים?
- Why does “keep” imply “remember” for women’s Kiddush?מדוע "שמור" מחייב "זכור" בקידוש לנשים?
- What does Israel’s strictness about Grace after Meals teach about God’s favor?מה מלמדת הקפדת ישראל בברכת המזון על נשיאת הפנים של הקב"ה?
The source sheetדף המקורות
אֲבָל מִטַּמֵּא הוּא לְמֵת מִצְוָה. אַמַּאי, לֵימָא: ״אֵין חׇכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה׳״!
שָׁאנֵי הָתָם, דִּכְתִיב ״וְלַאֲחוֹתוֹ״.
וְלִיגְמַר מִינַּהּ! שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה שָׁאנֵי.
אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: מַאי שְׁנָא רִאשׁוֹנִים דְּאִתְרְחִישׁ לְהוּ נִיסָּא, וּמַאי שְׁנָא אֲנַן דְּלָא מִתְרְחִישׁ לַן נִיסָּא? אִי מִשּׁוּם תַּנּוֹיֵי, בִּשְׁנֵי דְרַב יְהוּדָה כּוּלֵּי תַּנּוֹיֵי בִּנְזִיקִין הֲוָה, וַאֲנַן קָא מַתְנִינַן שִׁיתָּא סִדְרֵי. וְכִי הֲוָה מָטֵי רַב יְהוּדָה בְּעוּקְצִין, הָאִשָּׁה שֶׁכּוֹבֶשֶׁת יָרָק בַּקְּדֵרָה, וְאָמְרִי לַהּ זֵיתִים שֶׁכְּבָשָׁן בְּטַרְפֵיהֶן טְהוֹרִים, אָמַר: הֲוָיוֹת דְּרַב וּשְׁמוּאֵל קָא חָזֵינָא הָכָא. וַאֲנַן קָא מַתְנִינַן בְּעוּקְצִין תְּלֵיסַר מְתִיבָתָא, וְאִילּוּ רַב יְהוּדָה כִּי הֲוָה שָׁלֵיף חַד מְסָאנֵיהּ, אָתֵי מִטְרָא, וַאֲנַן קָא מְצַעֲרִינַן נַפְשִׁין וּמִצְוָח קָא צָוְחִינַן, וְלֵית דְּמַשְׁגַּח בַּן.
אֲמַר לֵיהּ: קַמָּאֵי הֲווֹ קָא מָסְרִי נַפְשַׁיְיהוּ אַקְּדוּשַּׁת הַשֵּׁם, אֲנַן לָא מָסְרִינַן נָפְשִׁין אַקְּדוּשַּׁת הַשֵּׁם. כִּי הָא דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה חַזְיַיהּ לְהַהִיא כּוּתִית דַּהֲוָת לְבִישָׁא כַּרְבַּלְתָּא בְּשׁוּקָא. סְבַר דְּבַת יִשְׂרָאֵל הִיא, קָם קַרְעֵיהּ מִינַּהּ. אִגַּלַּאי מִילְּתָא דְּכוּתִית הִיא. שַׁיְּימוּהָ בְּאַרְבַּע מְאָה זוּזֵי. אֲמַר לַהּ: מָה שְׁמִךְ? אֲמַרָה לֵיהּ: מָתוּן. אֲמַר לַהּ, מָתוּן — מָתוּן אַרְבַּע מְאָה זוּזֵי שַׁוְיָא.
רַב גִּידֵּל הֲוָה רְגִיל דַּהֲוָה קָא אָזֵיל וְיָתֵיב אַשַּׁעֲרֵי דִטְבִילָה. אֲמַר לְהוּ: הָכִי טְבִילוּ וְהָכִי טְבִילוּ. אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לָא קָא מִסְתְּפֵי מָר מִיֵּצֶר הָרָע? אֲמַר לְהוּ: דָּמְיָין בְּאַפַּאי כִּי קָאקֵי חִיוָּרֵי.
רַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה רְגִיל דַּהֲוָה קָא אָזֵיל וְיָתֵיב אַשַּׁעֲרֵי דִטְבִילָה. אֲמַר: כִּי סָלְקָן בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וְאָתְיָין מִטְּבִילָה, מִסְתַּכְּלָן בִּי, וְנֶהֱוֵי לְהוּ זַרְעָא דְּשַׁפִּירֵי כְּווֹתִי. אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן: לָא קָא מִסְתְּפֵי מָר מֵעֵינָא בִּישָׁא? אֲמַר לְהוּ: אֲנָא מִזַּרְעָא דְּיוֹסֵף קָא אָתֵינָא, דְּלָא שָׁלְטָא בֵּיהּ עֵינָא בִּישָׁא, דִּכְתִיב ״בֵּן פּוֹרָת יוֹסֵף בֵּן פּוֹרָת עֲלֵי עָיִן״, וְאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: אַל תִּקְרֵי ״עֲלֵי עָיִן״, אֶלָּא ״עוֹלֵי עָיִן״.
רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אֲמַר מֵהָכָא: ״וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ״, מָה דָּגִים שֶׁבַּיָּם מַיִם מְכַסִּין עֲלֵיהֶם וְאֵין עַיִן הָרָע שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם, אַף זַרְעוֹ שֶׁל יוֹסֵף אֵין עַיִן הָרָע שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם.
וְאִי בָּעֵית אֵימָא: עַיִן שֶׁלֹּא רָצְתָה לִזּוֹן מִמַּה שֶּׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ — אֵין עַיִן הָרָע שׁוֹלֶטֶת בּוֹ.
מַתְנִי׳ נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים פְּטוּרִין מִקְּרִיאַת שְׁמַעWilliam Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
וּמִן הַתְּפִילִּין, וְחַיָּיבִין בִּתְפִילָּה וּבִמְזוּזָה וּבְבִרְכַּת הַמָּזוֹן.
גְּמָ׳ קְרִיאַת שְׁמַע: פְּשִׁיטָא! מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא הוּא, וְכׇל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא נָשִׁים פְּטוּרוֹת?
מַהוּ דְתֵימָא: הוֹאִיל וְאִית בַּהּ מַלְכוּת שָׁמַיִם, קָמַשְׁמַע לַן.
וּמִן הַתְּפִלִּין. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְתֵימָא: הוֹאִיל וְאִתַּקַּשׁ לִמְזוּזָה — קָמַשְׁמַע לַן.
וְחַיָּיבִין בִּתְפִלָּה. דְּרַחֲמֵי נִינְהוּ. מַהוּ דְתֵימָא: הוֹאִיל וּכְתִיב בַּהּ ״עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם״, כְּמִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא דָּמֵי — קָמַשְׁמַע לַן.
וּבִמְזוּזָה. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְתֵימָא: הוֹאִיל וְאִתַּקַּשׁ לְתַלְמוּד תּוֹרָה — קָמַשְׁמַע לַן.
וּבְבִרְכַּת הַמָּזוֹן. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְתֵימָא הוֹאִיל וּכְתִיב ״בְּתֵת ה׳ לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ״, כְּמִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא דָּמֵי — קָמַשְׁמַע לַן.
אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: נָשִׁים חַיָּיבוֹת בְּקִדּוּשׁ הַיּוֹם דְּבַר תּוֹרָה. אַמַּאי? מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא הוּא, וְכׇל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא נָשִׁים פְּטוּרוֹת! אָמַר אַבָּיֵי: מִדְּרַבָּנַן.
אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְהָא ״דְּבַר תּוֹרָה״ קָאָמַר. וְעוֹד, כׇּל מִצְוַת עֲשֵׂה נְחַיְּיבִינְהוּ מִדְּרַבָּנַן!
אֶלָּא אָמַר רָבָא: אָמַר קְרָא ״זָכוֹר וְשָׁמוֹר״ — כׇּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּשְׁמִירָה יֶשְׁנוֹ בִּזְכִירָה. וְהָנֵי נְשֵׁי הוֹאִיל וְאִיתַנְהוּ בִּשְׁמִירָה, אִיתַנְהוּ בִּזְכִירָה.
אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: נָשִׁים בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, דְאוֹרָיְיתָא אוֹ דְּרַבָּנַן? לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ — לְאַפּוֹקֵי רַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דְאוֹרָיְיתָא, אָתֵי דְּאוֹרָיְיתָא וּמַפֵּיק דְּאוֹרָיְיתָא. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דְּרַבָּנַן, הָוֵי ״שֶׁאֵינוֹ מְחוּיָּיב בַּדָּבָר״, וְכׇל שֶׁאֵינוֹ מְחוּיָּיב בַּדָּבָר אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן. מַאי?
תָּא שְׁמַע: בֶּאֱמֶת אָמְרוּ בֵּן מְבָרֵךְ לְאָבִיו וְעֶבֶד מְבָרֵךְ לְרַבּוֹ וְאִשָּׁה מְבָרֶכֶת לְבַעֲלָהּ, אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: תָּבֹא מְאֵרָה לְאָדָם שֶׁאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו מְבָרְכִין לוֹ.
אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דְּאוֹרָיְיתָא, אָתֵי דְּאוֹרָיְיתָא וּמַפֵּיק דְּאוֹרָיְיתָא. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דְּרַבָּנַן, אָתֵי דְּרַבָּנַן וּמַפֵּיק דְּאוֹרָיְיתָא?!
וּלְטַעְמָיךְ קָטָן בַּר חִיּוּבָא הוּא? אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן שֶׁאָכַל שִׁיעוּרָא דְרַבָּנַן, דְּאָתֵי דְּרַבָּנַן וּמַפֵּיק דְּרַבָּנַן.
דָּרֵשׁ רַב עַוִּירָא, זִמְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי וְזִמְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַסִּי: אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּתוּב בְּתוֹרָתֶךָ ״אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד״, וַהֲלֹא אַתָּה נוֹשֵׂא פָּנִים לְיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: ״יִשָּׂא ה׳ פָּנָיו אֵלֶיךָ״?! אָמַר לָהֶם: וְכִי לֹא אֶשָּׂא פָּנִים לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּתַבְתִּי לָהֶם בַּתּוֹרָה ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ״, וְהֵם מְדַקְדְּקִים [עַל] עַצְמָם עַד כְּזַיִת וְעַד כְּבֵיצָה.
מַתְנִי׳ בַּעַל קֶרִי — מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ, וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ, לֹא לְפָנֶיהָ וְלֹא לְאַחֲרֶיהָ. וְעַל הַמָּזוֹן מְבָרֵךְ לְאַחֲרָיו וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ לְפָנָיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְבָרֵךְ לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם.
גְּמָ׳ אָמַר רָבִינָא: זֹאת אוֹמֶרֶת הִרְהוּר כְּדִבּוּר דָּמֵי. דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ לָאו כְּדִבּוּר דָּמֵי — לָמָּה מְהַרְהֵר?
אֶלָּא מַאי — הִרְהוּר כְּדִבּוּר דָּמֵי, יוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו?
כִּדְאַשְׁכְּחַן בְּסִינַי.
וְרַב חִסְדָּא אָמַר, הִרְהוּר לָאו כְּדִבּוּר דָּמֵי, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ הִרְהוּר כְּדִבּוּר דָּמֵי — יוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו.
אֶלָּא מַאי הִרְהוּר לָאו כְּדִבּוּר דָּמֵי, לָמָּה מְהַרְהֵר? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ כׇּל הָעוֹלָם עוֹסְקִין בּוֹ וְהוּא יוֹשֵׁב וּבָטֵל.
וְנִגְרוֹס בְּפִרְקָא אַחֲרִינָא! אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: בְּדָבָר שֶׁהַצִּבּוּר עוֹסְקִין בּוֹ.William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.