Berakhot 2 — When does the night begin?מאימתי מתחיל הלילה?

The mishnah asks: from when does one recite Shema in the evening? From the time the priests enter to eat their terumah until the end of the first watch, says Rabbi Eliezer; the Sages say until midnight; Rabban Gamliel says until dawn. The beginning is defined not by a clock or a star, but by a ritual moment in the life of the priests. The end is disputed among three positions, each given in a different unit of the night.

המשנה שואלת: מאימתי קורין את שמע בערבין? משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן עד סוף האשמורה הראשונה, דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרים עד חצות; רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר. ההתחלה מוגדרת לא בשעון ולא בכוכב, אלא ברגע פולחני בחייהם של הכהנים. הסוף שנוי במחלוקת בין שלוש עמדות, כל אחת ביחידה אחרת של הלילה.

A story follows: Rabban Gamliel’s sons came back from a wedding feast and said they had not yet recited Shema. He told them that if dawn had not risen, they were obligated to recite it. Moreover, wherever the Sages said “until midnight,” the obligation lasts until dawn, as with burning fats and limbs and eating offerings eaten for one day. Why then did the Sages say midnight? To distance a person from transgression. The rule of the Sages is presented as a protective fence, not as the boundary of the commandment itself.

בא מעשה: בניו של רבן גמליאל באו מבית המשתה ואמרו שעדיין לא קראו את שמע. הוא אמר להם שאם לא עלה עמוד השחר, חייבים הם לקרות. ולא זו בלבד, אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות, מצוותן עד שיעלה עמוד השחר, כגון הקטר חלבים ואיברים והנאכלים ליום אחד. אם כן, למה אמרו חכמים עד חצות? כדי להרחיק אדם מן העבירה. דין החכמים מוצג כגדר מגינה, ולא כגבולה של המצווה עצמה.

Later commentators note that the Talmud begins with evening Shema, perhaps because a person’s obligations start at nightfall. The Gemara itself gives its own reasons, which follow. Later authorities also discuss reciting evening Shema as soon as the stars appear rather than delaying it, a practice of the careful; the daf provides the range within which that preference operates.

מפרשים מאוחרים מעירים שהתלמוד פותח בקריאת שמע של ערבית, אולי משום שחובותיו של אדם מתחילות עם רדת הלילה. הגמרא עצמה נותנת טעמים משלה, הבאים להלן. פוסקים מאוחרים דנים גם בקריאת שמע של ערבית מיד בצאת הכוכבים ולא באיחור, מנהג של זריזים; הדף נותן את הטווח שבתוכו פועלת העדפה זו.

The Gemara asks: on what does the tanna stand that he asks “from when,” as if the obligation were already known? And why teach evening before morning? It answers that the tanna stands on the verse “when you lie down and when you rise up,” which mentions lying down first. Alternatively, he learns from the creation of the world: “there was evening and there was morning, one day.” The day begins with its night.

הגמרא שואלת: תנא היכא קאי דקתני "מאימתי", כאילו החובה כבר ידועה? ומדוע שונה ערבית לפני שחרית? היא משיבה שהתנא עומד על הפסוק "בשכבך ובקומך", המזכיר שכיבה תחילה. ואי בעית אימא, הוא לומד מברייתו של עולם: "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד". היום מתחיל בלילו.

The Gemara challenges: if so, why does a later mishnah list the blessings of morning before those of evening? It answers that the tanna began with evening, then moved to morning, and while dealing with morning he explained its details first before returning to evening. Even the order of a mishnah is treated as meaningful and in need of explanation.

הגמרא מקשה: אם כן, מדוע משנה מאוחרת מונה את ברכות השחר לפני ברכות הערב? היא משיבה שהתנא פתח בערבית, אחר כך עבר לשחרית, ובעודו עוסק בשחרית פירש את פרטיה תחילה ואחר כך חזר לערבית. אפילו סדר המשנה נתפס כבעל משמעות הצריך הסבר.

Priests who had been impure eat terumah from the emergence of the stars; why not say that directly? The Gemara answers that the mishnah teaches a second point in passing: atonement does not prevent eating terumah. A baraita reads “when the sun sets, he is pure”: the setting of the sun prevents him from eating, but the offering of atonement the next day does not. A law about priests is embedded in the definition of a time.

כהנים שהיו טמאים אוכלים בתרומה משעת צאת הכוכבים; מדוע לא לומר זאת במפורש? הגמרא משיבה שהמשנה מלמדת דבר נוסף אגב אורחה: כפרה אינה מעכבת אכילת תרומה. ברייתא קוראת "ובא השמש וטהר": ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה, ואין כפרתו מעכבתו. דין על כהנים משובץ בתוך הגדרתו של זמן.

How do we know that “the sun sets” means full sunset and “he is pure” means the day is cleared? Perhaps it means the sun’s light departing and the man becoming pure. On the second side Rabbah bar Rav Sheila argues from grammar: otherwise the verse would say “and he shall be pure”; “vetaher” means the day is cleared, as people say. In the West they did not know this argument, and resolved the question from a baraita that gives the sign as the emergence of the stars.

מנין ש"ובא השמש" הוא ביאת השמש, ו"וטהר" הוא טהר יומא? שמא ביאת אורו, ו"וטהר" טהר גברא. בעמוד השני רבה בר רב שילא טוען מן הדקדוק: אם כן, היה הפסוק אומר "ויטהר"; "וטהר" הוא טהר יומא, כדאמרי אינשי: איערב שמשא ואדכי יומא. במערבא לא שמעו טיעון זה, ופשטו את השאלה מברייתא הנותנת סימן לדבר צאת הכוכבים.

A baraita gives a different start: when a poor man enters to eat his bread with salt, until he rises from his meal. Its end clearly disagrees with the mishnah; but does its beginning? Perhaps the poor man and the priest share one time. A second baraita sets Rabbi Meir’s view, when people enter to eat on Friday nights, against the Sages’ view, when priests may eat terumah, with the sign of the stars and verses from Neḥemya about guarding by night and working by day.

ברייתא נותנת התחלה אחרת: משהעני נכנס לאכול פיתו במלח, עד שעה שעומד ליפטר מתוך סעודתו. סיפה ודאי חולקת על המשנה; אבל האם גם רישה? שמא עני וכהן חד שיעורא הוא. ברייתא שנייה מעמידה את שיטת רבי מאיר, משעה שבני אדם נכנסים לאכול פתם בערבי שבתות, מול שיטת חכמים, משעה שהכהנים זכאים לאכול בתרומתן, עם סימן צאת הכוכבים ופסוקים מנחמיה על משמר בלילה ומלאכה ביום.

If the poor man and the priest shared one time, the Sages would be identical with Rabbi Meir, since ordinary people and the poor would also coincide. The Gemara concludes: the poor man and the priest have different times. A third baraita lists five views, from the sanctification of Shabbat on Friday to most people sitting to eat, and if the poor man and priest coincided, Rabbi Ḥanina would be identical with Rabbi Yehoshua. So they differ, and since Rabbi Ḥanina must differ from Rabbi Eliezer too, the poor man’s time is later.

אילו עני וכהן חד שיעורא הוא, היו חכמים היינו רבי מאיר, שהרי בני אדם ועני היו חופפים גם הם. הגמרא מסיקה: עני שיעורא לחוד וכהן שיעורא לחוד. ברייתא שלישית מונה חמש שיטות, משעה שקדש היום בערבי שבתות ועד שעה שרוב בני אדם נכנסים להסב, ואילו עני וכהן חד שיעורא הוא, היה רבי חנינא היינו רבי יהושע. לכן הם שונים, ומכיוון שרבי חנינא צריך להיות שונה גם מרבי אליעזר, שיעורו של עני מאוחר.

Rabbi Yehuda objected to Rabbi Meir that priests immerse while it is still day. Rabbi Meir answers: do you think I mean your twilight? I mean the twilight of Rabbi Yose, who said twilight is like the blink of an eye, one enters and the other leaves, and it cannot be measured. A dispute about the start of evening Shema becomes a dispute about the nature of twilight itself. The daf ends with a moment so brief that it can be named but not grasped.

רבי יהודה הקשה לרבי מאיר: והלא כהנים מבעוד יום הם טובלים. רבי מאיר משיב: מי סברת דאנא אבין השמשות דידך קאמינא? אנא אבין השמשות דרבי יוסי קאמינא, שאמר: בין השמשות כהרף עין, זה נכנס וזה יוצא, ואי אפשר לעמוד עליו. מחלוקת על תחילת קריאת שמע של ערבית נעשית מחלוקת על טבעו של בין השמשות עצמו. הדף מסתיים ברגע קצר כל כך שאפשר לקרוא לו בשם, אך אי אפשר לתופסו.