When does honor for people override a prohibition, and when must every honor yield before the desecration of God’s name?
מתי דוחה כבוד האדם איסור, ומתי צריך כל כבוד לסגת מפני חילול השם?
Speaking after the deadהמספר אחרי המת
If the dead do not know, why tell the patriarchs? To thank Moses. Rabbi Yitzḥak says one who speaks after the dead is as if speaking after a stone, because they either do not know or do not care. Yet Rav Pappa reports that one who spoke after Shmuel was struck by a falling reed, since God demands a scholar’s honor. Rabbi Yehoshua ben Levi says one who speaks after the bier of scholars falls into Gehinnom.
אם המתים אינם יודעים, למה לומר לאבות? כדי להחזיק טובה למשה. רבי יצחק אומר שכל המספר אחרי המת כאילו מספר אחרי האבן, משום שאינם יודעים או שיודעים ולא איכפת להם. ובכל זאת מוסר רב פפא שאחד שסיפר אחרי מר שמואל נפל עליו קנה ובקע את מוחו, שהרי צורבא מרבנן הקב"ה תבע ביקריה. רבי יהושע בן לוי אומר שכל המספר אחר מיטתם של תלמידי חכמים נופל בגיהנם.
The school of Rabbi Yishmael taught: if you saw a scholar sin at night, do not suspect him by day, for he surely repented; this applies to bodily sins, but with money only once he returns it to its owner. Later authorities discuss the honor of a deceased scholar.
תנא דבי רבי ישמעאל: אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה, אל תהרהר אחריו ביום, שוודאי עשה תשובה; והני מילי בדברים שבגופו, אבל בממונא עד דמהדר למריה. פוסקים מאוחרים דנים בכבוד תלמיד חכם שנפטר.
Twenty-four cases of excommunicationעשרים וארבעה מקומות של נידוי
Rabbi Yehoshua ben Levi says the court excommunicates for a teacher’s honor in twenty-four places in the Mishna; Rabbi Elazar searched and found three. Akavya ben Mahalalel, who spoke disparagingly of Shemaya and Avtalyon, was excommunicated; Elazar ben Ḥanokh doubted hand-washing and a stone was placed on his coffin; and Shimon ben Shetaḥ would have excommunicated Ḥoni the Circle-Maker, but Ḥoni was like a son pampering himself before his father.
רבי יהושע בן לוי אומר שבעשרים וארבעה מקומות בית דין מנדין על כבוד הרב, וכולם שנינו במשנתנו; רבי אלעזר חיפש ומצא שלושה. עקביא בן מהללאל, שאמר דוגמא השקוה על שמעיה ואבטליון, נתנדה; אלעזר בן חנוך פקפק בנטילת ידיים והניחו אבן על ארונו; ושמעון בן שטח היה מנדה את חוני המעגל, אלא שחוני מתחטא לפני המקום כבן שמתחטא לפני אביו.
Todos of Rome, who fed roasted kids on Passover, was a baraita, not a Mishna. In the oven of Akhnai, they surrounded it with halakhot like a snake and burned the items Rabbi Eliezer had declared pure, and afterwards “blessed” him, but the Mishna does not mention excommunication. Rabbi Yehoshua ben Levi compares cases, while Rabbi Elazar does not.
תודוס איש רומי, שהאכיל גדיים מקולסים בלילי פסחים, הוא ברייתא ולא משנה. בתנורו של עכנאי הקיפוהו הלכות כעכנאי ושרפו את הטהרות שטיהר רבי אליעזר, ולבסוף "ברכוהו", אבל נידוי במשנה לא תנן. רבי יהושע בן לוי מדמה מילתא למילתא, ורבי אלעזר אינו מדמה.
Carrying the dead and the eulogyהוצאת המת וההספד
One does not carry out the dead close to the time of Shema, but once started one does not stop; Rav Yosef was carried out then because he was an important man. Those engaged in a eulogy while the dead lies before them slip out one by one to read; when the dead is not before them, they sit and read while the mourner sits silent, and they pray while he accepts the judgment, saying “I have sinned much before You.” Abaye says one should not say this, since one should never open his mouth to Satan, as Isaiah’s “we were almost like Sodom” was answered “hear, rulers of Sodom.”
אין מוציאין את המת סמוך לקריאת שמע, ואם התחילו אין מפסיקין; רב יוסף הוציאוהו סמוך לקריאת שמע, שאדם חשוב שאני. העוסקים בהספד בזמן שהמת מוטל לפניהם נשמטים אחד אחד וקורין; אין המת מוטל לפניהם, הם יושבים וקורים והאבל יושב ודומם, הם עומדים ומתפללים והוא מצדיק עליו את הדין ואומר "הרבה חטאתי לפניך". אביי אומר שלא יאמר כן, שלעולם אל יפתח אדם פיו לשטן, כפי שעל "כמעט כסדום היינו" של ישעיהו נענה "שמעו דבר ה׳ קציני סדום".
After burial, those who can begin and finish even one section or verse before reaching the line begin. In the line, those who see the mourner inside are exempt and those who do not are obligated; Rabbi Yehuda says those who came for the mourner are exempt, for themselves obligated.
לאחר הקבורה, אם יכולים להתחיל ולגמור אפילו פרק אחד או פסוק אחד עד שלא יגיעו לשורה, יתחילו. בשורה, הרואה פנימה פטורה ושאינה רואה פנימה חייבת; רבי יהודה אומר הבאים מחמת האבל פטורים, מחמת עצמם חייבים.
Kilayim and the desecration of God’s nameכלאיים וחילול השם
Rav says one who finds kilayim in his garment removes it even in the market, since “there is no wisdom and no counsel against the Lord”: wherever there is desecration of God’s name, one does not give honor to a teacher. The Gemara challenges this from the rule that after burial one may follow the mourner through an impure path; Rabbi Abba answers that this is a rabbinic beit hapras, which one may blow through or which becomes pure when trodden.
רב אומר שהמוצא כלאיים בבגדו פושטן אפילו בשוק, משום "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה׳": כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. הגמרא מקשה מן הדין שלאחר הקבורה באים עם האבל אפילו בדרך טמאה; רבי אבא משיב שזה בית הפרס דרבנן, שמנפח אדם והולך, ושנדש טהור.
Rabbi Elazar bar Tzadok says they leapt over coffins to greet kings, even gentile kings; Rava explains that most coffins have a handbreadth of space that blocks impurity, and the Rabbis did not apply their decree for the honor of kings.
רבי אלעזר בר צדוק אומר שהיו מדלגים על גבי ארונות מתים לקראת מלכים, אפילו מלכי עכו"ם; רבא מסביר שרוב ארונות יש בהם חלל טפח החוצץ בפני הטומאה, ומשום כבוד מלכים לא גזרו בהם רבנן.
Great is human dignityגדול כבוד הבריות
“Great is human dignity, which overrides a negative commandment of the Torah.” Rav bar Shaba explained it as the prohibition “do not turn aside” from the Sages, and the students laughed, since that is itself a Torah prohibition. Rav Kahana said not to laugh at a great man: all rabbinic laws rest on “do not turn aside,” and for dignity the Rabbis permitted them. Later authorities discuss human dignity and blessings on kings today.
"גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה." רב בר שבא העמיד זאת בלאו ד"לא תסור", והתלמידים צחקו, שהרי לאו דלא תסור דאורייתא היא. רב כהנא אמר: גברא רבה אמר מילתא, לא תחיכו עליה; כל מילי דרבנן אסמכינהו על לאו דלא תסור, ומשום כבודו שרו רבנן. פוסקים מאוחרים דנים בכבוד הבריות ובברכה על מלכים בזמננו.
The returning of lost property, “you may ignore them,” allows an elder to whom it is beneath his dignity, or a priest in a cemetery, not to return it; but prohibitions are not learned from monetary law. Similarly, a nazir may not become impure for his sister, yet he does for a met mitzva, an unattended corpse, as the next daf continues.
השבת אבידה, "והתעלמת מהם", מתירה לזקן שאינה לפי כבודו, או לכהן בבית הקברות, שלא להחזיר; אבל איסורא מממונא לא ילפינן. וכן נזיר אינו מיטמא לאחותו, אבל מיטמא למת מצוה, כפי שממשיך הדף הבא.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why is there special concern for the honor of a scholar after death?מדוע יש הקפדה מיוחדת על כבודו של תלמיד חכם לאחר מותו?
- What does the contrast between Ḥoni and Akavya teach about the limits of excommunication?מה מלמד הניגוד בין חוני לעקביא על גבולות הנידוי?
- Why must one remove kilayim even in public, yet dignity overrides rabbinic laws?מדוע יש לפשוט כלאיים אפילו בשוק, ובכל זאת כבוד הבריות דוחה דברי רבנן?
- What is the danger in “opening one’s mouth to Satan”?מהי הסכנה ב"פתיחת פה לשטן"?
The source sheetדף המקורות
וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּלָא יָדְעִי, כִּי אָמַר לְהוּ מַאי הָוֵי? אֶלָּא מַאי — דְּיָדְעִי? לְמָה לֵיהּ לְמֵימַר לְהוּ?! לְאַחְזוֹקֵי לֵיהּ טֵיבוּתָא לְמֹשֶׁה.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל הַמְסַפֵּר אַחֲרֵי הַמֵּת, כְּאִלּוּ מְסַפֵּר אַחֲרֵי הָאֶבֶן. אִיכָּא דְאָמְרִי דְּלָא יָדְעִי, וְאִיכָּא דְאָמְרִי דְּיָדְעִי וְלָא אִיכְפַּת לְהוּ.
אִינִי?! וְהָא אָמַר רַב פָּפָּא: חַד אִישְׁתַּעִי מִילְּתָא בָּתְרֵיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל וּנְפַל קַנְיָא מִטְּלָלָא וּבְזַעָא לְאַרְנְקָא דְמוֹחֵיהּ!
שָׁאנֵי צוֹרְבָא מֵרַבָּנָן, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תָּבַע בִּיקָרֵיהּ.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הַמְסַפֵּר אַחַר מִטָּתָן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים נוֹפֵל בְּגֵיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהַמַּטִּים עֲקַלְקַלּוֹתָם יוֹלִיכֵם ה׳ אֶת פּוֹעֲלֵי הָאָוֶן שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל״. אֲפִילּוּ בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל, ״יוֹלִיכֵם ה׳ אֶת פּוֹעֲלֵי הָאָוֶן״.
תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אִם רָאִיתָ תַּלְמִיד חָכָם שֶׁעָבַר עֲבֵירָה בַּלַּיְלָה — אַל תְּהַרְהֵר אַחֲרָיו בַּיּוֹם, שֶׁמָּא עָשָׂה תְּשׁוּבָה. ״שֶׁמָּא״ סָלְקָא דַעְתָּךְ? אֶלָּא וַדַּאי עָשָׂה תְּשׁוּבָה. וְהָנֵי מִילֵּי — בִּדְבָרִים שֶׁבְּגוּפוֹ. אֲבָל בְּמָמוֹנָא — עַד דְּמַהְדַּר לְמָרֵיהּ.
וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מְקוֹמוֹת בֵּית דִּין מְנַדִּין עַל כְּבוֹד הָרַב, וְכוּלָּן שָׁנִינוּ בְּמִשְׁנָתֵנוּ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר: הֵיכָא? אֲמַר לֵיהּ: לְכִי תַּשְׁכַּח.
נְפַק דָּק, וְאַשְׁכַּח תְּלָת: הַמְזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם, וְהַמְסַפֵּר אַחַר מִטָּתָן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, וְהַמֵּגִיס דַּעְתּוֹ כְּלַפֵּי מַעְלָה.
״הַמְסַפֵּר אַחַר מִטָּתָן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים״ מַאי הִיא? — דִּתְנַן: הוּא הָיָה אוֹמֵר: אֵין מַשְׁקִין לֹא אֶת הַגִּיּוֹרֶת, וְלֹא אֶת הַמְשׁוּחְרֶרֶת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מַשְׁקִין. וְאָמְרוּ לוֹ: מַעֲשֶׂה בְּכַרְכְּמִית, שִׁפְחָה מְשׁוּחְרֶרֶת בִּירוּשָׁלַיִם וְהִשְׁקוּהָ שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן! וְאָמַר לָהֶם: דּוּגְמָא הִשְׁקוּהָ — וְנִדּוּהוּ וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ, וְסָקְלוּ בֵּית דִּין אֶת אֲרוֹנוֹ.
״וְהַמְזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם״ מַאי הִיא? — דִּתְנַן, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: חַס וְשָׁלוֹם שֶׁעֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל נִתְנַדָּה, שֶׁאֵין עֲזָרָה נִנְעֶלֶת עַל כׇּל אָדָם בְּיִשְׂרָאֵל בְּחׇכְמָה וּבְטׇהֳרָה וּבְיִרְאַת חֵטְא כַּעֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל. אֶלָּא אֶת מִי נִדּוּ? — אֶת אֶלְעָזָר בֶּן חֲנוֹךְ שֶׁפִּקְפֵּק בִּנְטִילַת יָדַיִם. וּכְשֶׁמֵּת, שָׁלְחוּ בֵּית דִּין וְהִנִּיחוּ אֶבֶן גְּדוֹלָה עַל אֲרוֹנוֹ, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל הַמִּתְנַדֶּה וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ — בֵּית דִּין סוֹקְלִין אֶת אֲרוֹנוֹ.
״הַמֵּגִיס דַּעְתּוֹ כְּלַפֵּי מַעְלָה״ מַאי הִיא? — דִּתְנַן, שָׁלַח לוֹ שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח לְחוֹנִי הַמְעַגֵּל: צָרִיךְ אַתָּה לְהִתְנַדּוֹת, וְאִלְמָלֵא חוֹנִי אַתָּה גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ נִדּוּי, אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁאַתָּה מִתְחַטֵּא לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְעוֹשֶׂה לְךָ רְצוֹנְךָ, כְּבֵן שֶׁמִּתְחַטֵּא לִפְנֵי אָבִיו וְעוֹשֶׂה לוֹ רְצוֹנוֹ. וְעָלֶיךָ הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ״.
וְתוּ לֵיכָּא? וְהָא אִיכָּא דְּתָנֵי רַב יוֹסֵף: תּוֹדוֹס אִישׁ רוֹמִי הִנְהִיג אֶת בְּנֵי רוֹמִי לְהַאֲכִילָן גְּדָיִים מְקוּלָּסִין בְּלֵילֵי פְּסָחִים. שְׁלַח לֵיהּ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: אִלְמָלֵא תּוֹדוֹס אַתָּה, גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ נִדּוּי, שֶׁאַתָּה מַאֲכִיל אֶת יִשְׂרָאֵל קׇדָשִׁים בַּחוּץ.
״בְּמִשְׁנָתֵנוּ״ קָאָמְרִינַן. וְהָא, בָּרַיְיתָא הִיא.
וּבְמַתְנִיתִין לֵיכָּא? וְהָא אִיכָּא הָא דִתְנַן: חֲתָכוֹ חוּלְיוֹת וְנָתַן חוֹל בֵּין חוּלְיָא לְחוּלְיָא — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִים. וְזֶהוּ תַּנּוּרוֹ שֶׁל עַכְנַאי.
מַאי ״עַכְנַאי״? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מְלַמֵּד שֶׁהִקִּיפוּהוּ הֲלָכוֹת כְּעַכְנַאי זֶה, וְטִמְּאוּהוּ.
וְתַנְיָא: אוֹתוֹ הַיּוֹם הֵבִיאוּ כׇּל טְהָרוֹת שֶׁטִּיהֵר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וּשְׂרָפוּם לְפָנָיו, וּלְבַסּוֹף בֵּרְכוּהוּ.
אֲפִילּוּ הָכִי, נִדּוּי בְּמַתְנִיתִין לָא תְּנַן. אֶלָּא ״בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מְקוֹמוֹת״ הֵיכָא מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מְדַמֵּה מִילְּתָא לְמִילְּתָא, וְרַבִּי אֶלְעָזָר לָא מְדַמֵּה מִילְּתָא לְמִילְּתָא.
נוֹשְׂאֵי הַמִּטָּה וְחִלּוּפֵיהֶן. תָּנוּ רַבָּנַן אֵין מוֹצִיאִין אֶת הַמֵּת סָמוּךְ לִקְרִיאַת שְׁמַע. וְאִם הִתְחִילוּ — אֵין מַפְסִיקִין. אִינִי?! וְהָא רַב יוֹסֵף אַפְּקוּהוּ סָמוּךְ לִקְרִיאַת שְׁמַע! אָדָם חָשׁוּב שָׁאנֵי.
שֶׁלִּפְנֵי הַמִּטָּה וְשֶׁלְּאַחַר הַמִּטָּה. תָּנוּ רַבָּנַן: הָעוֹסְקִים בְּהֶסְפֵּד, בִּזְמַן שֶׁהַמֵּת מוּטָל לִפְנֵיהֶם נִשְׁמָטִין אֶחָד אֶחָד וְקוֹרִין. אֵין הַמֵּת מוּטָל לִפְנֵיהֶם, הֵן יוֹשְׁבִין וְקוֹרִין, וְהוּא יוֹשֵׁב וְדוֹמֵם. הֵם עוֹמְדִים וּמִתְפַּלְּלִין, וְהוּא עוֹמֵד וּמַצְדִּיק עָלָיו אֶת הַדִּין, וְאוֹמֵר: ״רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, הַרְבֵּה חָטָאתִי לְפָנֶיךָ, וְלֹא נִפְרַעְתָּ מִמֶּנִּי אֶחָד מִנִּי אֶלֶף, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתִּגְדּוֹר פִּרְצוֹתֵינוּ וּפִרְצוֹת כׇּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמִים״.
אָמַר אַבָּיֵי: לָא מִבְּעֵי לֵיהּ לְאִינָשׁ לְמֵימַר הָכִי, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, וְכֵן תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי: לְעוֹלָם אַל יִפְתַּח אָדָם פִּיו לַשָּׂטָן.
וְאָמַר רַב יוֹסֵף: מַאי קְרָאָה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּמְעַט כִּסְדוֹם הָיִינוּ״, מַאי אַהֲדַר לְהוּ נָבִיא — ״שִׁמְעוּ דְבַר ה׳ קְצִינֵי סְדוֹם״.
קָבְרוּ אֶת הַמֵּת וְחָזְרוּ וְכוּ׳. אִם יְכוֹלִים לְהַתְחִיל וְלִגְמוֹר אֶת כּוּלָּהּ אִין, אֲבָל פֶּרֶק אֶחָד אוֹ פָּסוּק אֶחָד — לָא. וּרְמִינְהוּ: קָבְרוּ אֶת הַמֵּת וְחָזְרוּ, אִם יְכוֹלִין לְהַתְחִיל וְלִגְמוֹר אֲפִילּוּ פֶּרֶק אֶחָד אוֹ פָּסוּק אֶחָד!
הָכִי נָמֵי קָאָמַר: אִם יְכוֹלִין לְהַתְחִיל וְלִגְמוֹר אֲפִילּוּ פֶּרֶק אֶחָד אוֹ אֲפִילּוּ פָּסוּק אֶחָד עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעוּ לַשּׁוּרָה — יַתְחִילוּ, וְאִם לָאו — לֹא יַתְחִילוּ.William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
הָעוֹמְדִים בַּשּׁוּרָה וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: שׁוּרָה הָרוֹאָה פְּנִימָה — פְּטוּרָה, וְשֶׁאֵינָהּ רוֹאָה פְּנִימָה — חַיֶּיבֶת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַבָּאִים מֵחֲמַת הָאָבֵל — פְּטוּרִין, מֵחֲמַת עַצְמָן — חַיָּיבִין.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַמּוֹצֵא כִּלְאַיִם בְּבִגְדוֹ — פּוֹשְׁטָן אֲפִילּוּ בַּשּׁוּק. מַאי טַעְמָא: ״אֵין חׇכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה׳״, כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לָרַב.
מֵתִיבִי: קָבְרוּ אֶת הַמֵּת וְחָזְרוּ, וְלִפְנֵיהֶם שְׁתֵּי דְרָכִים, אַחַת טְהוֹרָה וְאַחַת טְמֵאָה, בָּא בַּטְּהוֹרָה — בָּאִין עִמּוֹ בַּטְּהוֹרָה, בָּא בַּטְּמֵאָה — בָּאִין עִמּוֹ בַּטְּמֵאָה מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ. אַמַּאי? לֵימָא ״אֵין חׇכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה לְנֶגֶד ה׳״!
תַּרְגְּמַהּ רַבִּי אַבָּא בְּבֵית הַפְּרָס דְּרַבָּנַן.
דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מְנַפֵּחַ אָדָם בֵּית הַפְּרָס וְהוֹלֵךְ. וְאָמַר רַב יְהוּדָה בַּר אָשֵׁי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: בֵּית הַפְּרָס שֶׁנִּדַּשׁ — טָהוֹר.
תָּא שְׁמַע דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק: מְדַלְּגִין הָיִינוּ עַל גַּבֵּי אֲרוֹנוֹת שֶׁל מֵתִים, לִקְרַאת מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל. וְלֹא לִקְרַאת מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד אָמְרוּ אֶלָּא אֲפִילּוּ לִקְרַאת מַלְכֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁאִם יִזְכֶּה, יַבְחִין בֵּין מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לְמַלְכֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם. אַמַּאי? לֵימָא ״אֵין חׇכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה׳״!
כִּדְרָבָא. דְּאָמַר רָבָא: דְּבַר תּוֹרָה, אֹהֶל, כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חָלָל טֶפַח — חוֹצֵץ בִּפְנֵי הַטּוּמְאָה. וְשֶׁאֵין בּוֹ חָלָל טֶפַח — אֵינוֹ חוֹצֵץ בִּפְנֵי הַטּוּמְאָה.
וְרוֹב אֲרוֹנוֹת יֵשׁ בָּהֶן חָלָל טֶפַח. וְגָזְרוּ עַל שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם שֶׁאֵין בָּהֶן. וּמִשּׁוּם כְּבוֹד מְלָכִים לָא גְזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן.
תָּא שְׁמַע: גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת שֶׁדּוֹחֶה [אֶת] לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה.
וְאַמַּאי? לֵימָא ״אֵין חׇכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה׳״! תַּרְגְּמַהּ רַב בַּר שְׁבָא קַמֵּיהּ דְּרַב כָּהֲנָא בְּלָאו דְּ״לֹא תָסוּר״. אֲחִיכוּ עֲלֵיהּ, לָאו דְּ״לֹא תָסוּר״ דְאוֹרָיְיתָא הִיא?!
אָמַר רַב כָּהֲנָא: גַּבְרָא רַבָּה אָמַר מִילְּתָא, לָא תְּחִיכוּ עֲלֵיהּ. כׇּל מִילֵּי דְרַבָּנַן אַסְמְכִינְהוּ עַל לָאו דְּ״לֹא תָסוּר״, וּמִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ שְׁרוֹ רַבָּנַן.
תָּא שְׁמַע: ״וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם״ — פְּעָמִים שֶׁאַתָּה מִתְעַלֵּם מֵהֶם, וּפְעָמִים שֶׁאֵין אַתָּה מִתְעַלֵּם מֵהֶם.
הָא כֵּיצַד? אִם הָיָה כֹּהֵן, וְהִיא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, אוֹ הָיָה זָקֵן וְאֵינָהּ לְפִי כְבוֹדוֹ, אוֹ שֶׁהָיְתָה מְלַאכְתּוֹ מְרוּבָּה מִשֶּׁל חֲבֵרוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר ״וְהִתְעַלַּמְתָּ״. אַמַּאי, לֵימָא ״אֵין חׇכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה׳״!
שָׁאנֵי הָתָם, דִּכְתִיב ״וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם״. וְלִיגְמַר מִינַּהּ? אִיסּוּרָא מִמָּמוֹנָא לָא יָלְפִינַן.
תָּא שְׁמַע.
״וּלְאַחֹתוֹ״ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? הֲרֵי שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לִשְׁחוֹט אֶת פִּסְחוֹ, וְלָמוּל אֶת בְּנוֹ, וְשָׁמַע שֶׁמֵּת לוֹ מֵת, יָכוֹל יַחְזוֹר וְיִטַּמָּא? — אָמַרְתָּ: לֹא יִטַּמָּא.
יָכוֹל: כְּשֵׁם שֶׁאֵינוֹ מִטַּמֵּא לָהֶם כָּךְ אֵינוֹ מִטַּמֵּא לְמֵת מִצְוָה — תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּלְאַחוֹתוֹ״ — לַאֲחוֹתוֹ הוּא דְּאֵינוֹ מִטַּמֵּא,William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.