How does the daf balance respect for the dead with the duties of the living, and what does it say about the awareness of the dead?
כיצד מאזן הדף בין כבוד המת לבין חובות החיים, ומה הוא אומר על מודעותם של המתים?
The onen on weekdays and Shabbatהאונן בחול ובשבת
The baraita continues: one whose dead lies before him does not bless or join a zimmun and is exempt from Shema, prayer and tefillin; on Shabbat he reclines, eats meat, drinks wine, blesses and is obligated in all mitzvot. Rabban Shimon ben Gamliel says that once obligated in these, he is obligated in all, and Rabbi Yoḥanan says they differ about marital relations. Rav Pappa limits the baraita to one who turns his face and eats; Rav Ashi says that as long as burial is incumbent on him, it is as if the dead lies before him, from Abraham who rose “from before his dead.”
הברייתא ממשיכה: מי שמתו מוטל לפניו אינו מברך ואינו מזמן, ופטור מקריאת שמע, מן התפילה ומן התפילין; ובשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין ומברך וחייב בכל המצוות. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכולן, ורבי יוחנן אומר שתשמיש המטה איכא בינייהו. רב פפא מעמיד את הברייתא במחזיר פניו ואוכל; רב אשי אומר שכל זמן שמוטל עליו לקוברו, כמוטל לפניו דמי, מאברהם שקם "מעל פני מתו".
Guarding the dead and the cemeteryשמירת המת ובית הקברות
One who guards the dead, even not his own, is exempt from Shema, prayer, tefillin and all mitzvot. One should not walk in a cemetery with tefillin on his head or a Torah scroll in his arm, reading, as this mocks the poor, but this applies within four cubits of the dead. If two guard, one guards and the other reads; Ben Azzai says on a ship they place the body in one corner and both pray in another, and Ravina explains that they differ about fearing mice. Later authorities discuss the four cubits around the dead.
המשמר את המת, אף על פי שאינו מתו, פטור מקריאת שמע, מן התפילה, מן התפילין ומכל המצוות. לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא, שהרי עובר משום "לועג לרש", אבל זה תוך ארבע אמות של המת. היו שניים, זה משמר וזה קורא; בן עזאי אומר שבספינה מניחו בזווית זו ומתפללים שניהם בזווית אחרת, ורבינא מסביר שחוששין לעכברים איכא בינייהו. פוסקים מאוחרים דנים בארבע אמות סביב המת.
One carrying bones should not put them in a saddlebag on a donkey and ride on them, since that is degrading, unless he fears gentiles or bandits; the same applies to a Torah scroll.
המוליך עצמות ממקום למקום לא יתנם בדסקיא על גבי חמור וירכב עליהם, מפני שנוהג בהם מנהג בזיון, אלא אם כן מתירא מפני נכרים ולסטים; וכדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בספר תורה.
Escorting the deadהלוויית המת
Raḥava in Rav Yehuda’s name says whoever sees the dead and does not escort them transgresses “one who mocks the poor”; if he escorts, “he lends to the Lord who is gracious to the poor.” Rabbi Ḥiyya told Rabbi Yonatan to lift his tzitzit in a cemetery, so the dead would not say “tomorrow they come to us, and now they mock us.” Rabbi Yonatan cited “the dead know nothing,” and Rabbi Ḥiyya answered: “the living know they will die” refers to the righteous, called living in death, like Benayahu “son of a living man.”
רחבה משום רב יהודה אומר שכל הרואה את המת ואינו מלווהו עובר משום "לועג לרש", ואם ליווהו, "מלוה ה׳ חונן דל". רבי חייא אמר לרבי יונתן להגביה את ציציותיו בבית הקברות, שלא יאמרו המתים "למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו". רבי יונתן הביא "והמתים אינם יודעים מאומה", ורבי חייא השיב: "כי החיים יודעים שימותו" אלו צדיקים, שבמיתתם נקראו חיים, כבניהו "בן איש חי".
Benayahu is “mighty in deeds,” gathering workers for Torah; he struck the two “ariels of Moab,” leaving no equal in either Temple; and he went down and struck the lion in the pit on a snowy day, either breaking ice to immerse or studying the Sifra on a winter day. “The dead know nothing” refers to the wicked, called dead in their lives. Later authorities discuss the halakha of escorting four cubits.
בניהו הוא "רב פעלים מקבצאל", שריבה וקיבץ פועלים לתורה; הוא הכה את שני אריאל מואב, שלא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני; והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג, או שבר גזיזי ברד וטבל, או שנה סיפרא דבי רב ביומא דסיתוא. "והמתים אינם יודעים מאומה" אלו רשעים, שבחייהם קרויים מתים. פוסקים מאוחרים דנים בהלכת הלוויה ארבע אמות.
Do the dead know?האם המתים יודעים?
Rabbi Ḥiyya’s sons forgot their learning in the villages and asked whether their father knows of their distress. One cited “his sons are honored and he does not know,” the other “his flesh pains him,” and Rabbi Yitzḥak says worms are as painful to the dead as a needle in living flesh. The Gemara concludes the dead know their own pain but not that of others.
בני רבי חייא שכחו את תלמודם בכפרים ושאלו אם אביהם יודע בצערם. אחד הביא "יכבדו בניו ולא ידע", והשני "אך בשרו עליו יכאב", ורבי יצחק אומר שקשה רימה למת כמחט בבשר החי. הגמרא מסיקה שבצערא דידהו ידעי, בצערא דאחרינא לא ידעי.
A pious man who gave a coin to a poor person in a drought year slept in a cemetery and heard two spirits speak of what they heard behind the curtain about hail and blight; he sowed accordingly and his crop was spared. In the third year one spirit said their words had been heard among the living, after his wife had quarreled with the girl’s mother. The Gemara suggests another person who died told them.
חסיד אחד שנתן דינר לעני בשני בצורת לן בבית הקברות ושמע שתי רוחות מספרות מה ששמעו מאחורי הפרגוד על ברד ושדפון; הוא זרע בהתאם, ותבואתו ניצלה. בשנה השלישית אמרה רוח אחת שדבריהן כבר נשמעו בין החיים, לאחר שאשתו של החסיד רבה עם אמה של הריבה. הגמרא מציעה שאדם אחר שמת סיפר להן.
Zeiri, Shmuel and the heavenly academyזעירי, שמואל ומתיבתא דרקיעא
Zeiri’s landlady died, and at the cemetery she told him where his money was and asked him to tell her mother to send her comb and eye-paint tube. Shmuel’s father held orphans’ money and died; Shmuel went to the cemetery and asked for “Abba son of Abba, Shmuel’s father,” who had ascended to the heavenly academy. Levi sat outside, excluded for not attending Rabbi Afes’s academy; Shmuel’s father wept that his son would soon come, and laughed that Shmuel was esteemed. Shmuel asked that Levi be admitted, and he was.
אושפיזכתיה של זעירי מתה, ובבית הקברות אמרה לו היכן מעותיו, וביקשה שיאמר לאמה לשלוח לה מסרקה וגובתא דכוחלא. אביו של שמואל החזיק מעות יתומים ומת; שמואל הלך לחצר מות ושאל על "אבא בר אבא אבוה דשמואל", שעלה למתיבתא דרקיעא. לוי ישב בחוץ, כי לא נכנס למתיבתא דרבי אפס; אביו של שמואל בכה שבנו יבוא בקרוב, וצחק שבנו חשוב בעולם הזה. שמואל ביקש שיכניסו את לוי, והכניסוהו.
His father said the orphans’ money was in the millstone housing, above and below theirs, so that any loss would fall on his own. The Gemara notes Shmuel might be special, announced in advance. Rabbi Yonatan retracted, deriving from “saying” in “the land which I swore to Abraham… saying” that Moses was sent to tell the patriarchs the oath had been fulfilled, so the dead speak with each other.
אביו אמר שמעות היתומים באמתא דרחיא, העליונות והתחתונות שלנו והאמצעיות של היתומים, כדי שכל הפסד ייפול עליו. הגמרא מעירה שאולי שמואל שאני, דקדמי ומכרזי. רבי יונתן חזר בו, ולמד מ"לאמר" ב"זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם… לאמר" שמשה נשלח לומר לאבות שהשבועה נתקיימה, ומכאן שהמתים מספרים זה עם זה.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why does the obligation to bury free a mourner from other mitzvot?מדוע חובת הקבורה פוטרת את האונן ממצוות אחרות?
- How does Rabbi Ḥiyya’s concern about tzitzit express respect for the dead?כיצד מבטא החשש של רבי חייא לגבי הציצית כבוד למתים?
- What does “the righteous are called living even in death” mean?מה פירוש "צדיקים שבמיתתם קרויים חיים"?
- What does the arrangement of the orphans’ money teach about guarding others’ property?מה מלמד סידור מעות היתומים על שמירת ממון של אחרים?
The source sheetדף המקורות
וְאֵין מְבָרְכִין עָלָיו, וְאֵין מְזַמְּנִין עָלָיו, וּפָטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִלָּה וּמִן הַתְּפִילִּין וּמִכׇּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. וּבְשַׁבָּת מֵיסֵב וְאוֹכֵל בָּשָׂר וְשׁוֹתֶה יַיִן, וּמְבָרֵךְ וּמְזַמֵּן, וּמְבָרְכִין עָלָיו וּמְזַמְּנִין עָלָיו, וְחַיָּיב בְּכָל הַמִּצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מִתּוֹךְ שֶׁנִּתְחַיֵּיב בְּאֵלּוּ — נִתְחַיֵּיב בְּכוּלָּן.
וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי בֵּינַיְיהוּ — תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.
קָתָנֵי מִיהַת פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִלָּה וּמִן הַתְּפִילִּין וּמִכׇּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה! אָמַר רַב פָּפָּא: תַּרְגְּמָא אַמַּחֲזִיר פָּנָיו וְאוֹכֵל. רַב אָשֵׁי אָמַר: כֵּיוָן שֶׁמּוּטָּל עָלָיו לְקוֹבְרוֹ, כְּמוּטָל לְפָנָיו דָּמֵי. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּקׇם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ״, וְנֶאֱמַר: ״וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי״, כָּל זְמַן שֶׁמּוּטָּל עָלָיו לְקוֹבְרוֹ כְּמוּטָל לְפָנָיו דָּמֵי.
מֵתוֹ — אִין, אֲבָל מְשַׁמְּרוֹ — לָא.
וְהָתַנְיָא: הַמְשַׁמֵּר אֶת הַמֵּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מֵתוֹ — פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִלָּה וּמִן הַתְּפִילִּין וּמִכׇּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה! מְשַׁמְּרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מֵתוֹ, מֵתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁמְּרוֹ.
מֵתוֹ וּמְשַׁמְּרוֹ — אִין, אֲבָל מְהַלֵּךְ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת — לָא. וְהָתַנְיָא: לֹא יְהַלֵּךְ אָדָם בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וּתְפִילִּין בְּרֹאשׁוֹ וְסֵפֶר תּוֹרָה בִּזְרוֹעוֹ וְקוֹרֵא. וְאִם עוֹשֶׂה כֵּן — עוֹבֵר מִשּׁוּם ״לוֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עוֹשֵׂהוּ״.
הָתָם, תּוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת הוּא דְאָסוּר, חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת — חַיָּיב. דְּאָמַר מָר מֵת תּוֹפֵס אַרְבַּע אַמּוֹת לִקְרִיאַת שְׁמַע. הָכָא, חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת נָמֵי פָּטוּר.
גּוּפָא. הַמְשַׁמֵּר אֶת הַמֵּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מֵתוֹ — פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִלָּה וּמִן הַתְּפִילִּין וּמִכׇּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. הָיוּ שְׁנַיִם — זֶה מְשַׁמֵּר וְזֶה קוֹרֵא, וְזֶה מְשַׁמֵּר וְזֶה קוֹרֵא. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: הָיוּ בָּאִים בִּסְפִינָה — מַנִּיחוֹ בְּזָוִית זוֹ, וּמִתְפַּלְּלִין שְׁנֵיהֶם בְּזָוִית אַחֶרֶת.
מַאי בֵּינַיְיהוּ? אָמַר רָבִינָא: חוֹשְׁשִׁין לְעַכְבָּרִים אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. מָר סָבַר: חָיְישִׁינַן. וּמַר סָבַר: לָא חָיְישִׁינַן.
תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹלִיךְ עֲצָמוֹת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, הֲרֵי זֶה לֹא יִתְּנֵם בְּדִסַקַּיָּא וְיִתְּנֵם עַל גַּבֵּי חֲמוֹר וְיִרְכַּב עֲלֵיהֶם, מִפְּנֵי שֶׁנּוֹהֵג בָּהֶם מִנְהַג בִּזָּיוֹן. וְאִם הָיָה מִתְיָרֵא מִפְּנֵי גּוֹיִם וּמִפְּנֵי לִסְטִים — מוּתָּר. וּכְדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ בַּעֲצָמוֹת כָּךְ אָמְרוּ בְּסֵפֶר תּוֹרָה.
אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַרֵישָׁא — פְּשִׁיטָא! מִי גָּרַע סֵפֶר תּוֹרָה מֵעֲצָמוֹת? אֶלָּא אַסֵּיפָא.
אָמַר רַחֲבָה אָמַר רַב יְהוּדָה: כָּל הָרוֹאֶה הַמֵּת וְאֵינוֹ מְלַוֵּהוּ עוֹבֵר מִשּׁוּם ״לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ״. וְאִם הִלְוָהוּ מַה שְּׂכָרוֹ? אָמַר רַב אַסִּי, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״מַלְוֵה ה׳ חוֹנֵן דָּל״ ״וּמְכַבְּדוֹ חֹנֵן אֶבְיוֹן״.
רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יוֹנָתָן הֲווֹ שָׁקְלִי וְאָזְלִי בְּבֵית הַקְּבָרוֹת. הֲוָה קָשַׁדְיָא תְּכֵלְתָּא דְרַבִּי יוֹנָתָן. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא: דַּלְיַיהּ, כְּדַי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: לְמָחָר בָּאִין אֶצְלֵנוּ, וְעַכְשָׁיו מְחָרְפִין אוֹתָנוּ.
אֲמַר לֵיהּ: וּמִי יָדְעִי כּוּלֵּי הַאי? וְהָא כְּתִיב: ״וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה״! אֲמַר לֵיהּ: אִם קָרִיתָ — לֹא שָׁנִיתָ. אִם שָׁנִיתָ — לֹא שִׁלַּשְׁתָּ. אִם שִׁלַּשְׁתָּ — לֹא פֵּירְשׁוּ לְךָ. ״כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמוּתוּ״ — אֵלּוּ צַדִּיקִים שֶׁבְּמִיתָתָן נִקְרְאוּ חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבּוֹר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג״.William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
״בֶּן אִישׁ חַי״: אַטּוּ כּוּלֵּי עָלְמָא בְּנֵי מֵתֵי נִינְהוּ? אֶלָּא: ״בֶּן אִישׁ חַי״ — שֶׁאֲפִילּוּ בְּמִיתָתוֹ קָרוּי חַי. ״רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל״ — שֶׁרִיבָּה וְקִבֵּץ פּוֹעֲלִים לַתּוֹרָה. ״וְהוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב״ — שֶׁלֹּא הִנִּיחַ כְּמוֹתוֹ לֹא בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וְלֹא בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי.
״וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבּוֹר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג״, אִיכָּא דְאָמְרִי: דְּתַבַּר גְּזִיזֵי דְבַרְדָּא, וּנְחַת וּטְבַל. אִיכָּא דְאָמְרִי: דִּתְנָא סִיפְרָא דְבֵי רַב בְּיוֹמָא דְסִיתְוָא.
״וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה״ — אֵלּוּ רְשָׁעִים, שֶׁבְּחַיֵּיהֶן קְרוּיִין ״מֵתִים״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתָּה חָלָל רָשָׁע נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל״. וְאִי בָּעֵית אֵימָא, מֵהָכָא: ״עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת״, חַי הוּא! אֶלָּא, הַמֵּת מֵעִיקָּרָא.
בְּנֵי רַבִּי חִיָּיא נְפוּק לְקִרְיָיתָא. אִייַּקַּר לְהוּ תַּלְמוּדַיְיהוּ. הֲווֹ קָא מִצַּעֲרִי לְאִדְּכוֹרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ חַד לְחַבְרֵיהּ: יָדַע אֲבוּן בְּהַאי צַעֲרָא? אֲמַר לֵיהּ אִידַּךְ: מְנָא יָדַע? וְהָא כְּתִיב: ״יִכְבְּדוּ בָנָיו וְלֹא יֵדָע״.
אֲמַר לֵיהּ אִידַּךְ: וְלָא יָדַע? וְהָא כְּתִיב: ״אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל״. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: קָשָׁה רִמָּה לַמֵּת כְּמַחַט בַּבָּשָׂר הַחַי!
אָמְרִי: בְּצַעֲרָא דִידְהוּ — יָדְעִי, בְּצַעֲרָא דְאַחֲרִינָא — לָא יָדְעִי.
וְלָא? וְהָתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁנָּתַן דִּינָר לְעָנִי בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה בִּשְׁנֵי בַצּוֹרֶת, וְהִקְנִיטַתּוּ אִשְׁתּוֹ, וְהָלַךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת. וְשָׁמַע שְׁתֵּי רוּחוֹת שֶׁמְסַפְּרוֹת זוֹ לָזוֹ. אָמְרָה חֲדָא לַחֲבֶרְתָּהּ: חֲבֶרְתִּי, בּוֹאִי וְנָשׁוּט בָּעוֹלָם, וְנִשְׁמַע מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד מַה פּוּרְעָנוּת בָּא לָעוֹלָם? אָמְרָה לָהּ חֲבֶרְתָּהּ: אֵינִי יְכוֹלָה, שֶׁאֲנִי קְבוּרָה בְּמַחְצֶלֶת שֶׁל קָנִים. אֶלָּא לְכִי אַתְּ, וּמַה שֶּׁאַתְּ שׁוֹמַעַת אִמְרִי לִי. הָלְכָה הִיא וְשָׁטָה וּבָאָה. וְאָמְרָה לָהּ חֲבֶרְתָּהּ: חֲבֶרְתִּי, מַה שָּׁמַעְתְּ מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד? אָמְרָה לָהּ: שָׁמַעְתִּי שֶׁכָּל הַזּוֹרֵעַ בִּרְבִיעָה רִאשׁוֹנָה בָּרָד מַלְקֶה אוֹתוֹ. הָלַךְ הוּא וְזָרַע בִּרְבִיעָה שְׁנִיָּה. שֶׁל כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ לָקָה, שֶׁלּוֹ — לֹא לָקָה.
לַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת הָלַךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, וְשָׁמַע אוֹתָן שְׁתֵּי רוּחוֹת שֶׁמְסַפְּרוֹת זוֹ עִם זוֹ. אָמְרָה חֲדָא לַחֲבֶרְתָּהּ: בּוֹאִי וְנָשׁוּט בָּעוֹלָם וְנִשְׁמַע מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד מַה פּוּרְעָנוּת בָּא לָעוֹלָם. אָמְרָה לָהּ: חֲבֶרְתִּי, לֹא כָּךְ אָמַרְתִּי לָךְ, אֵינִי יְכוֹלָה שֶׁאֲנִי קְבוּרָה בְּמַחְצֶלֶת שֶׁל קָנִים?! אֶלָּא לְכִי אַתְּ, וּמַה שֶּׁאַתְּ שׁוֹמַעַת בּוֹאִי וְאִמְרִי לִי. הָלְכָה וְשָׁטָה וּבָאָה. וְאָמְרָה לָהּ חֲבֶרְתָּהּ: חֲבֶרְתִּי, מַה שָּׁמַעְתְּ מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד? אָמְרָה לָהּ: שָׁמַעְתִּי שֶׁכָּל הַזּוֹרֵעַ בִּרְבִיעָה שְׁנִיָּה שִׁדָּפוֹן מַלְקֶה אוֹתוֹ. הָלַךְ וְזָרַע בִּרְבִיעָה רִאשׁוֹנָה, שֶׁל כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ נִשְׁדַּף וְשֶׁלּוֹ לֹא נִשְׁדַּף.
אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: מִפְּנֵי מָה אֶשְׁתָּקַד שֶׁל כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ לָקָה וְשֶׁלְּךָ לֹא לָקָה, וְעַכְשָׁיו שֶׁל כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ נִשְׁדַּף וְשֶׁלְּךָ לֹא נִשְׁדַּף? סָח לָהּ כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ. אָמְרוּ: לֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִים עַד שֶׁנָּפְלָה קְטָטָה בֵּין אִשְׁתּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ חָסִיד וּבֵין אִמָּהּ שֶׁל אוֹתָהּ רִיבָה. אָמְרָה לָהּ: לְכִי וְאַרְאֵךְ בִּתֵּךְ שֶׁהִיא קְבוּרָה בְּמַחְצֶלֶת שֶׁל קָנִים.
לַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת הָלַךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וְשָׁמַע אוֹתָן רוּחוֹת שֶׁמְסַפְּרוֹת זוֹ עִם זוֹ. אָמְרָה לָהּ: חֲבֶרְתִּי, בּוֹאִי וְנָשׁוּט בָּעוֹלָם וְנִשְׁמַע מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד מַה פּוּרְעָנוּת בָּא לָעוֹלָם. אָמְרָה לָהּ: חֲבֶרְתִּי, הֲנִיחִינִי, דְּבָרִים שֶׁבֵּינִי לְבֵינֵךְ כְּבָר נִשְׁמְעוּ בֵּין הַחַיִּים. אַלְמָא יָדְעִי.
דִּילְמָא אִינִישׁ אַחֲרִינָא שָׁכֵיב, וְאָזֵיל וְאָמַר לְהוּ.
תָּא שְׁמַע: דִּזְעֵירִי הֲוָה מַפְקֵיד זוּזֵי גַּבֵּי אוּשְׁפִּיזְכָתֵיהּ. עַד דְּאָתֵי וְאָזֵיל לְבֵי רַב, שְׁכִיבָה. אֲזַל בָּתְרַהּ לַחֲצַר מָוֶת, אֲמַר לַהּ: זוּזֵי הֵיכָא? אֲמַרָה לֵיהּ: זִיל שַׁקְלִינְהוּ מִתּוּתֵי צִנּוֹרָא דְּדָשָׁא בְּדוּךְ פְּלָן, וְאֵימָא לַהּ לְאִימָּא, תְּשַׁדַּר לִי מַסְרְקַאי וְגוּבְתַּאי דְּכוּחְלָא בַּהֲדֵי פְּלָנִיתָא דְּאָתְיָא לִמְחַר. אַלְמָא יָדְעִי!
דִּלְמָא דּוּמָה קָדֵים וּמַכְרֵיז לְהוּ.
תָּא שְׁמַע: דַּאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל הֲווֹ קָא מַפְקְדִי גַּבֵּיהּ זוּזֵי דְיַתְמֵי. כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ לָא הֲוָה שְׁמוּאֵל גַּבֵּיהּ. הֲווֹ קָא קָרוּ לֵיהּ: ״בַּר אָכֵיל זוּזֵי דְיַתְמֵי״. אֲזַל אַבָּתְרֵיהּ לַחֲצַר מָוֶת. אֲמַר לְהוּ: בָּעֵינָא אַבָּא! אֲמַרוּ לֵיהּ: אַבָּא טוּבָא אִיכָּא הָכָא. אֲמַר לְהוּ: בָּעֵינָא אַבָּא בַּר אַבָּא. אֲמַרוּ לֵיהּ: אַבָּא בַּר אַבָּא נָמֵי טוּבָא אִיכָּא הָכָא. אֲמַר לְהוּ: בָּעֵינָא אַבָּא בַּר אַבָּא אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל הֵיכָא? אֲמַרוּ לֵיהּ סְלֵיק לִמְתִיבְתָּא דִּרְקִיעָא. אַדְּהָכִי חַזְיֵיהּ לְלֵוִי דְּיָתֵיב אַבָּרַאי. אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי יָתְבַתְּ אַבָּרַאי? מַאי טַעְמָא לָא סָלְקַתְּ? אֲמַר לֵיהּ, דְאָמְרִי לִי: כָּל כִּי הָנָךְ שְׁנֵי דְּלָא סְלֵיקְתְּ לִמְתִיבְתָּא דְּרַבִּי אַפָּס וְאַחְלֵישְׁתֵּיהּ לְדַעְתֵּיהּ, לָא מְעַיְּילִינַן לָךְ לִמְתִיבְתָּא דִרְקִיעָא.
אַדְּהָכִי וְהָכִי אֲתָא אֲבוּהּ, חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה קָא בָכֵי וְאַחֵיךְ. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא קָא בָכֵית? אֲמַר לֵיהּ: דְּלַעֲגָל קָא אָתֵית. מַאי טַעְמָא אַחֵיכְתְּ? דַּחֲשִׁיבַתְּ בְּהַאי עָלְמָא טוּבָא. אֲמַר לֵיהּ: אִי חֲשִׁיבְנָא — נְעַיְּילוּהּ לְלֵוִי. וְעַיְּילוּהוּ לְלֵוִי.
אֲמַר לֵיהּ: זוּזֵי דְיַתְמֵי הֵיכָא? אֲמַר לֵיהּ: זִיל שַׁקְלִינְהוּ בְּאַמְתָא דְרִחְיָא. עִילָּאֵי וְתַתָּאֵי — דִּידַן, וּמִיצְעֵי דְּיַתְמֵי. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא עֲבַדְתְּ הָכִי? אֲמַר לֵיהּ: אִי גָּנְבִי גַּנָּבֵי — מִגַּנְבוּ מִדִּידַן. אִי אָכְלָה אַרְעָא — אָכְלָה מִדִּידַן. אַלְמָא דְּיָדְעִי! — דִּילְמָא שָׁאנֵי שְׁמוּאֵל, כֵּיוָן דַּחֲשִׁיב קָדְמִי וּמַכְרְזִי: פַּנּוּ מָקוֹם.
וְאַף רַבִּי יוֹנָתָן הֲדַר בֵּיהּ, דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מִנַּיִן לַמֵּתִים שֶׁמְסַפְּרִים זֶה עִם זֶה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר״. מַאי ״לֵאמֹר״? — אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: לֵךְ אֱמוֹר לָהֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: שְׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי לָכֶם כְּבָר קִייַּמְתִּיהָ לִבְנֵיכֶם.William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.