How does the daf adjust the obligation of Shema and prayer to real situations, and what does it reveal about the personal voices of the Sages?
כיצד מתאים הדף את חובת קריאת שמע והתפילה למצבים ממשיים, ומה הוא חושף על הקולות האישיים של החכמים?
Tents and streams; returning after an errorאוהלים ונחלים; חזרה לאחר טעות
Rabbi Ḥama son of Rabbi Ḥanina explains why “tents” are juxtaposed to “streams”: as streams raise a person from impurity to purity, so tents of Torah raise a person from guilt to merit. Rabbi Elazar left Rabbi Ami and Rabbi Asi, who were preparing his wedding canopy, to hear a teaching: one who erred and does not know where returns to the beginning of the section, or between sections to the first, or between “you shall write” verses to the first. Rabbi Yoḥanan limits this to one who had not yet begun “so that your days may be lengthened,” since then he follows his habit; they said, “had we come only for this, it would suffice.” Later authorities discuss where to return.
רבי חמא ברבי חנינא מסביר למה נסמכו "אהלים" ל"נחלים": מה נחלים מעלין את האדם מטומאה לטהרה, אף אהלים מעלין את האדם מכף חובה לכף זכות. רבי אלעזר הניח את רבי אמי ורבי אסי, שהיו קושרים לו גננא, כדי לשמוע מילתא דבי מדרשא: קרא וטעה ואינו יודע היכן, באמצע הפרק יחזור לראש, בין פרק לפרק יחזור לפרק ראשון, בין כתיבה לכתיבה יחזור לכתיבה ראשונה. רבי יוחנן מגביל זאת למי שלא פתח ב"למען ירבו ימיכם", שאז סרכיה נקט ואתי; הם אמרו: "אלו לא באנו אלא לשמוע דבר זה, דיינו". פוסקים מאוחרים דנים היכן חוזרים.
Craftsmen and workersאומנים ופועלים
The Mishna says craftsmen may read Shema on top of a tree or a wall course, which they may not do for prayer. A baraita adds that they pray on top of an olive or fig tree but descend from other trees, and the owner always descends because his mind is not settled. Rav Mari asks how this fits the requirement of attention; Rav Sheshet answers they stop working while reading, and a baraita allowing work refers to the second section.
המשנה אומרת שהאומנים קורים בראש האילן ובראש הנדבך, מה שאינם רשאים לעשות כן בתפילה. ברייתא מוסיפה שהם מתפללים בראש הזית ובראש התאנה, ויורדים משאר האילנות, ובעל הבית יורד בכל מקרה, לפי שאין דעתו מיושבת עליו. רב מרי שואל כיצד מתיישב הדבר עם חובת הכוונה; רב ששת משיב שבטלין ממלאכתן וקורין, וברייתא המתירה מלאכה עוסקת בפרק שני.
Workers say Shema with its blessings, eat and bless before and after, and pray eighteen blessings, but do not lead prayer or recite the priestly blessing. Another baraita says an abridged prayer and shortened grace; the Gemara distinguishes those working for wages from those working for their meal alone or eating with the owner.
פועלים קורים קריאת שמע ומברכים לפניה ולאחריה, אוכלים פתם ומברכים לפניה ולאחריה, ומתפללים שמונה עשרה, אבל אינם יורדים לפני התיבה ואינם נושאים כפיהם. ברייתא אחרת אומרת מעין שמונה עשרה וברכת המזון מקוצרת; הגמרא מבחינה בין העושים בשכרם לבין העושים בסעודתם או כשבעל הבית מסב עמהם.
The groom and Rabban Gamlielהחתן ורבן גמליאל
The Mishna exempts a groom from Shema on the first night until after Shabbat if he has not consummated. Rabban Gamliel read on his wedding night, saying, “I will not listen to you to remove from myself the kingdom of Heaven even for one hour.” The Gemara repeats the derivation from “when you walk on the way” and the distinction between preoccupation with a mitzva and with private concerns.
המשנה פוטרת חתן מקריאת שמע בלילה הראשון ועד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה. רבן גמליאל קרא בליל חתונתו, ואמר: "איני שומע לכם לבטל הימני מלכות שמים אפילו שעה אחת". הגמרא חוזרת על הלימוד מ"ובלכתך בדרך" ועל ההבחנה בין טרדא דמצוה לטרדא דרשות.
Rabban Gamliel also bathed on the first night after his wife died, explaining he was delicate. Rabban Shimon ben Gamliel says not everyone who wishes may assume the name of piety by reading as a groom. The Gemara explains that mourning on the first night is rabbinic, and the Rabbis did not decree in a case of a delicate person.
רבן גמליאל גם רחץ בלילה הראשון שמתה אשתו, והסביר שאסטניס הוא. רבן שמעון בן גמליאל אומר שלא כל הרוצה ליטול את השם יטול, כגון חתן הקורא. הגמרא מסבירה שאנינות לילה דרבנן, ובמקום אסטניס לא גזרו בו רבנן.
Consolation for servantsתנחומים על עבדים
When Rabban Gamliel’s servant Tavi died, he accepted condolences, since Tavi was worthy. A baraita says one does not stand in line or say mourners’ blessings for slaves; when Rabbi Eliezer’s maidservant died, he moved from room to room to avoid his students and told them one says only “may God fill your loss.” Rabbi Yose says that for a worthy servant one may say “a good and faithful man who benefited from his labor.”
כשמת טבי עבדו של רבן גמליאל, קיבל עליו תנחומים, שכשר היה. ברייתא אומרת שעל עבדים ושפחות אין עומדים בשורה ואין אומרים ברכת אבלים; כשמתה שפחתו של רבי אליעזר, עבר מחדר לחדר כדי להתחמק מתלמידיו, ואמר להם שאומרים רק "המקום ימלא לך חסרונך". רבי יוסי אומר שעל עבד כשר אומרים "הוי איש טוב ונאמן ונהנה מיגיעו".
Only three are called “fathers” and only four “mothers,” because they alone are so important. Servants are not called “Father so-and-so,” yet in Rabban Gamliel’s house they were, because they were esteemed.
אין קורין אבות אלא לשלושה ואין קורין אמהות אלא לארבע, משום שעד הכא חשיבי. עבדים ושפחות אין קורין אותם "אבא פלוני", ושל רבן גמליאל היו קורין, משום דחשיבי.
Shema and prayer as two worldsקריאת שמע ותפילה כשני עולמים
Rabbi Elazar reads “so I will bless You in my life, in Your name I will lift my hands”: blessing in life is Shema, lifting hands is prayer. One who does so is sated “as with marrow and fat” and inherits two worlds, this world and the next.
רבי אלעזר קורא "כן אברכך בחיי בשמך אשא כפי": "כן אברכך בחיי" זו קריאת שמע, "בשמך אשא כפי" זו תפילה. העושה כן "כמו חלב ודשן תשבע נפשי", ולא עוד אלא שנוחל שני עולמים, העולם הזה והעולם הבא.
The personal prayers of the Sagesהתפילות האישיות של החכמים
After his prayer Rabbi Elazar asked that love, brotherhood, peace and friendship dwell in our lots, and that our portion be in Paradise. Rabbi Yoḥanan asked God to look upon our shame, clothe Himself in mercy and let His goodness and humility come before Him. Rabbi Zeira asked not to sin and not be ashamed before our fathers. Rabbi Ḥiyya asked that Torah be our craft. Rav asked for long life of peace, goodness, blessing, livelihood, fear of sin and love of Torah, a text later used for blessing the new month.
לאחר תפילתו ביקש רבי אלעזר שתשכן בפורינו אהבה ואחוה ושלום וריעות, ותשים חלקנו בגן עדן. רבי יוחנן ביקש שתציץ בבושתנו, ותתלבש ברחמיך, ותבוא לפניך מדת טובך וענוותנותך. רבי זירא ביקש שלא נחטא ולא נבוש ולא נכלם מאבותינו. רבי חייא ביקש שתהא תורתך אומנותנו. רב ביקש חיים ארוכים, חיים של שלום, טובה, ברכה, פרנסה, יראת חטא ואהבת תורה, נוסח ששימש מאוחר יותר לברכת החודש.
Rebbi asked to be saved from brazen people, from a bad person, a bad companion, a bad neighbor, the destroying adversary and a harsh judgment, whether the adversary is of the covenant or not, even though officers stood guard over him. Rav Safra’s prayer for peace continues on the next daf. Later authorities note the custom of adding personal prayers after the Amidah.
רבי ביקש שתצילנו מעזי פנים ומעזות פנים, מאדם רע, מחבר רע, משכן רע, משטן המשחית ומדין קשה, בין שהוא בן ברית בין שאינו בן ברית, אף על פי שקצוצים עמדו עליו לשומרו. תפילתו של רב ספרא לשלום נמשכת בדף הבא. פוסקים מאוחרים מציינים את המנהג להוסיף תפילות אישיות לאחר העמידה.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why did Rabbi Elazar leave his own wedding preparations to hear one teaching?מדוע הניח רבי אלעזר את הכנות חתונתו כדי לשמוע שמועה אחת?
- How does the owner’s unsettled mind differ from the worker’s situation?במה שונה דעתו הבלתי מיושבת של בעל הבית ממצבו של הפועל?
- What does Rabban Gamliel’s refusal to stop reading Shema teach about the kingdom of Heaven?מה מלמד סירובו של רבן גמליאל להפסיק לקרוא קריאת שמע על מלכות שמים?
- Which of the Sages’ personal prayers speaks most to you, and why?איזו מן התפילות האישיות של החכמים מדברת אליך ביותר, ומדוע?
The source sheetדף המקורות
אֹהָלִים לִנְחָלִים, דִּכְתִיב: ״כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנּוֹת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע וְגוֹ׳״ — לוֹמַר לְךָ: מָה נְחָלִים מַעֲלִין אֶת הָאָדָם מִטּוּמְאָה לְטׇהֳרָה — אַף אֹהָלִים מַעֲלִין אֶת הָאָדָם מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת.
״הַקּוֹרֵא לְמַפְרֵעַ לֹא יָצָא וְכוּ׳״.
רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי הֲווֹ קָא קָטְרִין לֵיהּ גְּנָנָא לְרַבִּי אֶלְעָזָר. אֲמַר לְהוּ: אַדְּהָכִי וְהָכִי אֵיזִיל וְאֶשְׁמַע מִלְּתָא דְבֵי מִדְרְשָׁא, וְאֵיתֵי וְאֵימָא לְכוּ. אֲזַל אַשְׁכְּחֵיהּ לְתַנָּא דְּקָתָנֵי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן:
קָרָא וְטָעָה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהֵיכָן טָעָה, בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק — יַחְזוֹר לָרֹאשׁ. בֵּין פֶּרֶק לְפֶרֶק — יַחְזוֹר לְפֶרֶק רִאשׁוֹן. בֵּין כְּתִיבָה לִכְתִיבָה — יַחְזוֹר לִכְתִיבָה רִאשׁוֹנָה.
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא פָּתַח בִּ״לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם״, אֲבָל פָּתַח בִּ״לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם״ — סִרְכֵיהּ נָקֵט וְאָתֵי.
אֲתָא וַאֲמַר לְהוּ. אֲמַרוּ לֵיהּ: אִלּוּ לֹא בָּאנוּ אֶלָּא לִשְׁמוֹעַ דָּבָר זֶה — דַּיֵּינוּ.
מַתְנִי׳ הָאוּמָּנִין — קוֹרִין בְּרֹאשׁ הָאִילָן וּבְרֹאשׁ הַנִּדְבָּךְ. מַה שֶּׁאֵינָן רַשָּׁאִין לַעֲשׂוֹת כֵּן בַּתְּפִלָּה.
חָתָן פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע לַיְלָה הָרִאשׁוֹנָה וְעַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת אִם לֹא עָשָׂה מַעֲשֶׂה. וּמַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה וְקָרָא לַיְלָה הָרִאשׁוֹנָה. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ שֶׁחָתָן פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע? אָמַר לָהֶם אֵינִי שׁוֹמֵעַ לָכֶם לְבַטֵּל הֵימֶנִי מַלְכוּת שָׁמַיִם אֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הָאוּמָּנִין — קוֹרִין בְּרֹאשׁ הָאִילָן וּבְרֹאשׁ הַנִּדְבָּךְ. וּמִתְפַּלְּלִין בְּרֹאשׁ הַזַּיִת וּבְרֹאשׁ הַתְּאֵנָה. וּשְׁאָר כָּל הָאִילָנוֹת — יוֹרְדִים לְמַטָּה וּמִתְפַּלְּלִין. וּבַעַל הַבַּיִת, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ יוֹרֵד לְמַטָּה וּמִתְפַּלֵּל, לְפִי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ מְיוּשֶּׁבֶת עָלָיו.
רָמֵי לֵיהּ רַב מָרִי בְּרַהּ דְּבַת שְׁמוּאֵל לְרָבָא, תְּנַן: הָאוּמָּנִין קוֹרִין בְּרֹאשׁ הָאִילָן וּבְרֹאשׁ הַנִּדְבָּךְ, אַלְמָא לָא בָּעֵי כַּוָּנָה. וּרְמִינְהִי: הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּין אֶת לִבּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: ״הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל״. מַה לְּהַלָּן בְּ״הַסְכֵּת״ אַף כָּאן בְּ״הַסְכֵּת״.
אִשְׁתִּיק. אֲמַר לֵיהּ: מִידֵּי שְׁמִיעַ לָךְ בְּהָא? אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַב שֵׁשֶׁת — וְהוּא שֶׁבְּטֵלִין מִמְּלַאכְתָּן וְקוֹרִין.
וְהָתַנְיָא: בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים עוֹסְקִים בִּמְלַאכְתָּן וְקוֹרִין!
לָא קַשְׁיָא: הָא בְּפֶרֶק רִאשׁוֹן, הָא בְּפֶרֶק שֵׁנִי.
תָּנוּ רַבָּנַן: הַפּוֹעֲלִים שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין מְלָאכָה אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, קוֹרִין קְרִיאַת שְׁמַע וּמְבָרְכִין לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ. וְאוֹכְלִין פִּתָּן וּמְבָרְכִין לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ, וּמִתְפַּלְּלִין תְּפִלָּה שֶׁל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. אֲבָל אֵין יוֹרְדִין לִפְנֵי הַתֵּיבָה, וְאֵין נוֹשְׂאִין כַּפֵּיהֶם.
וְהָתַנְיָא מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לָא קַשְׁיָא, הָא — רַבָּן גַּמְלִיאֵל, הָא — רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.
אִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מַאי אִירְיָא פּוֹעֲלִים? אֲפִילּוּ כָּל אָדָם נָמֵי!
אֶלָּא אִידֵּי וְאִידֵּי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן, בְּעוֹשִׂין בִּשְׂכָרָן. כָּאן, בְּעוֹשִׂין בִּסְעוּדָתָן.
וְהָתַנְיָא: הַפּוֹעֲלִים שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים מְלָאכָה אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת — קוֹרִין קְרִיאַת שְׁמַע וּמִתְפַּלְּלִין. וְאוֹכְלִין פִּתָּן — וְאֵין מְבָרְכִים לְפָנֶיהָ, אֲבָל מְבָרְכִין לְאַחֲרֶיהָ שְׁתַּיִם. כֵּיצַד? בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה כְּתִקּוּנָהּ, שְׁנִיָּה פּוֹתֵחַ בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ וְכוֹלְלִין ״בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם״ בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּעוֹשִׂין בִּשְׂכָרָן, אֲבָל עוֹשִׂין בִּסְעוּדָתָן אוֹ שֶׁהָיָה בַּעַל הַבַּיִת מֵיסֵב עִמָּהֶן — מְבָרְכִין כְּתִיקּוּנָהּ.
חָתָן פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע. תָּנוּ רַבָּנַן: ״בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ״ — פְּרָט לְעוֹסֵק בְּמִצְוָה. ״וּבְלֶכְתְּךָ בַּדֶּרֶךְ״ — פְּרָט לְחָתָן. מִכָּאן אָמְרוּ: הַכּוֹנֵס אֶת הַבְּתוּלָה — פָּטוּר, וְאֶת הָאַלְמָנָה — חַיָּיב.
מַאי מַשְׁמַע? אָמַר רַב פָּפָּא: כִּי דֶרֶךְ. מָה דֶּרֶךְ רְשׁוּת, אַף הָכָא נָמֵי רְשׁוּת.
מִי לָא עָסְקִינַן דְּקָאָזֵיל לִדְבַר מִצְוָה, וַאֲפִילּוּ הָכִי אָמַר רַחֲמָנָא: לִיקְרֵי.
אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא ״בְּלֶכֶת״, מַאי ״בְּלֶכְתְּךָ״ — שְׁמַע מִינַּהּ: בְּלֶכֶת דִּידָךְ הוּא דִּמְחַיְּיבַתְּ, הָא דְמִצְוָה — פְּטִירַתְּ.William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
אִי הָכִי מַאי אִירְיָא הַכּוֹנֵס אֶת הַבְּתוּלָה? אֲפִילּוּ כּוֹנֵס אֶת הָאַלְמָנָה נָמֵי.
הָכָא — טְרִיד, וְהָכָא — לָא טְרִיד.
אִי מִשּׁוּם טִרְדָּא, אֲפִילּוּ טָבְעָה סְפִינָתוֹ בַּיָּם נָמֵי, אַלְּמָה אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא אָמַר רַב: אָבֵל חַיָּיב בְּכָל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, חוּץ מִן הַתְּפִילִּין שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בָּהֶן ״פְּאֵר״, שֶׁנֶּאֱמַר ״פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ וְגוֹ׳״!
אָמְרִי הָתָם טִרְדָּא דִרְשׁוּת הָכָא טִרְדָּא דְמִצְוָה.
מַתְנִי׳ רָחַץ לַיְלָה הָרִאשׁוֹן שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ שֶׁאָבֵל אָסוּר לִרְחוֹץ? אָמַר לָהֶם אֵינִי כִּשְׁאָר בְּנֵי אָדָם, אִסְטְנִיס אֲנִי.
וּכְשֶׁמֵּת טָבִי עַבְדּוֹ קִבֵּל עָלָיו תַּנְחוּמִין. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ שֶׁאֵין מְקַבְּלִין תַּנְחוּמִין עַל הָעֲבָדִים? אָמַר לָהֶם: אֵין טָבִי עַבְדִּי כִּשְׁאָר כָּל הָעֲבָדִים, כָּשֵׁר הָיָה.
חָתָן אִם רוֹצֶה לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע לַיְלָה הָרִאשׁוֹן — קוֹרֵא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא כָּל הָרוֹצֶה לִיטּוֹל אֶת הַשֵּׁם, יִטּוֹל.
גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא דְּרַבָּן (שִׁמְעוֹן בֶּן) גַּמְלִיאֵל? קָסָבַר: אֲנִינוּת לַיְלָה — דְּרַבָּנַן, דִּכְתִיב: ״וְאַחֲרִיתָהּ כְּיוֹם מָר״. וּבִמְקוֹם אִיסְטְנִיס לָא גְזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן.
וּכְשֶׁמֵּת טָבִי עַבְדּוֹ וְכוּ׳.
תָּנוּ רַבָּנַן: עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת אֵין עוֹמְדִין עֲלֵיהֶם בְּשׁוּרָה, וְאֵין אוֹמְרִים עֲלֵיהֶם בִּרְכַּת אֲבֵלִים וְתַנְחוּמֵי אֲבֵלִים.
מַעֲשֶׂה וּמֵתָה שִׁפְחָתוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו לְנַחֲמוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם עָלָה לַעֲלִיָּיה, וְעָלוּ אַחֲרָיו. נִכְנַס לָאַנְפִּילוֹן, נִכְנְסוּ אַחֲרָיו. נִכְנַס לַטְּרַקְלִין, נִכְנְסוּ אַחֲרָיו. אָמַר לָהֶם: כִּמְדוּמֶּה אֲנִי שֶׁאַתֶּם נִכְוִים בְּפוֹשְׁרִים, עַכְשָׁיו אִי אַתֶּם נִכְוִים אֲפִילּוּ בְּחַמֵּי חַמִּין, לֹא כָּךְ שָׁנִיתִי לָכֶם: עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת אֵין עוֹמְדִים עֲלֵיהֶם בְּשׁוּרָה, וְאֵין אוֹמְרִים עֲלֵיהֶם בִּרְכַּת אֲבֵלִים וְלֹא תַּנְחוּמֵי אֲבֵלִים? אֶלָּא מָה אוֹמְרִים עֲלֵיהֶם? — כְּשֵׁם שֶׁאוֹמְרִים לוֹ לְאָדָם עַל שׁוֹרוֹ וְעַל חֲמוֹרוֹ שֶׁמֵּתוּ — ״הַמָּקוֹם יְמַלֵּא לְךָ חֶסְרוֹנְךָ״, כָּךְ אוֹמְרִים לוֹ עַל עַבְדּוֹ וְעַל שִׁפְחָתוֹ ״הַמָּקוֹם יְמַלֵּא לְךָ חֶסְרוֹנְךָ״.
תַּנְיָא אִידַּךְ: עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת אֵין מַסְפִּידִין אוֹתָן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִם עֶבֶד כָּשֵׁר הוּא — אוֹמְרִים עָלָיו: ״הוֹי אִישׁ טוֹב וְנֶאֱמָן וְנֶהֱנֶה מִיגִיעוֹ״. אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, מָה הִנַּחְתָּ לַכְּשֵׁרִים?
תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין קוֹרִין ״אָבוֹת״ אֶלָּא לִשְׁלֹשָׁה, וְאֵין קוֹרִין ״אִמָּהוֹת״ אֶלָּא לְאַרְבַּע.
אָבוֹת מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּלָא יָדְעִינַן אִי מֵרְאוּבֵן קָא אָתֵינַן אִי מִשִּׁמְעוֹן קָא אָתֵינַן, אִי הָכִי אִמָּהוֹת נָמֵי לָא יָדְעִינַן אִי מֵרָחֵל קָא אָתֵינַן אִי מִלֵּאָה קָא אָתֵינַן! אֶלָּא, עַד הָכָא חֲשִׁיבִי, טְפִי לָא חֲשִׁיבִי.
תַּנְיָא אִידָךְ: עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת אֵין קוֹרִין אוֹתָם ״אַבָּא פְּלוֹנִי״ וְ״אִמָּא פְּלוֹנִית״. וְשֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיוּ קוֹרִים אוֹתָם ״אַבָּא פְּלוֹנִי״ וְ״אִמָּא פְּלוֹנִית״.
מַעֲשֶׂה לִסְתּוֹר?! מִשּׁוּם דַּחֲשִׁיבִי.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי דִּכְתִיב, ״כֵּן אֲבָרֶכְךָ בְחַיָּי בְּשִׁמְךָ אֶשָּׂא כַפָּי״? ״כֵּן אֲבָרֶכְךָ בְחַיָּי״ — זוֹ קְרִיאַת שְׁמַע. ״בְּשִׁמְךָ אֶשָּׂא כַפָּי״ — זוֹ תְּפִלָּה. וְאִם עוֹשֶׂה כֵּן — עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״כְּמוֹ חֵלֶב וָדֶשֶׁן תִּשְׂבַּע נַפְשִׁי״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנּוֹחֵל שְׁנֵי עוֹלָמִים — הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשִׂפְתֵי רְנָנוֹת יְהַלֶּל פִּי״.
רַבִּי אֶלְעָזָר בָּתַר דִּמְסַיֵּים צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתְּשַׁכֵּן בְּפוּרֵינוּ אַהֲבָה וְאַחְוָה וְשָׁלוֹם וְרֵיעוּת. וְתַרְבֶּה גְּבוּלֵנוּ בְּתַלְמִידִים וְתַצְלִיחַ סוֹפֵנוּ אַחֲרִית וְתִקְוָה. וְתָשִׂים חֶלְקֵנוּ בְּגַן עֵדֶן, וְתַקְּנֵנוּ בְּחָבֵר טוֹב וְיֵצֶר טוֹב בְּעוֹלָמֶךָ. וְנַשְׁכִּים וְנִמְצָא יִחוּל לְבָבֵנוּ לְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ, וְתָבֹא לְפָנֶיךָ קוֹרַת נַפְשֵׁנוּ לְטוֹבָה״.
רַבִּי יוֹחָנָן בָּתַר דִּמְסַיֵּים צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתָּצִיץ בְּבׇשְׁתֵּנוּ, וְתַבִּיט בְּרָעָתֵנוּ, וְתִתְלַבֵּשׁ בְּרַחֲמֶיךָ, וְתִתְכַּסֶּה בְּעֻזֶּךָ, וְתִתְעַטֵּף בַּחֲסִידוּתֶךָ, וְתִתְאַזֵּר בַּחֲנִינוּתֶךָ, וְתָבֹא לְפָנֶיךָ מִדַּת טוּבְךָ וְעִנְוְתָנוּתֶךְ״.
רַבִּי זֵירָא בָּתַר דִּמְסַיֵּים צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ, שֶׁלֹּא נֶחֱטָא וְלֹא נֵבוֹשׁ וְלֹא נִכָּלֵם מֵאֲבוֹתֵינוּ״.
רַבִּי חִיָּיא בָּתַר דִּמְצַלֵּי אָמַר הָכִי: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תּוֹרָתְךָ אוּמָּנוּתֵנוּ, וְאַל יִדְוֶה לִבֵּנוּ, וְאַל יֶחְשְׁכוּ עֵינֵינוּ״.
רַב בָּתַר צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ שֶׁתִּתֵּן לָנוּ חַיִּים אֲרוּכִּים, חַיִּים שֶׁל שָׁלוֹם, חַיִּים שֶׁל טוֹבָה, חַיִּים שֶׁל בְּרָכָה, חַיִּים שֶׁל פַּרְנָסָה, חַיִּים שֶׁל חִלּוּץ עֲצָמוֹת, חַיִּים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם יִרְאַת חֵטְא, חַיִּים שֶׁאֵין בָּהֶם בּוּשָׁה וּכְלִימָּה, חַיִּים שֶׁל עוֹשֶׁר וְכָבוֹד, חַיִּים שֶׁתְּהֵא בָּנוּ אַהֲבַת תּוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם, חַיִּים שֶׁתְּמַלֵּא לָנוּ אֶת כָּל מִשְׁאֲלוֹת לִבֵּנוּ לְטוֹבָה״.
רַבִּי בָּתַר צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתַּצִּילֵנוּ מֵעַזֵּי פָּנִים וּמֵעַזּוּת פָּנִים, מֵאָדָם רָע, וּמִפֶּגַע רָע, מִיֵּצֶר רָע, מֵחָבֵר רָע, מִשָּׁכֵן רָע, וּמִשָּׂטָן הַמַּשְׁחִית, וּמִדִּין קָשֶׁה וּמִבַּעַל דִּין קָשֶׁה, בֵּין שֶׁהוּא בֶּן בְּרִית בֵּין שֶׁאֵינוֹ בֶּן בְּרִית״.
וְאַף עַל גַּב דְּקָיְימִי קָצוֹצֵי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי.
רַב סָפְרָא בָּתַר צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתָּשִׂים שָׁלוֹםWilliam Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.