What may interrupt a sacred recitation, and what must come before a person’s own affairs?
מה רשאי להפסיק אמירה מקודשת, ומה צריך לבוא לפני עסקיו של אדם?
Greetings, Hallel and Megillaשאילת שלום, הלל ומגילה
A baraita confirms the dispute between Rabbi Meir and Rabbi Yehuda about greeting one’s teacher or a greater person during Shema. Rabbi Ḥiyya was asked whether one may interrupt Hallel and Megilla: is it a fortiori from the Torah-level Shema, or does publicizing the miracle take precedence? He answered that one may interrupt. Rabba distinguishes: on days when the individual completes Hallel, one interrupts only between sections; on days when he does not, even in the middle.
ברייתא מאשרת את המחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה על שאילת שלום לרבו או לגדול ממנו בקריאת שמע. רבי חייא נשאל אם מותר להפסיק בהלל ובמגילה: האם קל וחומר מקריאת שמע שהיא דאורייתא, או שמא פרסומי ניסא עדיף? הוא השיב: פוסק ואין בכך כלום. רבה מבחין: בימים שהיחיד גומר בהם את ההלל, בין פרק לפרק פוסק ובאמצע הפרק אינו פוסק; בימים שאינו גומר, אפילו באמצע הפרק פוסק.
Rav bar Shaba did not interrupt for Ravina on such a day, because he did not regard him as important enough. The Gemara treats the question of interruption as a matter of respect and of the weight of the text being said.
רב בר שבא לא הפסיק לרבינא ביום כזה, משום דלא חשיב עליה. הגמרא מתייחסת לשאלת ההפסקה כעניין של כבוד ושל משקל הטקסט הנאמר.
Tasting on a fast dayטעימה בתענית
Rabbi Ami was asked whether one fasting may taste food: did he accept on himself not to eat and drink, which tasting is not, or not to enjoy, which tasting is? He answered that one may taste. A baraita adds that tasting requires no blessing, and Rabbi Ami and Rabbi Asi tasted up to a revi’it.
רבי אמי נשאל אם השרוי בתענית רשאי לטעום: האם אכילה ושתייה קיבל עליו, והא ליכא, או הנאה קיבל עליו, והא איכא? הוא השיב: טועם ואין בכך כלום. ברייתא מוסיפה שמטעמת אינה טעונה ברכה, ורבי אמי ורבי אסי טעמו עד שיעור רביעית.
Greeting and business before prayerשאילת שלום וחפצים קודם התפילה
Rav says that one who greets his fellow before praying is as if he made him an altar, reading “for what is he accounted” as “a high place”; Shmuel says “why did you consider him and not God.” Rabbi Abba limits it to one who goes early to his fellow’s door. Rav Idi bar Avin says it is forbidden to attend to one’s affairs before praying, “righteousness will go before Him,” and one who prays and then sets out has God attend to his affairs. Later authorities discuss the halakha of business before prayer.
רב אומר שכל הנותן שלום לחברו קודם שיתפלל כאילו עשאו במה, וקורא "כי במה נחשב הוא" כבמה; שמואל אומר "במה חשבתו לזה ולא לאלוה". רבי אבא מגביל זאת למשכים לפתחו. רב אידי בר אבין אומר שאסור לו לאדם לעשות חפציו קודם שיתפלל, "צדק לפניו יהלך", וכל המתפלל ואחר כך יוצא לדרך, הקב"ה עושה לו חפציו. פוסקים מאוחרים דנים בהלכת עשיית חפצים קודם התפילה.
Rabbi Yona in Rabbi Zeira’s name says whoever sleeps seven nights without a dream is called bad, reading “sated he will lodge” as “seven.” Rabbi Ḥiyya in Rabbi Yoḥanan’s name reads it differently: whoever sates himself with words of Torah and goes to sleep will not be told bad tidings.
רבי יונה משום רבי זירא אומר שכל הלן שבעת ימים בלא חלום נקרא רע, וקורא "ושבע ילין" כ"שבע". רבי חייא משום רבי יוחנן קורא אחרת: כל המשביע עצמו מדברי תורה ולן, אין מבשרין אותו בשורות רעות.
“The Lord your God is true”"ה׳ אלהיכם אמת"
Rabbi Yoḥanan rules like Rabbi Yehuda, not to interrupt between “your God” and “true and firm,” from “the Lord God is true.” Does one repeat “true”? Rabbi Yoḥanan says yes; Rabba says no, and when a prayer leader said it twice, Rabba said “this one is seized by all the truth.” In the West, the evening Shema included only the start of the tzitzit passage; Abaye concludes that we begin as they do, and having begun, we complete it, since one who begins should finish.
רבי יוחנן פוסק כרבי יהודה, שבין "אלהיכם" ל"אמת ויציב" לא יפסיק, מן "וה׳ אלהים אמת". האם חוזר ואומר "אמת"? רבי יוחנן אומר כן; רבה אומר לא, וכששליח ציבור אמר "אמת אמת" פעמיים, אמר רבה: כל אמת אמת תפסיה להאי. במערבא אמרו בערבית רק את תחילת פרשת ציצית; אביי מסיק שאנו מתחילים כמותם, וכיוון שהתחלנו גם גומרים, שלא יתחיל ואם התחיל גומר.
Ḥiyya bar Rav says that one who said “I am the Lord your God” must say “true”; one who did not need not, but he must still mention the Exodus, with a formula of thanks for redemption and the miracles at the sea.
חייא בר רב אומר שמי שאמר "אני ה׳ אלהיכם" צריך לומר "אמת"; ומי שלא אמר אינו צריך, אבל עדיין צריך להזכיר יציאת מצרים, בנוסח "מודים אנחנו לך… שהוצאתנו מארץ מצרים… ועשית לנו נסים וגבורות על הים".
The order of the passagesסדר הפרשיות
Rabbi Shimon bar Yoḥai explains: Shema precedes “and it shall be” because it is for learning, teaching and doing; “and it shall be” has teaching and doing; and tzitzit has only doing. This is an additional reason beside Rabbi Yehoshua ben Karḥa’s acceptance of the kingdom of Heaven first.
רבי שמעון בן יוחאי מסביר: "שמע" קודמת ל"והיה אם שמוע" משום שיש בה ללמוד, ללמד ולעשות; ב"והיה אם שמוע" יש ללמד ולעשות; וב"ויאמר" אין אלא לעשות בלבד. זהו טעם נוסף לצד דברי רבי יהושע בן קרחה על קבלת עול מלכות שמים תחילה.
Rav’s practice and tefillinמנהגו של רב ותפילין
Rav washed his hands, read Shema, put on tefillin and prayed. The Gemara objects that the kingdom of Heaven should precede the commandments, and answers that Rabbi Yehoshua ben Karḥa spoke only of the order of readings, not reading before deed; Rav Ḥiyya bar Ashi’s testimony that Rav first put on tefillin teaches that even Mishna requires a blessing, and the delay was the messenger’s fault.
רב נטל ידיו, קרא קריאת שמע, הניח תפילין והתפלל. הגמרא מקשה שעול מלכות שמים צריך לקדום לעול מצוות, ומשיבה שרבי יהושע בן קרחה דיבר רק על סדר הקריאות, ולא על הקדמת קריאה לעשייה; עדותו של רב חייא בר אשי שרב הניח תפילין תחילה מלמדת שאף למשנה צריך לברך, והעיכוב היה בגלל השליח שעיווה.
Ulla says one who reads Shema without tefillin is as if he bears false witness against himself; Rabbi Yoḥanan says as if he offered a burnt offering without a meal offering, and a sacrifice without libations. Rabbi Yoḥanan’s teaching about accepting the complete yoke of Heaven continues on the next daf.
עולא אומר שכל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו; רבי יוחנן אומר כאילו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים. דבריו של רבי יוחנן על קבלת עול מלכות שמים שלמה נמשכים בדף הבא.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why does publicizing a miracle allow interruption in Hallel and Megilla?מדוע מתיר פרסומי ניסא הפסקה בהלל ובמגילה?
- What is wrong with greeting a person before greeting God?מה פסול בשאילת שלום לאדם לפני שאילת שלום לקב"ה?
- Why does Rabba object to repeating “true” twice?מדוע מתנגד רבה לאמירת "אמת" פעמיים?
- How does reading Shema without tefillin amount to false testimony?כיצד נחשבת קריאת שמע בלא תפילין לעדות שקר?
The source sheetדף המקורות
וּבַפְּרָקִים — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכׇל אָדָם.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וּפָגַע בּוֹ רַבּוֹ אוֹ גָּדוֹל הֵימֶנּוּ, בַּפְּרָקִים — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהוּא מֵשִׁיב, וּבָאֶמְצַע — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהוּא מֵשִׁיב. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בָּאֶמְצַע — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמֵשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, וּבַפְּרָקִים — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכׇל אָדָם.
בְּעָא מִינֵּיהּ אַחַי תַּנָּא דְבֵי רַבִּי חִיָּיא מֵרַבִּי חִיָּיא: בְּהַלֵּל וּבַמְגִילָּה מַהוּ שֶׁיַּפְסִיק? אָמְרִינַן קַל וָחוֹמֶר: קְרִיאַת שְׁמַע דְּאוֹרָיְיתָא — פּוֹסֵק, הַלֵּל דְּרַבָּנַן מִבַּעְיָא?! אוֹ דִלְמָא פַּרְסוֹמֵי נִיסָּא עֲדִיף.
אֲמַר לֵיהּ: פּוֹסֵק, וְאֵין בְּכָךְ כְּלוּם. אָמַר רַבָּה: יָמִים שֶׁהַיָּחִיד גּוֹמֵר בָּהֶן אֶת הַהַלֵּל, בֵּין פֶּרֶק לְפֶרֶק פּוֹסֵק, בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק — אֵינוֹ פּוֹסֵק, וְיָמִים שֶׁאֵין הַיָּחִיד גּוֹמֵר בָּהֶן אֶת הַהַלֵּל — אֲפִילּוּ בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק פּוֹסֵק.
אִינִי?! וְהָא רַב בַּר שְׁבָא אִיקְּלַע לְגַבֵּיהּ דְּרָבִינָא, וְיָמִים שֶׁאֵין הַיָּחִיד גּוֹמֵר אֶת הַהַלֵּל הֲוָה, וְלָא פְּסֵיק לֵיהּ!
שָׁאנֵי רַב בַּר שְׁבָא דְּלָא חֲשִׁיב עֲלֵיהּ דְּרָבִינָא.
בְּעָא מִינֵּיהּ אַשְׁיָאן תַּנָּא דְבֵי רַבִּי אַמֵּי מֵרַבִּי אַמֵּי: הַשָּׁרוּי בְּתַעֲנִית מַהוּ שֶׁיִּטְעוֹם? אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה קַבֵּיל עֲלֵיהּ — וְהָא לֵיכָּא. אוֹ דִילְמָא: הֲנָאָה קַבֵּיל עֲלֵיהּ — וְהָא אִיכָּא.
אָמַר לֵיהּ: טוֹעֵם וְאֵין בְּכָךְ כְּלוּם. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: מַטְעֶמֶת אֵינָהּ טְעוּנָה בְּרָכָה, וְהַשָּׁרוּי בְּתַעֲנִית טוֹעֵם וְאֵין בְּכָךְ כְּלוּם.
עַד כַּמָּה?
רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי טָעֲמִי עַד שִׁיעוּר רְבִיעֲתָא.
אָמַר רַב: כָּל הַנּוֹתֵן שָׁלוֹם לַחֲבֵירוֹ קוֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל כְּאִילּוּ עֲשָׂאוֹ בָּמָה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא״. אַל תִּקְרֵי, ״בַּמֶּה״ אֶלָּא ״בָּמָה״.
וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בַּמֶּה חֲשַׁבְתּוֹ לָזֶה וְלֹא לָאֱלוֹהַּ?
מֵתִיב רַב שֵׁשֶׁת: בַּפְּרָקִים שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב!
תַּרְגְּמַהּ רַבִּי אַבָּא: בְּמַשְׁכִּים לְפִתְחוֹ.
אָמַר רַבִּי יוֹנָה אָמַר רַבִּי זֵירָא: כָּל הָעוֹשֶׂה חֲפָצָיו קוֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל — כְּאִלּוּ בָּנָה בָּמָה. אָמְרוּ לוֹ ״בָּמָה״ אָמְרַתְּ? אָמַר לְהוּ: לָא, ״אָסוּר״ קָא אָמֵינָא.
(וְכִדְרַב אִידִי בַּר אָבִין דְּאָמַר) רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַשְׁיָאן: אָסוּר לוֹ לָאָדָם לַעֲשׂוֹת חֲפָצָיו קוֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו״.
וְאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַשְׁיָאן: כָּל הַמִּתְפַּלֵּל וְאַחַר כָּךְ יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לוֹ חֲפָצָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו״.
וְאָמַר רַבִּי יוֹנָה אָמַר רַבִּי זֵירָא: כָּל הַלָּן שִׁבְעַת יָמִים בְּלֹא חֲלוֹם נִקְרָא ״רַע״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׂבֵעַ יָלִין בַּל יִפָּקֶד רָע״, אַל תִּקְרֵי ״שָׂבֵעַ״ אֶלָּא ״שֶׁבַע״.
אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: הָכִי אָמַר רַבִּי חִיָּיא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַמַּשְׂבִּיעַ עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וְלָן — אֵין מְבַשְּׂרִין אוֹתוֹ בְּשׂוֹרוֹת רָעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׂבֵעַ יָלִין בַּל יִפָּקֶד רָע״.
אֵלּוּ הֵן בֵּין הַפְּרָקִים וְכוּ׳.
אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר בֵּין ״אֱלֹהֵיכֶם״ לֶ״אֱמֶת וְיַצִּיב״ לֹא יַפְסִיק. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה — דִּכְתִיב:William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
״וַה׳ אֱלֹהִים אֱמֶת״.
חוֹזֵר וְאוֹמֵר ״אֱמֶת״, אוֹ אֵינוֹ חוֹזֵר וְאוֹמֵר ״אֱמֶת״?
אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חוֹזֵר וְאוֹמֵר ״אֱמֶת״. רַבָּה אָמַר: אֵינוֹ חוֹזֵר וְאוֹמֵר ״אֱמֶת״. הָהוּא דִּנְחֵית קַמֵּיהּ דְּרַבָּה. שַׁמְעֵיהּ רַבָּה דְּאָמַר ״אֱמֶת״ ״אֱמֶת״ תְּרֵי זִימְנֵי. אֲמַר רַבָּה: כֹּל ״אֱמֶת״ ״אֱמֶת״ תַּפְסֵיהּ לְהַאי.
אָמַר רַב יוֹסֵף: כַּמָּה מְעַלְּיָא הָא שְׁמַעְתְּתָא, דְּכִי אֲתָא רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה אֲמַר: אָמְרִי בְּמַעְרְבָא עַרְבִית — ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם אֱמֶת״.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מַאי מְעַלְּיוּתָא? וְהָא אָמַר רַב כָּהֲנָא אָמַר רַב: לֹא יַתְחִיל, וְאִם הִתְחִיל — גּוֹמֵר. וְכִי תֵּימָא ״וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם״ לָא הָוֵי הַתְחָלָה — וְהָאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק אָמַר רַב: ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ לָא הָוֵי הַתְחָלָה, ״וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם״ הָוֵי הַתְחָלָה.
אָמַר רַב פָּפָּא: קָסָבְרִי בְּמַעְרְבָא ״וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם״ נָמֵי לָא הָוְיָא הַתְחָלָה עַד דְּאָמַר ״וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִית״.
אָמַר אַבָּיֵי: הִלְכָּךְ, אֲנַן אַתְחוֹלֵי מַתְחֲלִינַן, דְּקָא מַתְחֲלִי בְּמַעְרְבָא, וְכֵיוָן דְּאַתְחֲלִינַן — מִגְמָר נָמֵי גָּמְרִינַן. דְּהָא אָמַר רַב כָּהֲנָא אָמַר רַב לֹא יַתְחִיל, וְאִם הִתְחִיל גּוֹמֵר.
חִיָּיא בַּר רַב אָמַר: אָמַר ״אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״, צָרִיךְ לוֹמַר ״אֱמֶת״. לֹא אָמַר ״אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״ — אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר ״אֱמֶת״.
וְהָא בָּעֵי לְאַדְכּוֹרֵי יְצִיאַת מִצְרַיִם!
דְּאָמַר הָכִי: ״מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ ה׳ אֱלֹהֵינוּ שֶׁהוֹצֵאתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְדִיתָנוּ מִבֵּית עֲבָדִים וְעָשִׂיתָ לָנוּ נִסִּים וּגְבוּרוֹת עַל הַיָּם וְשַׁרְנוּ לָךְ״.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה: לָמָּה קָדְמָה פָּרָשַׁת ״שְׁמַע״ וְכוּ׳.
תַּנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: בַּדִּין הוּא שֶׁיַּקְדִּים ״שְׁמַע״, לִ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״ — שֶׁזֶּה לִלְמוֹד, וְזֶה לְלַמֵּד. ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״ לְ״וַיֹּאמֶר״ — שֶׁזֶּה לִלְמוֹד, וְזֶה לַעֲשׂוֹת.
אַטּוּ ״שְׁמַע״ — לִלְמוֹד אִית בֵּיהּ, לְלַמֵּד וְלַעֲשׂוֹת לֵית בֵּיהּ?! וְהָא כְּתִיב: ״וְשִׁנַּנְתָּם״, ״וּקְשַׁרְתָּם״, ״וּכְתַבְתָּם״! וְתוּ: ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״ — לְלַמֵּד הוּא דְּאִית בֵּיהּ, וְלַעֲשׂוֹת לֵית בֵּיהּ? וְהָא כְּתִיב: ״וּקְשַׁרְתֶּם״, ״וּכְתַבְתָּם״!
אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: בַּדִּין הוּא שֶׁתִּקְדַּם ״שְׁמַע״ לִ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״, שֶׁזֶּה לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד וְלַעֲשׂוֹת. ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״ לְ״וַיֹּאמֶר״, שֶׁזֶּה יֵשׁ בָּהּ לְלַמֵּד וְלַעֲשׂוֹת, ״וַיֹּאמֶר״ אֵין בָּהּ אֶלָּא לַעֲשׂוֹת בִּלְבַד.
וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִדְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה! חֲדָא וְעוֹד קָאָמַר, חֲדָא: כְּדֵי שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יְקַבֵּל עָלָיו עוֹל מִצְוֹת, וְעוֹד — מִשּׁוּם דְּאִית בַּהּ הָנֵי מִילֵּי אַחְרָנְיָיתָא.
רַב מְשִׁי יְדֵיהּ, וּקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע, וְאַנַּח תְּפִילִּין וְצַלִּי. וְהֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָתַנְיָא הַחוֹפֵר כּוּךְ לְמֵת בַּקֶּבֶר — פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִלָּה וּמִן הַתְּפִילִּין וּמִכׇּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע — עוֹלֶה וְנוֹטֵל יָדָיו, וּמַנִּיחַ תְּפִילִּין, וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע, וּמִתְפַּלֵּל.
הָא גוּפָא קַשְׁיָא, רֵישָׁא אָמַר פָּטוּר, וְסֵיפָא חַיָּיב?!
הָא לָא קַשְׁיָא: סֵיפָא בִּתְרֵי, וְרֵישָׁא בְּחַד.
מִכׇּל מָקוֹם קַשְׁיָא לְרַב. רַב כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ עוֹל מִצְוֹת.
אֵימַר דַּאֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה — לְהַקְדִּים קְרִיאָה לִקְרִיאָה, קְרִיאָה לַעֲשִׂיָּה מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ?!
וְתוּ, מִי סָבַר לֵיהּ כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה? וְהָאָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי: זִמְנִין סַגִּיאִין הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְרַב, וּמַקְדֵּים וּמָשֵׁי יְדֵיהּ, וּמְבָרֵךְ, וּמַתְנֵי לַן פִּרְקִין, וּמַנַּח תְּפִילִּין, וַהֲדַר קָרֵי קְרִיאַת שְׁמַע. וְכִי תֵּימָא: בִּדְלָא מְטָא זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע, אִם כֵּן מַאי אַסְהַדְתֵּיהּ דְרַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי?
לְאַפּוֹקֵי מִמַּאן דְּאָמַר לַמִּשְׁנָה אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ, קָמַשְׁמַע לַן דְּאַף לְמִשְׁנָה נָמֵי צָרִיךְ לְבָרֵךְ.
מִכׇּל מָקוֹם קַשְׁיָא לְרַב! שְׁלוּחָא הוּא דְּעַוֵּית.
אָמַר עוּלָּא: כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּלֹא תְּפִילִּין, כְּאִילּוּ מֵעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר בְּעַצְמוֹ. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּאִילּוּ הִקְרִיב עוֹלָה בְּלֹא מִנְחָה, וְזֶבַח בְּלֹא נְסָכִים.
וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָרוֹצֶה שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם שְׁלֵמָהWilliam Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.