How much intention does Shema require, in which language may it be read, and how does the order of its passages express the acceptance of God’s kingdom?
כמה כוונה דורשת קריאת שמע, באיזו לשון מותר לקרוא אותה, וכיצד מבטא סדר פרשיותיה את קבלת מלכות שמים?
Later troubles and new namesצרות אחרונות ושמות חדשים
Jacob’s name is not uprooted, but Israel becomes primary. “Do not remember the first things” refers to subjugation by the kingdoms and “do not consider the ancient ones” to the Exodus, and “I am doing a new thing” refers to the war of Gog and Magog, as Rav Yosef taught. A parable: a man escapes a wolf and tells of it, then a lion, then a snake, and forgets the earlier stories; so later troubles make Israel forget the earlier ones.
השם יעקב אינו נעקר, אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו. "אל תזכרו ראשונות" זה שעבוד מלכויות, "וקדמוניות אל תתבוננו" זו יציאת מצרים, ו"הנני עושה חדשה" זו מלחמת גוג ומגוג, כפי ששנה רב יוסף. משל: אדם ניצל מזאב ומספר עליו, אחר כך מארי, אחר כך מנחש, ושוכח את הסיפורים הקודמים; כך צרות אחרונות משכחות את הראשונות.
Abram was first father of Aram and became father of the whole world; Sarai was first a princess of her nation and became Sarah for the whole world. Bar Kappara says one who calls Abraham “Abram” transgresses a positive commandment, Rabbi Eliezer a prohibition. Sarah’s name change was addressed to Abraham, Jacob’s old name returned in later verses, and Nehemiah’s “who chose Abram” recounts history in praise of God.
אברם בתחילה נעשה אב לארם, ולבסוף נעשה אב לכל העולם כולו; שרי בתחילה נעשתה שרי לאומתה, ולבסוף נעשתה שרה לכל העולם כולו. בר קפרא אומר שכל הקורא לאברהם "אברם" עובר בעשה, ורבי אליעזר אומר עובר בלאו. שינוי שמה של שרה נאמר לאברהם, השם הישן של יעקב חזר בפסוקים מאוחרים, ו"אשר בחרת באברם" של נחמיה מספר את מה שהיה מעיקרא בשבחו של המקום.
The Mishna: reading while studying and greetingsהמשנה: קריאה בשעת לימוד ושאילת שלום
The second chapter opens: one who was reading the Torah when the time for Shema arrived has fulfilled his obligation if he directed his heart. Rabbi Meir says that between sections one may greet out of respect and respond, and in the middle greet out of fear and respond; Rabbi Yehuda says in the middle one greets out of fear and responds out of respect, and between sections greets out of respect and responds to anyone. The breaks are listed, and Rabbi Yehuda says not to interrupt between “and He said” and “true and firm.”
הפרק השני נפתח: היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא, אם כיוון לבו יצא. רבי מאיר אומר שבפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב, ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב; רבי יהודה אומר שבאמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם. ההפסקות נמנות, ורבי יהודה אומר שבין "ויאמר" ל"אמת ויציב" לא יפסיק.
Rabbi Yehoshua ben Karḥa explains the order: Shema precedes “and it shall be, if you listen” so that one first accepts the yoke of the kingdom of Heaven and then the yoke of the commandments; “and it shall be” precedes “and He said” because it applies day and night, while tzitzit applies only by day.
רבי יהושע בן קרחה מסביר את הסדר: "שמע" קודמת ל"והיה אם שמוע" כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואחר כך עול מצוות; "והיה אם שמוע" קודמת ל"ויאמר" שכן היא נוהגת ביום ובלילה, וציצית אינה נוהגת אלא ביום.
Do mitzvot require intention?מצוות צריכות כוונה?
The Gemara infers that mitzvot require intention, but answers that “directed his heart to read” refers to one reading in order to proofread. A baraita records Rebbi’s view that Shema must be read as written, from “they shall be” as they are, while the Sages permit any language, “hear” in any language you understand. Rebbi uses “hear” to require audibility; the Sages hold that one who did not hear himself still fulfilled, and use “they shall be” to forbid reading out of order. Later authorities discuss Shema in another language today.
הגמרא מסיקה שמצוות צריכות כוונה, אבל משיבה ש"כיוון לבו לקרות" עוסק בקורא להגיה. ברייתא מביאה את שיטת רבי שקריאת שמע ככתבה, מן "והיו" בהווייתן יהו, וחכמים מתירים בכל לשון, "שמע" בכל לשון שאתה שומע. רבי משתמש ב"שמע" לחייב השמעה לאוזניו; חכמים סוברים שלא השמיע לאוזנו יצא, ומשתמשים ב"והיו" לאסור קריאה למפרע. פוסקים מאוחרים דנים בקריאת שמע בלשון אחרת בזמננו.
How far intention extendsעד היכן צריכה כוונה
Rabbi Eliezer says intention is required until “these words…on your heart,” and Rabbi Akiva says the whole passage, since “which I command you today on your heart” follows; Rabbi Yoḥanan rules like Rabbi Akiva, or in another version like Rabbi Aḥa in Rabbi Yehuda’s name, that the first section suffices. Rabbi Zutra and Rabbi Yoshiya dispute which part requires intention and which reading, and the Gemara refines both views, using “place these words” for tefillin opposite the heart.
רבי אליעזר אומר שכוונה צריכה עד "האלה… על לבבך", ורבי עקיבא אומר כל הפרשה כולה, שהרי נאמר "אשר אנכי מצוך היום על לבבך"; רבי יוחנן פוסק כרבי עקיבא, ובגרסה אחרת כרבי אחא משום רבי יהודה, שכיוון שכיוון לבו בפרק ראשון שוב אינו צריך. רבי זוטרא ורבי יאשיה חולקים איזה חלק צריך כוונה ואיזה קריאה, והגמרא מחדדת את שתי השיטות, ומשתמשת ב"ושמתם את דברי אלה" לשימת תפילין כנגד הלב.
A baraita says that the first verse, “Hear, O Israel,” requires intention of the heart, according to Rabbi Meir, and Rava rules like him. Rav Natan bar Mar Ukva says one stands until “on your heart,” while Rabbi Yoḥanan says the whole passage.
ברייתא אומרת שעד "שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד" צריכה כוונת הלב, דברי רבי מאיר, ורבא פוסק כמותו. רב נתן בר מר עוקבא אומר שעד "על לבבך" בעמידה, ורבי יוחנן אומר כל הפרשה כולה.
Lengthening “one”הארכת "אחד"
Symmachus says whoever lengthens “one” has his days and years lengthened; Rav Aḥa bar Yaakov says on the dalet, and Rav Ashi adds not to rush the ḥet. Rabbi Ḥiyya bar Abba saw Rabbi Yirmeya lengthening greatly and told him: once you have made Him King above and below and in the four directions, you need no more. Later authorities discuss the balance between lengthening and clarity.
סומכוס אומר שכל המאריך ב"אחד" מאריכין לו ימיו ושנותיו; רב אחא בר יעקב אומר בדל"ת, ורב אשי מוסיף שלא יחטוף בחי"ת. רבי חייא בר אבא ראה את רבי ירמיה מאריך הרבה ואמר לו: כיוון שאמלכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים, תו לא צריכת. פוסקים מאוחרים דנים באיזון בין הארכה לבין בהירות.
Rebbi’s Shema and sleepקריאת שמע של רבי ושינה
“Hear, O Israel… the Lord is one” was the Shema of Rabbi Yehuda HaNasi; when Rav said he never saw Rebbi accept the yoke of Heaven, Rabbi Ḥiyya answered that he does so when passing his hands over his face. Bar Kappara and Rabbi Shimon son of Rebbi dispute whether he later completed it, and the latter explains that Rebbi returned to a teaching about the Exodus in order to mention it in its time.
"שמע ישראל… ה׳ אחד" זו קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא; כשאמר רב שלא ראה את רבי מקבל עליו מלכות שמים, השיב רבי חייא שבשעה שמעביר ידיו על פניו הוא מקבל עליו עול מלכות שמים. בר קפרא ורבי שמעון ברבי חולקים אם חזר וגמרה, והאחרון מסביר שרבי חזר לשמועה שיש בה יציאת מצרים כדי להזכירה בזמנה.
Rav says one who said the first verse and was overcome by sleep has fulfilled his obligation; Rav Naḥman told his servant Daru to trouble him only for the first verse. Rav Yosef says one lying on his back should not recite Shema; Rabbi Yoḥanan did so only because he was heavy. The section on greetings is clarified: between sections one greets out of respect and certainly responds, and in the middle out of fear.
רב אומר שמי שאמר את הפסוק הראשון ונאנס בשינה יצא; רב נחמן אמר לדרו עבדו: בפסוקא קמא צערן, טפי לא תצערן. רב יוסף אומר שפרקדן לא יקרא קריאת שמע; רבי יוחנן עשה כן רק משום שבעל בשר היה. פרק שאילת השלום מתבאר: בפרקים שואל מפני הכבוד ואין צריך לומר שמשיב, ובאמצע מפני היראה.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why does accepting the kingdom of Heaven precede accepting the commandments?מדוע קבלת עול מלכות שמים קודמת לקבלת עול מצוות?
- What is the difference between “mitzvot require intention” and the intention of the heart in Shema?מה ההבדל בין "מצוות צריכות כוונה" לבין כוונת הלב בקריאת שמע?
- Why does Rabbi Ḥiyya bar Abba stop Rabbi Yirmeya from lengthening further?מדוע עוצר רבי חייא בר אבא את רבי ירמיה מלהאריך יותר?
- How does the parable of the wolf, lion and snake explain historical memory?כיצד מסביר משל הזאב, הארי והנחש את הזיכרון ההיסטורי?
The source sheetדף המקורות
לֹא שֶׁיֵּעָקֵר ״יַעֲקֹב״ מִמְּקוֹמוֹ, אֶלָּא ״יִשְׂרָאֵל״ עִיקָּר וְ״יַעֲקֹב״ טָפֵל לוֹ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״אַל תִּזְכְּרוּ רִאשֹׁנוֹת וְקַדְמֹנִיּוֹת אַל תִּתְבֹּנָנוּ״: אַל תִּזְכְּרוּ רִאשֹׁנוֹת״ — זֶה שִׁעְבּוּד מַלְכֻיוֹת, ״וְקַדְמֹנִיּוֹת אַל תִּתְבֹּנָנוּ״ — זוֹ יְצִיאַת מִצְרַיִם.
״הִנְנִי עֹשֶׂה חֲדָשָׁה עַתָּה תִצְמָח״, תָּנֵי רַב יוֹסֵף: זוֹ מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג.
מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה — לְאָדָם שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּפָגַע בּוֹ זְאֵב וְנִיצַּל מִמֶּנּוּ, וְהָיָה מְסַפֵּר וְהוֹלֵךְ מַעֲשֵׂה זְאֵב. פָּגַע בּוֹ אֲרִי וְנִיצַּל מִמֶּנּוּ, וְהָיָה מְסַפֵּר וְהוֹלֵךְ מַעֲשֵׂה אֲרִי. פָּגַע בּוֹ נָחָשׁ וְנִיצַּל מִמֶּנּוּ, שָׁכַח מַעֲשֵׂה שְׁנֵיהֶם, וְהָיָה מְסַפֵּר וְהוֹלֵךְ מַעֲשֵׂה נָחָשׁ. אַף כָּךְ יִשְׂרָאֵל — צָרוֹת אַחֲרוֹנוֹת מְשַׁכְּחוֹת אֶת הָרִאשׁוֹנוֹת.
״אַבְרָם הוּא אַבְרָהָם״:
בַּתְּחִלָּה נַעֲשָׂה אָב לַאֲרָם, וּלְבַסּוֹף נַעֲשָׂה אָב לְכָל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ.
״שָׂרַי הִיא שָׂרָה״.
בַּתְּחִלָּה נַעֲשֵׂית שָׂרַי לְאוּמָּתָהּ, וּלְבַסּוֹף נַעֲשֵׂית שָׂרָה לְכָל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ.
תָּנֵי בַּר קַפָּרָא: כָּל הַקּוֹרֵא לְאַבְרָהָם ״אַבְרָם״ — עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם״. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עוֹבֵר בְּלָאו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד [אֶת] שִׁמְךָ אַבְרָם״.
אֶלָּא מֵעַתָּה הַקּוֹרֵא לְשָׂרָה ״שָׂרַי״ הָכִי נָמֵי?
הָתָם, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לְאַבְרָהָם: ״שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ״.
אֶלָּא מֵעַתָּה הַקּוֹרֵא לְיַעֲקֹב ״יַעֲקֹב״ הָכִי נָמֵי?!
שָׁאנֵי הָתָם דַּהֲדַר אַהְדְּרֵיהּ קְרָא, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאוֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב״.
מֵתִיב רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי בַּר זְבִידָא: ״אַתָּה הוּא ה׳ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם״!
אָמַר לֵיהּ הָתָם נָבִיא הוּא דְּקָא מְסַדַּר לְשִׁבְחֵיהּ דְּרַחֲמָנָא מַאי דַּהֲוָה מֵעִיקָּרָא.
הדרן עלך מאימתי
מַתְנִי׳ הָיָה קוֹרֵא בַּתּוֹרָה וְהִגִּיעַ זְמַן הַמִּקְרָא, אִם כִּוֵּון לִבּוֹ — יָצָא.
בַּפְּרָקִים, שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב. וּבְאֶמְצַע, שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמֵשִׁיב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בָּאֶמְצַע, שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמֵשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד. וּבַפְּרָקִים, שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם.
אֵלּוּ הֵן בֵּין הַפְּרָקִים: בֵּין בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה לַשְּׁנִיָּה, בֵּין שְׁנִיָּה לִ״שְׁמַע״, בֵּין ״שְׁמַע״ לִ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״, בֵּין ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״ לְ״וַיֹּאמֶר״, בֵּין ״וַיֹּאמֶר״ לֶ״אֱמֶת וְיַצִּיב״.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בֵּין ״וַיֹּאמֶר״ לֶ״אֱמֶת וְיַצִּיב״ — לֹא יַפְסִיק.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: לָמָּה קָדְמָה פָּרָשַׁת ״שְׁמַע״ לְ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״ — כְּדֵי שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ מְקַבֵּל עָלָיו עוֹל מִצְוֹת. ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״ לְ״וַיֹּאמֶר״ — שֶׁ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״ נוֹהֵג בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה, ״וַיֹּאמֶר״ אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בַּיּוֹם בִּלְבַד.
גְּמָ׳ שְׁמַע מִינַּהּ מִצְוֹת צְרִיכוֹת כַּוָּונָה.
מַאי ״אִם כִּוֵּון לִבּוֹ״ — לִקְרוֹת. לִקְרוֹת?! וְהָא קָא קָרֵי!
בְּקוֹרֵא לְהַגִּיהַּ.
תָּנוּ רַבָּנַן: קְרִיאַת שְׁמַע כִּכְתָבָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּכָל לָשׁוֹן.
מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי? אָמַר קְרָא ״וְהָיוּ״ בַּהֲוָיָיתָן יְהוּ.
וְרַבָּנַן, מַאי טַעְמַיְיהוּ? אָמַר קְרָא: ״שְׁמַע״ — בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ.
וּלְרַבִּי נָמֵי, הָא כְּתִיב ״שְׁמַע״! הַהוּא מִבְּעֵי לֵיהּ: הַשְׁמַע לְאָזְנֶיךָ מַה שֶּׁאַתָּה מוֹצִיא מִפִּיךָ.
וְרַבָּנַן? סָבְרִי לַהּ כְּמַאן דְּאָמַר לֹא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ — יָצָא.
וּלְרַבָּנַן נָמֵי הָא כְּתִיב ״וְהָיוּ״? הַהוּא מִבְּעֵי לְהוּ שֶׁלֹּא יִקְרָא לְמַפְרֵעַ.
וְרַבִּי, שֶׁלֹּא יִקְרָא לְמַפְרֵעַ מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״דְּבָרִים״ ״הַדְּבָרִים״. וְרַבָּנַן, ״דְּבָרִים״ ״הַדְּבָרִים״ — לָא דָּרְשִׁי.
לְמֵימְרָא דְּסָבַר רַבִּי דְּכָל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ בְּכָל לָשׁוֹן נֶאֶמְרָה. דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ נֶאֶמְרָה, ״וְהָיוּ״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי?
אִיצְטְרִיךְ מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״שְׁמַע״.
לְמֵימְרָא דְּסָבְרִי רַבָּנַן דְּכָל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ נֶאֶמְרָה. דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ בְּכָל לָשׁוֹן נֶאֶמְרָה, ״שְׁמַע״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי?!
אִיצְטְרִיךְ מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״וְהָיוּ״.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְהָיוּ״ שֶׁלֹּא יִקְרָא לְמַפְרֵעַ. ״הַדְּבָרִים … עַל לְבָבֶךָ״ — יָכוֹל תְּהֵא כָּל הַפָּרָשָׁה צְרִיכָה כַּוָּונָה? — תַּלְמוּד לוֹמַר ״הָאֵלֶּה״. עַד כָּאן צְרִיכָה כַּוָּונָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ אֵין צְרִיכָה כַּוָּונָה. דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר:William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
״אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ״. מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁכָּל הַפָּרָשָׁה כּוּלָּהּ צְרִיכָה כַּוָּונָה.
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא.
אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַהָא דְתַנְיָא. הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּין אֶת לִבּוֹ, רַבִּי אַחָא מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כֵּיוָן שֶׁכִּוֵּון לִבּוֹ בְּפֶרֶק רִאשׁוֹן שׁוּב אֵינוֹ צָרִיךְ. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי אַחָא שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה.
תַּנְיָא אִידָךְ. ״וְהָיוּ״ — שֶׁלֹּא יִקְרָא לְמַפְרֵעַ. ״עַל לְבָבֶךָ״ — רַב זוּטְרָא אוֹמֵר עַד כָּאן מִצְוַת כַּוָּונָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ מִצְוַת קְרִיאָה. רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: עַד כָּאן מִצְוַת קְרִיאָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ מִצְוַת כַּוָּונָה.
מַאי שְׁנָא מִכָּאן וְאֵילָךְ מִצְוַת קְרִיאָה — דִּכְתִיב: ״לְדַבֵּר בָּם״? הָכָא נָמֵי הָא כְתִיב ״וְדִבַּרְתָּ בָּם״!
הָכִי קָאָמַר: עַד כָּאן מִצְוַת כַּוָּונָה וּקְרִיאָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ — קְרִיאָה בְּלֹא כַּוָּונָה.
וּמַאי שְׁנָא עַד כָּאן מִצְוַת כַּוָּונָה וּקְרִיאָה דִּכְתִיב ״עַל לְבָבֶךָ … וְדִבַּרְתָּ בָּם״. הָתָם נָמֵי הָא כְּתִיב ״עַל לְבַבְכֶם … לְדַבֵּר בָּם״.
הַהוּא מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יִצְחָק דְּאָמַר: ״וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה״ — צְרִיכָה שֶׁתְּהֵא שִׂימָה כְּנֶגֶד הַלֵּב.
אָמַר מָר, רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: עַד כָּאן מִצְוַת קְרִיאָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ — מִצְוַת כַּוָּונָה. מַאי שְׁנָא מִכָּאן וְאֵילָךְ מִצְוַת כַּוָּונָה — מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״עַל לְבַבְכֶם״, הָכָא נָמֵי הָא כְּתִיב ״עַל לְבָבֶךָ״!
הָכִי קָאָמַר: עַד כָּאן, מִצְוַת קְרִיאָה וְכַוָּונָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ — כַּוָּונָה בְּלֹא קְרִיאָה.
וּמַאי שְׁנָא עַד כָּאן מִצְוַת קְרִיאָה וְכַוָּונָה — דִּכְתִיב ״עַל לְבָבֶךָ״ ״וְדִבַּרְתָּ בָּם״, הָתָם נָמֵי הָא כְּתִיב ״עַל לְבַבְכֶם … לְדַבֵּר בָּם״!
הַהוּא בְּדִבְרֵי תוֹרָה כְּתִיב. וְהָכִי קָאָמַר רַחֲמָנָא: אַגְמִירוּ בְּנַיְיכוּ תּוֹרָה, כִּי הֵיכִי דְּלִיגְרְסוּ בְּהוּ.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״ — עַד כָּאן צְרִיכָה כַּוָּונַת הַלֵּב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמַר רָבָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר.
תַּנְיָא סוֹמְכוֹס אוֹמֵר: כָּל הַמַּאֲרִיךְ בְּ״אֶחָד״, מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו. אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: וּבַדָּלֵית. אָמַר רַב אָשֵׁי: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַחֲטוֹף בַּחֵית.
רַבִּי יִרְמְיָה הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ דְּרַבִּי [חִיָּיא בַּר אַבָּא], חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה מַאֲרֵיךְ טוּבָא, אֲמַר לֵיהּ: כֵּיוָן דְּאַמְלֵיכְתֵּיהּ לְמַעְלָה וּלְמַטָּה וּלְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם — תּוּ לָא צְרִיכַתְּ.
אָמַר רַב נָתָן בַּר מָר עוּקְבָא אָמַר רַב יְהוּדָה: ״עַל לְבָבֶךָ״ בַּעֲמִידָה. ״עַל לְבָבֶךָ״ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא עַד ״עַל לְבָבֶךָ״ בַּעֲמִידָה. מִכָּאן וְאֵילָךְ — לֹא. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר כָּל הַפָּרָשָׁה כּוּלָּהּ בַּעֲמִידָה.
וְאַזְדָּא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי אַחָא שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״ זוֹ קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא. אֲמַר לֵיהּ רַב לְרַבִּי חִיָּיא: לָא חֲזֵינָא לֵיהּ לְרַבִּי דִּמְקַבֵּל עֲלֵיהּ מַלְכוּת שָׁמַיִם. אֲמַר לֵיהּ: בַּר פַּחֲתֵי, בְּשָׁעָה שֶׁמַּעֲבִיר יָדָיו עַל פָּנָיו, מְקַבֵּל עָלָיו עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם.
חוֹזֵר וְגוֹמְרָהּ, אוֹ אֵינוֹ חוֹזֵר וְגוֹמְרָהּ? בַּר קַפָּרָא אוֹמֵר: אֵינוֹ חוֹזֵר וְגוֹמְרָהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי אוֹמֵר: חוֹזֵר וְגוֹמְרָהּ. אֲמַר לֵיהּ בַּר קַפָּרָא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי: בִּשְׁלָמָא לְדִידִי דְּאָמֵינָא ״אֵינוֹ חוֹזֵר וְגוֹמְרָהּ״, הַיְינוּ דִּמְהַדַּר רַבִּי אַשְּׁמַעְתָּא דְּאִית בַּהּ יְצִיאַת מִצְרַיִם. אֶלָּא לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ חוֹזֵר וְגוֹמְרָהּ, לְמָה לֵיהּ לְאַהְדּוֹרֵי?
כְּדֵי לְהַזְכִּיר יְצִיאַת מִצְרַיִם בִּזְמַנָּהּ.
אָמַר רַבִּי אִילָא בְּרֵיהּ דְרַב שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָּא מִשְּׁמֵיהּ דְרַב: אָמַר ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״ וְנֶאֱנַס בְּשֵׁינָה — יָצָא. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְדָרוּ עַבְדֵּיהּ: בִּפְסוּקָא קַמָּא — צַעֲרַן, טְפֵי — לָא תְּצַעֲרַן. אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף לְרַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַבָּה: אֲבוּךְ הֵיכִי הֲוָה עָבֵיד? אֲמַר לֵיהּ: בִּפְסוּקָא קַמָּא הֲוָה קָא מְצַעַר נַפְשֵׁיהּ, טְפֵי — לָא הֲוָה מְצַעַר נַפְשֵׁיהּ.
אָמַר רַב יוֹסֵף: פְּרַקְדָּן, לֹא יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע. מִקְרָא הוּא דְּלָא לִיקְרֵי, הָא מִיגְנָא שַׁפִּיר דָּמֵי? וְהָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לָיֵיט אַמַּאן דְּגָנֵי אַפַּרְקִיד!
אָמְרִי, מִיגְנָא כִּי מַצְלֵי — שַׁפִּיר דָּמֵי, מִקְרָא אַף עַל גַּב דְּמַצְלֵי נָמֵי — אָסוּר.
וְהָא רַבִּי יוֹחָנָן מַצְלֵי וְקָרֵי!
שָׁאנֵי רַבִּי יוֹחָנָן דְּבַעַל בָּשָׂר הֲוָה.
בַּפְּרָקִים שׁוֹאֵל וְכוּ׳.
מֵשִׁיב מֵחֲמַת מַאי? אִילֵּימָא מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, הַשְׁתָּא מִשְׁאָל שָׁאֵיל, אַהְדּוֹרֵי מִבַּעְיָא?! אֶלָּא: שׁוֹאֵל — מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם — לְכָל אָדָם. אֵימָא סֵיפָא: ״וּבָאֶמְצַע שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה, וּמֵשִׁיב״.
מֵשִׁיב מֵחֲמַת מַאי? אִילֵּימָא מִפְּנֵי הַיִּרְאָה — הַשְׁתָּא מִשְׁאַל שָׁאֵיל, אַהְדּוֹרֵי מִבַּעְיָא? אֶלָּא — מִפְּנֵי הַכָּבוֹד. הַיְינוּ דְּרַבִּי יְהוּדָה! — דִּתְנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בָּאֶמְצַע — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמֵשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, וּבַפְּרָקִים — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם?
חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: בַּפְּרָקִים — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהוּא מֵשִׁיב. וּבָאֶמְצַע — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהוּא מֵשִׁיב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בָּאֶמְצַע — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמֵשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד,William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.