What determines the validity of a blessing, and how does the daf connect the form of prayer with inner attitudes such as shame, care for others and remembrance?
מה קובע את תוקפה של ברכה, וכיצד מקשר הדף בין צורת התפילה לבין עמדות פנימיות כמו בושה, דאגה לזולת וזכירה?
The Ten Commandments and the order of blessingsעשרת הדברות וסדר הברכות
If the one blessing was “great love,” the principle that blessings do not prevent each other teaches only that their order is not essential, since “Creator of light” was said later. Shmuel says they wished to read the Ten Commandments outside the Temple as well, but abolished it because of the claims of the heretics; Rabba bar bar Ḥana in Sura and Ameimar in Nehardea wanted to institute it and were told it had already been abolished. Later authorities discuss standing for the Ten Commandments.
אם הברכה האחת הייתה "אהבה רבה", הכלל שברכות אין מעכבות זו את זו מלמד רק שסדר הברכות אינו מעכב, שהרי "יוצר אור" נאמר מאוחר יותר. שמואל אומר שאף בגבולין ביקשו לקרוא את עשרת הדברות, אלא שכבר ביטלום מפני תרעומת המינין; רבה בר בר חנה בסורא ואמימר בנהרדעא רצו לקבוע זאת, ונאמר להם שכבר ביטלום. פוסקים מאוחרים דנים בעמידה בשעת קריאת עשרת הדברות.
On Shabbat the outgoing priestly watch added a blessing to the incoming one: “May He who caused His name to dwell in this house cause love, brotherhood, peace and friendship to dwell among you.”
בשבת הוסיף המשמר היוצא ברכה למשמר הנכנס: "מי ששכן את שמו בבית הזה הוא ישכין ביניכם אהבה ואחוה ושלום וריעות."
Everything follows the sealהכל הולך אחר החתום
If one holds beer, thinks it is wine, begins the blessing for wine and ends with that for beer, which counts? A baraita says that in the morning, one who began “Creator of light” and ended “who brings on evenings” has not fulfilled his obligation, but the reverse has: everything follows the seal. The Gemara deflects this, since “Creator of the luminaries” fits both, and the formula of the opening was said on both day and night. The final rule includes one who ate dates thinking it was bread, since dates also nourish.
אם אדם אוחז שכר, סבור שהוא יין, פותח בברכת היין וחותם בברכת השכר, מה קובע? ברייתא אומרת שבשחרית, פתח ב"יוצר אור" וסיים ב"מעריב ערבים" לא יצא, ובהיפוך יצא: כללו של דבר, הכל הולך אחר החתום. הגמרא דוחה זאת, שכן "יוצר המאורות" מתאים לשניהם, ונוסח הפתיחה נאמר על יום ולילה כאחד. הכלל המסיים כולל את מי שאכל תמרים וסבור שאכל לחם, שהרי תמרי נמי מיזן זייני.
True and firm, bowing and standingאמת ויציב, כריעה וזקיפה
Rabba bar Ḥinena the Elder says in Rav’s name that one who did not say “true and firm” in the morning and “true and faithful” at night has not fulfilled his obligation, “to tell Your kindness in the morning and Your faithfulness at night.” When praying, one bows at “blessed” and straightens at the Name, as “the Lord straightens the bowed”; the objection from “before My name he was awed” is answered that it says “before” the Name, not “at.” Rav Sheshet bowed like a reed and straightened like a snake.
רבה בר חיננא סבא אומר משמיה דרב שכל שלא אמר "אמת ויציב" שחרית ו"אמת ואמונה" ערבית לא יצא ידי חובתו, "להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות". המתפלל כשהוא כורע כורע ב"ברוך", וכשהוא זוקף זוקף בשם, "ה׳ זוקף כפופים"; הקושיה מן "מפני שמי נחת הוא" מתורצת שכתוב "מפני שמי" ולא "בשמי". רב ששת כי כרע כרע כחיזרא, כי זקיף זקיף כחיויא.
The holy Kingהמלך הקדוש
All year one says “the holy God” and “King who loves righteousness and justice,” except the ten days from Rosh Hashana to Yom Kippur, when one says “the holy King” and “the King of judgment.” Rabbi Elazar says even “the holy God” suffices, from “the Lord of hosts is exalted in judgment and the holy God is sanctified.” Rav Yosef keeps the regular forms, Rabba requires the changes, and the halakha follows Rabba.
כל השנה כולה אדם מתפלל "האל הקדוש" ו"מלך אוהב צדקה ומשפט", חוץ מעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, שמתפלל "המלך הקדוש" ו"המלך המשפט". רבי אלעזר אומר שאפילו אמר "האל הקדוש" יצא, מן "ויגבה ה׳ צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה". רב יוסף אומר את הנוסחים הרגילים, רבה מחייב את השינויים, והלכתא כרבה.
Prayer for others and shameתפילה בעד הזולת ובושה
Whoever can ask for mercy for his fellow and does not is called a sinner, as Samuel said “far be it from me to sin by ceasing to pray for you.” Rava says that for a Torah scholar one must make oneself ill over him, “when they were sick, my clothing was sackcloth.” Whoever commits a transgression and is ashamed is forgiven all his sins, as Ezekiel says and as Saul shows: he did not mention the Urim and Tummim out of shame for Nov, the city of priests, and Samuel told him “tomorrow you and your sons will be with me,” in my division. Later commentators develop shame as a form of repentance.
כל שאפשר לו לבקש רחמים על חברו ואינו מבקש נקרא חוטא, כפי שאמר שמואל "חלילה לי מחטא לה׳ מחדול להתפלל בעדכם". רבא אומר שאם תלמיד חכם הוא, צריך שיחלה עצמו עליו, "ואני בחלותם לבושי שק". כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עוונותיו, כפי שאומר יחזקאל וכפי שמראה שאול: הוא לא הזכיר אורים ותומים מתוך בושה על נוב עיר הכהנים, ושמואל אמר לו "מחר אתה ובניך עמי", במחיצתי. מפרשים מאוחרים מפתחים את הבושה כצורה של תשובה.
Choosing the passages of Shemaבחירת פרשיות קריאת שמע
They wished to include the Balak passage in Shema because of “he crouched and lay down like a lion,” but did not, to avoid burdening the community; one verse alone could not be taken, since only passages Moses divided are divided. The passage of tzitzit was chosen because it contains five things: tzitzit, the Exodus, the yoke of the commandments, and warnings against heretical thoughts, sinful thoughts and idolatrous thoughts.
ביקשו לקבוע את פרשת בלק בקריאת שמע משום "כרע שכב כארי", ולא קבעוה משום טורח ציבור; ואי אפשר לקחת פסוק אחד, שכן כל פרשה דפסקה משה רבינו פסקינן, דלא פסקה לא פסקינן. פרשת ציצית נקבעה משום שיש בה חמישה דברים: מצות ציצית, יציאת מצרים, עול מצוות, ואזהרות מפני דעת מינים, הרהור עבירה והרהור עבודה זרה.
The Exodus at nightיציאת מצרים בלילות
The Mishna says the Exodus is mentioned at night. Rabbi Elazar ben Azarya said, “I am like a seventy-year-old and did not merit that it be said at night until Ben Zoma expounded”: “the days of your life” are days, “all the days of your life” include nights. The Sages say “all” includes the days of the Messiah. Ben Zoma objected from Jeremiah that the Exodus will no longer be mentioned then; they answered that it will not be uprooted but become secondary to redemption from the kingdoms, like Jacob’s name remaining beside Israel.
המשנה אומרת שמזכירים יציאת מצרים בלילות. רבי אלעזר בן עזריה אמר: "הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתיאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא": "ימי חייך" הימים, "כל ימי חייך" הלילות. וחכמים אומרים ש"כל" להביא לימות המשיח. בן זומא הקשה מירמיהו שלא יזכירו עוד את יציאת מצרים אז; השיבו לו שלא תיעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא תהיה טפלה לשעבוד מלכויות, כשם שהשם יעקב נשאר לצד ישראל.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why does the seal of a blessing determine its validity more than its opening?מדוע קובעת חתימת הברכה את תוקפה יותר מפתיחתה?
- What does the change to “the holy King” express during the ten days of repentance?מה מבטא השינוי ל"המלך הקדוש" בעשרת ימי תשובה?
- Why is failing to pray for one’s fellow considered a sin?מדוע נחשבת הימנעות מתפילה בעד חברו לחטא?
- How can the Exodus remain central and yet become secondary in messianic times?כיצד יכולה יציאת מצרים להישאר מרכזית ובכל זאת להיעשות טפלה לימות המשיח?
The source sheetדף המקורות
אֶלָּא, אִי אָמְרַתְּ ״אַהֲבָה רַבָּה״ הֲווֹ אָמְרִי, מַאי בְּרָכוֹת אֵין מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ? דִּלְמָא הַאי דְּלָא אָמְרִי ״יוֹצֵר אוֹר״ מִשּׁוּם דְּלָא מְטָא זְמַן ״יוֹצֵר אוֹר״, וְכִי מְטָא זְמַן ״יוֹצֵר אוֹר״ הֲווֹ אָמְרִי.
וְאִי מִכְּלָלָא מַאי?
דְּאִי מִכְּלָלָא, לְעוֹלָם ״אַהֲבָה רַבָּה״ הֲווֹ אָמְרִי. וְכִי מְטָא זְמַן ״יוֹצֵר אוֹר״ הֲווֹ אָמְרִי לֵיהּ. וּמַאי ״בְּרָכוֹת אֵין מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ״ — סֵדֶר בְּרָכוֹת.
וְקוֹרִין עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת ״שְׁמַע״, ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״, ״וַיֹּאמֶר״, ״אֱמֶת וְיַצִּיב״, וַעֲבוֹדָה, וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אַף בִּגְבוּלִין בִּקְּשׁוּ לִקְרוֹת כֵּן, אֶלָּא שֶׁכְּבָר בִּטְּלוּם מִפְּנֵי תַּרְעוֹמֶת הַמִּינִין.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: בִּגְבוּלִין בִּקְּשׁוּ לִקְרוֹת כֵּן, אֶלָּא שֶׁכְּבָר בִּטְּלוּם מִפְּנֵי תַּרְעוֹמֶת הַמִּינִין.
רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה סְבַר לְמִקְבְּעִינְהוּ בְּסוּרָא, אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא: כְּבָר בִּטְּלוּם מִפְּנֵי תַּרְעוֹמֶת הַמִּינִין.
אֲמֵימַר סְבַר לְמִקְבְּעִינְהוּ בִּנְהַרְדְּעָא, אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי: כְּבָר בִּטְּלוּם מִפְּנֵי תַּרְעוֹמֶת הַמִּינִין.
וּבְשַׁבָּת מוֹסִיפִין בְּרָכָה אַחַת לַמִּשְׁמָר הַיּוֹצֵא. מַאי בְּרָכָה אַחַת? אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ: מִשְׁמָר הַיּוֹצֵא אוֹמֵר לַמִּשְׁמָר הַנִּכְנָס: ״מִי שֶׁשִּׁכֵּן אֶת שְׁמוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה, הוּא יַשְׁכִּין בֵּינֵיכֶם אַהֲבָה וְאַחְוָה וְשָׁלוֹם וְרֵיעוּת״.
מָקוֹם שֶׁאָמְרוּ לְהַאֲרִיךְ. פְּשִׁיטָא הֵיכָא דְּקָא נָקֵיט כָּסָא דְחַמְרָא בִּידֵיהּ וְקָסָבַר דְּשִׁכְרָא הוּא, וּפָתַח וּמְבָרֵךְ אַדַּעְתָּא דְשִׁכְרָא, וְסַיֵּים בִּדְחַמְרָא — יָצָא. דְּאִי נָמֵי אִם אָמַר ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״ — יָצָא. דְּהָא תְּנַן: עַל כּוּלָּם אִם אָמַר ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״ — יָצָא.
אֶלָּא הֵיכָא דְּקָא נָקֵיט כָּסָא דְשִׁכְרָא בִּידֵיהּ וְקָסָבַר דְּחַמְרָא הוּא, פְּתַח וּבָרֵיךְ אַדַּעְתָּא דְחַמְרָא, וְסַיֵּים בִּדְשִׁכְרָא, מַאי?
בָּתַר עִיקַּר בְּרָכָה אָזְלִינַן, אוֹ בָּתַר חֲתִימָה אָזְלִינַן?
תָּא שְׁמַע: שַׁחֲרִית, פָּתַח בְּ״יוֹצֵר אוֹר״ וְסִיֵּים בְּ״מַעֲרִיב עֲרָבִים״ — לֹא יָצָא. פָּתַח בְּ״מַעֲרִיב עֲרָבִים״ וְסִיֵּים בְּ״יוֹצֵר אוֹר״ — יָצָא.
עַרְבִית, פָּתַח בְּ״מַעֲרִיב עֲרָבִים״ וְסִיֵּים בְּ״יוֹצֵר אוֹר״ — לֹא יָצָא. פָּתַח בְּ״יוֹצֵר אוֹר״ וְסִיֵּים בְּ״מַעֲרִיב עֲרָבִים״ — יָצָא.
כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַחִתּוּם.
שָׁאנֵי הָתָם דְּקָאָמַר ״בָּרוּךְ יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת״.
הָנִיחָא לְרַב דְּאָמַר כָּל בְּרָכָה שֶׁאֵין בָּהּ הַזְכָּרַת הַשֵּׁם אֵינָהּ בְּרָכָה — שַׁפִּיר. אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר כָּל בְּרָכָה שֶׁאֵין בָּהּ מַלְכוּת אֵינָהּ בְּרָכָה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
אֶלָּא כֵּיוָן דְּאָמַר רַבָּה בַּר עוּלָּא: כְּדֵי לְהַזְכִּיר מִדַּת יוֹם בַּלַּיְלָה וּמִדַּת לַיְלָה בַּיּוֹם, כִּי קָאָמַר בְּרָכָה וּמַלְכוּת מֵעִיקָּרָא — אַתַּרְוַיְיהוּ קָאָמַר.
תָּא שְׁמַע מִסֵּיפָא: ״כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַחִתּוּם״. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר לְאֵתוּיֵי מַאי? לָאו לְאֵתוּיֵי הָא דַּאֲמַרַן?
לָא, לְאֵתוּיֵי נַהֲמָא וְתַמְרֵי. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דַּאֲכַל נַהֲמָא, וְקָסָבַר דְּתַמְרֵי אֲכַל, וּפְתַח אַדַּעְתָּא דְתַמְרֵי וְסַיֵּים בִּדְנַהֲמָא — הַיְינוּ בַּעְיָין!
לָא צְרִיכָא: כְּגוֹן דַּאֲכַל תַּמְרֵי, וְקָסָבַר נַהֲמָא אֲכַל, וּפְתַח בִּדְנַהֲמָא, וְסַיֵּים בִּדְתַמְרֵי [— יָצָא]. דַּאֲפִילּוּ סַיֵּים בִּדְנַהֲמָא — נָמֵי יָצָא.
מַאי טַעְמָא — דְּתַמְרֵי נָמֵי מֵיזָן זָיְינִי.
אָמַר רַבָּה בַּר חִינָּנָא סָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: כָּל שֶׁלֹּא אָמַר ״אֱמֶת וְיַצִּיב״ שַׁחֲרִית, וֶ״אֱמֶת וֶאֱמוּנָה״ עַרְבִית — לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת״.
וְאָמַר רַבָּה בַּר חִינָּנָא [סָבָא] מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: הַמִּתְפַּלֵּל, כְּשֶׁהוּא כּוֹרֵעַ כּוֹרֵעַ בְּבָרוּךְ, וּכְשֶׁהוּא זוֹקֵף — זוֹקֵף בַּשֵּׁם
אָמַר שְׁמוּאֵל: מַאי טַעְמָא דְרַב — דִּכְתִיב: ״ה׳ זוֹקֵף כְּפוּפִים״.
מֵתִיבִי: ״מִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא״.
מִי כְּתִיב ״בִּשְׁמִי״? ״מִפְּנֵי שְׁמִי״ כְּתִיב.
אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְחִיָּיא בַּר רַב: בַּר אוֹרְיָאן, תָּא וְאֵימָא לְךָ מִלְּתָא מְעַלַּיְיתָא דְּאָמַר אֲבוּךְ. הָכִי אָמַר אֲבוּךְ: כְּשֶׁהוּא כּוֹרֵעַ — כּוֹרֵעַ בְּ״בָרוּךְ״, כְּשֶׁהוּא זוֹקֵף — זוֹקֵף בַּשֵּׁם.William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
רַב שֵׁשֶׁת, כִּי כָּרַע — כָּרַע כְּחִיזְרָא. כִּי קָא זָקֵיף — זָקֵיף כְּחִיוְיָא.
וְאָמַר רַבָּה בַּר חִינָּנָא סָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב כָּל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ אָדָם מִתְפַּלֵּל ״הָאֵל הַקָּדוֹשׁ״, ״מֶלֶךְ אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט״, חוּץ מֵעֲשָׂרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁמִּתְפַּלֵּל ״הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ״, וְ״הַמֶּלֶךְ הַמִּשְׁפָּט״.
וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר אֲפִילּוּ אָמַר ״הָאֵל הַקָּדוֹשׁ״ — יָצָא. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּגְבַּה ה׳ צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ נִקְדָּשׁ בִּצְדָקָה״. אֵימָתַי ״וַיִּגְבַּה ה׳ צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט״ — אֵלּוּ עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁמֵּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים, וְקָאָמַר ״הָאֵל הַקָּדוֹשׁ״.
מַאי הֲוָה עֲלַהּ?
אָמַר רַב יוֹסֵף: ״הָאֵל הַקָּדוֹשׁ״ וּ״מֶלֶךְ אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט״. רַבָּה אָמַר: ״הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ״ וְ״הַמֶּלֶךְ הַמִּשְׁפָּט״. וְהִלְכְתָא כְּרַבָּה.
וְאָמַר רַבָּה בַּר חִינָּנָא סָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: כֹּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל חֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ מְבַקֵּשׁ — נִקְרָא ״חוֹטֵא״. שֶׁנֶּאֱמַר: ״גַּם אָנֹכִי חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַה׳ מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם״.
אָמַר רָבָא: אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא, צָרִיךְ שֶׁיַּחֲלֶה עַצְמוֹ עָלָיו.
מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״וְאֵין חֹלֶה מִכֶּם עָלַי וְאֵין גּוֹלֶה אֶת אָזְנִי״ — דִּילְמָא מֶלֶךְ שָׁאנֵי. אֶלָּא מֵהָכָא: ״וַאֲנִי בַּחֲלוֹתָם לְבוּשִׁי וְגוֹ׳״.
וְאָמַר רַבָּה בַּר חִינָּנָא סָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: כָּל הָעוֹשֶׂה דְּבַר עֲבֵירָה וּמִתְבַּיֵּישׁ בּוֹ — מוֹחֲלִין לוֹ עַל כָּל עֲוֹנוֹתָיו. שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבֹשְׁתְּ וְלֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד פִּתְחוֹן פֶּה מִפְּנֵי כְּלִמָּתֵךְ בְּכַפְּרִי לָךְ לְכָל אֲשֶׁר עָשִׂית נְאֻם ה׳ אֱלֹהִים״.
דִּילְמָא צִבּוּר שָׁאנֵי. אֶלָּא מֵהָכָא: ״וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי וַיֹּאמֶר שָׁאוּל צַר לִי מְאֹד וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי וַה׳ סָר מֵעָלַי וְלֹא עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד הַנְּבִיאִים גַּם בַּחֲלֹמוֹת וָאֶקְרָאֶה לְךָ לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה״. וְאִילּוּ ״אוּרִים וְתֻמִּים״ לָא קָאָמַר.
מִשּׁוּם דְּקַטְלֵיהּ לְנוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים.
וּמִנַּיִן דְּאַחִילוּ לֵיהּ מִן שְׁמַיָּא — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל (מָחָר) [וּמָחָר] אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי״, וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן ״עִמִּי״ — בִּמְחִיצָתִי.
וְרַבָּנַן אָמְרִי, מֵהָכָא: ״וְהוֹקַעְנוּם לַה׳ בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר ה׳״. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה ״בְּחִיר ה׳״.
אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ בֶּן זוּטַרְתִּי אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר זְבִידָא: בִּקְּשׁוּ לִקְבּוֹעַ פָּרָשַׁת בָּלָק בִּקְרִיאַת שְׁמַע, וּמִפְּנֵי מָה לֹא קְבָעוּהָ — מִשּׁוּם טוֹרַח צִבּוּר.
מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב בָּהּ: ״אֵל מֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם״ — לֵימָא פָּרָשַׁת רִבִּית וּפָרָשַׁת מִשְׁקָלוֹת דִּכְתִיב בָּהֶן יְצִיאַת מִצְרַיִם.
אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין, מִשּׁוּם דִּכְתִיב בָּהּ הַאי קְרָא: ״כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ״.
וְלֵימָא הַאי פְּסוּקָא וְתוּ לָא.
גְּמִירִי: כֹּל פָּרָשָׁה דְּפַסְקַהּ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ — פָּסְקִינַן, דְּלָא פַּסְקַהּ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ — לָא פָּסְקִינַן.
פָּרָשַׁת צִיצִית מִפְּנֵי מָה קְבָעוּהָ?
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר חֲבִיבָא, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲמִשָּׁה דְּבָרִים: מִצְוַת צִיצִית, יְצִיאַת מִצְרַיִם, עוֹל מִצְוֹת, וְדַעַת מִינִים, הִרְהוּר עֲבֵירָה, וְהִרְהוּר עֲבוֹדָה זָרָה.
בִּשְׁלָמָא הָנֵי תְּלָת מְפָרְשָׁן. עוֹל מִצְוֹת, דִּכְתִיב: ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה׳״. צִיצִית, דִּכְתִיב: ״וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִית וְגוֹ׳״. יְצִיאַת מִצְרַיִם, דִּכְתִיב: ״אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי וְגוֹ׳״. אֶלָּא: דַּעַת מִינִים, הִרְהוּר עֲבֵירָה, וְהִרְהוּר עֲבוֹדָה זָרָה — מְנָלַן?
דְּתַנְיָא: ״אַחֲרֵי לְבַבְכֶם״ — זוֹ מִינוּת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים״. ״אַחֲרֵי עֵינֵיכֶם״ — זֶה הִרְהוּר עֲבֵירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח לִי, כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי״. ״אַתֶּם זוֹנִים״ — זֶה הִרְהוּר עֲבוֹדָה זָרָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים״.
מַתְנִי׳ מַזְכִּירִין יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: הֲרֵי אֲנִי כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת, עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ בֶּן זוֹמָא.
שֶׁנֶּאֱמַר ״לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ״. ״יְמֵי חַיֶּיךָ״ — הַיָּמִים, ״כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ״ — הַלֵּילוֹת.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: ״יְמֵי חַיֶּיךָ״ — הָעוֹלָם הַזֶּה. ״כֹּל״ — לְהָבִיא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ.
גְּמָ׳ תַּנְיָא, אָמַר לָהֶם בֶּן זוֹמָא לַחֲכָמִים: וְכִי מַזְכִּירִין יְצִיאַת מִצְרַיִם לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ! וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה׳ אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כִּי אִם חַי ה׳ אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם״.
אָמְרוּ לוֹ: לֹא שֶׁתֵּעָקֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם מִמְּקוֹמָהּ, אֶלָּא שֶׁתְּהֵא שִׁעְבּוּד מַלְכֻיוֹת עִיקָּר, וִיצִיאַת מִצְרַיִם טָפֵל לוֹ.
כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר: ״לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ״,William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.