How does the daf teach that prayer must be directed toward repentance and hope, even when the verdict seems sealed?
כיצד מלמד הדף שהתפילה צריכה לכוון לתשובה ולתקווה, גם כשהגזירה נראית חתומה?
Beruria and the Sadduceesברוריה והצדוקים
Every psalm dear to David opened and closed with “happy.” Ruffians near Rabbi Meir troubled him, and he prayed that they die. His wife Beruria pointed out that “let sins cease” speaks of sins, not sinners, and the end of the verse, “and the wicked will be no more,” follows if sins cease; she told him to pray that they repent. He prayed, and they repented. She also answered a Sadducee on “sing, barren one who did not bear”: the Congregation of Israel did not bear children for Gehinnom.
כל פרשה שהייתה חביבה על דוד פתח בה ב"אשרי" וסיים בה ב"אשרי". בריונים בשכנותו של רבי מאיר ציערו אותו, והוא ביקש רחמים עליהם שימותו. ברוריה אשתו העירה ש"יתמו חטאים" מדבר בחטאים ולא בחוטאים, וסוף הפסוק, "ורשעים עוד אינם", נובע מכך שיתמו החטאים; היא אמרה לו לבקש רחמים עליהם שיחזרו בתשובה. הוא ביקש, והם חזרו בתשובה. היא השיבה גם לצדוקי על "רני עקרה לא ילדה": כנסת ישראל לא ילדה בנים לגיהנם.
A Sadducee asked Rabbi Abahu why the psalm of Absalom precedes the psalm of fleeing Saul. Rabbi Abahu answered that those who do not interpret juxtaposition find it difficult, but Rabbi Yoḥanan derives juxtaposition from “supported forever and ever.” Absalom’s psalm is placed next to Gog and Magog: if one asks whether a servant rebels against his master, answer that a son rebelled against his father.
צדוקי שאל את רבי אבהו מדוע מזמור אבשלום קודם למזמור הבריחה מפני שאול. רבי אבהו השיב: אתון דלא דרשיתון סמוכין קשיא לכו, אבל רבי יוחנן לומד סמוכין מן "סמוכים לעד לעולם". פרשת אבשלום נסמכה לפרשת גוג ומגוג: אם יאמר לך אדם כלום יש עבד שמורד ברבו, אמור לו כלום יש בן שמורד באביו.
Five times “bless the Lord, my soul”חמש פעמים "ברכי נפשי"
Rabbi Shimon bar Yoḥai says Solomon spoke “she opens her mouth with wisdom” about David, who lived in five worlds and sang in each: in his mother’s womb, on coming into the world and seeing the stars, while nursing, upon seeing the downfall of the wicked, and on contemplating the day of death. Rabbi Shimon ben Pazi explains that God, unlike a human artist, forms a form within a form and gives it spirit, “there is no rock like our God,” no artist like our God.
רבי שמעון בן יוחאי אומר ששלמה אמר "פיה פתחה בחכמה" כנגד דוד אביו, שדר בחמישה עולמים ואמר שירה בכל אחד: במעי אמו, ביציאתו לאוויר העולם כשראה כוכבים ומזלות, כשינק משדי אמו, כשראה במפלתם של רשעים, וכשהסתכל ביום המיתה. רבי שמעון בן פזי מסביר שהקב"ה, שלא כצייר בשר ודם, צר צורה בתוך צורה ומטיל בה רוח ונשמה, "אין צור כאלהינו", אין צייר כאלהינו.
Rabbi Yehoshua ben Levi adds that David spoke the five blessings about God and the soul: as God fills the world, sees and is not seen, sustains all, is pure and dwells in inner chambers, so does the soul in the body. Let the one with these five qualities praise the One with these five qualities.
רבי יהושע בן לוי מוסיף שדוד אמר את חמש הברכות כנגד הקב"ה וכנגד הנשמה: מה הקב"ה מלא כל העולם, רואה ואינו נראה, זן את כל העולם, טהור ויושב בחדרי חדרים, כך הנשמה בגוף. יבוא מי שיש בו חמשה דברים הללו וישבח למי שיש בו חמשה דברים הללו.
Hezekiah and Isaiahחזקיהו וישעיהו
Rav Hamnuna reads “who knows the resolution of a matter” as God, who made peace between Hezekiah and Isaiah, each expecting the other to come to him. God brought illness on Hezekiah and sent Isaiah to visit him: “you will die and not live,” in this world and the next, because he did not marry and have children. Hezekiah explained he had foreseen unworthy children; Isaiah said “why concern yourself with the secrets of the Merciful One? Do what you are commanded.” Hezekiah asked for his daughter, Isaiah said the decree was sealed, and Hezekiah answered: “son of Amotz, finish your prophecy and leave; I have a tradition that even if a sharp sword rests on one’s neck, one should not refrain from mercy.”
רב המנונא קורא "ומי יודע פשר דבר" על הקב"ה, שעשה פשרה בין חזקיהו לישעיהו, שכל אחד ציפה שהאחר יבוא אליו. הקב"ה הביא יסורין על חזקיהו ושלח את ישעיהו לבקר אותו: "כי מת אתה ולא תחיה", בעולם הזה ולעולם הבא, משום שלא עסק בפריה ורביה. חזקיהו הסביר שראה ברוח הקודש בנים שאינם מהוגנים; ישעיהו אמר: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מה דמפקדת איבעי לך למעבד." חזקיהו ביקש את בתו, ישעיהו אמר שכבר נגזרה הגזירה, וחזקיהו השיב: "בן אמוץ, כלה נבואתך וצא; כך מקובלני מבית אבי אבא, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים."
Rabbi Yoḥanan and Rabbi Eliezer derive the same from “though He slay me, I will hope in Him,” and Rabbi Ḥanan adds that even if a dream master says one will die tomorrow, one should not refrain from mercy. Hezekiah turned to the “wall”: Reish Lakish says from the walls of his heart, and Rabbi Levi says regarding the wall the Shunammite built. “I did what was good in Your eyes” means he joined redemption to prayer, or that he hid the book of remedies.
רבי יוחנן ורבי אליעזר לומדים זאת מן "הן יקטלני לו איחל", ורבי חנן מוסיף שאפילו בעל החלומות אומר לאדם שלמחר הוא מת, אל ימנע עצמו מן הרחמים. חזקיהו פנה אל "הקיר": ריש לקיש אומר מקירות לבו, ורבי לוי אומר על עסקי הקיר שבנתה השונמית. "והטוב בעיניך עשיתי" פירושו שסמך גאולה לתפילה, או שגנז ספר רפואות.
Hezekiah’s deeds and meritמעשי חזקיהו וזכותו
A baraita lists six things Hezekiah did: the Sages approved of hiding the book of remedies, crushing the copper serpent and dragging his father’s bones on a rope bed, and disapproved of stopping the Giḥon waters, cutting the Temple doors to send to the king of Assyria, and intercalating Nisan in Nisan, an error about Shmuel’s rule on the thirtieth of Adar. Rabbi Yoḥanan in the name of Rabbi Yose ben Zimra teaches that one who relies on his own merit is credited with others’ merit, and vice versa: Moses relied on the forefathers and was credited with his own, Hezekiah relied on his own and was saved “for My sake and for David My servant.”
ברייתא מונה שישה דברים שעשה חזקיהו: על שלושה הודו לו, גנז ספר רפואות, כתת נחש הנחושת וגירר עצמות אביו על מטה של חבלים; ועל שלושה לא הודו לו, סתם מי גיחון, קיצץ דלתות היכל ושיגרם למלך אשור, ועיבר ניסן בניסן, טעות בדברי שמואל על יום שלושים של אדר. רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא מלמד שכל התולה בזכות עצמו תולים לו בזכות אחרים, וכן להיפך: משה תלה בזכות האבות ותלו לו בזכות עצמו, חזקיהו תלה בזכות עצמו וניצל "למעני ולמען דוד עבדי".
The Shunammite womanהשונמית
Rav and Shmuel dispute whether her upper room was roofless and walled, or a large porch divided in two. Abaye or Rabbi Yitzḥak says whoever wishes to benefit may benefit like Elisha, and whoever does not wish may refrain like Samuel, whose house went with him. Rabbi Yose son of Rabbi Ḥanina learns that a woman recognizes guests better than a man; she knew Elisha was holy because no fly passed his table or because his sheet stayed clean. One who hosts a Torah scholar and lets him benefit from his possessions is as if he offered the daily sacrifices.
רב ושמואל חולקים אם העלייה הייתה פרועה וקירוה, או אכסדרה גדולה שחילקוה לשניים. אביי, ואיתימא רבי יצחק, אומר שהרוצה ליהנות יהנה כאלישע, ושאינו רוצה ליהנות אל יהנה כשמואל הרמתי, שביתו היה עמו. רבי יוסי ברבי חנינא לומד שהאשה מכירה באורחים יותר מן האיש; היא ידעה שאלישע קדוש משום שלא ראתה זבוב עובר על שולחנו, או משום שסדינו נשאר נקי. כל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומהנהו מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מקריב תמידין.
Posture and order of prayerעמידה וסדר התפילה
Rabbi Yose son of Rabbi Ḥanina in the name of Rabbi Eliezer ben Yaakov says one should not stand on a high place to pray, but on a low place, “from the depths I called You,” for there is no haughtiness before God. One who prays must align his feet, “their feet were a straight foot”; Later authorities discuss the halakha of keeping the feet together. One should not eat before praying for one’s life, and one who eats and drinks and then prays is as if he cast God behind his back, accepting the kingdom of Heaven only after becoming proud.
רבי יוסי ברבי חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב אומר שאל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל, אלא במקום נמוך, "ממעמקים קראתיך ה׳", שאין גבהות לפני המקום. המתפלל צריך שיכוון את רגליו, "ורגליהם רגל ישרה"; פוסקים מאוחרים דנים בהלכת צירוף הרגליים. לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם, וכל האוכל ושותה ואחר כך מתפלל, עליו הכתוב אומר "ואותי השלכת אחרי גויך", לאחר שנתגאה קיבל עליו מלכות שמים.
Until three hours and the dispute of the Housesעד שלוש שעות ומחלוקת הבתים
Shmuel rules like Rabbi Yehoshua, until three hours. Rav Ḥisda’s statement that one reading later may not say the blessing “Creator of light” is refuted by a baraita that he still says two blessings before and one after; Rav Mani learns that one who reads Shema in its time is greater than one who studies Torah. The Mishna records that Beit Shammai require reclining at night and standing in the morning, while Beit Hillel say each reads in his own way, “when you walk on the way.” Rabbi Tarfon reclined on a journey and endangered himself from bandits; the Sages said he deserved it, having transgressed Beit Hillel.
שמואל פוסק כרבי יהושע, עד שלוש שעות. דברי רב חסדא שהקורא מכאן ואילך לא יאמר "יוצר אור" נדחים מברייתא שהוא מברך שתיים לפניה ואחת לאחריה; רב מני לומד שגדול הקורא קריאת שמע בעונתה יותר מן העוסק בתורה. המשנה מביאה שבית שמאי מחייבים להטות בערב ולעמוד בבוקר, ובית הלל אומרים כל אדם קורא כדרכו, "ובלכתך בדרך". רבי טרפון הטה בדרך וסיכן עצמו מפני הלסטים; החכמים אמרו שכדאי היה לחוב בעצמו, שעבר על דברי בית הלל.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- How does Beruria’s reading change the goal of prayer against the wicked?כיצד משנה קריאתה של ברוריה את מטרת התפילה נגד הרשעים?
- Why did Hezekiah refuse to accept Isaiah’s verdict, and what does this teach?מדוע סירב חזקיהו לקבל את גזירת ישעיהו, ומה מלמד הדבר?
- What is the paradox in relying on one’s own merit versus others’ merit?מהו הפרדוקס שבתלייה בזכות עצמו לעומת תלייה בזכות אחרים?
- Why was Rabbi Tarfon’s stringency considered a transgression?מדוע נחשבה החומרה של רבי טרפון לעבירה?
The source sheetדף המקורות
כָּל פָּרָשָׁה שֶׁהָיְתָה חֲבִיבָה עַל דָּוִד, פָּתַח בָּהּ בְּ״אַשְׁרֵי״ וְסִייֵּם בָּהּ בְּ״אַשְׁרֵי״. פָּתַח בְּ״אַשְׁרֵי״, דִּכְתִיב: ״אַשְׁרֵי הָאִישׁ״. וְסִייֵּם בְּ״אַשְׁרֵי״, דִּכְתִיב: ״אַשְׁרֵי כָּל חוֹסֵי בוֹ״.
הָנְהוּ בִּרְיוֹנֵי דַּהֲווֹ בְּשִׁבָבוּתֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר וַהֲווֹ קָא מְצַעֲרוּ לֵיהּ טוּבָא. הֲוָה קָא בָּעֵי רַבִּי מֵאִיר רַחֲמֵי עִלָּוַיְהוּ כִּי הֵיכִי דְּלֵימוּתוּ. אָמְרָה לֵיהּ בְּרוּרְיָא דְּבֵיתְהוּ: מַאי דַּעְתָּךְ — מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״יִתַּמּוּ חַטָּאִים״, מִי כְּתִיב ״חוֹטְאִים״? ״חַטָּאִים״ כְּתִיב.
וְעוֹד, שְׁפֵיל לְסֵיפֵיהּ דִּקְרָא ״וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם״, כֵּיוָן דְּ״יִתַּמּוּ חַטָּאִים״ ״וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם״? אֶלָּא בְּעִי רַחֲמֵי עִלָּוַיְהוּ דְּלַהְדְּרוּ בִּתְשׁוּבָה, ״וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם״.
בְּעָא רַחֲמֵי עִלָּוַיְהוּ, וַהֲדַרוּ בִּתְשׁוּבָה.
אֲמַר לַהּ הַהוּא מִינָא לִבְרוּרְיָא: כְּתִיב ״רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה״, מִשּׁוּם דְּלֹא יָלָדָה — רָנִּי?
אֲמַרָה לֵיהּ: שָׁטְיָא, שְׁפֵיל לְסֵיפֵיהּ דִּקְרָא, דִּכְתִיב: ״כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר ה׳״.
אֶלָּא מַאי ״עֲקָרָה לֹא יָלָדָה״ — רָנִּי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁדּוֹמָה לְאִשָּׁה עֲקָרָה שֶׁלֹּא יָלְדָה בָּנִים לְגֵיהִנָּם כְּוָתַיְיכוּ.
אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא לְרַבִּי אֲבָהוּ, כְּתִיב: ״מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ״, וּכְתִיב: ״לְדָוִד מִכְתָּם בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי שָׁאוּל בַּמְּעָרָה״. הֵי מַעֲשֶׂה הֲוָה בְּרֵישָׁא? מִכְּדִי מַעֲשֵׂה שָׁאוּל הֲוָה בְּרֵישָׁא, לִכְתּוֹב בְּרֵישָׁא.
אֲמַר לֵיהּ: אַתּוּן דְּלָא דָּרְשִׁיתוּן סְמוּכִין — קַשְׁיָא לְכוּ, אֲנַן דְּדָרְשִׁינַן סְמוּכִים — לָא קַשְׁיָא לַן.
דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: סְמוּכִין מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן — שֶׁנֶּאֱמַר: ״סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם עֲשׂוּיִם בֶּאֱמֶת וְיָשָׁר״.
לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת אַבְשָׁלוֹם לְפָרָשַׁת גּוֹג וּמָגוֹג — שֶׁאִם יֹאמַר לְךָ אָדָם: כְּלוּם יֵשׁ עֶבֶד שֶׁמּוֹרֵד בְּרַבּוֹ?! אַף אַתָּה אֱמוֹר לוֹ: כְּלוּם יֵשׁ בֵּן שֶׁמּוֹרֵד בְּאָבִיו? אֶלָּא הֲוָה, הָכָא נָמֵי הֲוָה.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי. מַאי דִּכְתִיב, ״פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ״. כְּנֶגֶד מִי אָמַר שְׁלֹמֹה מִקְרָא זֶה? — לֹא אֲמָרוֹ אֶלָּא כְּנֶגֶד דָּוִד אָבִיו, שֶׁדָּר בַּחֲמִשָּׁה עוֹלָמִים, וְאָמַר שִׁירָה.
דָּר בִּמְעֵי אִמּוֹ וְאָמַר שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה׳ וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ״.
יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם וְנִסְתַּכֵּל בְּכוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְאָמַר שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּרְכוּ ה׳ מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עוֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ בָּרְכוּ ה׳ כָּל צְבָאָיו וְגוֹ׳״.
יָנַק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ וְנִסְתַּכֵּל בְּדַדֶּיהָ וְאָמַר שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה׳ וְאַל תִּשְׁכְּחִי כָּל גְּמוּלָיו״.
מַאי ״כָּל גְּמוּלָיו״. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: שֶׁעָשָׂה לָהּ דַּדִּים בִּמְקוֹם בִּינָה.
טַעְמָא מַאי? אָמַר רַב יְהוּדָה: כְּדֵי שֶׁלֹּא יִסְתַּכֵּל בִּמְקוֹם עֶרְוָה. רַב מַתְנָא אָמַר: כְּדֵי שֶׁלֹּא יִינַק מִמְּקוֹם הַטִּנּוֹפֶת.
רָאָה בְּמַפַּלְתָּן שֶׁל רְשָׁעִים, וְאָמַר שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה׳ הַלְלוּיָהּ״.
נִסְתַּכֵּל בְּיוֹם הַמִּיתָה, וְאָמַר שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה׳, ה׳ אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ״.
מַאי מַשְׁמַע דְּעַל יוֹם הַמִּיתָה נֶאֱמַר? אָמַר רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא, מִסֵּיפָא דְעִנְיָינָא, דִּכְתִיב: ״תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וְגוֹ׳״.
רַב שִׁימִי בַּר עוּקְבָא וְאָמְרִי לַהּ מָר עוּקְבָא, הֲוָה שְׁכִיחַ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי, וַהֲוָה מְסַדַּר אַגָּדָתָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. אֲמַר לֵיהּ: מַאי דִּכְתִיב, ״בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה׳ וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ״? אֲמַר לֵיהּ: בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם צָר צוּרָה עַל גַּבֵּי הַכּוֹתֶל, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהָטִיל בָּהּ רוּחַ וּנְשָׁמָה קְרָבַיִם וּבְנֵי מֵעַיִם. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵּן, צָר צוּרָה בְּתוֹךְ צוּרָה וּמֵטִיל בָּהּ רוּחַ וּנְשָׁמָה קְרָבַיִם וּבְנֵי מֵעַיִם. וְהַיְינוּ דְּאָמְרָה חַנָּה: ״אֵין קָדוֹשׁ כַּה׳ כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ״.
מַאי ״אֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ״ — אֵין צַיָּיר כֵּאלֹהֵינוּ.
מַאי ״כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ״? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר מְנַסְיָא: אַל תִּקְרֵי ״כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ״, אֶלָּא ״אֵין לְבַלּוֹתֶךָ״. שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם: מִדַּת בָּשָׂר וָדָם — מַעֲשֵׂה יָדָיו מְבַלִּין אוֹתוֹ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבַלֶּה מַעֲשָׂיו.
אֲמַר לֵיהּ, אֲנָא הָכִי קָא אָמֵינָא לָךְ: הָנֵי חֲמִשָּׁה ״בָּרְכִי נַפְשִׁי״ כְּנֶגֶד מִי אֲמָרָן דָּוִד? לֹא אֲמָרָן אֶלָּא כְּנֶגֶד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּכְנֶגֶד נְשָׁמָה.
מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָלֵא כָּל הָעוֹלָם — אַף נְשָׁמָה מְלֵאָה אֶת כָּל הַגּוּף. מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה — אַף נְשָׁמָה רוֹאָה וְאֵינָהּ נִרְאֵית. מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זָן אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ — אַף נְשָׁמָה זָנָה אֶת כָּל הַגּוּף. מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָהוֹר — אַף נְשָׁמָה טְהוֹרָה. מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב בְּחַדְרֵי חֲדָרִים — אַף נְשָׁמָה יוֹשֶׁבֶת בְּחַדְרֵי חֲדָרִים. יָבֹא מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲמִשָּׁה דְבָרִים הַלָּלוּ וִישַׁבֵּחַ לְמִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲמִשָּׁה דְבָרִים הַלָּלוּ.
אָמַר רַב הַמְנוּנָא: מַאי דִּכְתִיב ״מִי כְּהֶחָכָם וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר״ — מִי כְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיּוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת פְּשָׁרָה בֵּין שְׁנֵי צַדִּיקִים, בֵּין חִזְקִיָּהוּ לִישַׁעְיָהוּ. חִזְקִיָּהוּ אֲמַר: לֵיתֵי יְשַׁעְיָהוּ גַּבַּאי, דְּהָכִי אַשְׁכְּחַן בְּאֵלִיָּהוּ דַּאֲזַל לְגַבֵּי אַחְאָב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ לְהֵרָאוֹת אֶל אַחְאָב״. יְשַׁעְיָהוּ אֲמַר: לֵיתֵי חִזְקִיָּהוּ גַּבַּאי דְּהָכִי אַשְׁכְּחַן בִּיהוֹרָם בֶּן אַחְאָב דַּאֲזַל לְגַבֵּי אֱלִישָׁע.
מָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא — הֵבִיא יִסּוּרִים עַל חִזְקִיָּהוּ, וְאָמַר לוֹ לִישַׁעְיָהוּ: לֵךְ וּבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת וַיָּבֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה׳ צְבָאוֹת צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה וְגוֹ׳״. מַאי ״כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה״: מֵת אַתָּה — בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלֹא תִחְיֶה — לָעוֹלָם הַבָּא.
אֲמַר לֵיהּ: מַאי כּוּלֵּי הַאי? אֲמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם דְּלָא עֲסַקְתְּ בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה. אֲמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם דַּחֲזַאי לִי בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ דְּנָפְקִי מִינַּאי בְּנִין דְּלָא מְעַלּוּ.
אֲמַר לֵיהּ: בַּהֲדֵי כַּבְשֵׁי דְרַחֲמָנָא לְמָה לָךְ? מַאי דְּמִפַּקְּדַתְּ אִיבְּעִי לָךְ לְמֶעְבַּד, וּמָה דְנִיחָא קַמֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא — לַעֲבֵיד.
אֲמַר לֵיהּ: הַשְׁתָּא הַב לִי בְּרַתָּךְ, אֶפְשָׁר דְּגָרְמָא זְכוּתָא דִידִי וְדִידָךְ, וְנָפְקִי מִנַּאי בְּנִין דִּמְעַלּוּ. אֲמַר לֵיהּ: כְּבָר נִגְזְרָה עָלֶיךָ גְּזֵירָה. אֲמַר לֵיהּ: בֶּן אָמוֹץ, כַּלֵּה נְבוּאָתְךָ וָצֵא!
כָּךְ מְקּוּבְּלַנִי מִבֵּית אֲבִי אַבָּא, אֲפִילּוּ חֶרֶב חַדָּה מוּנַּחַת עַל צַוָּארוֹ שֶׁל אָדָם, אַל יִמְנַע עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים.
אִתְּמַר נָמֵי, רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: אֲפִילּוּ חֶרֶב חַדָּה מוּנַּחַת עַל צַוָּארוֹ שֶׁל אָדָם, אַל יִמְנַע עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים. שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֵן יִקְטְלֵנִי לוֹ אֲיַחֵל״.William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
אָמַר רַבִּי חָנָן: אֲפִילּוּ בַּעַל הַחֲלוֹמוֹת אוֹמֵר לוֹ לְאָדָם לְמָחָר הוּא מֵת — אַל יִמְנַע עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים. שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בְרֹב חֲלֹמוֹת וַהֲבָלִים וּדְבָרִים הַרְבֵּה כִּי אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא״.
מִיָּד ״וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה׳״.
מַאי ״קִיר״? אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מִקִּירוֹת לִבּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מֵעַי מֵעַי אוֹחִילָה קִירוֹת לִבִּי וְגוֹ׳״.
רַבִּי לֵוִי אָמַר: עַל עִסְקֵי הַקִּיר, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּמָה שׁוּנַמִּית שֶׁלֹּא עָשְׂתָה אֶלָּא קִיר אַחַת קְטַנָּה הֶחֱיֵיתָ אֶת בְּנָהּ, אֲבִי אַבָּא שֶׁחִפָּה אֶת הַהֵיכָל כּוּלּוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. ״זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי״.
מַאי ״וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי״? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שֶׁסָּמַךְ גְּאוּלָּה לִתְפִלָּה. רַבִּי לֵוִי אָמַר: שֶׁגָּנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת.
תָּנוּ רַבָּנַן: שִׁשָּׁה דְבָרִים עָשָׂה חִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ, עַל שְׁלֹשָׁה הוֹדוּ לוֹ, וְעַל שְׁלֹשָׁה לֹא הוֹדוּ לוֹ.
עַל שְׁלֹשָׁה הוֹדוּ לוֹ: גָּנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת — וְהוֹדוּ לוֹ. כִּתֵּת נְחַשׁ הַנְּחשֶׁת — וְהוֹדוּ לוֹ. גֵּירַר עַצְמוֹת אָבִיו עַל מִטָּה שֶׁל חֲבָלִים — וְהוֹדוּ לוֹ.
וְעַל שְׁלֹשָׁה לֹא הוֹדוּ לוֹ: סָתַם מֵי גִיחוֹן — וְלֹא הוֹדוּ לוֹ. קִצֵּץ דַּלְתוֹת הֵיכָל וְשִׁגְּרָם לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר — וְלֹא הוֹדוּ לוֹ. עִבֵּר נִיסָן בְּנִיסָן — וְלֹא הוֹדוּ לוֹ.
וּמִי לֵית לֵיהּ לְחִזְקִיָּהוּ, ״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים״: זֶה נִיסָן וְאֵין אַחֵר נִיסָן?!
אֶלָּא, טְעָה בְּדִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר שְׁמוּאֵל, אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים שֶׁל אֲדָר, הוֹאִיל וְרָאוּי לְקוֹבְעוֹ נִיסָן. סָבַר: ״הוֹאִיל וְרָאוּי״ — לָא אָמְרִינַן.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא: כָּל הַתּוֹלֶה בִּזְכוּת עַצְמוֹ — תּוֹלִין לוֹ בִּזְכוּת אֲחֵרִים. וְכָל הַתּוֹלֶה בִּזְכוּת אֲחֵרִים — תּוֹלִין לוֹ בִּזְכוּת עַצְמוֹ.
מֹשֶׁה תָּלָה בִּזְכוּת אֲחֵרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ״. תָּלוּ לוֹ בִּזְכוּת עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית״.
חִזְקִיָּהוּ תָּלָה בִּזְכוּת עַצְמוֹ, דִּכְתִיב: ״זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ״, תָּלוּ לוֹ בִּזְכוּת אֲחֵרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְגַנּוֹתִי אֶל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי״. וְהַיְינוּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַאי דִּכְתִיב ״הִנֵּה לְשָׁלוֹם מָר לִי מָר״ — אֲפִילּוּ בְּשָׁעָה שֶׁשִּׁיגֵּר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁלוֹם, מָר הוּא לוֹ.
״נַעֲשֶׂה נָא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה״.
רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: עֲלִיָּיה פְּרוּעָה הָיְתָה, וְקֵירוּהָ. וְחַד אָמַר: אַכְסַדְרָה גְּדוֹלָה הָיְתָה וְחִלְּקוּהָ לִשְׁנַיִם.
בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר אַכְסַדְרָה, הַיְינוּ דִּכְתִיב ״קִיר״ אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר עֲלִיָּיה, מַאי ״קִיר״?
שֶׁקֵּירוּהָ.
בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר עֲלִיָּיה, הַיְינוּ דִּכְתִיב ״עֲלִיַּית״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר אַכְסַדְרָה, מַאי ״עֲלִיַּית״?
״מְעוּלָּה״ שֶׁבַּבָּתִּים.
״וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה״.
אָמַר אַבָּיֵי, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יִצְחָק: הָרוֹצֶה לֵהָנוֹת — יֵהָנֶה, כֶּאֱלִישָׁע. וְשֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לֵהָנוֹת — אַל יֵהָנֶה, כִּשְׁמוּאֵל הָרָמָתִי. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּתְשׁוּבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ״, וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁהָלַךְ שָׁם — בֵּיתוֹ עִמּוֹ.
״וַתֹּאמֶר אֶל אִישָׁהּ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא״, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מִכָּאן שֶׁהָאִשָּׁה מַכֶּרֶת בְּאוֹרְחִין יוֹתֵר מִן הָאִישׁ.
״קָדוֹשׁ הוּא״: מְנָא יָדְעָה? רַב וּשְׁמוּאֵל. חַד אָמַר: שֶׁלֹּא רָאֲתָה זְבוּב עוֹבֵר עַל שֻׁלְחָנוֹ, וְחַד אָמַר: סָדִין שֶׁל פִּשְׁתָּן הִצִּיעָה עַל מִטָּתוֹ וְלֹא רָאֲתָה קֶרִי עָלָיו.
״קָדוֹשׁ הוּא״ אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: הוּא קָדוֹשׁ וּמְשָׁרְתוֹ אֵינוֹ קָדוֹשׁ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ״, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: שֶׁאֲחָזָהּ בְּהוֹד יָפְיָהּ.
״עוֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד״, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: כָּל הַמְאָרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמְהַנֵּהוּ מִנְּכָסָיו — מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ מַקְרִיב תְּמִידִין.
וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: אַל יַעֲמוֹד אָדָם בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ וְיִתְפַּלֵּל, אֶלָּא בְּמָקוֹם נָמוּךְ וְיִתְפַּלֵּל. שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה׳״.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: לֹא יַעֲמוֹד אָדָם לֹא עַל גַּבֵּי כִּסֵּא, וְלֹא עַל גַּבֵּי שְׁרַפְרַף, וְלֹא בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ, וְיִתְפַּלֵּל, אֶלָּא בְּמָקוֹם נָמוּךְ, וְיִתְפַּלֵּל. לְפִי שֶׁאֵין גַּבְהוּת לִפְנֵי הַמָּקוֹם. שֶׁנֶּאֱמַר ״מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה׳״. וּכְתִיב: ״תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף״.
וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּין אֶת רַגְלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה״.
(אָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן) וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: מַאי דִּכְתִיב, ״לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם״ — לֹא תֹאכְלוּ קוֹדֶם שֶׁתִּתְפַּלְּלוּ עַל דִּמְכֶם.
אִיכָּא דְאָמְרִי: אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: כָּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה, וְאַחַר כָּךְ מִתְפַּלֵּל עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וְאֹתִי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גַוֶּךָ״, אַל תִּקְרֵי ״גַּוֶּיךָ״ אֶלָּא ״גֵּאֶיךָ״. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לְאַחַר שֶׁנִּתְגָּאָה זֶה קִבֵּל עָלָיו מַלְכוּת שָׁמַיִם.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר עַד שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.
הַקּוֹרֵא מִכָּאן וְאֵילָךְ, לֹא הִפְסִיד.
אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר יוֹצֵר אוֹר.
מֵיתִיבִי: הַקּוֹרֵא מִכָּאן וְאֵילָךְ לֹא הִפְסִיד, כְּאָדָם שֶׁהוּא קוֹרֵא בַּתּוֹרָה, אֲבָל מְבָרֵךְ הוּא שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ. תְּיוּבְתָּא דְרַב חִסְדָּא, תְּיוּבְתָּא.
אִיכָּא דְאָמְרִי אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא: מַאי ״לֹא הִפְסִיד״ — שֶׁלֹּא הִפְסִיד בְּרָכוֹת. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַקּוֹרֵא מִכָּאן וְאֵילָךְ לֹא הִפְסִיד כְּאָדָם שֶׁקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה, אֲבָל מְבָרֵךְ הוּא שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ.
אָמַר רַבִּי מָנִי: גָּדוֹל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּעוֹנָתָהּ יוֹתֵר מֵהָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה. מִדְּקָתָנֵי: הַקּוֹרֵא מִכָּאן וְאֵילָךְ לֹא הִפְסִיד כְּאָדָם הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה. מִכְּלַל דְּקוֹרֵא בְּעוֹנָתָהּ — עָדִיף.
מַתְנִי׳ בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בָּעֶרֶב — כָּל אָדָם יַטֶּה וְיִקְרָא. וּבַבֹּקֶר יַעֲמוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ״.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כָּל אָדָם קוֹרֵא כְּדַרְכּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר ״וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ״.
אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר ״וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ״ — בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם שׁוֹכְבִים וּבְשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִים.
אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: אֲנִי הָיִיתִי בָּא בַּדֶּרֶךְ וְהִטֵּתִי לִקְרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וְסִכַּנְתִּי בְּעַצְמִי מִפְּנֵי הַלִּסְטִים.
אָמְרוּ לוֹ: כְּדַי הָיִיתָ לָחוּב בְּעַצְמְךָ, שֶׁעָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל.William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.