From when is a firstborn son redeemable, what happens if he dies or is redeemed too early, and who comes first when both father and son need redemption?
ממתי ניתן לפדות בכור, מה קורה אם מת או נפדה מוקדם מדי, ומי קודם כשהאב והבן שניהם צריכים פדייה?
Authorization and the extra casesהרשאה והמקרים הנוספים
Shmuel explains that the case is where one comes with an authorization from the other. Though the Nehardeans say no authorization is written for movables, that is where the debtor denied the debt. Rav Huna teaches that two males and a female give the kohen nothing; the Mishna omits it since it arises only with two men.
שמואל מסביר שמדובר בבא בהרשאה מחברו. אף שנהרדעי אומרים שאין כותבים אדרכתא על מטלטלין, זה כשכפר בחוב. רב הונא שונה שבשני זכרים ונקבה אין לכהן כלום; המשנה אינה שונה זאת, שהמקרה משכחת לה רק בשני אנשים.
The thirtieth dayיום השלושים
The Mishna: if the son died within thirty days, even if the father gave, the kohen returns it; after thirty, even if he did not give, he gives. If he died on the thirtieth, it is like the day before; Rabbi Akiva says if he gave he does not take back, and if not, he does not give. The Sages learn “month, month” from the desert census, where it means “and upward”; Rabbi Akiva is unsure whether two verses that teach the same thing teach for their own subject.
המשנה: מת הבן בתוך שלושים יום, אף על פי שנתן לכהן, יחזיר; לאחר שלושים, אף על פי שלא נתן, יתן. מת ביום שלושים, כיום שלפניו; רבי עקיבא אומר אם נתן לא יטול, ואם לא נתן לא יתן. חכמים לומדים "חודש חודש" מן המדבר, שבו פירושו "ומעלה"; רבי עקיבא מסופק אם שני כתובים הבאים כאחד מלמדים לגופייהו.
Rav Ashi says all agree that for mourning, the thirtieth day is like the day before, and Shmuel rules leniently in mourning. Later authorities discuss the presumption of the thirty-first day and the blessing of Sheheḥeyanu at a redemption.
רב אשי אומר שהכול מודים שלעניין אבילות יום שלושים כיום שלפניו, ושמואל אומר הלכה כדברי המיקל באבל. פוסקים מאוחרים דנים בחזקת היום השלושים ואחד ובברכת שהחיינו בפדיון הבן.
Presumption after the father’s deathחזקה לאחר מות האב
The Mishna: if the father died within thirty days, the son is presumed unredeemed until proof; after thirty, presumed redeemed until told otherwise. If he and his son both need redemption, he comes first; Rabbi Yehuda says his son first, since his own mitzva was his father’s duty and his son’s is his.
המשנה: מת האב בתוך שלושים, הבן בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה; לאחר שלושים, בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה. הוא לפדות ובנו לפדות, הוא קודם לבנו; רבי יהודה אומר בנו קודמו, שמצוותו על אביו ומצוות בנו עליו.
Redeeming too earlyפדייה מוקדמת
If one redeemed his son within thirty days, Rav says he is redeemed and Shmuel says not; all agree he is not redeemed immediately, and if the coins still exist after thirty days he is. They dispute when the coins were used up: Rav compares betrothal effective later, and Shmuel distinguishes that one can betroth now but cannot redeem now. Here the halakha follows Shmuel.
הפודה את בנו בתוך שלושים יום, רב אומר בנו פדוי ושמואל אומר אין בנו פדוי; הכול מודים שמעכשיו אינו פדוי, ושאם המעות קיימות לאחר שלושים, פדוי. נחלקו כשנתעכלו המעות: רב משווה לקידושין לאחר זמן, ושמואל מבחין שבידו לקדשה מעכשיו ואין בידו לפדותו מעכשיו. כאן הלכה כשמואל.
Proofs from the Mishna are explained as cases where the coins exist. A tanna taught before Rav Yehuda that the son is redeemed, and Rav Yehuda corrected him from Shmuel.
ראיות מן המשנה מתבארות במקרים שבהם המעות קיימות. תנא שנה לפני רב יהודה שבנו פדוי, ורב יהודה תיקנו משמו של שמואל.
Father or son firstאב או בן קודם
Rabbi Yirmeya says all agree that with only five sela’im the father comes first, since his own mitzva is preferable. They dispute where there are five bound and five free: Rabbi Yehuda holds a Torah debt is like a written one, so he collects from bound property for himself and redeems his son with the free money; the Rabbis hold it is not, so his own mitzva comes first.
רבי ירמיה אומר שהכול מודים שאם אין אלא חמש סלעים, הוא קודם לבנו, שמצוה דידיה עדיפא. נחלקו כשיש חמש משועבדות וחמש בני חורין: רבי יהודה סובר מלווה הכתובה בתורה ככתובה בשטר, ולכן גובה ממשועבדים לעצמו ופודה את בנו בבני חורין; ורבנן סוברים שאינה כשטר, ולכן מצוותו שלו קודמת.
The coins of redemptionמטבעות הפדייה
The Mishna: the five sela’im of a son, thirty for a slave, fifty for a rapist or seducer, a hundred for a slanderer, are all in sacred shekels by the Tyrian maneh, and are redeemed with money or its value except shekels. Rabbi Asi, Rabbi Ami and Rabbi Ḥanina explain the Tyrian maneh by different coins, as the next daf continues.
המשנה: חמש סלעים של בן, שלושים של עבד, חמישים של אונס ומפתה, ומאה של מוציא שם רע, כולם בשקל הקודש במנה צורי, וכולם נפדים בכסף ובשווה כסף, חוץ משקלים. רבי אסי, רבי אמי ורבי חנינא מסבירים את המנה הצורי במטבעות שונים, כפי שממשיך הדף הבא.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why is Rabbi Akiva uncertain about the thirtieth day?מדוע מסופק רבי עקיבא ביום השלושים?
- What is the difference between betrothal and redemption regarding time?מה ההבדל בין קידושין לפדייה לעניין הזמן?
- Why might a son’s redemption take precedence over the father’s?מדוע עשוי פדיון הבן לקדום לפדיון האב?
- Why must redemption coins be of a set standard?מדוע מטבעות הפדייה צריכים להיות בתקן קבוע?
The source sheetדף המקורות
בְּבָא בְּהַרְשָׁאָה.
וְהָאָמְרִי נְהַרְדָּעֵי: לָא כָּתְבִינַן אַדְרַכְתָּא אַמִּטַּלְטְלִי! הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּכַפְרֵיהּ, אֲבָל הֵיכָא דְּלָא כַּפְרֵיהּ — כָּתְבִינַן.
זָכָר וּנְקֵבָה — אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. תָּנָא רַב הוּנָא: שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה — אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם.
וְתַנָּא דִּידַן, כֵּיוָן דְּבִשְׁנֵי אֲנָשִׁים הוּא דְּמַשְׁכַּחַתְּ לַהּ, בְּאִישׁ אֶחָד וּשְׁתֵּי נָשִׁים לָא מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ — לָא מִתְּנֵי לֵיהּ.
מַתְנִי׳ מֵת הַבֵּן בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לַכֹּהֵן — יַחְזִיר. לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן — יִתֵּן. מֵת בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים — כְּיוֹם שֶׁלְּפָנָיו. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אִם נָתַן — לֹא יִטּוֹל, וְאִם לֹא נָתַן — לֹא יִתֵּן.
גְּמָ׳ מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן? גָּמְרִי ״חֹדֶשׁ״ ״חֹדֶשׁ״ מִמִּדְבָּר, מָה הָתָם ״וָמַעְלָה״ אַף הָכָא נָמֵי וָמַעְלָה.
וְרַבִּי עֲקִיבָא מְסַפְּקָא לֵיהּ, מִדְּאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב ״וָמַעְלָה״ גַּבֵּי עֲרָכִין, וְלָא גָּמְרִי מִמִּדְבָּר — הָווּ לְהוּ שְׁנֵי כְּתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד,
וְכׇל שְׁנֵי כְּתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד — אֵין מְלַמְּדִין.
אוֹ דִלְמָא: כִּי אֵין מְלַמְּדִין — לְעָלְמָא, אֲבָל לְגוּפַיְיהוּ — מְלַמְּדִין, וּמִשּׁוּם הָכִי מְסַפְּקָא לֵיהּ.
אָמַר רַב אָשֵׁי: הַכֹּל מוֹדִים לְעִנְיַן אֲבֵילוּת, יוֹם שְׁלֹשִׁים כְּיוֹם שֶׁלְּפָנָיו. וְאָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמֵּיקֵל בְּאֵבֶל.
מַתְנִי׳ מֵת הָאָב בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים — בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נִפְדָּה, עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁנִּפְדָּה; לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם — בְּחֶזְקַת שֶׁנִּפְדָּה, עַד שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ שֶׁלֹּא נִפְדָּה. הוּא לִפְדּוֹת וּבְנוֹ לִפְדּוֹת — הוּא קוֹדֵם לִבְנוֹ; רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּנוֹ קוֹדְמוֹ, שֶׁמִּצְוָתוֹ עַל אָבִיו וּמִצְוַת בְּנוֹ עָלָיו.
גְּמָ׳ אִיתְּמַר: הַפּוֹדֶה אֶת בְּנוֹ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, רַב אָמַר: בְּנוֹ פָּדוּי, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֵין בְּנוֹ פָּדוּי. דְּכוּלֵּי עָלְמָא ״מֵעַכְשָׁיו״ — אֵין בְּנוֹ פָּדוּי, לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם וְאִיתַנְהוּ לְמָעוֹת — וַדַּאי בְּנוֹ פָּדוּי.
כִּי פְּלִיגִי לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְנִתְעַכְּלוּ הַמָּעוֹת, רַב אָמַר: בְּנוֹ פָּדוּי, מִידֵּי דְּהָוֵה אַקִּידּוּשֵׁי אִשָּׁה, הָתָם לָאו אַף עַל גַּב דְּנִתְעַכְּלוּ הַמָּעוֹת — הָווּ קִידּוּשֵׁי,William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
הָכָא נָמֵי לָא שְׁנָא.
וּשְׁמוּאֵל אָמַר לָךְ: הָתָם — בְּיָדוֹ לְקַדְּשָׁהּ מֵעַכְשָׁיו, הָכָא — אֵין בְּיָדוֹ לִפְדּוֹתוֹ מֵעַכְשָׁיו. וְאַף עַל גַּב דְּקַיְימָא לַן, דְּכֹל הֵיכָא דִּפְלִיגִי רַב וּשְׁמוּאֵל — הִלְכְתָא כְּרַב בְּאִיסּוּרֵי וְכִשְׁמוּאֵל בְּדִינֵי, הָכָא הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל.
תְּנַן: מֵת בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לַכֹּהֵן — יַחְזִיר לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים. טַעְמָא דְּמֵת, הָא לֹא מֵת — בְּנוֹ פָּדוּי! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? דְּאִיתַנְהוּ לְמָעוֹת.
תָּא שְׁמַע: בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נִפְדָּה עַד שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ שֶׁנִּפְדָּה! הָתָם נָמֵי דְּאִיתַנְהוּ לְמָעוֹת בְּעֵינַיְיהוּ.
תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה: הַפּוֹדֶה אֶת בְּנוֹ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם — בְּנוֹ פָּדוּי. אֲמַר לֵיהּ: שְׁמוּאֵל אָמַר אֵין בְּנוֹ פָּדוּי, וְאַתְּ אָמְרַתְּ בְּנוֹ פָּדוּי?! וְאַף עַל גַּב דְּקַיְימָא לַן כְּרַב בְּאִיסּוּרֵי וְכִשְׁמוּאֵל בְּדִינֵי, הָכָא הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל.
הוּא לִפְדּוֹת וּבְנוֹ לִפְדּוֹת — הוּא קוֹדֵם לִבְנוֹ וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: הוּא לִפְדּוֹת וּבְנוֹ לִפְדּוֹת — הוּא קוֹדֵם לִבְנוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּנוֹ קוֹדְמוֹ, שֶׁמִּצְוָתוֹ עַל אָבִיו, וּמִצְוַת בְּנוֹ עָלָיו.
אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: הַכֹּל מוֹדִים הֵיכָא דְּלֵיכָּא אֶלָּא חָמֵשׁ סְלָעִים — הוּא קוֹדֵם לִבְנוֹ, מַאי טַעְמָא? דְּמִצְוָה דִּידֵיהּ עֲדִיף. כִּי פְּלִיגִי הֵיכָא דְּאִיכָּא חָמֵשׁ מְשׁוּעְבָּדוֹת וְחָמֵשׁ בְּנֵי חוֹרִין.
רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: מִלְוָה הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה — כִּכְתוּבָה בִּשְׁטָר דָּמְיָא, וְדִידֵיהּ אָזֵיל וְטָרֵיף מִמְּשַׁעְבְּדִי, וּבְהָנֵי חָמֵשׁ בְּנֵי חוֹרִין — פָּרֵיק לֵיהּ לִבְרֵיהּ.
וְרַבָּנַן סָבְרִי: מִלְוָה הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה — לָאו כִּכְתוּבָה בִּשְׁטָר דָּמְיָא, הִלְכָּךְ מִצְוָה דִּידֵיהּ עָדִיף.
מַתְנִי׳ חָמֵשׁ סְלָעִים שֶׁל בֵּן — בְּמָנֶה צוֹרִי.
שְׁלֹשִׁים שֶׁל עֶבֶד, חֲמִשִּׁים שֶׁל אוֹנֵס וְשֶׁל מְפַתֶּה, וּמֵאָה שֶׁל מוֹצִיא שֵׁם רַע — כּוּלָּם בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, בְּמָנֶה צוֹרִי. וְכוּלָּן נִפְדִּין בְּכֶסֶף וּבְשָׁוֵה כֶּסֶף, חוּץ מִשְּׁקָלִים.
גְּמָ׳ מָנֶה צוֹרִי. אָמַר רַבִּי אַסִּי: מָנֶה שֶׁל צוֹר. רַבִּי אַמֵּי אָמַר: דִּינָרָא (ערבא) [עַרְבָיָא]. רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר: אִיסְתֵּרָא סֻרְסְיָא דְּמִיזְדַּבְּנָא תְּמָנְיָא בְּדִינָרָא, חֲמֵשׁ מִינַּיְיהוּ לְפִדְיוֹן הַבֵּן.William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.