How does the daf decide whether a defect is permanent, and does a lack inside the body count as a blemish?
כיצד מכריע הדף אם פגם הוא קבוע, והאם חסרון בתוך הגוף נחשב מום?
Testing with fodderהבדיקה במאכל
A fig’s bulk of fodder is fed to test whether eye water is permanent. The questions continue: must this be in each meal or the first, before or after eating, before or after drinking, tied or loose, alone or with others, in town or field, and Rav Ashi asks about a garden near town; all remain unresolved. Rabbi Ḥanina ben Antigonus adds the treatments must be repeated three times, as Rav Naḥman bar Yitzḥak explains.
מאכילים כגרוגרת לבדוק אם המים קבועים. השאלות נמשכות: האם בכל סעודה או בראשונה, קודם אכילה או אחריה, קודם שתייה או אחריה, קשור או מותר, לבדו או עם חברו, בעיר או בשדה, ורב אשי שואל על גינה הסמוכה לעיר; כולן נשארות בתיקו. רבי חנניא בן אנטיגנוס מוסיף, כפי שמסביר רב נחמן בר יצחק, ובלבד שיהו משולשים.
Pinḥas, Mar Shmuel’s brother, asked: if it ate and did not heal, is it a blemish retroactively or from now on? This matters for misappropriation of its redemption money. Shmuel answered with the verse “they plundered the Paschal lambs,” implying the question undermines the procedure. Later authorities discuss whether a cure retroactively reveals a defect.
פנחס אחוה דמר שמואל שאל: אכל ולא נתרפא, האם למפרע הוי מום או מכאן ולהבא? הנפקא מינה היא למעילה בפדיונו. שמואל קרא עליו "פסחים בזזו בז", כלומר שהשאלה מערערת את הסדר. פוסקים מאוחרים דנים אם רפואה מגלה פגם למפרע.
Nose and lipsחוטם ושפה
The Mishna lists a nose that was pierced, notched or split, and a lip pierced, notched or split. A baraita says nostrils pierced into each other from outside is a blemish, from inside it is not; Rav Pappa explains the lip’s outer ridge.
המשנה מונה חוטמו שניקב, שנפגם ושנסדק, ושפתו שניקבה, שנפגמה ושנסדקה. ברייתא אומרת שניקבו חוטמים זה לתוך זה מבחוץ הרי זה מום, מבפנים אינו מום; רב פפא מסביר את "תורא ברא דשיפתיה".
Gumsהחוטין
The Mishna: outer gums notched or worn, inner ones uprooted; Rabbi Ḥanina ben Antigonus says one does not inspect from the twin teeth inward, nor the twin teeth themselves. The Gemara reconstructs the baraita: inner ones notched are not blemishes, but uprooted are; Rabbi Yehoshua ben Kafusai says uprooted inner ones disqualify but do not permit slaughter, and Rabbi Ḥanina ben Antigonus does not consider the twin teeth at all.
המשנה: חוטין החיצונות שנפגמו ושנגממו, הפנימיות שנעקרו; רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר אין בודקים מן התיומת ולפנים, ואף לא את התיומת. הגמרא משחזרת את הברייתא: פנימיות שנפגמו אינן מום, אבל שנעקרו שוחטים; רבי יהושע בן קפוצאי אומר שפנימיות שנעקרו פוסלות אבל אין שוחטים עליהן, ורבי חנינא בן אנטיגנוס אומר אין משגיחים על התיומת כל עיקר.
An internal lackחסרון מבפנים
Rav Aḥdevoi asks whether an internal lack disqualifies sacrifices: “unblemished it shall be to be accepted” suggests any lack, while “no blemish shall be in it” compares to external ones. Baraitot on an animal with one kidney conflict; Rav Ḥiyya bar Yosef and Rabbi Yoḥanan explain them by whether such a creature exists and when the lack occurred, before or after slaughter or receiving the blood.
רב אחדבוי שואל אם חסרון מבפנים פוסל בקדשים: "תמים יהיה לרצון" משמעו כל חסרון, ואילו "כל מום לא יהיה בו" מקיש למום שבחוץ. ברייתות על בעל כוליא אחת סותרות; רב חייא בר יוסף ורבי יוחנן מיישבים אותן לפי השאלה אם יש בריה באחת ומתי אירע החסרון, קודם שחיטה או לאחריה, קודם קבלה או לאחריה.
A lack after receiving but before sprinkling seems to disqualify, since a Paschal lamb must be one year old at every stage; Rava infers that hours disqualify sacrifices, and a baraita of Rabbi Yehoshua supports the distinction for an olive’s bulk of meat.
חסרון לאחר קבלה וקודם זריקה נראה פוסל, שהרי הפסח צריך להיות בן שנה בכל הוויותיו; רבא מסיק שזאת אומרת שעות פוסלות בקדשים, וברייתא של רבי יהושע מסייעת לחילוק לגבי כזית בשר.
Crushed and cutמעוך וכתות
“Crushed, beaten, torn and cut”: Rabbi Yehuda says all apply to the testicles, Rabbi Eliezer ben Yaakov to the organ, and Rabbi Yose distinguishes. Do they dispute internal lacks? Rather, they dispute visible blemishes: whether shrinkage or hanging, which can also occur naturally, counts as a blemish.
"ומעוך וכתות ונתוק וכרות": רבי יהודה אומר כולם בביצים, רבי אליעזר בן יעקב אומר כולם בגיד, ורבי יוסי מבחין. האם הם נחלקים בחסרון מבפנים? אלא הם נחלקים במומים שבגלוי: אם כיווץ או תלייה, שעלולים לקרות גם בטבע, נחשבים מום.
The tail and the fingerהזנב והאצבע
The Mishna: a notched sheath, the female organ in sacrifices, a tail notched at the bone but not the joint, a split tail end, or flesh between vertebrae a finger’s width. Rabbi Elazar says notched, not removed; Rabbi Yose ben HaMeshullam tells of a ram taken by a wolf that recovered. The finger is a quarter of a handbreadth, relevant for tzitzit and for the two cubits in the Temple. Later authorities discuss lip blemishes and their bearing on other questions.
המשנה: נפגם הזובן, העריה של נקבה במוקדשין, נפגם הזנב מן העצם ולא מן הפרק, ראש זנב מפוצל, או בשר מחוליה לחוליה מלוא אצבע. רבי אלעזר אומר נפגם ולא ניטל; רבי יוסי בן המשולם מספר על עינבל שנטלו זאב וחזר לאיתנו. האצבע היא אחד מארבעה בטפח, ונוגעת לתכלת ולשתי אמות שבמקדש. פוסקים מאוחרים דנים במומי שפה ובהשלכותיהם.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why do so many questions about the fodder test remain unresolved?מדוע כל כך הרבה שאלות על מבחן המאכל נשארות בתיקו?
- What does “hours disqualify sacrifices” mean?מה פירוש "שעות פוסלות בקדשים"?
- Why might an internal lack not count as a blemish?מדוע עשוי חסרון מבפנים שלא להיחשב מום?
- How does a natural variation differ from a blemish?במה שונה שינוי טבעי ממום?
The source sheetדף המקורות
אוֹ דִלְמָא בְּכׇל סְעוּדָה וּסְעוּדָה? אִם תִּימְצֵי לוֹמַר בִּסְעוּדָה רִאשׁוֹנָה — קוֹדֶם אֲכִילָה אוֹ לְאַחַר אֲכִילָה? קוֹדֶם אֲכִילָה וַדַּאי מְעַלֵּי לֵיהּ כְּסַמָּא, לְאַחַר אֲכִילָה מַאי? קוֹדֶם שְׁתִיָּה אוֹ לְאַחַר שְׁתִיָּה? וְקוֹדֶם שְׁתִיָּה וַדַּאי מְעַלֵּי לֵיהּ כִּשְׂעָרֵי, לְאַחַר שְׁתִיָּה מַאי?
קָשׁוּר אוֹ מוּתָּר? מוּתָּר — וַדַּאי מְעַלֵּי לֵיהּ, קָשׁוּר מַאי? לְבַדּוֹ אוֹ עִם חֲבֵירוֹ? עִם חֲבֵירוֹ — וַדַּאי מְעַלֵּי לֵיהּ, לְבַדּוֹ מַאי?
בָּעִיר (וּבַשָּׂדֶה) [אוֹ בַּשָּׂדֶה]? בַּשָּׂדֶה — וַדַּאי מְעַלֵּי לֵיהּ, בָּעִיר — מַאי? בָּעֵי רַב אָשֵׁי: אִם תִּימְצֵי לוֹמַר בַּשָּׂדֶה — גִּינָּה הַסְּמוּכָה לָעִיר מַאי? תֵּיקוּ.
רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: וּבִלְבַד שֶׁיְּהוּ מְשׁוּלָּשִׁים.
בָּעֵי מִינֵּיהּ פִּנְחָס, אֲחוּהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל, מִשְּׁמוּאֵל: אֲכַל וְלָא אִיתַּסִּי — לְמַפְרֵעַ הָוֵי מוּמָא, אוֹ מִיכָּן וּלְהַבָּא הָוֵי מוּמָא?
לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְמִימְעַל בְּפִדְיוֹנוֹ. אִי אָמְרַתְּ לְמַפְרֵעַ הָוֵי מוּמָא — מָעֵיל,
וְאִי מִיכָּן וּלְהַבָּא הָוֵי מוּמָא — לָא מָעֵיל, מַאי? קָרֵי שְׁמוּאֵל עֲלֵיהּ: ״פִּסְחִים בָּזְזוּ בַז״.
מַתְנִי׳ חוֹטְמוֹ שֶׁנִּיקַּב, וְשֶׁנִּפְגַּם, וְשֶׁנִּסְדַּק. שְׂפָמוֹ שֶׁנִּיקְּבָה, שֶׁנִּפְגְּמָה, שֶׁנִּסְדְּקָה.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: נִיקְּבוּ חֳוטָמִין זֶה לְתוֹךְ זֶה — מִבַּחוּץ הֲרֵי זֶה מוּם, מִבִּפְנִים אֵינוֹ מוּם. שְׂפָתוֹ שֶׁנִּיקְּבָה וְשֶׁנִּפְגְּמָה וְשֶׁנִּסְדְּקָה, אָמַר רַב פָּפָּא: תּוֹרָא בָּרָא דְּשִׂיפְתֵּיהּ.
מַתְנִי׳ חוּטִין הַחִיצוֹנוֹת שֶׁנִּפְגְּמוּ, וְשֶׁנִּגְמְמוּ, הַפְּנִימִיִּם שֶׁנֶּעֶקְרוּ. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: אֵין בּוֹדְקִין מִן הַתְּיוֹמֶת וְלִפְנִים, וְאַף לֹא אֶת הַתְּיוֹמֶת.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הַתְּיוֹמֶת, אֵיזֶהוּ תְּיוֹמֶת? מִן הַתְּיוֹמֶת וְלִפְנִים, וּתְיוֹמֶת עַצְמָהּ כְּלִפְנִים. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קַפּוֹצַאי אוֹמֵר: אֵין שׁוֹחֲטִין אֶלָּא עַל הַחִיצוֹנוֹת בִּלְבַד. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: אֵין מַשְׁגִּיחִין עַל הַתְּיוֹמֶת כׇּל עִיקָּר.
מַאי קָאָמַר? וְתוּ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קַפּוֹצַאי הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא!
חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: אֵיזֶהוּ הַפְּנִימִית? מִן הַתְּיוֹמֶת וְלִפְנִים, וּתְיוֹמֶת עַצְמָהּ כְּלִפְנִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁנִּפְגְּמוּ וְשֶׁנִּגְמְמוּ, אֲבָל נֶעְקְרוּ — שׁוֹחֲטִין.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קַפּוֹצַאי אוֹמֵר: אֵין שׁוֹחֲטִין אֶלָּא עַל הַחִיצוֹנוֹת, אֲבָל פְּנִימִיּוֹת שֶׁנֶּעֶקְרוּ — מִישְׁחָט עֲלַיְיהוּ לָא שָׁחֲטִינַן, אֲבָל אִפְּסוֹלֵי מִיפְּסֵל. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: אֵין מַשְׁגִּיחִין עַל הַתְּיוֹמֶת כׇּל עִיקָּר, וַאֲפִילּוּ אִיפְּסוֹלֵי לָא אִיפְּסִיל.
בָּעֵי רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי: יֵשׁ מְחוּסַּר אֵבֶר מִבִּפְנִים, אוֹ אֵין מְחוּסַּר אֵבֶר מִבִּפְנִים? לְמַאי? אִי לִבְכוֹר — ״פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר״ כְּתִיב,
אִי לְקָדָשִׁים, ״עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר״ כְּתִיב! לְאִישְּׁחוֹטֵי וּלְאִיפְּרוֹקֵי לָא אִיבַּעְיָא לַן, כִּי מִיבַּעְיָא לַן לְאִיפְּסוֹלֵי — מַאי?
״תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן״ אָמַר רַחֲמָנָא, תָּמִים — אִין, חֶסְרוֹן — לֹא. אוֹ דִלְמָא ״תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן״, ״כׇּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ״ — מָה מוּם מֵאַבָּרַאי, אַף חֶסְרוֹן מֵאַבָּרַאי.
תָּא שְׁמַע: ״וְאֶת שְׁתֵּי הַכְּלָיוֹת״ — וְלֹא בַּעַל כּוּלְיָא אַחַת, וְלֹא בַּעַל שָׁלֹשׁ כּוּלְיוֹת. וְתַנְיָא אִידַּךְ: ״יְסִירֶנָּה״ — לְרַבּוֹת בַּעַל כּוּלְיָא אַחַת.
סַבְרוּהָ, דְּכוּלֵּי עָלְמָא אֵין בְּרִיָּה בְּאַחַת, דְּהָא מִיחְסָר חָסַר. לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: דְּמָר סָבַר, חֶסְרוֹן מִבִּפְנִים שְׁמֵיהּ חֶסְרוֹן, וּמָר סָבַר, חֶסְרוֹן מִבִּפְנִים לָא שְׁמֵיהּ חֶסְרוֹן.
אָמַר רַב חִיָּיא בַּר יוֹסֵף: דְּכוּלֵּי עָלְמָא יֵשׁ בְּרִיָּה בְּאַחַת, וְחֶסְרוֹן מִבִּפְנִים שְׁמֵיהּ חֶסְרוֹן, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן — כְּשֶׁנִּבְרְאָה בִּשְׁתַּיִם וְחָסְרוּ, כָּאן — כְּשֶׁנִּבְרְאָה בְּאַחַת מֵעִיקָּרָא.
וְהָא דּוּמְיָא דְּשָׁלֹשׁ קָתָנֵי, מָה שָׁלֹשׁ מֵעִיקָּרָא, אַף אַחַת מֵעִיקָּרָא!
אֶלָּא, הָכָא בְּיֵשׁ בְּרִיָּה מֵעִיקָּרָא קָמִיפַּלְגִי, מָר סָבַר: יֵשׁ בְּרִיָּה בְּאַחַת, וּמַר סָבַר: אֵין בְּרִיָּה בְּאַחַת.
וְרַבִּי יוֹחָנָן אֲמַר: דְּכוּלֵּי עָלְמָא אֵין בְּרִיָּה בְּאַחַת, וְחֶסְרוֹן מִבִּפְנִים שְׁמֵיהּ חֶסְרוֹן. וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן שֶׁחָסְרָה קוֹדֶם שְׁחִיטָה, כָּאן שֶׁחָסְרָה לְאַחַר שְׁחִיטָה. וּלְאַחַר שְׁחִיטָה קוֹדֶם קַבָּלָה מִי שְׁרֵי?William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
וְהָאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב: הַצּוֹרֵם אֹזֶן הַפָּר וְאַחַר כָּךְ קִיבֵּל דָּמוֹ — פָּסוּל, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְלָקַח מִדַּם הַפָּר״ — הַפָּר שֶׁהָיָה כְּבָר! אֶלָּא: כָּאן שֶׁחָסְרָה קוֹדֶם קַבָּלָה, כָּאן שֶׁחָסְרָה לְאַחַר קַבָּלָה.
וּלְאַחַר קַבָּלָה קוֹדֶם זְרִיקָה, מִי שְׁרֵי? וְהָתַנְיָא: ״שֶׂה תָּמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם״, שֶׁיְּהֵא תָּמִים בֶּן שָׁנָה בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה.
וּמִנַּיִן בְּקַבָּלָה וְהוֹלָכָה וְהַזָּיָיה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יִהְיֶה״, שֶׁיְּהוּ כׇּל הֲוָיוֹתָיו תָּם וּבֶן שָׁנָה.
תַּרְגְּמַהּ אַבֶּן שָׁנָה, הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּתַנְיָא: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כׇּל הַזְּבָחִים שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁנִּשְׁתַּיֵּיר מֵהֶן כְּזַיִת בָּשָׂר אוֹ כְּזַיִת חֵלֶב — זוֹרֵק אֶת הַדָּם, שְׁמַע מִינַּהּ.
וּמִי אִיכָּא מִידֵּי, דְּבִשְׁעַת שְׁחִיטָה הָוֵי בֶּן שָׁנָה, וּבִשְׁעַת קַבָּלָה וְהוֹלָכָה הָוֵי בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים? אָמַר רָבָא: זֹאת אוֹמֶרֶת שָׁעוֹת פּוֹסְלוֹת בְּקָדָשִׁים.
לֵימָא כְּתַנָּאֵי: ״וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת״ — כּוּלָּן בַּבֵּיצִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
בַּבֵּיצִים וְלֹא בַּגִּיד? אֵימָא: אַף בַּבֵּיצִים — דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: כּוּלָּן בַּגִּיד. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: ״מָעוּךְ וְכָתוּת״ — אַף בַּבֵּיצִים, ״נָתוּק וְכָרוּת״ — בַּגִּיד אִין, בַּבֵּיצִים לָא.
מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: חֶסְרוֹן מִבִּפְנִים שְׁמֵיהּ חֶסְרוֹן, וּמָר סָבַר: לָא שְׁמֵיהּ חֶסְרוֹן?
וְתִסְבְּרָא? רַבִּי יוֹסֵי מַאי קָסָבַר? אִי קָסָבַר חֶסְרוֹן מִבִּפְנִים שְׁמֵיהּ חֶסְרוֹן — אֲפִילּוּ ״נָתוּק וְכָרוּת״ נָמֵי! וְאִי קָסָבַר לָא שְׁמֵיהּ חֶסְרוֹן — אֲפִילּוּ ״מָעוּךְ וְכָתוּת״ נָמֵי לָא!
אֶלָּא, הָכָא בְּמוּמִים שֶׁבַּגָּלוּי קָמִיפַּלְגִי. רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: ״מָעוּךְ וְכָתוּת״ הָוֵי מוּמָא, דְּמִיכַּוְוצָן, ״נָתוּק וְכָרוּת״ הָוֵי מוּמָא, דְּהָא תַּלְיָין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב סָבַר: ״מָעוּךְ וְכָתוּת״ לָא הָוֵי מוּמָא, דְּמֵעִיקָּרָא נָמֵי זִמְנִין דְּמִיכַּוְוצָן, ״נָתוּק וְכָרוּת״ לָא הָוֵי מוּמָא, דְּמֵעִיקָּרָא נָמֵי זִימְנִין דְּתַלְיָין.
וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: ״מָעוּךְ וְכָתוּת״ הָוֵי מוּמָא — דְּהָא לֵיתַנְהוּ, ״נָתוּק וְכָרוּת״ לָא הָוֵי מוּמָא — דְּהָא אִיתַנְהוּ.
מַתְנִי׳ נִפְגַּם הַזּוֹבָן, הָעֶרְיָה שֶׁל נְקֵבָה בַּמּוּקְדָּשִׁין, נִפְגַּם הַזָּנָב מִן הָעֶצֶם, אֲבָל לֹא מִן הַפֶּרֶק, אוֹ שֶׁרֹאשׁ זָנָב מְפַצֵּל, נִקְלְפָה הָעוֹר וְהַבָּשָׂר וְהָעֶצֶם נִשְׁאַר, אוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּשָׂר מֵחוּלְיָא לְחוּלְיָא מְלֹא אֶצְבַּע.
גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: נִפְגַּם וְלֹא נִיטַּל, כִּיס וְלֹא זַכְרוּת. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: נִפְגַּם וְלֹא נִיטַּל, כִּיס וְלֹא זַכְרוּת. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם: מַעֲשֶׂה בְּעִינְבָּל אֶחָד שֶׁנְּטָלוֹ זְאֵב וְחָזַר לְאֵיתָנוֹ.
נִפְגְּמָה הַזָּנָב מִן הָעֶצֶם וְכוּ׳. תָּנָא: אֶצְבַּע שֶׁאָמְרוּ — אֶחָד מֵאַרְבָּעָה בְּטֶפַח שֶׁל כׇּל הָאָדָם. לְמַאי הִלְכְתָא? אָמַר רַבָּה: לְעִנְיַן תְּכֵלֶת, דְּתַנְיָא: כַּמָּה חוּטִין הוּא נוֹתֵן? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַרְבָּעָה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שְׁלֹשָׁה.
וְכַמָּה תְּהֵא מְשׁוּלֶּשֶׁת? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַרְבָּעָה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שְׁלֹשָׁה. וּשְׁלִישׁ שֶׁבֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים — אֶחָד מֵאַרְבַּע בְּטֶפַח שֶׁל כׇּל אָדָם.
רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: לִשְׁתֵּי אַמּוֹת, דִּתְנַן: שְׁתֵּי אַמּוֹת הָיוּWilliam Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.