When a trust has been breached, how do we decide what the breach actually tells us?
כאשר נפגע האמון, כיצד קובעים מה אפשר ללמוד מן הפגיעה?
The walnuts are part of the caseהאגוזים הם חלק מן המקרה
The case begun at the end of the previous daf now develops into a challenge about the reach of a penalty. Rava restricts a butcher suspected of selling forbidden fat under another description, even with respect to selling walnuts. Rav Pappa asks whether this follows Rabbi Yehuda’s broadly restrictive position. If it does, he presses, why stop with walnuts rather than include water and salt? As a reading question, this tests whether the penalty follows the broad rule suggested by the apparent comparison, or whether another justification is needed.
המקרה שנפתח בסוף הדף הקודם מתפתח כעת לבירור היקפו של קנס. רבא מגביל טבח החשוד למכור חלב אסור בתיאור אחר, ואף מגביל את מכירת האגוזים שלו. רב פפא שואל אם הדבר תואם את עמדתו המרחיבה של רבי יהודה. אם כך, הוא מקשה, מדוע לעצור באגוזים ולא לכלול גם מים ומלח? כשאלת קריאה, הדבר בוחן אם הקנס נובע מן הכלל הרחב שההשוואה לכאורה מציעה, או שמא נדרשת לו הצדקה אחרת.
The answer keeps Rabbi Shimon’s narrower position and explains the particular connection. The butcher uses walnuts to entice other butchers’ children, who bring him the fat used in his deception. The walnuts therefore belong to the operation of this specific wrongdoing. This is more precise than saying that any misconduct makes every product suspect. The exchange asks the learner to look for a demonstrated connection, while also showing that an item can be connected to wrongdoing through the way it is used, rather than through its own ingredients.
התשובה משאירה את הדין במסגרת עמדתו המצמצמת של רבי שמעון ומסבירה את הזיקה המסוימת. הטבח משתמש באגוזים כדי לפתות את ילדיהם של טבחים אחרים, והם מביאים לו את החלב המשמש להטעיה. האגוזים שייכים אפוא לפעולתה של אותה עבירה עצמה. זהו תיאור מדויק יותר מן הטענה שכל עבירה הופכת כל מוצר לחשוד. הדיון מחפש זיקה מבוררת, ומראה שמוצר עשוי להיות קשור לעבירה באמצעות השימוש בו ולאו דווקא באמצעות החומרים שהוא מכיל.
Different obligations, different inferencesחיובים שונים ומסקנות שונות
The mishnah then distinguishes suspicion concerning the sabbatical year from suspicion concerning tithes. In its stated cases, suspicion in one does not automatically establish suspicion in the other. It also distinguishes these matters from ritual purity. The Gemara explains the differences by considering how a person regards particular restrictions: a requirement involving a wall, the possibility of redemption, and the distinction between Torah and rabbinic obligations. Its explanation therefore depends on the kind of obligation under examination; the shared word suspicion is not a complete argument.
המשנה מבחינה בין חשד על השביעית לבין חשד על המעשרות. במקרים שהיא מתארת, חשד בתחום אחד אינו קובע מאליו חשד בתחום האחר. היא מבחינה גם בין עניינים אלו לבין טהרות. הגמרא מסבירה את ההבדלים באמצעות היחס להגבלות מסוימות: דרישת חומה, אפשרות הפדיון וההבדל בין חיובים מן התורה לבין חיובים מדרבנן. ההסבר תלוי אפוא בטיבו של החיוב הנבחן; השימוש המשותף במילה חשד עדיין אינו מהווה טיעון שלם.
The mishnah also states that someone suspected in a matter does not judge it or give testimony concerning it. This places a restriction on a particular function, alongside the preceding distinctions about reliability. Do not turn that sentence into a description of every possible action of the person. Within the daf, the question is repeatedly which subject and which role are affected. A careful reading records both the restriction and its stated object before attempting a broader account of what has happened to trust.
המשנה קובעת גם שהחשוד על דבר אינו דן אותו ואינו מעיד עליו. זוהי הגבלה של תפקיד מסוים, לצד ההבחנות הקודמות בדבר נאמנות. אין להפוך את המשפט הזה לתיאור של כל פעולה אפשרית של אותו אדם. בתוך הדף חוזרת השאלה איזה עניין ואיזה תפקיד מושפעים מן החשד. קריאה זהירה רושמת הן את ההגבלה והן את מושא ההגבלה המפורש, לפני שהיא מציעה תיאור רחב יותר של הפגיעה באמון.
A contradiction requires a case historyסתירה דורשת בירור של המקרה
Another teaching appears to imply a wider connection between purity and the sabbatical year, and the Gemara confronts the difficulty rather than hiding it. Rabbi Ilai explains the mishnah through the case of someone observed acting properly in private, inside the home. Rabbi Yannai son of Rabbi Yishmael offers a different setting: a person was suspected in both matters, accepted both before the Sages, and later became suspect again in one. These answers use different facts to explain the relationship between the sources.
מקור נוסף נראה כמקשר באופן רחב יותר בין טהרות לשביעית, והגמרא מעמידה את הקושי לדיון במקום להסתירו. רבי אילעי מסביר את המשנה במקרה של אדם שראינו אותו נוהג בצנעה בתוך ביתו. רבי ינאי ברבי ישמעאל מציע מסגרת אחרת: אדם שהיה חשוד בשני הדברים, קיבל על עצמו את שניהם לפני חכמים ושב ונחשד באחד מהם. תשובות אלו נשענות על עובדות שונות כדי להסביר את היחס בין המקורות, ולכן יש לשמור על ייחודה של כל אחת.
The discussion next preserves differing reports about the Sages’ disagreement with the mishnah. One account connects suspicion concerning the sabbatical year to tithes and identifies Rabbi Yehuda; another reverses the direction and identifies Rabbi Meir. The text also offers an account of the particular seriousness attached to sabbatical produce in Rabbi Yehuda’s locality. These reports should remain visibly distinct in our notes. If we combine their directions and attributions into one rule, we lose the very differences that the Gemara has taken care to transmit.
בהמשך שומר הדיון על מסורות שונות בדבר מחלוקת חכמים על המשנה. מסורת אחת קושרת חשד על השביעית למעשר ומזהה את רבי יהודה; מסורת אחרת הופכת את הכיוון ומזהה את רבי מאיר. הכתוב מביא גם תיאור של החומרה שיוחסה לפירות שביעית במקומו של רבי יהודה. יש להשאיר את המסורות נבדלות לעין במחברת הלימוד. חיבור הכיוונים והייחוסים לכלל אחד ימחק דווקא את ההבדלים שהגמרא טרחה למסור.
A complete undertaking is not the same question as a later lapseקבלה שלמה אינה אותה שאלה כמו כישלון מאוחר
A baraita on the second side makes the disagreement explicit. If an am haaretz has accepted the practices of chaver status and subsequently becomes suspect in one matter, Rabbi Meir extends the suspicion across the Torah, while the Sages confine it to that matter. The next teaching separately discusses a convert who has accepted the Torah and later becomes suspect. It describes that person as an Israelite transgressor and specifically preserves the legal effect of the person’s betrothal. Keep these stated consequences distinct from one another.
ברייתא בעמוד השני מציגה את המחלוקת במפורש. אם עם הארץ קיבל עליו דברי חברות ולאחר מכן נחשד בדבר אחד, רבי מאיר מרחיב את החשד לכל התורה, ואילו חכמים מצמצמים אותו לאותו דבר. המקור הבא דן בנפרד בגר שקיבל עליו דברי תורה ולאחר מכן נחשד. הוא מתאר אותו כישראל משומד, ומציין במיוחד שקידושיו קידושין. יש לשמור על ההבחנה בין התוצאות שנאמרו במקורות השונים ולא לייחס לכל המקרים מסקנה אחת.
A different baraita addresses someone who seeks admission while excluding an obligation from the outset. It refuses that form of acceptance, and extends the discussion to conversion and to the obligations of Levites and priests. Rabbi Yosei son of Rabbi Yehuda includes even a detail of the Sages’ enactments. This concerns the terms on which a person initially undertakes the obligations. It is not the same situation as accepting them and later failing. Distinguishing an explicit reservation from a subsequent lapse prevents the neighboring teachings from being made to contradict each other unnecessarily.
ברייתא אחרת עוסקת במי שמבקש להתקבל ובאותה שעה מוציא חיוב אחד מן הקבלה. היא אינה מקבלת קבלה כזאת, ומרחיבה את הדיון לגיור ולחיובי לויים וכהנים. רבי יוסי ברבי יהודה כולל אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים. כאן נידונים התנאים שבהם אדם מקבל עליו את החיובים מלכתחילה. אין זה אותו מצב שבו אדם מקבל אותם ואחר כך נכשל. ההבחנה בין הסתייגות מפורשת לבין כישלון מאוחר מונעת יצירת סתירה מיותרת בין המקורות הסמוכים.
Learning, admission and the order between themלימוד, קבלה והסדר שביניהם
The next teaching asks whether instruction should precede admission or follow it. If the person has been observed practicing properly in private, the first opinion admits and then teaches; otherwise it teaches and then admits. Rabbi Shimon ben Yohai instead admits in either case and allows the person’s learning to continue in its ordinary course. The disagreement concerns sequence and the significance of observed practice. It does not authorize us to replace the named positions with an unspecified compromise that neither opinion states.
המקור הבא שואל אם הלימוד צריך להקדים את הקבלה או לבוא אחריה. אם ראינו את האדם נוהג בצנעה בתוך ביתו, הדעה הראשונה מקבלת אותו ואחר כך מלמדת; אם לא, היא מלמדת ואחר כך מקבלת. רבי שמעון בן יוחי מקבל בשני המקרים, והאדם ממשיך ללמוד כדרכו. המחלוקת עוסקת בסדר הדברים ובמשקל הניתן להתנהגות שכבר נצפתה. אין היא מצדיקה החלפת העמדות המפורשות בפשרה בלתי מוגדרת שאף אחת מהן לא ניסחה.
The daf then distinguishes the preliminary stage called kenafayim from acceptance for the broader practices of purity, and insists on the dependency between the stages. It also reports different trial periods. A first statement attributed to Beit Hillel is challenged because it would place the case among their stringencies against Beit Shammai’s leniencies. The formulation is corrected to a period of thirty days for both categories. Track the correction itself: the initial wording is part of the argument, but it is not the formulation the discussion finally leaves standing.
הדף מבחין לאחר מכן בין השלב הנקרא כנפיים לבין הקבלה לטהרות, ומדגיש את התלות שבין השלבים. הוא מוסר גם תקופות ניסיון שונות. ניסוח ראשון המיוחס לבית הלל מוקשה, משום שהיה הופך את המקרה לאחד מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל. הניסוח מתוקן לתקופה של שלושים יום בשני התחומים. יש לעקוב אחר התיקון עצמו: הלשון הראשונה שייכת למהלך הדיון, אך היא אינה הניסוח שהגמרא משאירה בסופו.
Public recognition and careful handlingהכרה בפני אחרים וזהירות במגע
Admission before three chaverim becomes the next question. The first opinion distinguishes the applicant from the applicant’s children and household; Rabban Shimon ben Gamliel requires the household’s own acceptance. A further baraita debates the position of a Torah scholar and of an elder sitting in the academy. The discussion therefore asks whose undertaking is needed and when an established position already carries recognition. The shared setting of three participants does not eliminate the disagreements about family and scholarly status that follow it.
הקבלה בפני שלושה חברים נעשית לשאלה הבאה. הדעה הראשונה מבחינה בין המבקש להתקבל לבין בניו ובני ביתו; רבן שמעון בן גמליאל דורש גם את קבלתם שלהם. ברייתא נוספת דנה במעמדם של תלמיד חכם ושל זקן היושב בישיבה. הדיון שואל אפוא של מי הקבלה הנדרשת ומתי מעמד שכבר הוחזק כולל בתוכו הכרה. המסגרת המשותפת של שלושה משתתפים אינה מבטלת את המחלוקות על מעמד המשפחה ועל מעמדו של החכם שבאות אחריה.
The narrative of Rabbi Hanina ben Antigonus’ son makes those concerns concrete. While examining the question brought to him, he assigns people of his own to stay with the visiting scholars who are near his pure items. Rabbi Yehuda interprets the treatment as a slight to scholars. Rabbi Yosei asks that respect for the elder remain intact, but explains the priests’ heightened care regarding the transfer of pure items. The narrative preserves both the concern for honor and the explanation of a practice of caution; it does not conceal their tension.
הסיפור על בנו של רבי חנינא בן אנטיגנוס מעניק לשאלות הללו צורה מוחשית. בשעה שהוא מעיין בשאלה שהובאה לפניו, הוא מושיב אנשים משלו לצד החכמים המבקרים הנמצאים אצל טהרותיו. רבי יהודה מפרש את היחס כפגיעה בכבוד תלמידי חכמים. רבי יוסי מבקש שכבוד הזקן יהיה מונח במקומו, אך מסביר את הזהירות המיוחדת שנהגו כהנים במסירת טהרות. הסיפור משאיר לפנינו הן את הדאגה לכבוד והן את ההסבר לנוהג של זהירות, אין הוא מסתיר את המתח ביניהם.
Presumption is not a prediction without exceptionsחזקה אינה ניבוי בלי חריגים
The closing teachings retain the established status of a deceased chaver’s wife, children and household until grounds for suspicion arise; a courtyard where tekhelet is sold likewise retains its standing until disqualified. Changes of household then receive separate treatment. The first opinion distinguishes entering a chaver’s household from leaving it, while Rabbi Meir requires renewed acceptance also in the latter direction. The concluding story about a woman’s different acts of assistance in two marriages belongs to that stated position. It should not be converted into a claim about every family.
המקורות שבסיום משאירים את אשת החבר שמת, את בניו ואת בני ביתו בחזקתם עד שיתעורר חשד; גם חצר שמוכרים בה תכלת נשארת בחזקתה עד שתיפסל. שינוי בית מקבל לאחר מכן דיון נפרד. הדעה הראשונה מבחינה בין כניסה לבית חבר לבין יציאה ממנו, ואילו רבי מאיר דורש קבלה מחודשת גם בכיוון השני. הסיפור המסיים, על פעולות הסיוע השונות של אישה בשני נישואיה, שייך לעמדה המפורשת הזאת. אין להפוך אותו לטענה על כל משפחה.
Return to the opening question by drawing a small map of the daf: the mechanism of a particular deception, the subject of a suspicion, the history of an acceptance, the order of instruction, and the status already held. Our proposed synthesis is that these are different questions requiring different evidence. At the study table, choose one transition and explain which new fact makes the next teaching relevant. This exercise invites more accurate reading, rather than offering a procedure for judging a person’s present religious standing.
נחזור לשאלת הפתיחה באמצעות מפה קצרה של הדף: מנגנונה של הטעיה מסוימת, התחום שאליו שייך החשד, תולדות הקבלה, סדר הלימוד והמעמד שכבר הוחזק. הסינתזה המוצעת שלנו היא שאלו שאלות שונות, ולכל אחת נדרשות ראיות המתאימות לה. בשולחן הלימוד בחרו מעבר אחד והסבירו איזו עובדה חדשה הופכת את המקור הבא לרלוונטי. התרגיל מזמין קריאה מדויקת יותר, ואינו מציע הליך לקביעת מעמדו הדתי הנוכחי של אדם.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why do the walnuts belong within Rabbi Shimon’s narrower approach, according to the Gemara’s explanation?מדוע נכללים האגוזים בגישתו המצמצמת של רבי שמעון, לפי הסבר הגמרא?
- How does an initial reservation differ from a failure after a complete undertaking?במה שונה הסתייגות בשעת הקבלה מכישלון שבא לאחר קבלה שלמה?
- Which distinctions would disappear if the differing reports about Rabbi Yehuda and Rabbi Meir were merged?אילו הבחנות היו נעלמות אילו חיברנו את המסורות השונות על רבי יהודה ועל רבי מאיר?
- What does the dispute between Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei reveal about the tension between honor and caution?מה מגלה המחלוקת בין רבי יהודה לרבי יוסי על המתח שבין כבוד לבין זהירות?
The source sheetדף המקורות
ורב יהודה בר אמי משמיה דרב יהודה אמר בית הפרס שנידש טהור
א"נ בשאר טומאות דלא מזהר עלייהו:
אם היה זקן מרכיבו על החמור: תנא כפועל בטל אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה:
מתני׳ החשוד על הבכורות אין לוקחין ממנו בשר צבאים ולא עורות שאינן עבודים רבי אליעזר אומר לוקחין ממנו עורות של נקבה ואין לוקחין ממנו צמר מלובן וצואי אבל לוקחין ממנו טוי ובגדים:
גמ׳ בשר צבאים דמיחלף בדעגלה
ולא עורות שאינן עבודים הא עבודים זבנינן אם איתא דבכור הוה לא הוה טרח ביה סבר אי שמעו ביה רבנן מפסדו לי מינאי:
רבי אליעזר אומר לוקחין ממנו עורות של נקבה: מאי טעמא מידע ידיע
ות"ק א"כ זכר נמי חייק לזכרותיה ואמר עכברים אכלוה ואידך בי עכברים מידע ידיע:
ואין לוקחין ממנו צמר מלובן וצואי: השתא צמר מלובן לא זבנינן צואי מיבעיא אלא חדא קתני צמר מלובן מצואתו:
אבל לוקחין ממנו טוי ובגדים: השתא טוי זבנינן בגדים מיבעיא מאי בגדים נמטי:
מתני׳ החשוד על השביעית אין לוקחין ממנו פשתן ואפילו סרק אבל לוקחין מהם טוי ואריג:
גמ׳ השתא טוי זבנינן אריג מיבעיא מאי אריג תיכי:
מתני׳ החשוד להיות מוכר תרומה לשום חולין אין לוקחין ממנו אפילו מים ומלח דברי רבי יהודה רבי שמעון אומר כל שיש בו זיקת תרומה ומעשרות אין לוקחין ממנו:
גמ׳ לאתויי מאי לאתויי קרבי דגים דמערבי בהו שמן זית
ההוא טבחא דהוה חשוד לזבוניWikisource Talmud Bavli · CC-BY-SA · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
תרבא דאטמא במר דכנתא קנסיה רבא לזבוני אפי' אמגוזי אמר ליה רב פפא לרבא כמאן כרבי יהודה אי כרבי יהודה אפי' מים ומלח נמי
לעולם ר' שמעון ובאיסורא דגופיה קנסינן ליה סתם דרדקי גרו באמגוזי ואזיל ומשבש לבני טבחי וגרי להו באמגוזי ומייתו ליה תרבא דאטמא ומזבין ליה במר דכנתא:
מתני׳ החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות החשוד על המעשרות אינו חשוד על השביעית החשוד על זה ועל זה חשוד על הטהרות ויש שהוא חשוד על הטהרות ואינו חשוד לא על זה ולא על זה זה הכלל החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו:
גמ׳ מאי טעמא שביעית לא בעיא חומה מעשר כיון דבעי חומה חמיר ליה:
החשוד על המעשר: מאי טעמא מעשר אית ליה פדיון שביעית כיון דקא מיתסרא ליה ולית ליה פדיון חמירא ליה:
החשוד על זה ועל זה: כיון דחשיד אדאורייתא כ"ש אדרבנן:
ויש חשוד על הטהרות: מאי טעמא נהי אדרבנן חשיד אדאורייתא לא חשיד ורמינהי נאמן על הטהרות נאמן על שביעית הא חשיד חשיד
א"ר אילעי מתני' כשראינוהו שנוהג בצינעא בתוך ביתו
ר' ינאי ברבי ישמעאל אמר כגון דהוה חשיד לתרוייהו ואתא קמי רבנן וקביל אתרוייהו והדר איחשד אחד מינייהו דאמרינן מיגו דחשיד אהא חשיד נמי אאידך
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן זו דברי ר' עקיבא סתימתאה אבל חכמים אומרים חשוד על השביעית חשוד על המעשר
מאן חכמים רבי יהודה דבאתריה דר' יהודה שביעית חמירא להו דההוא דהוה קרי ליה לחבריה דיירא בר דיירתא א"ל תיתי לי דלא אכלי פירות שביעית כוותך
איכא דאמרי אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן זו דברי ר' עקיבא סתימתאה אבל חכמים אומרים חשוד על המעשר חשוד על השביעית ומאן חכמים רבי מאיר היא דאמר חשוד לדבר אחד הוי חשוד לכל התורה כולה
רבי יונה ור' ירמיה תלמידי ר' זעירא ואמרי לה ר' יונה ור' זעירא תלמידי ר' יוחנן חד אמר אבל חכ"א חשוד על השביעיתWikisource Talmud Bavli · CC-BY-SA · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
חשוד על המעשר ומאן חכמים ר' יהודה וחד אמר החשוד על המעשר חשוד על השביעית ומאן חכמים ר' מאיר
דתניא עם הארץ שקיבל עליו דברי חבירות ונחשד לדבר אחד נחשד לכל התורה כולה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אינו נחשד אלא לאותו דבר בלבד
הגר שקיבל עליו דברי תורה אפי' נחשד לדבר אחד הוי חשוד לכל התורה כולה והרי הוא כישראל משומד נפקא מינה דאי קדיש קידושיו קידושין
ת"ר הבא לקבל דברי חבירות חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו עובד כוכבים שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו ר' יוסי בר' יהודה אומר אפי' דקדוק אחד מדברי סופרים
וכן בן לוי שבא לקבל דברי לויה וכהן שבא לקבל דברי כהונה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו שנאמר (ויקרא ז, לג) המקריב את דם השלמים וגו' העבודה המסורה לבני אהרן כל כהן שאינו מודה בה אין לו חלק בכהונה
ת"ר הבא לקבל דברי חבירות אם ראינוהו שנוהג בצינעה בתוך ביתו מקבלין אותו ואחר כך מלמדין אותו ואם לאו מלמדין אותו ואחר כך מקבלין אותו ר"ש בן יוחי אומר בין כך ובין כך מקבלין אותו והוא למד כדרכו והולך:
ת"ר מקבלין לכנפים ואח"כ מקבלין לטהרות ואם אמר איני מקבל אלא לכנפים מקבלין אותו קיבל לטהרות ולא קיבל לכנפים אף לטהרות לא קיבל:
ת"ר עד כמה מקבלין אותו בית שמאי אומרים למשקין שלשים יום לכסות שנים עשר חודש ובית הלל אומרים אחד זה ואחד זה לשנים עשר חודש
אם כן הוה ליה מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל אלא בית הלל אומרים אחד זה ואחד זה לשלשים:
(סימן חב"ר תלמי"ד תכל"ת מכ"ם חז"ר גבא"י בעצמ"ו)
תנו רבנן הבא לקבל דברי חבירות צריך לקבל בפני שלשה חבירים ובניו ובני ביתו אינן צריכין לקבל בפני שלשה חבירים רבן שמעון בן גמליאל אומר אף בניו ובני ביתו צריכין לקבל בפני שלשה חבירים לפי שאינו דומה חבר שקיבל לבן חבר שקיבל:
תנו רבנן הבא לקבל דברי חבירות צריך לקבל בפני ג' חבירים ואפילו תלמיד חכם צריך לקבל בפני שלשה חבירים זקן ויושב בישיבה אינו צריך לקבל בפני שלשה חבירים שכבר קיבל עליו משעה שישב אבא שאול אומר אף תלמיד חכם אינו צריך לקבל בפני שלשה חבירים ולא עוד אלא שאחרים מקבלין לפניו
אמר רבי יוחנן בימי בנו של רבי חנינא בן אנטיגנוס נשנית משנה זו רבי יהודה ור' יוסי איסתפק להו מילתא בטהרות שדרו רבנן לגבי בנו של ר' חנינא בן אנטיגנוס אזילו אמרו ליה לעיין בה אשכחוה דקא טעין טהרות אותיב רבנן מדידיה לגבייהו וקאי איהו לעיוני בה
אתו אמרי ליה לר' יהודה ור' יוסי אמר להו ר' יהודה אביו של זה ביזה תלמידי חכמים אף הוא מבזה תלמידי חכמים
אמר לו ר' יוסי כבוד זקן יהא מונח במקומו אלא מיום שחרב בית המקדש נהגו כהנים סילסול בעצמן שאין מוסרין את הטהרות לכל אדם:
תנו רבנן חבר שמת אשתו ובניו ובני ביתו הרי הן בחזקתן עד שיחשדו וכן חצר שמוכרין בה תכלת הרי היא בחזקתה עד שתיפסל:
תנו רבנן אשת עם הארץ שנשאת לחבר וכן בתו של עם הארץ שנשאת לחבר וכן עבדו של עם הארץ שנמכר לחבר כולן צריכין לקבל דברי חבירות בתחלה אבל אשת חבר שנשאת לעם הארץ וכן בתו של חבר שנשאת לעם הארץ וכן עבדו של חבר שנמכר לעם הארץ אין צריכין לקבל דברי חבירות בתחלה
ר"מ אומר אף הן צריכין לקבל עליהן דברי חבירות לכתחלה ר"ש בן אלעזר אומר משום ר"מ מעשה באשה אחת שנשאת לחבר והיתה קומעת לו תפילין על ידו נשאת לעם הארץ והיתה קושרת לו קשרי מוכס על ידו:Wikisource Talmud Bavli · CC-BY-SA · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
