How long may a blemished firstborn be kept, who may declare its blemish, and who pays when a judge errs?
כמה זמן מותר לקיים בכור בעל מום, מי מוסמך לקבוע את מומו, ומי משלם כשדיין טועה?
“It shall be yours”"לך יהיה"
Each side explains how it uses the verses: from the peace offering one might have learned the thanksgiving offering’s breast and thigh, so “it shall be yours” adds another category for the firstborn. The other uses “it shall be yours” to teach that a blemished firstborn is given to the kohen, and “their meat” to include unblemished and blemished alike.
כל צד מסביר כיצד הוא משתמש בפסוקים: מן השלמים אפשר היה ללמוד חזה ושוק של תודה, ולכן "לך יהיה" מוסיף הוויה אחרת בבכור. האחר משתמש ב"לך יהיה" ללמד על בכור בעל מום שנותנו לכהן, וב"ובשרם" לכלול תם ובעל מום כאחד.
Thirty days after the yearשלושים יום לאחר שנתו
If it became blemished within its year, it may be kept twelve months; is there also thirty days after the year? A baraita says that nowadays, before being shown to an expert, it may be kept two or three years; once shown, if blemished within its year it may be kept twelve months, and after its year not even one hour, but to return lost property to the owner they allowed thirty days.
נולד לו מום בתוך שנתו, רשאי לקיימו כל שנים עשר חודש; האם יש גם שלושים יום לאחר שנתו? ברייתא אומרת שבכור בזמן הזה, עד שלא נראה להראותו לחכם, רשאי לקיימו שתיים ושלוש שנים; משנראה, נולד לו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל שנים עשר חודש, ואחר שנתו אינו רשאי לקיימו אפילו שעה אחת, אבל מפני השבת אבידה לבעלים אמרו רשאי לקיימו שלושים יום.
Are the thirty days after the year or before? A blemish at fifteen days before the year’s end receives fifteen days after, supporting Rabbi Elazar that thirty days are given from the blemish. Another version of Rabbi Elazar, giving a full thirty after the year, is refuted. Later authorities discuss slaughtering a blemished firstborn after thirty days.
האם שלושים הימים לאחר שנתו או לפניה? נולד לו מום בחמישה עשר יום בתוך שנתו, משלימים לו חמישה עשר יום אחר שנתו, ומסייע לרבי אלעזר שנותנים שלושים יום משעה שנולד בו מום. גרסה אחרת של רבי אלעזר, הנותנת שלושים מלאים לאחר שנתו, נדחית בתיובתא. פוסקים מאוחרים דנים בשחיטת בכור בעל מום לאחר שלושים יום.
Slaughtered without an expertנשחט שלא על פי מומחה
The Mishna: one who slaughters a firstborn and then shows its blemish, Rabbi Yehuda permits, and Rabbi Meir forbids since it was slaughtered without an expert. A non-expert who inspected and it was slaughtered on his word: it is buried and he pays from his house. Rabba bar bar Ḥana says all forbid with eye membranes, which change; they dispute body blemishes, whether one decrees because of the eye.
המשנה: השוחט את הבכור ומראה את מומו, רבי יהודה מתיר, ורבי מאיר אומר הואיל ונשחט שלא על פי מומחה אסור. מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו, הרי זה יקבר וישלם מביתו. רבה בר בר חנה אומר שבדוקין שבעין הכול אוסרים, מפני שהם משתנים; ונחלקו במומים שבגוף, אם גוזרים אטו דוקין שבעין.
A baraita supports this, and Rav Naḥman bar Yitzḥak infers from “since it was slaughtered” that Rabbi Meir imposes a penalty. Do all membranes change, or only some? It matters for contradicting witnesses; Rabbi Yoshiya of Usha showed membranes that change, implying some do not.
ברייתא מסייעת לכך, ורב נחמן בר יצחק מדייק מ"הואיל ונשחט" שרבי מאיר קנסא קניס. האם כל הדוקין משתנים, או רק חלקם? הנפקא מינה היא להכחשת עדים; רבי יאשיה דמן אושא הראה דוקין המשתנים, ומכלל שיש שאינם משתנים.
Paying for the errorתשלום על הטעות
A baraita says he pays a quarter for a small animal and half for a large one; Rav Pappa explains that one is a large loss and one small, and Rav Aḥa bar Ika says it is a decree because of those who raise small animals.
ברייתא אומרת שכשהוא משלם, משלם רביע לדקה ומחצה לגסה; רב פפא מסביר שזה הפסד מרובה וזה הפסד מועט, ורב אחא בר איקא אומר שזו גזירה משום מגדלי בהמה דקה.
A judge who erredדיין שטעה
The Mishna: one who judged and acquitted the guilty, convicted the innocent, declared pure impure or impure pure, what he did stands and he pays; an expert of the court is exempt. Does this follow Rabbi Meir’s indirect damage? Rabbi Ila says he physically handled it; Ravina explains acquittal where he took a pledge away, impurity where he touched produce with a sheretz, and purity where he mixed it with other produce.
המשנה: דן את הדין, זיכה את החייב וחייב את הזכאי, טימא את הטהור וטיהר את הטמא, מה שעשה עשוי וישלם מביתו; ואם היה מומחה לבית דין, פטור. האם זה כרבי מאיר הדן דינא דגרמי? רבי אילעא אומר שנשא ונתן ביד; רבינא מסביר זיכוי כשהיה לו משכון ונטלו, טימא כשהגיע בהם שרץ, וטיהר כשעירבם עם פירותיו.
Rabbi Tarfon’s cowפרתו של רבי טרפון
The Mishna: a cow whose womb was removed was fed by Rabbi Tarfon to dogs; the Sages in Yavne permitted it, and Todos the physician said no cow or sow leaves Alexandria without its womb cut so it will not bear. Rabbi Tarfon said, “your donkey is gone, Tarfon,” and Rabbi Akiva answered that an expert of the court is exempt. Why not because he erred in a Mishna? He gives one reason and another. Later authorities discuss relying on a physician’s professional opinion.
המשנה: פרה שניטלה האם שלה, האכילה רבי טרפון לכלבים; ובא מעשה לפני חכמים ביבנה והתירוה, ותודוס הרופא אמר שאין פרה וחזירה יוצאת מאלכסנדריא של מצרים שאין חותכים האם שלה כדי שלא תלד. אמר רבי טרפון "הלכה חמורך טרפון", ורבי עקיבא השיב שכל המומחה לבית דין פטור מלשלם. מדוע לא משום שטעה בדבר משנה? חדא ועוד קאמר. פוסקים מאוחרים דנים בהסתמכות על דעת רופא.
The next Mishna says one who takes pay to inspect firstborns may not have animals slaughtered on his word unless he is an expert, as the next daf continues.
המשנה הבאה אומרת שהנוטל שכר להיות רואה את הבכורות, אין שוחטים על פיו אלא אם כן היה מומחה, כפי שממשיך הדף הבא.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why were thirty days allowed after the year?מדוע הותרו שלושים יום לאחר השנה?
- Why are eye membranes treated as unreliable evidence?מדוע נחשבים דוקין שבעין לראיה שאינה אמינה?
- What does Rabbi Tarfon’s reaction teach about a judge’s humility?מה מלמדת תגובתו של רבי טרפון על ענווה של דיין?
- Why is an expert of the court exempt from paying for an error?מדוע מומחה לבית דין פטור מלשלם על טעותו?
The source sheetדף המקורות
וְאִידַּךְ, אִי מֵהָתָם אִיכָּא לְמֵימַר חָזֶה וָשׁוֹק שֶׁל תּוֹדָה.
וְאִידַּךְ, אָמַר קְרָא: ״לְךָ יִהְיֶה״ — הוֹסִיף לְךָ הַכָּתוּב הֲוָיָה אַחֶרֶת בִּבְכוֹר.
וְאִידַּךְ, הָא מֵהָתָם אִיכָּא לְמֵימַר: הַאי ״יִהְיֶה לָּךְ״ — לִימֵּד עַל בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנּוֹתְנוֹ לְכֹהֵן, שֶׁלֹּא מָצִינוּ לוֹ בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ.
וְאִידַּךְ, אָמַר ״וּבְשָׂרָם״ — אֶחָד תָּם וְאֶחָד בַּעַל מוּם, וְאִידַּךְ — ״וּבְשָׂרָם״ דְּהָנֵי בְּכוֹרוֹת דְּכוּלְּהוּ יִשְׂרָאֵל קָאָמַר.
נוֹלַד לוֹ מוּם בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ, רַשַּׁאי לְקַיְּימוֹ כׇּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. אִיבַּעְיָא לְהוּ: הֵיכִי קָאָמַר? נוֹלַד לוֹ בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ, רַשַּׁאי לְקַיְּימוֹ כׇּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וּלְאַחַר שְׁנָתוֹ נָמֵי שְׁלֹשִׁים? אוֹ דִלְמָא: הֵיכָא דְּנוֹלַד בּוֹ מוּם בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ, רַשַּׁאי לְקַיְּימוֹ כׇּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְתוּ לָא, וְהֵיכָא דְּנוֹלַד לוֹ אַחַר שְׁנָתוֹ, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַיְּימוֹ אֶלָּא שְׁלֹשִׁים?
תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: בְּכוֹר בִּזְמַן הַזֶּה, עַד שֶׁלֹּא נִרְאָה לְהַרְאוֹתוֹ לֶחָכָם — רַשַּׁאי לְקַיְּימוֹ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים, וּמִשֶּׁנִּרְאָה לְהַרְאוֹתוֹ לֶחָכָם, נוֹלַד לוֹ מוּם בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ — רַשַּׁאי לְקַיְּימוֹ כׇּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ.
אַחַר שְׁנָתוֹ אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַיְּימוֹ אֲפִילּוּ יוֹם אֶחָד, וַאֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת. אֲבָל מִפְּנֵי הֲשָׁבַת אֲבֵידָה לַבְּעָלִים, אָמְרוּ: רַשַּׁאי לְקַיְּימוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם.
וַעֲדַיִין תִּיבְּעֵי לִי: שְׁלֹשִׁים יוֹם אַחַר שְׁנָתוֹ, אוֹ דִלְמָא קוֹדֶם שְׁנָתוֹ?
תָּא שְׁמַע: נוֹלַד לוֹ מוּם בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ, מַשְׁלִימִין לוֹ חֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם אַחַר שְׁנָתוֹ. שְׁמַע מִינַּהּ, מְסַיַּיע לְרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: נוֹתְנִין לוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם מִשָּׁעָה שֶׁנּוֹלַד בּוֹ מוּם.
אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִנַּיִן לִבְכוֹר שֶׁנּוֹלַד בּוֹ מוּם בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם אַחַר שְׁנָתוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: ״לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה״, (אֵיזוֹ) [אֵילּוּ] הֵן יָמִים הַחֲשׁוּבִין שָׁנָה — הֱוֵי אוֹמֵר אֵלּוּ שְׁלֹשִׁים יוֹם.
מֵיתִיבִי: נוֹלַד לוֹ מוּם בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ — מַשְׁלִימִין לוֹ חֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם אַחַר שְׁנָתוֹ. הַשְׁלָמָה — אִין, מֵיהֲבָא — לָא! תְּיוּבְתָּא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, תְּיוּבְתָּא.
מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹר וּמַרְאֶה אֶת מוּמוֹ — רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הוֹאִיל וְנִשְׁחַט שֶׁלֹּא עַל פִּי מוּמְחֶה — אָסוּר. מִי שֶׁאֵינוֹ מוּמְחֶה וְרוֹאֶה אֶת הַבְּכוֹר, וְנִשְׁחַט עַל פִּיו — הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר, וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ.
גְּמָ׳ אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: בְּדוּקִּין שֶׁבָּעַיִן — דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִשְׁתַּנִּין. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בְּמוּמִין שֶׁבַּגּוּף, דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר: גָּזְרִינַן מוּמִין שֶׁבַּגּוּף אַטּוּ דּוּקִּין שֶׁבָּעַיִן, וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: לָא גָּזְרִינַן מוּמִין שֶׁבַּגּוּף אַטּוּ דּוּקִּין שֶׁבָּעַיִן.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹר וּמַרְאֶה אֶת מוּמָיו — רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּדוּקִּין שֶׁבְּעַיִן אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִשְׁתַּנִּין, בְּמוּמִין שֶׁבַּגּוּף מוּתָּר, מִפְּנֵי שֶׁאֵין מִשְׁתַּנִּין. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִשְׁתַּנִּין. מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִשְׁתַּנִּין סָלְקָא דַּעְתָּךְ? מוּמִין שֶׁבַּגּוּף מִי מִשְׁתַּנִּין?! אֶלָּא מִפְּנֵי הַמִּשְׁתַּנִּין.
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק:William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הוֹאִיל וְנִשְׁחַט שֶׁלֹּא עַל פִּי מוּמְחֶה אָסוּר. שְׁמַע מִינַּהּ קְנָסָא קָא קָנֵיס רַבִּי מֵאִיר, שְׁמַע מִינַּהּ.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: מִפְּנֵי הַמִּשְׁתַּנִּין — דְּכוּלְּהוּ מִשְׁתַּנִּי, אוֹ דִלְמָא אִיכָּא דְּמִשְׁתַּנֵּי וְאִיכָּא דְּלָא מִשְׁתַּנֵּי?
לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְאַכְחוֹשֵׁי סָהֲדִי. אִי אָמְרַתְּ: כּוּלְּהוּ מִשְׁתַּנִּי — שַׁקָּרֵי נִינְהוּ, וְאִי אָמְרַתְּ: אִיכָּא דְּמִשְׁתַּנֵּי וְאִיכָּא דְּלָא מִשְׁתַּנֵּי — סָמְכִינַן עֲלַיְיהוּ. מַאי?
תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: שָׂח לִי רַבִּי יֹאשִׁיָּה דְּמִן אוּשָׁא, בֹּא וְאַרְאֶךָּ בְּדוּקִּין שֶׁהֵן מִשְׁתַּנִּים. מִדְּקָאָמַר לֵיהּ ״בֹּא וְאַרְאֶךָּ״, מִכְּלָל דְּאִיכָּא דְּמִשְׁתַּנֵּי וְאִיכָּא דְּלָא מִשְׁתַּנֵּי.
מִי שֶׁאֵינוֹ מוּמְחֶה, וְרָאָה אֶת הַבְּכוֹר וְנִשְׁחַט עַל פִּיו, הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר, וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ. לֵימָא תְּנַן סְתָמָא כְּרַבִּי מֵאִיר? דִּלְמָא בְּדוּקִּין שֶׁבָּעַיִן, וְדִבְרֵי הַכֹּל.
תָּנָא: כְּשֶׁהוּא מְשַׁלֵּם — מְשַׁלֵּם רְבִיעַ לַדַּקָּה, וּמֶחֱצָה לַגַּסָּה. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב פָּפָּא: זֶה הֶפְסֵד מְרוּבֶּה, וְזֶה הֶפְסֵד מוּעָט.
אִי הָכִי, לְפוּם פְּסֵידָא לִישַׁלֵּם! אָמַר רַב הוּנָא בַּר מָנוֹחַ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַחָא בַּר אִיקָא: מִשּׁוּם גְּזֵירַת מְגַדְּלֵי בְּהֵמָה דַּקָּה נָגְעוּ בָּהּ.
מַתְנִי׳ דָּן אֶת הַדִּין, זִיכָּה אֶת הַחַיָּיב וְחִיֵּיב אֶת הַזַּכַּאי, טִימֵּא אֶת הַטָּהוֹר וְטִיהֵר אֶת הַטָּמֵא — מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי, וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ. וְאִם הָיָה מוּמְחֶה לְבֵית דִּין — פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם.
גְּמָ׳ לֵימָא תְּנַן סְתָמָא כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּדָאֵין דִּינָא דִּגְרָמֵי? אָמַר רַבִּי אִילְעָא אָמַר רַב: כְּגוֹן שֶׁנָּשָׂא וְנָתַן בַּיָּד.
בִּשְׁלָמָא חִיֵּיב אֶת הַזַּכַּאי — כְּגוֹן שֶׁנָּשָׂא וְנָתַן בַּיָּד, אֶלָּא זִיכָּה אֶת הַחַיָּיב הֵיכִי דָּמֵי? אִי דַּאֲמַר לֵיהּ ״פָּטוּר אַתָּה״ — וְהָא לֹא נָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד! אָמַר רָבִינָא: כְּגוֹן שֶׁהָיָה לוֹ מַשְׁכּוֹן וּנְטָלוֹ הֵימֶנּוּ.
טִימֵּא אֶת הַטָּהוֹר — דְּאַגַּע בְּהוּ שֶׁרֶץ, טִיהֵר אֶת הַטָּמֵא — שֶׁעֵירְבָן עִם פֵּירוֹתָיו.
מַתְנִי׳ וּמַעֲשֶׂה בְּפָרָה שֶׁנִּיטְּלָה הָאֵם שֶׁלָּהּ, וְהֶאֱכִילָהּ רַבִּי טַרְפוֹן לִכְלָבִים, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים בְּיַבְנֶה, וְהִתִּירוּהָ.
וְאָמַר תּוֹדוֹס הָרוֹפֵא: אֵין פָּרָה וַחֲזִירָה יוֹצְאָה מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם, שֶׁאֵין חוֹתְכִין הָאֵם שֶׁלָּהּ, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֵּלֵד.
אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: הָלְכָה חֲמוֹרְךָ טַרְפוֹן! אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: רַבִּי טַרְפוֹן, אַתָּה מוּמְחֶה לְבֵית דִּין, וְכׇל הַמּוּמְחֶה לְבֵית דִּין פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם.
גְּמָ׳ וְתִיפּוֹק לֵיהּ, דְּטָעָה בִּדְבַר מִשְׁנָה, וְטָעָה בִּדְבַר מִשְׁנָה חוֹזֵר!
חֲדָא וְעוֹד קָאָמַר: חֲדָא — דְּטָעָה בִּדְבַר מִשְׁנָה חוֹזֵר, וְעוֹד — אִי נָמֵי בְּשִׁיקּוּל הַדַּעַת טָעִיתָה, מוּמְחֶה לְבֵית דִּין אַתָּה, וְכׇל הַמּוּמְחֶה לְבֵית דִּין פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם.
מַתְנִי׳ הַנּוֹטֵל שָׂכָר לִהְיוֹת רוֹאֶה אֶת הַבְּכוֹרוֹת — אֵין שׁוֹחֲטִין עַל פִּיו, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מוּמְחֶה.William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.