How does the daf reconcile Rav’s permission to pluck on Yom Tov with his views on unintended acts, and when is hair that fell from a firstborn permitted?
כיצד מיישב הדף את היתרו של רב לתלוש ביום טוב עם שיטתו בדבר שאין מתכוין, ומתי שער שנשר מבכור מותר?
Rav and unintended actsרב ודבר שאין מתכוין
Rav forbade squeezing a barrel’s stopper on Yom Tov, but there even Rabbi Shimon agrees, since it is an inevitable result. Rav also rules like Rabbi Yehuda, who forbids unintended acts. So Rav holds that unintended acts are forbidden and plucking is not shearing; it is permitted on Yom Tov because it is uprooting in an unusual way.
רב אסר להדק מסוכריא דנזייתא ביום טוב, אבל שם אפילו רבי שמעון מודה, שהוא פסיק רישיה. רב גם פוסק כרבי יהודה, האוסר דבר שאין מתכוין. לכן רב סובר שדבר שאין מתכוין אסור ותולש אינו גוזז; הוא מותר ביום טוב משום שהוא עוקר דבר מגידולו כלאחר יד.
A baraita says one who plucks a wing is liable for shearing; but a wing is different, since that is its normal manner. Later authorities discuss plucking feathers on Shabbat.
ברייתא אומרת שהתולש את הכנף חייב משום גוזז; אבל כנף שאני, דהיינו אורחיה. פוסקים מאוחרים דנים בתלישת נוצות בשבת.
Rabbi Yose ben HaMeshullam and the red heiferרבי יוסי בן המשולם והפרה האדומה
Does Rabbi Yose ben HaMeshullam forbid unintended acts? He permits cutting two dark-tipped hairs of the red heifer with scissors without concern. The heifer is not subject to shearing? But the verse applies shearing and work to both; it is Temple maintenance property, forbidden only rabbinically; or the heifer is rare. Why not redeem and reconsecrate it? Its value is high, and Shmuel’s rule applies only after the fact. Alternatively, Rav holds like him, but he does not hold like Rav.
האם רבי יוסי בן המשולם אוסר דבר שאין מתכוין? הוא מתיר לגזוז במספריים שתי שערות שעיקרן מאדים וראשן משחיר בפרה, ואינו חושש. פרה אינה בת גיזה? אבל הפסוק מחיל גיזה ועבודה על שתיהן; היא קדשי בדק הבית, האסורים רק מדרבנן; או שפרה לא שכיחא. מדוע לא לחללה ולהקדישה שוב? דמיה יקרים, ודברי שמואל נאמרו רק בדיעבד. או שרב סובר כרבי יוסי בן המשולם, ורבי יוסי בן המשולם אינו סובר כרב.
By hand, and to see a blemishביד, ולראות מום
Reish Lakish says plucking is permitted only by hand, not with a tool; the cleaver in the Mishna is read as “for the cleaver.” Is plucking to see a blemish permitted initially? Rabbi Yirmeya proves it from wool matted in the ear, which one plucks to show the blemish, and Rav Mari from the word “and similarly.”
ריש לקיש אומר שהתלישה מותרת רק ביד ולא בכלי; ה"קופיץ" שבמשנה נשנה "לקופיץ". האם תלישה לראות מום מותרת לכתחילה? רבי ירמיה מוכיח זאת מצמר המסובך באוזן, שתולשו ומראה את מומו, ורב מרי מן המילה "וכן".
Hair that fellשער שנשר
The Mishna: hair of a blemished firstborn that fell and was put in a window, and afterwards it was slaughtered, Akavya ben Mahalalel permits and the Sages forbid, says Rabbi Yehuda; Rabbi Yose says the dispute concerns one that died afterwards. Loose wool on a firstborn: what appears with the fleece is permitted, what does not is forbidden. The Gemara concludes all permit after slaughter, and dispute after death.
המשנה: שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון, ואחר כך שחטו, עקביא בן מהללאל מתיר וחכמים אוסרים, דברי רבי יהודה; רבי יוסי אומר שהמחלוקת היא כשמת אחר כך. צמר המדולדל בבכור, את שנראה עם הגיזה מותר, ואת שאינו נראה עם הגיזה אסור. הגמרא מסיקה שבשחטו הכול מתירים, ונחלקו במת.
Checked and not foundבדק ולא מצא
Reish Lakish says the dispute is where an expert permitted it: one decrees lest one delay slaughter, and the other does not. Rav Sheshet objects from a baraita where Rabbi Yose says to inspect hair mixed with ordinary fleece; Rava explains this applies only if an expert permitted.
ריש לקיש אומר שהמחלוקת היא כשהתירו מומחה: אחד גוזר שמא ישהה, והאחר אינו גוזר. רב ששת מקשה מברייתא שבה רבי יוסי אומר יבוקר בגיזה שנתערבה בגיזי חולין; רבא מסביר שזה רק אם התירו מומחה.
Rabbi Yirmeya told Ravin that Rabbi Yoḥanan places the dispute where one checked and did not find a blemish, like Rabbi Meir and the Rabbis on a presumption of impurity; Rabbi Asi in Rabbi Yoḥanan’s name places it where one checked and found, like Rebbi and Rabban Shimon ben Gamliel on a lost grave. Each explains why he rejects the other’s comparison, and an objection continues on the next daf.
רבי ירמיה אמר לרבין שרבי יוחנן מעמיד את המחלוקת בשבדק ולא מצא, כרבי מאיר ורבנן בחזקת טומאה; רבי אסי בשם רבי יוחנן מעמידה בשבדק ומצא, כרבי ורבן שמעון בן גמליאל בקבר שאבד. כל אחד מסביר מדוע הוא דוחה את ההשוואה של חברו, וקושיה נמשכת בדף הבא.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why is plucking by hand considered unusual uprooting?מדוע נחשבת תלישה ביד לעקירה כלאחר יד?
- What does the red heifer case teach about rare situations?מה מלמד מקרה הפרה על מצבים שאינם שכיחים?
- Why might the Sages decree lest one delay slaughter?מדוע עשויים החכמים לגזור שמא ישהה?
- How does the analogy of a lost grave apply to blemishes?כיצד חלה ההשוואה לקבר שאבד על מומים?
The source sheetדף המקורות
מוּתָּר.
וּמִי אָמַר רַב הָכִי? וְהָא אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: מְסוֹכַרְיָא דְּנַזְיָיתָא אָסוּר לְהַדּוֹקַיהּ בְּיוֹמָא טָבָא!
בְּהָהִיא, אֲפִילּוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן מוֹדֶה, דְּאַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בִּפְסִיק רֵישֵׁיהּ וְלָא יְמוּת.
וְהָא אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, וְרַב חָנָן בַּר אַמֵּי אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְרַב חִיָּיא בַּר אָבִין מַתְנֵי בְּלָא גַּבְרֵי: רַב אָמַר הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, וּשְׁמוּאֵל אָמַר הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן!
אֶלָּא, לְעוֹלָם סָבַר רַב: דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין אָסוּר, וְתוֹלֵשׁ לָאו הַיְינוּ גּוֹזֵז, וּבְיוֹם טוֹב הַיְינוּ טַעְמָא דִּשְׁרֵי — דְּהָוֵה לֵיהּ עוֹקֵר דָּבָר מִגִּידּוּלוֹ כִּלְאַחַר יָד.
וְתוֹלֵשׁ לָאו הַיְינוּ גּוֹזֵז? וְהָתַנְיָא: הַתּוֹלֵשׁ אֶת הַכָּנָף, וְהַקּוֹטְמוֹ, וְהַמּוֹרְטוֹ — חַיָּיב שָׁלֹשׁ חַטָּאוֹת. וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: תּוֹלֵשׁ — חַיָּיב מִשּׁוּם גּוֹזֵז, קוֹטֵם — חַיָּיב מִשּׁוּם מְחַתֵּךְ, מְמָרֵט — חַיָּיב מִשּׁוּם מְמַחֵק! שָׁאנֵי כָּנָף, דְּהַיְינוּ אוֹרְחֵיהּ.
וּמִדְּרַב סָבַר כְּרַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם, רַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם סָבַר לַהּ כְּרַב, וְסָבַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין אָסוּר?
וְהָתַנְיָא: שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת — עִיקָּרָן מַאֲדִים, וְרֹאשָׁן מַשְׁחִיר, רַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם אוֹמֵר: גּוֹזֵז בְּמִסְפָּרַיִם, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.
שָׁאנֵי פָּרָה, דְּלָאו בַּת גִּיזָּה הִיא. וְהָתַנְיָא: ״לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ״, וְאֵין לִי אֶלָּא שׁוֹר בַּעֲבוֹדָה וְצֹאן בְּגִיזָּה, מִנַּיִן לִיתֵּן אֶת הָאָמוּר שֶׁל זֶה בָּזֶה וְאֶת הָאָמוּר שֶׁל זֶה בָּזֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תַעֲבֹד... וְלֹא תָגֹז״!
אֶלָּא, שָׁאנֵי פָּרָה, דְּקׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת הִיא. וְהָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת אֲסוּרִין בְּגִיזָּה וַעֲבוֹדָה! מִדְּרַבָּנַן. וְהָאִיכָּא אִיסּוּרָא דְּרַבָּנַן! אֶלָּא, שָׁאנֵי פָּרָה דְּלָא שְׁכִיחָא.
וְלִיחַלַּהּ וְלַפְּקַהּ לְחוּלִּין, וְלִיגֻזַּהּ וַהֲדַר לַיקְדְּשַׁהּ! דָּמֶיהָ יְקָרִין. וְלֶיעְבַּד לָהּ כְּדִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: הֶקְדֵּשׁ שָׁוֶה מָנֶה שֶׁחִילְּלוֹ עַל שָׁוֶה פְּרוּטָה מְחוּלָּל! אֵימוֹר דְּאָמַר שְׁמוּאֵל שֶׁחִילְּלוֹ, לְכִתְחִלָּה מִי אָמַר?
אִיבָּעֵית אֵימָא: רַב סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם, וְרַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם לָא סָבַר לַהּ כְּרַב.
וְתוֹלֵשׁ אֶת הַשֵּׂעָר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְזִיזֶנּוּ מִמְּקוֹמוֹ. אָמַר רַב אָשֵׁי אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בַּיָּד, אֲבָל בִּכְלִי — אָסוּר. וְהָקָתָנֵי: עוֹשֶׂה מָקוֹם בְּקוֹפִיץ מִיכָּן וּמִיכָּן! תְּנִי: ״לְקוֹפִיץ״.
וְכֵן תּוֹלֵשׁ אֶת הַשֵּׂעָר לִרְאוֹת מוּם. אִיבַּעְיָא לְהוּ: לְכַתְּחִלָּה אוֹ דִיעֲבַד? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: תָּא שְׁמַע, צֶמֶר הַמְסוּבָּךְ בָּאוֹזֶן — רַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם אוֹמֵר: תּוֹלְשׁוֹ וּמַרְאֶה אֶת מוּמוֹ. שְׁמַע מִינַּהּ לְכַתְּחִלָּה, שְׁמַע מִינַּהּ.
אָמַר רַב מָרִי: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא, וְכֵן הַתּוֹלֵשׁ אֶת הַשֵּׂעָר לִרְאוֹת מְקוֹם מוּם. מַאי ״וְכֵן״? אִילֵּימָא שֶׁלֹּא (יָזִיזוּ אֶת) [יְזִיזֶנּוּ מִ]מְּקוֹמוֹ — הַשְׁתָּא וּמָה שׁוֹחֵט, דִּשְׁחִיטָתוֹ מוֹכַחַת עָלָיו, לֹא יְזִיזֶנּוּ — לִרְאוֹת מְקוֹם מוּם מִיבַּעְיָא?
אֶלָּא לָאו אַתּוֹלֵשׁ? שְׁמַע מִינַּהּ לְכַתְּחִלָּה, שְׁמַע מִינַּהּ.
מַתְנִי׳ שְׂעַר בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר, וְהִנִּיחוֹ בַּחַלּוֹן, וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטוֹ — עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מַתִּיר,William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
וַחֲכָמִים אוֹסְרִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי: לֹא בָּזֶה הִתִּיר עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל, אֶלָּא שְׂעַר בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר וְהִנִּיחוֹ בַּחַלּוֹן וְאַחַר כָּךְ מֵת — בָּזֶה עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מַתִּיר וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.
צֶמֶר הַמְדוּלְדָּל בַּבְּכוֹר, אֶת שֶׁנִּרְאֶה עִם הַגִּיזָּה — מוּתָּר, וְאֶת שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה עִם הַגִּיזָּה — אָסוּר.
גְּמָ׳ מִכְּלָל דְּאָסַר, הַשְׁתָּא בְּמֵת — שָׁרֵי, שְׁחָטוֹ מִיבַּעְיָא?
אֶלָּא, לֹא בָּזֶה הִתִּיר עֲקַבְיָא וַחֲכָמִים אוֹסְרִין, שְׁחָטוֹ — דִּבְרֵי הַכֹּל שְׁרֵי, כִּי פְּלִיגִי בְּמֵת.
אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַחְלוֹקֶת בְּשֶׁהִתִּירוֹ מוּמְחֶה, דְּמָר סָבַר: גָּזְרִינַן דִּלְמָא אָתֵי לְשַׁהוֹיֵיהּ, וּמָר סָבַר: לָא גָּזְרִינַן, אֲבָל לֹא הִתִּירוֹ מוּמְחֶה — דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר.
מֵתִיב רַב שֵׁשֶׁת: בַּעֲלֵי מוּמִין אוֹסְרִין בְּכׇל שֶׁהוּא, וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יְבַקֵּר.
וְהָוֵינַן בַּהּ: מַאי ״יְבַקֵּר״? אִלֵּימָא דְּבַעַל מוּם הוּא, וְלִישְׁקְלֵיהּ — מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא אָמַר לָאו?
אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: הָכָא בְּגִיזַּת בְּכוֹר בַּעַל מוּם עָסְקִינַן, שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּגִיזֵּי חוּלִּין. וּמַאן תַּנָּא קַמָּא? רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר: נִשְׁחֲטוּ — אָסְרִי רַבָּנַן. וְרַבִּי יוֹסֵי לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: נִשְׁחֲטוּ — שָׁרוּ רַבָּנַן.
וְקָתָנֵי: ״יְבוּקַּר״, מַאי ״יְבוּקַּר״? לָאו אִי ״מוּם קָבוּעַ״ אִי ״מוּם עוֹבֵר״ הוּא, אַף עַל גַּב שֶׁלֹּא הִתִּירוֹ מוּמְחֶה.
אָמַר רָבָא: לֹא; יְבוּקַּר, אִי הִתִּירוֹ מוּמְחֶה — אִין, וְאִי לָא — לָא.
כִּי סְלֵיק רָבִין, אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה. אֲמַר: בַּבְלָאֵי טַפְשָׁאֵי, מִשּׁוּם דְּיָתְבִי בְּאַרְעָא דַּחֲשׁוֹכָא אָמְרִי שְׁמַעְתָּא דִּמְחַשְּׁכָן! לָא שְׁמִיעַ לְהוּ הָא דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַחְלוֹקֶת בְּשֶׁבָּדַק וְלֹא מָצָא.
וְקָמִיפַּלְגִי בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי מֵאִיר וְרַבָּנַן, דִּתְנַן, שֶׁהָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כׇּל דָּבָר שֶׁהָיָה בְּחֶזְקַת טוּמְאָה — לְעוֹלָם הוּא בְּטוּמְאָתוֹ, עַד שֶׁתִּיוָּודַע הַטּוּמְאָה.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: חוֹפֵר עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְסֶלַע אוֹ לִבְתוּלָה.
רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַחְלוֹקֶת כְּשֶׁבָּדַק וּמָצָא, וְקָמִיפַּלְגִי בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל.
דְּתַנְיָא: שָׂדֶה שֶׁאָבַד בָּהּ קֶבֶר, נִכְנָס בְּתוֹכָהּ — טָמֵא. נִמְצָא בְּתוֹכָהּ קֶבֶר, נִכְנָס לְתוֹכָהּ — טָהוֹר, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: הוּא קֶבֶר שֶׁאָבַד הוּא קֶבֶר שֶׁנִּמְצָא, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: תִּיבָּדֵק כׇּל הַשָּׂדֶה כּוּלָּהּ.
וְרַבִּי אַסִּי, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא? אָמַר לָךְ: בִּשְׁלָמָא גַּבֵּי טוּמְאָה, אֵימַר בָּא עוֹרֵב וּנְטָלָהּ, בָּא עַכְבָּר וּנְטָלָהּ, אֶלָּא הָכָא — בַּעַל מוּם לְהֵיכָא אָזֵיל? וְאִידַּךְ? אֵימַר מוּם עוֹבֵר הֲוָה וְאִיתַּסִּי.
וְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַבִּי אַסִּי? אָמַר לָךְ: בִּשְׁלָמָא שָׂדֶה, דִּרְכַּהּ לְמִיקְבַּר בַּהּ, כִּי הֵיכִי דִּקְבַר בָּהּ הַאי — קְבַר אִינָשׁ אַחֲרִינָא. אֶלָּא קָדָשִׁים, כֵּיוָן דִּבְדִקִי לַן וְקָיְימִי, דִּרְכַּיְיהוּ לְמִיפַּל בְּהוּ מוּמָא? וְאִידַּךְ — אַגַּב דִּמְנַגְּחִי אַהֲדָדֵי, שְׁכִיחַ בְּהוּ מוּמָא.
מֵיתִיבִי: הַתּוֹלֵשׁ צֶמֶר מִבְּכוֹר תָּם, אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹלַד בּוֹ מוּם וּשְׁחָטוֹ — אָסוּר. טַעְמָא דְּתָם,William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.