What happens to an exchange made with a redeemed blemished sacrifice, and how does a gentile’s financial claim on a flock affect the firstborn?
מה דינה של תמורה שנעשתה בקדשים שנפדו במומם, וכיצד משפיעה זכות ממונית של נכרי על צאן את דין הבכורה?
The end of the summaryסוף הסיכום
The general rule of the second clause includes its milk. The baraita implies that blemished offspring may be redeemed and designated for the same sacrifice, seemingly refuting Rav Huna, who said they die; he answers that the baraita’s wording mirrors its first clause, and even blemished ones are not redeemed.
כללו של דבר דסיפא בא לאתויי חלבו. מן הברייתא משתמע שבעלי מומים נפדים ומתפיסם לאותו זבח, ולכאורה תיהוי תיובתא דרב הונא, שאמר שמתים; הוא משיב שהלשון בסיפא מקבילה לרישא, והוא הדין שאפילו בעלי מומים אין נפדים.
Slaughtering outside, and the exchange that diesהשוחט בחוץ, ותמורה שמתה
Rav Huna reads “one who slaughters them outside is liable” and explains it as a blemish in the eye’s membrane, according to Rabbi Akiva, who holds that if such an animal went up on the altar it does not come down. Rav Naḥman says the exchange made after redemption dies, since it cannot be sacrificed from a rejected sanctity and is too weak to take its own redemption.
רב הונא שונה "והשוחטם בחוץ חייב" ומעמידה בדוקין שבעין, ולשיטת רבי עקיבא, האומר שאם עלו לא ירדו. רב נחמן אומר שתמורתו לאחר פדיונו מתה, שאי אפשר להקריבה מכוח קדושה דחויה, ואינה אלימה למיתפס פדיונה.
Rav Amram asks why it is not eaten with its blemish by the owners, like the exchange of a firstborn or tithe. Abaye answers that each carries its mother’s name: the exchange of a firstborn is eaten blemished like the firstborn, while the exchange of other sacrifices is eaten only by redemption, which it cannot hold.
רב עמרם שואל מדוע אינה נאכלת במומה לבעלים, כתמורת בכור ומעשר. אביי משיב שזה שם אמו עליו וזה שם אמו עליו: תמורת בכור נאכלת במומה כבכור, ותמורת שאר קדשים נאכלת רק בפדיון, והיא אינה אלימה למיתפס פדיונה.
The verse and the lawהפסוק וההלכה
A baraita supports Rav Naḥman from “of those that chew the cud… it is impure.” Is that verse needed for the five sin offerings left to die? Those are derived from “of those with a split hoof,” or known by tradition. The Gemara concludes that both the verse and the tradition are needed: the verse alone would suggest grazing, and the tradition alone would suggest only a prohibition without a negative commandment; or the verses compare one to the other.
ברייתא מסייעת לרב נחמן מן "ממעלי הגרה… טמא". האם הפסוק נחוץ לחמש חטאות מתות? הן נלמדות מ"ממפריסי הפרסה", או הלכתא גמירי לה. הגמרא מסיקה שגם הפסוק וגם ההלכה נחוצים: מן הפסוק לבדו היה נראה לרעייה, ומן ההלכה לבדה היה נראה איסור בלא לאו; או שהפסוקים באים להקיש זה לזה.
The iron flockצאן ברזל
The Mishna says one who receives an iron flock from a gentile, an arrangement where the receiver guarantees the value, finds its offspring exempt and their offspring obligated; if he set aside offspring in place of the mothers, the second generation is exempt and the third obligated. Rabban Shimon ben Gamliel says even ten generations are exempt, since the gentile holds the liability. A ewe that bore a goat kind is exempt unless it has some signs.
המשנה אומרת שהמקבל צאן ברזל מן הנכרי, הסדר שבו המקבל אחראי לקרן, ולדותיהם פטורים וולדי ולדותיהם חייבים; העמיד ולדות תחת אמותיהם, ולדי ולדות פטורים וולדי ולדי ולדות חייבים. רבן שמעון בן גמליאל אומר אפילו עד עשרה דורות פטורים, שאחריותן לנכרי. רחל שילדה מין עז פטורה מן הבכורה, אלא אם יש בו מקצת סימנים.
The Gemara asks: this implies the flock remains in the owner’s domain, yet a baraita forbids taking an iron flock from a Jew because it is interest, implying it is in the receiver’s domain. Abaye distinguishes acceptance of losses; Rava rejects this and explains that the firstborn is exempt because if the gentile is not paid he seizes the animal or its offspring, so a gentile’s hand is in the middle. Later authorities discuss iron-flock arrangements.
הגמרא שואלת: משתמע שהצאן ברשות הבעלים, והרי ברייתא אוסרת לקבל צאן ברזל מישראל מפני שהוא ריבית, ומשמע שהוא ברשות המקבל. אביי מבחין בין קיבל עליו אונסא וזולא ללא; רבא דוחה זאת ומסביר שהבכורה פטורה משום שאם אין הנכרי מקבל את כספו, הוא תופס את הבהמה או את ולדותיה, והרי יד נכרי באמצע. פוסקים מאוחרים דנים בהסדרי צאן ברזל.
How many generations?כמה דורות?
Rav Huna says the offspring are exempt and their offspring obligated; Rav Yehuda says the second generation is also exempt and the third obligated. The Mishna’s “if he set aside offspring in place of their mothers” seems to refute Rav Yehuda, but he answers that it applies even without setting aside, since the gentile usually seizes the offspring. Rabban Shimon ben Gamliel’s ten generations fits Rav Yehuda, as the next daf continues.
רב הונא אומר ולדות פטורים וולדי ולדותיהם חייבים; רב יהודה אומר שגם ולדי ולדות פטורים, וולדי ולדי ולדות חייבים. "העמיד ולדות תחת אמותיהם" שבמשנה נראה כתיובתא לרב יהודה, אבל הוא משיב שהוא הדין אף בלא העמיד, שאורחיה דנכרי למיתפס בנה. דברי רבן שמעון בן גמליאל על עשרה דורות מתיישבים עם רב יהודה, כפי שממשיך הדף הבא.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why can an exchange of other sacrifices not be redeemed?מדוע אין אפשרות לפדות תמורת שאר קדשים?
- Why does “its mother’s name” determine the fate of an exchange?מדוע "שם אמו עליו" קובע את גורל התמורה?
- How can the same iron flock be the owner’s and the receiver’s?כיצד יכולה אותה צאן ברזל להיות של הבעלים ושל המקבל?
- What does “a gentile’s hand in the middle” teach about practical risk?מה מלמד "יד נכרי באמצע" על סיכון מעשי?
The source sheetדף המקורות
לְאֵתוֹיֵי חֲלָבוֹ.
אָמַר מָר: אֵין נִפְדִּין תְּמִימִין, וְאֵין מַתְפִּיסָן לְכׇל זֶבַח שֶׁיִּרְצֶה. תְּמִימִים הוּא דְּלָא מִיפַּרְקִי, הָא בַּעֲלֵי מוּמִין — מִיפַּרְקִי. לְכׇל שֶׁיִּרְצֶה הוּא דְּאֵין מַתְפִּיסָן, הָא לְאוֹתוֹ זֶבַח — מַתְפִּיסָן.
הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? דְּמַתְפִּיסָן לְאוֹתוֹ זֶבַח, וְנִפְדִּין בְּמוּמָן. נֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַב הוּנָא?
אָמַר לְךָ רַב הוּנָא: הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ בַּעֲלֵי מוּמִין אֵין נִפְדִּין, וְאַיְּידֵי דִּתְנָא רֵישָׁא ״נִפְדִּין תְּמִימִים״ — תְּנָא נָמֵי סֵיפָא ״אֵין נִפְדִּין תְּמִימִים״, וְאַיְּידֵי דִּתְנָא רֵישָׁא ״לְכׇל זֶבַח שֶׁיִּרְצֶה״ — תְּנָא נָמֵי סֵיפָא ״לְכׇל זֶבַח שֶׁיִּרְצֶה״.
וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ פָּטוּר. רַב הוּנָא מַתְנֵי חַיָּיב, וּמוֹקֵים לַהּ בְּדוּקִין שֶׁבְּעַיִן, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר: אִם עָלוּ לֹא יֵרְדוּ.
בֵּין לִפְנֵי פִּדְיוֹנוֹ בֵּין לְאַחַר פִּדְיוֹנוֹ עוֹשֶׂה תְּמוּרָה. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: וּתְמוּרָתוֹ לְאַחַר פִּדְיוֹנוֹ מֵתָה. מַאי טַעְמָא? הֵיכִי לֶיעְבֵּיד? לַיקְרְבַיהּ — מִכֹּחַ קְדוּשָּׁה דְּחוּיָה קָאָתְיָא, לִיפְרְקַהּ — לָא אַלִּימָא לְמִיתְפַּס פִּדְיוֹנָהּ, הִלְכָּךְ מֵתָה.
מַתְקֵיף לַהּ רַב עַמְרָם: וְתִיתְּכִיל בְּמוּמָהּ לַבְּעָלִים! וְכִי מָה בֵּין זוֹ לִתְמוּרַת בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר? דִּתְנַן: תְּמוּרַת בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר, הֵן וּוְלָדָן וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף כׇּל הָעוֹלָם — הֲרֵי הֵן כִּבְכוֹר וּמַעֲשֵׂר, וְיֵאָכְלוּ בְּמוּמָן לַבְּעָלִים!
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: זֶה שֵׁם אִמּוֹ עָלָיו וְזֶה שֵׁם אִמּוֹ עָלָיו, זֶה כּוּלּוֹ תְּמוּרַת בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר מִיקַּרְיָא, מָה בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר בְּמוּמָן מִיתְאַכְלָן לַבְּעָלִים, אַף תְּמוּרָתָן מִיתְאַכְלָא.
וְזֶה שֵׁם אִמּוֹ עָלָיו, תְּמוּרַת קָדָשִׁים מִיקַּרְיָא, מָה קָדָשִׁים לָא מִיתַּכְלִי אֶלָּא בְּפִדְיוֹן — אַף תְּמוּרָתָן נָמֵי לָא מִיתַּכְלִי אֶלָּא בְּפִדְיוֹן, וְהָא לָא אַלִּימָא לְמִיתְפַּס פִּדְיוֹנַהּ.
תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: מִנַּיִן לִתְמוּרַת פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין שֶׁמֵּתָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה... טָמֵא״, הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְחָמֵשׁ חַטָּאוֹת מֵתוֹת! הָהוּא מִ״מַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה טָמֵא״ נָפְקָא.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: מִנַּיִן לְחָמֵשׁ חַטָּאוֹת מֵתוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה... טָמֵא״. חָמֵשׁ חַטָּאוֹת מֵתוֹת, הִילְכְתָא גְּמִירִי לַהּ, אֶלָּא כִּי אֲתָא קְרָא לִתְמוּרַת אָשָׁם.
תְּמוּרַת אָשָׁם נָמֵי הִילְכְתָא הִיא, כֹּל שֶׁבַּחַטָּאת מֵתָה — בָּאָשָׁם רוֹעֶה!
אֶלָּא, לְעוֹלָם חָמֵשׁ חַטָּאוֹת מֵתוֹת, וְאִצְטְרִיךְ קְרָא וְאִצְטְרִיךְ הִילְכְתָא, דְּאִי מִקְּרָא הֲוָה אָמֵינָא לִרְעִיָּיה, קָא מַשְׁמַע לַן הִילְכְתָא לְמִיתָה. וְאִי מֵהִילְכְתָא הֲוָה אָמֵינָא: הֵיכָא דַּעֲבַד אִיקְּרִי וַאֲכַל מֵהָנֵי חָמֵשׁ חַטָּאוֹת — אִיסּוּרָא אִיכָּא, לָאו לֵיכָּא, קָמַשְׁמַע לַן דְּאִיכָּא לָאו.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְאַקּוֹשֵׁי דָּבָר הַבָּא מִמַּעֲלֵי גֵּרָה לְדָבָר הַבָּא ״מִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה״, מָה לְהַלָּן בְּמִיתָה — אַף כָּאן בְּמִיתָה.
מַתְנִי׳ הַמְקַבֵּל צֹאן בַּרְזֶל מִן הַגּוֹי —William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
וַלְדוֹתֵיהֶן פְּטוּרִין, וַלְדֵי וַלְדוֹתֵיהֶן חַיָּיבִין. הֶעֱמִיד וַלְדוֹתֵיהֶן תַּחַת אִמּוֹתֵיהֶן — וַלְדֵי וְלָדוֹת פְּטוּרִין, וּוַלְדֵי וַולְדֵי וְולָדוֹת חַיָּיבִים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֲפִילּוּ עַד עֲשָׂרָה פְּטוּרִים, שֶׁאַחְרָיוּתָן לַנׇּכְרִי.
רָחֵל שֶׁיָּלְדָה מִין עֵז, וְעֵז שֶׁיָּלְדָה מִין רָחֵל — פְּטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה, וְאִם יֵשׁ בּוֹ מִקְצָת סִימָנִין — חַיָּיב.
גְּמָ׳ לְמֵימְרָא, דְּכֵיוָן דְּלָא נָקֵט מָרָא זוּזֵי — בִּרְשׁוּתָא דְּמָרָא קָיְימָא?
וּרְמִינְהוּ: אֵין מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִיִּשְׂרָאֵל מִפְּנֵי שֶׁהוּא רִבִּית, אַלְמָא בִּרְשׁוּתָא דִּמְקַבֵּל קָיְימָא!
אָמַר אַבָּיֵי: לָא קַשְׁיָא, הָא דְּקַבֵּיל עֲלֵיהּ אוּנְסָא וְזוֹלָא, וְהָא דְּלָא קַבֵּיל עֲלֵיהּ אוּנְסָא וְזוֹלָא.
אֲמַר לֵיהּ רָבָא: דְּקַבֵּיל עֲלֵיהּ אוּנְסָא וְזוֹלָא, ״צֹאן בַּרְזֶל״ קָרֵית לֵיהּ? וְעוֹד, מַאי פַּסְקָא?
וְעוֹד, אַדְּתָנֵי סֵיפָא אֲבָל מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִן הַגּוֹי — לִיפְלוֹג וְלִיתְנֵי בְּדִידַהּ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? דְּלָא קַבֵּיל עֲלֵיהּ אוּנְסָא וְזוֹלָא, אֲבָל קַבֵּיל עֲלֵיהּ אוּנְסָא וְזוֹלָא — שַׁפִּיר דָּמֵי!
אֶלָּא אָמַר רָבָא: אִידֵּי וְאִידֵּי דְּלָא קַבֵּיל עֲלֵיהּ אוּנְסָא וְזוֹלָא, וְהָכָא גַּבֵּי בְּכוֹרָה הַיְינוּ טַעְמָא, דְּאִילּוּ אָתֵי גּוֹי בָּעֵי זוּזֵי וְלָא יָהֵיב לֵיהּ — תָּפֵיס לַהּ לִבְהֵמָה, וְאִי לָא מַשְׁכַּח לַהּ לִבְהֵמָה — תָּפֵיס וְלָדוֹת דִּידַהּ, וַהֲרֵי יַד גּוֹי בָּאֶמְצַע, וְכֹל יַד גּוֹי בָּאֶמְצַע — פְּטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה.
הֶעֱמִיד וַלְדוֹתֵיהֶן תַּחַת אִמּוֹתֵיהֶן — וַלְדֵי וְלָדוֹת פְּטוּרִים. אָמַר רַב הוּנָא: וְלָדוֹת פְּטוּרִין, וַולְדֵי (ולדותיהן) [וְלָדוֹת] חַיָּיבִין. וְרַב יְהוּדָה אָמַר: וַלְדֵי וְלָדוֹת נָמֵי פְּטוּרִין, וַולְדֵי וַלְדֵי וְלָדוֹת חַיָּיבִין.
תְּנַן: הֶעֱמִיד וְלָדוֹת תַּחַת אִמּוֹתֵיהֶן — וַלְדֵי וְלָדוֹת פְּטוּרִין. טַעְמָא דְּהֶעֱמִיד, הָא לֹא הֶעֱמִיד — לָא. תְּיוּבְתָּא דְרַב יְהוּדָה!
אָמַר לָךְ רַב יְהוּדָה: הוּא הַדִּין, אַף עַל גַּב דְּלֹא הֶעֱמִיד, וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן: אֲפִילּוּ הֶעֱמִיד נָמֵי.
דְּאוֹרְחֵיהּ דְּגוֹי לְמִיתְפַּס בְּנָהּ, וְהָוֵי כְּמִי דְּלֹא הֶעֱמִיד — וַלְדֵי וְלָדוֹת פְּטוּרִין, וַולְדֵי וַלְדֵי וְלָדוֹת חַיָּיבִין.
תְּנַן: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֲפִילּוּ עַד עֲשָׂרָה דּוֹרוֹת פְּטוּרִין, שֶׁאַחְרָיוּתָן לַנׇּכְרִי. בִּשְׁלָמָא לְרַב יְהוּדָה דְּאָמַר: נָחֵית תַּנָּא קַמָּא לְדָרֵי —William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.