What remains of the sanctity of a redeemed blemished sacrifice, and how do the comparisons to deer and hart define it?
מה נשאר מקדושתו של קרבן בעל מום שנפדה, וכיצד מגדירה זאת ההשוואה לצבי ולאיל?
Rav and the Mishnaרב והמשנה
Rav attributes the Mishna to Rabbi Shimon because he holds like Reish Lakish that for the Rabbis altar consecrations were not included in standing and valuation, so the Mishna’s last clause, “if they died they are buried,” cannot fit the Rabbis. The objection that burial may be because sacrifices are not redeemed to feed dogs is answered: then it would say “if they became tereifa.” Alternatively, Rav holds like Rabbi Yoḥanan and reads “these are Rabbi Shimon’s words and his dispute.”
רב מייחס את המשנה לרבי שמעון משום שהוא סובר כריש לקיש שלרבנן קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה, ולכן הסיפא "ואם מתו יקברו" אינה מתיישבת עם רבנן. הקושיה שהקבורה אולי משום שאין פודים קדשים להאכילם לכלבים מתורצת: אם כן ניתני "אם נעשו טריפה יקברו". או שרב סובר כרבי יוחנן ושונה "זו דברי רבי שמעון ומחלוקתו".
Deer and hartצבי ואיל
A baraita derives that disqualified sacrifices are exempt from the firstborn from “deer,” and from gifts too from “hart,” since one might exclude the firstborn, which does not apply to all, but not gifts, which apply to all. One might think their milk is permitted like that of deer and hart; “but” excludes this. Later authorities discuss the milk of disqualified sacrifices.
ברייתא לומדת מן "צבי" שפסולי המוקדשין פטורים מן הבכורה, ומן "איל" שגם מן המתנות, שכן אפשר היה להוציא את הבכורה, שאינה שווה בכל, ולא את המתנות, ששוות בכל. אפשר היה לחשוב שחלבם מותר כחלב צבי ואיל; "אך" חלק. פוסקים מאוחרים דנים בחלב פסולי המוקדשין.
“It and its offspring” and their milk"אותו ואת בנו" וחלבם
Rav Pappa asks Abaye whether, like deer and hart, the law of “it and its offspring” does not apply to them. Abaye answers that it applies whether compared to ordinary animals or sacrifices; Rav Pappa replies that the same reasoning would apply to milk, so “but” must exclude both. Rava says “but” excludes “it and its offspring,” and the milk is derived from “only its blood you shall not eat,” meaning its milk.
רב פפא שואל את אביי אם, כמו בצבי ואיל, אין "אותו ואת בנו" נוהג בהם. אביי משיב שנוהג, בין אם מדמים אותם לחולין בין לקדשים; רב פפא משיב שאותו נימוק יחול גם על החלב, ולכן "אך" ממעט את שניהם. רבא אומר ש"אך" בא לאותו ואת בנו, והחלב נלמד מ"רק את דמו לא תאכל", היינו חלבו.
Why not write “its milk” directly? To teach that like blood, which carries karet, so too the milk of disqualified sacrifices carries karet, rather than a mere prohibition. The baraita’s “but, not its milk” means that had “its blood” not been written, “but” would exclude milk.
מדוע לא לכתוב "חלבו" במפורש? כדי ללמד שכדמו בכרת, אף חלבו בכרת, ולא בלאו בעלמא. "אך ולא חלבו" של הברייתא פירושו שאילו לא נאמר "דמו", היה "אך" ממעט את החלב.
Not to feed dogsולא לכלביך
Why do they not become ordinary? “You may slaughter,” not shear; “meat,” not milk; “and eat,” not for your dogs: from here one does not redeem sacrifices to feed them to dogs. Another version reads “you may slaughter and eat” as permitting eating only from slaughter on, but allowing redemption to feed dogs.
מדוע אינם יוצאים לחולין? "תזבח" ולא גיזה, "בשר" ולא חלב, "ואכלת" ולא לכלביך: מכאן שאין פודים את הקדשים להאכילם לכלבים. גרסה אחרת קוראת "תזבח ואכלת" כהיתר אכילה רק משעת זביחה ואילך, אבל פודים את הקדשים להאכילם לכלבים.
Offspring conceived before redemptionולדות שנתעברו לפני הפדייה
Offspring conceived before and born after redemption are forbidden, from “male” including offspring and “female” including exchange, even of blemished animals. Rav Huna says such offspring are put in a pen to die, since they cannot be sacrificed from a rejected sanctity nor redeemed. In the West they said one designates them near the mother’s redemption for the same sacrifice, lest herds multiply; Rav Sheshet adds one cannot designate them for any sacrifice he chooses, learned from the firstborn.
ולדות שנתעברו לפני פדיונם ונולדו אחריו אסורים, מ"זכר" לרבות את הוולד ו"נקבה" לרבות את התמורה, אף בבעלי מומים. רב הונא אומר שכונסם לכיפה והם מתים, שאי אפשר להקריבם מכוח קדושה דחויה ואי אפשר לפדותם. במערבא אמרו שמתפיסם סמוך לפדיון אמם לשם אותו זבח, גזירה שמא יגדל מהם עדרים; רב ששת מוסיף שאין מתפיסם לכל זבח שירצה, ולמד זאת מבכור.
The summary baraitaהברייתא המסכמת
A baraita supports Rav Sheshet: if the permanent blemish preceded consecration, they are obligated in firstborn and gifts before and after redemption, one who shears is not lashed, they do not create exchange, their offspring are ordinary and redeemed unblemished, and they are like ordinary animals in all respects, with only a mitzva of valuation. If consecration came first, everything reverses: they are like consecrated property, with only permission to eat.
ברייתא מסייעת לרב ששת: קדשים שקדם מום קבוע להקדשם, חייבים בבכורה ובמתנות בין לפני פדיונם בין לאחריו, הגוזז והעובד בהם אינו סופג את הארבעים, אינם עושים תמורה, וולדותיהם חול ונפדים תמימים, וכללו של דבר הרי הם כחולין לכל דבריהם, ואין בהם אלא מצות עילוי. ואם קדם הקדשם למומם, הכול מתהפך: הרי הם כהקדש לכל דבריהם, ואין בהם אלא היתר אכילה.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why are gifts harder to exclude than the firstborn?מדוע קשה יותר למעט מתנות מאשר בכורה?
- Why is the milk of disqualified sacrifices derived from “its blood”?מדוע נלמד חלב פסולי המוקדשין מ"דמו"?
- What does “not for your dogs” teach about respect for sanctity?מה מלמד "ולא לכלביך" על כבוד הקדושה?
- What is the difference between “a mitzva of valuation” and “permission to eat”?מה ההבדל בין "מצות עילוי" לבין "היתר אכילה"?
The source sheetדף המקורות
״זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן וּמַחְלוּקְתּוֹ״ מִיבַּעְיָא לֵיהּ!
אָמְרִי: רַב כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, דְּאָמַר לְרַבָּנַן: קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה, קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ לֹא הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה, וְלָא מִיתּוֹקְמָא מַתְנִיתִין כְּרַבָּנַן, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: וְאִם מֵתוּ יִקָּבֵרוּ.
אָמַר: מִמַּאי דְּהָא ״מֵתוּ יִקָּבֵרוּ״ מִשּׁוּם דְּבָעֵי הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה הוּא? דִּלְמָא מִשּׁוּם דְּאֵין פּוֹדִין אֶת הַקֳּדָשִׁים לְהַאֲכִילָן לִכְלָבִים הוּא! אָמְרִי: אִם כֵּן, נִיתְנֵי: ״אִם נַעֲשׂוּ טְרֵיפָה יִקָּבֵרוּ״.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם רַב כְּרַבִּי יוֹחָנָן סְבִירָא לֵיהּ, וּתְנִי: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן וּמַחְלוּקְתּוֹ.
אֲבָל קָדַם הֶקְדֵּשָׁן וְכוּ׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״צְבִי״, מָה צְבִי פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה, אַף פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה.
אוֹצִיא אֲנִי אֶת הַבְּכוֹרָה, וְלֹא אוֹצִיא אֶת הַמַּתָּנוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אַיָּל״, מָה אַיָּל פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה וּמִן הַמַּתָּנוֹת, אַף פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה וּמִן הַמַּתָּנוֹת.
אִי מָה צְבִי וְאַיָּל חֶלְבָּן מוּתָּר, אַף פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין חֶלְבָּן מוּתָּר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אַךְ״ — חִלֵּק.
אָמַר מָר: אוֹצִיא אֶת הַבְּכוֹר, וְלֹא אוֹצִיא אֶת הַמַּתָּנוֹת. מַאי שְׁנָא אוֹצִיא אֶת הַבְּכוֹר — שֶׁאֵין שָׁוֶה בַּכֹּל, וְלֹא אוֹצִיא אֶת הַמַּתָּנוֹת — שֶׁשָּׁווֹת בַּכֹּל. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אַיָּל״.
אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: אִי מָה צְבִי וְאַיָּל, אֵין אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ נוֹהֵג בָּהֶן, אַף פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין אֵין אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ נוֹהֵג בּוֹ!
אֲמַר לֵיהּ: לְמַאי מְדַמֵּית לְהוּ? אִי לְחוּלִּין — ״אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ״ נוֹהֵג בּוֹ, וְאִי לְקָדָשִׁים — ״אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ״ נוֹהֵג בּוֹ!
אֲמַר לֵיהּ: אִי הָכִי, גַּבֵּי חֶלְבּוֹ נָמֵי נֵימָא הָכִי: לְמַאי מְדַמֵּית לְהוּ? אִי לְחוּלִּין — חֶלְבָּן אָסוּר, וְאִי לְקָדָשִׁים — חֶלְבָּן אָסוּר!
אֶלָּא, לָאו מִי אָמְרַתְּ ״אַךְ״ וְלֹא חֶלְבָּן? אֵימַר נָמֵי ״אַךְ״ וְלֹא אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ.
רָבָא אָמַר: ״אַךְ״ לְאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ הוּא דַּאֲתָא, וְחֶלְבּוֹ מִ״דָּמוֹ״ נָפְקָא, דִּכְתִיב: ״רַק אֶת דָּמוֹ לֹא תֹאכֵל״.
מַאי ״דָּמוֹ״? אִילֵּימָא דָּמוֹ מַמָּשׁ, לָא יְהֵא אֶלָּא דָּמָן דִּצְבִי וְאַיָּל, אַטּוּ דָּמָן דִּצְבִי וְאַיָּל מִי שְׁרֵי? אֶלָּא ״דָּמוֹ״ — חֶלְבּוֹ.
וְלִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״חֶלְבּוֹ״! אִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״חֵלֶב״, הֲוָה אָמֵינָא: אַהֲנִי הֶיקֵּישָׁא וְאַהֲנִי קְרָא.
אַהֲנִי הֶיקֵּישָׁא לְמַעוֹטֵי מִכָּרֵת, דְּכִי כְּתַב כָּרֵת — אַאוֹכֵל חֵלֶב בְּהֵמָה הוּא דִּכְתִיב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי כׇל אוֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה״.
וְאַהֲנִי קְרָא לְמֵיקַם עֲלֵיהּ בְּלָאו בְּעָלְמָא, לְהָכִי אַפְּקֵיהּ רַחֲמָנָא בִּלְשׁוֹן ״דָּמוֹ״, לוֹמַר לָךְ: מָה דָּמוֹ בְּכָרֵת — אַף חֶלְבּוֹ בְּכָרֵת.
וְהָא תָּנָא ״אַךְ״, וְלֹא חֶלְבּוֹ, קָאָמַר!
הָכִי קָאָמַר: אִילּוּ לֹא נֶאֱמַר ״דָּמוֹ״, הָיִיתִי אוֹמֵר ״אַךְ״ — וְלֹא חֶלְבּוֹ, עַכְשָׁיו שֶׁנֶּאֱמַר ״דָּמוֹ״, לְאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ הוּא דַּאֲתָא.
וְאֵינָן יוֹצְאִין לְחוּלִּין. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״תִּזְבַּח״ — וְלֹא גִּיזָּה, ״בָּשָׂר״ — וְלֹא חָלָב, ״וְאָכַלְתָּ״ — וְלֹא לִכְלָבֶיךָ, מִכָּאן שֶׁאֵין פּוֹדִין אֶת הַקֳּדָשִׁים לְהַאֲכִילָן לִכְלָבִים.William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
אִיכָּא דְּאָמְרִי: ״תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ״ — אֵין לָךְ בָּהֶן הֶיתֵּר אֲכִילָה אֶלָּא מִשְּׁעַת זְבִיחָה וְאֵילָךְ, אֲבָל פּוֹדִין אֶת הַקֳּדָשִׁים לְהַאֲכִילָן לִכְלָבִים, הָכִי נָמֵי דְּאָמַר.
וּוְלָדָן וַחֲלָבָן אָסוּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּאִיעַבַּר וְאִיתְיְלִיד לְאַחַר פִּדְיוֹנָן — אַמַּאי? וְלַד צְבִי וְאַיָּל נִינְהוּ! אֶלָּא דְּאִיעַבַּר לִפְנֵי פִּדְיוֹנָן וְאִיתְיְלִיד לְאַחַר פִּדְיוֹנָן. הָא לִפְנֵי פִּדְיוֹנָן — מִיקְדָּשׁ נָמֵי קָדְשִׁי.
מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״זָכָר״ — לְרַבּוֹת אֶת הַוָּלָד, וּ״נְקֵבָה״ — לְרַבּוֹת אֶת הַתְּמוּרָה.
וְאֵין לִי אֶלָּא וְלַד תְּמִימִין וּתְמוּרַת תְּמִימִים, וְלַדי בַּעֲלֵי מוּמִין וּתְמוּרַת בַּעֲלֵי מוּמִין מִנַּיִן? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״אִם זָכָר״ — לְרַבּוֹת וְלַד בַּעֲלֵי מוּמִין, ״אִם נְקֵבָה״ — לְרַבּוֹת תְּמוּרַת בַּעֲלֵי מוּמִין.
אוֹתָן וְלָדוֹת שֶׁלְּאַחַר פִּדְיוֹנָן, מָה תְּהֵא עֲלֵיהֶן? לִפְנֵי פִּדְיוֹנָן — מִיפְלָג פְּלִיגִי בְּהוּ, אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר: קָדְשִׁי לִיקְרַב, וְאִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר: קָדְשִׁי לִרְעִיָּיה.
דִּלְאַחַר פִּדְיוֹנָן, מָה תְּהֵא עֲלֵיהֶן? אָמַר רַב הוּנָא: כּוֹנְסָן לַכִּיפָּה, וְהֵן מֵתִין. דְּהֵיכִי לֶיעְבֵּיד? לִיקְרְבִינְהוּ — מִכֹּחַ קְדוּשָּׁה דְּחוּיָה קָאָתוּ, לִיפְרְקִינְהוּ — לָא אַלִּימִי לְמִיתְפַּס פִּדְיוֹנָן.
אָמְרִי בְּמַעְרְבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא: סָמוּךְ לְפִדְיוֹנָן מַתְפִּיסָן לְשֵׁם אוֹתוֹ זֶבַח. סָמוּךְ לְפִדְיוֹנָן? לְמֵימְרָא דִּבְנֵי פְּדִיָּיה נִינְהוּ? אֶלָּא אֵימָא: סָמוּךְ לְפִדְיוֹן אִמָּן מַתְפִּיסָן לְשֵׁם אוֹתוֹ זֶבַח. טַעְמָא מַאי? אָמַר רַבִּי לֵוִי: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יְגַדֵּל מֵהֶן עֲדָרִים עֲדָרִים.
בְּעָא מִינֵּיהּ רָבִינָא מֵרַב שֵׁשֶׁת: מַהוּ שֶׁמַּתְפִּיסָן לְכׇל זֶבַח שֶׁיִּרְצֶה? אֲמַר לֵיהּ: אֵין מַתְפִּיסָן. מַאי טַעְמָא? אֲמַר לֵיהּ: גָּמַר ״בִּשְׁעָרֶיךָ״ ״בִּשְׁעָרֶיךָ״ מִבְּכוֹר, מָה בְּכוֹר אֵין מַתְפִּיסָן לְכׇל זֶבַח שֶׁיִּרְצֶה, דִּכְתִיב: ״אַךְ בְּכוֹר אֲשֶׁר יְבֻכַּר לַה׳ בִּבְהֵמָה וְגוֹ׳ לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ״, אַף הָנֵי אֵין מַתְפִּיסָן לְכׇל זֶבַח שֶׁיִּרְצֶה.
תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת: קֳדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּישָׁן וְנִפְדּוּ — חַיָּיבִין בַּבְּכוֹרָה וּבַמַּתָּנוֹת, בֵּין לִפְנֵי פִּדְיוֹנָן בֵּין לְאַחַר פִּדְיוֹנָן — הַגּוֹזֵז וְהָעוֹבֵד בָּהֶן אֵינוֹ סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים, בֵּין לִפְנֵי פִּדְיוֹנָן בֵּין לְאַחַר פִּדְיוֹנָן — אֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה.
וְלִפְנֵי פִּדְיוֹנָן — מוֹעֲלִין בָּהֶן, וּלְאַחַר פִּדְיוֹנָן — אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן, וּוַלְדוֹתֵיהֶן — חוֹל, וְנִפְדִּין תְּמִימִים, וּמַתְפִּיסָן לְכׇל זֶבַח שֶׁיִּרְצֶה. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: הֲרֵי הֵן כְּחוּלִּין לְכׇל דִּבְרֵיהֶם, אֵין לְךָ בָּהֶם אֶלָּא מִצְוַת עִלּוּי בִּלְבָד.
אֲבָל קָדַם הֶקְדֵּישָׁן אֶת מוּמָן, אוֹ מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּישָׁן, וּלְאַחַר מִכָּאן נוֹלַד מוּם קָבוּעַ וְנִפְדּוּ — פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה וּמִן הַמַּתָּנוֹת, בֵּין לִפְנֵי פִּדְיוֹנָן בֵּין לְאַחַר פִּדְיוֹנָן. הַגּוֹזֵז וְהָעוֹבֵד בָּהֶן סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים, וּבֵין לִפְנֵי פִּדְיוֹנָן בֵּין לְאַחַר פִּדְיוֹנָן — עוֹשִׂין תְּמוּרָה.
לִפְנֵי פִּדְיוֹנָן — מוֹעֲלִין בָּהֶן, וּלְאַחַר פִּדְיוֹנָן — אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן, וּוַלְדוֹתֵיהֶן קוֹדֶשׁ, וְאֵין נִיפְדִּין תְּמִימִין, וְאֵין מַתְפִּיסָן לְכׇל זֶבַח שֶׁיִּרְצֶה. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: הֲרֵי הֵן כְּהֶקְדֵּשׁ לְכׇל דִּבְרֵיהֶם, וְאֵין לָךְ בָּהֶן אֶלָּא הֶיתֵּר אֲכִילָה בִּלְבָד.
״כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר״ דְּרֵישָׁא — לְאֵתוֹיֵי שׁוֹחֲטָן בְּחוּץ דְּפָטוּר, ״כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר״ דְּסֵיפָא —William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.