Why does it matter whether the blemish came before or after the animal was consecrated, and what follows from that for its status after redemption?
מדוע חשוב אם המום קדם להקדש או בא אחריו, ומה נובע מכך למעמדה לאחר הפדייה?
The Mishna: blemish before consecrationהמשנה: מום שקדם להקדש
Consecrated animals whose permanent blemish preceded their consecration, once redeemed, are obligated in the firstborn and priestly gifts, become ordinary for shearing and work, their offspring and milk are permitted after redemption, one who slaughters them outside is exempt, they do not create exchange, and if they died they are redeemed, except a firstborn and tithe.
כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשם ונפדו, חייבים בבכורה ובמתנות, ויוצאים לחולין ליגזז וליעבד, וולדם וחלבם מותר לאחר פדיונם, והשוחטם בחוץ פטור, ואינם עושים תמורה, ואם מתו יפדו, חוץ מן הבכור ומן המעשר.
If consecration preceded the blemish, or a passing blemish preceded it and later a permanent one came, once redeemed they are exempt from the firstborn and gifts, do not become ordinary for shearing and work, their offspring and milk are forbidden, one who slaughters them outside is liable, they create exchange, and if they died they are buried.
וכל שקדם הקדשם את מומם, או מום עובר קדם להקדשם ואחר כך נולד להם מום קבוע, ונפדו, פטורים מן הבכורה ומן המתנות, ואינם יוצאים לחולין ליגזז וליעבד, וולדם וחלבם אסור לאחר פדיונם, והשוחטם בחוץ חייב, ועושים תמורה, ואם מתו יקברו.
Monetary sanctity and shearingקדושת דמים וגיזה
“Once redeemed” implies that before redemption they are exempt from the firstborn and gifts: monetary sanctity displaces them. And before redemption they are forbidden for shearing and work, seemingly supporting Rabbi Eliezer that Temple maintenance property is forbidden; the Gemara answers that the Rabbis decreed only on altar monetary sanctity, which could be confused with bodily sanctity. Later authorities discuss why consecrated animals are exempt from the firstborn.
"ונפדו" מלמד שקודם פדייה פטורים מן הבכורה ומן המתנות: קדושת דמים מדחה מבכורה ומתנות. וקודם פדייה אסורים בגיזה ועבודה, ולכאורה מסייע לרבי אליעזר שקדשי בדק הבית אסורים; הגמרא משיבה שרבנן גזרו רק בקדושת דמים למזבח, דמיחלפא בקדושת הגוף. פוסקים מאוחרים דנים מדוע קדשים פטורים מן הבכורה.
Offspring and unblemished redemptionולד ופדיון תמימים
Their offspring is permitted after redemption: the case must be conceived before and born after redemption, implying that before redemption it is forbidden. On the second side the question arises whether unblemished animals of monetary sanctity can be redeemed. A Mishna about offspring of blemished animals dedicated for the altar, which are sold without a blemish since the subsidiary should not be stricter than the main, supports Rava that a male consecrated for its value acquires bodily sanctity.
וולדם מותר לאחר פדיונם: המקרה הוא שנתעבר לפני פדיונם ונולד אחריו, ומכאן שלפני פדיונם אסור. בעמוד השני עולה השאלה אם נפדים תמימים. משנה על בעלי מומים קבועים שהתפיס למזבח וילדו, שנמכרים בלא מום שלא יהא טפל חמור מן העיקר, מסייעת לרבא שהקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף.
Slaughtering outside and a private altarהשוחט בחוץ ובמת יחיד
Rabbi Elazar’s version says one who slaughters them outside is liable, referring to a private altar, from “you shall not sacrifice an ox or sheep with a blemish,” applied to the private altar since the great altar is covered by another verse. The Gemara asks why not apply it to the firstborn, tithe, exchange or offspring of sacrifices, and answers each, the last by the school of Rabbi Yishmael’s comparison of exchange and offspring to vows.
הגרסה של רבי אלעזר אומרת שהשוחטם בחוץ חייב, ומעמידה בבמת יחיד, מן "לא תזבח לה׳ אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום", שאם אינו עניין לבמה גדולה, תנהו עניין לבמת יחיד. הגמרא שואלת מדוע לא להחילו על בכור, מעשר, תמורה או ולדות קדשים, ומשיבה על כל אחד, והאחרון בלימוד תנא דבי רבי ישמעאל המקיש תמורות וולדות לנדר.
Exchangeתמורה
They do not create exchange, since “he shall not exchange a bad for a good”: if a bad animal cannot exchange for a good, all the more a good for a bad; rather, what was good originally creates exchange, and what was bad originally does not.
אינם עושים תמורה, שנאמר "לא יחליפנו… רע בטוב": השתא רע בטוב אמרת לא, טוב ברע מיבעיא? אלא טוב מעיקרו עושה תמורה, רע מעיקרו אינו עושה תמורה.
If they diedאם מתו
Rav Yehuda in Rav’s name says “if they died they are redeemed” is Rabbi Shimon’s view: altar consecrations were included in standing and valuation, Temple maintenance consecrations were not, and he agrees that an animal blemished from the outset is redeemed, from “it, it.” The Sages who say they are buried are the school of Levi, who include everything, even a wild animal or bird, a view that conflicts with “it, it.” What of the Rabbis who dispute Rabbi Shimon? The discussion continues on the next daf.
רב יהודה בשם רב אומר ש"אם מתו יפדו" היא שיטת רבי שמעון: קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה, קדשי בדק הבית לא היו, והוא מודה שבעל מום מעיקרו נפדה, מן "אותה אותה". החכמים האומרים יקברו הם תנא דבי לוי, הכוללים הכול, אפילו חיה ועוף, שיטה הקשה מ"אותה אותה". ומה עם רבנן החולקים על רבי שמעון? הדיון נמשך בדף הבא.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why does the timing of the blemish change so many laws?מדוע מועד המום משנה כל כך הרבה דינים?
- What is the difference between monetary and bodily sanctity?מה ההבדל בין קדושת דמים לקדושת הגוף?
- Why should a subsidiary not be stricter than the main?מדוע לא יהא טפל חמור מן העיקר?
- What does “standing and valuation” mean for a dead animal?מה משמעות "העמדה והערכה" לבהמה שמתה?
The source sheetדף המקורות
מַתְנִי׳ כׇּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן וְנִפְדּוּ — חַיָּיבִין בַּבְּכוֹרָה וּבַמַּתָּנוֹת, וְיוֹצְאִין לְחוּלִּין לִיגָּזֵז וְלֵיעָבֵד, וְלָדָן וַחֲלָבָן מוּתָּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן.
וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ פָּטוּר, וְאֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאִם מֵתוּ — יִפָּדוּ, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר.
וְכׇל שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָן, אוֹ מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּשָׁן, וּלְאַחַר מִכָּאן נוֹלַד לָהֶן מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן וְנִפְדּוּ — פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה וּמִן הַמַּתָּנוֹת, וְאֵינָן יוֹצְאִין לְחוּלִּין לִיגָּזֵז וְלֵיעָבֵד.
וְלָדָן וַחֲלָבָן אָסוּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן, וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ חַיָּיב, וְעוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאִם מֵתוּ — יִקָּבֵרוּ.
גְּמָ׳ טַעְמָא דְּנִפְדּוּ, הָא לֹא נִפְדּוּ — פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה וּמִן הַמַּתָּנוֹת. קָסָבַר: קְדוּשַּׁת דָּמִים מְדַחָה מִן הַבְּכוֹרָה וּמִן הַמַּתָּנוֹת.
וְיוֹצְאִין לְחוּלִּין וְכוּ׳. טַעְמָא דְּנִפְדּוּ, הָא לֹא נִפְדּוּ — אֲסִירִי בְּגִיזָּה וַעֲבוֹדָה. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר: קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת אֲסוּרִין בְּגִיזָּה וַעֲבוֹדָה?
אָמְרִי: לָא, קְדוּשַּׁת דָּמִים לַמִּזְבֵּחַ הוּא דְּמִיחַלְּפָא בִּקְדוּשַּׁת הַגּוּף לַמִּזְבֵּחַ, גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן, אֲבָל קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת — לָא.
וְלָדָן וַחֲלָבָן מוּתָּר כּוּ׳. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּאִיעַבַּר וְאִתְיְלִיד לְאַחַר פִּדְיוֹנָן — פְּשִׁיטָא, חוּלִּין נִינְהוּ! אֶלָּא דְּאִיעַבַּר לִפְנֵי פִּדְיוֹנָן, וְאִתְיְלִיד לְאַחַר פִּדְיוֹנָן.
הָא לִפְנֵי פִּדְיוֹנָן — אֲסִירִי.William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
נִפְדִּין תְּמִימִים אוֹ אֵין נִפְדִּין תְּמִימִין?
תָּא שְׁמַע: הַמַּתְפִּיס בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ, וְיָלְדוּ — יִמָּכְרוּ, וְאֵין צְרִיכִין מוּם, שֶׁאֵין קְדוּשָּׁה חָלָה עֲלֵיהֶן, שֶׁלֹּא יְהֵא טָפֵל חָמוּר מִן הָעִיקָּר.
טַעְמָא, שֶׁלֹּא יְהֵא טָפֵל חָמוּר מִן הָעִיקָּר, אֲבָל הִקְדִּישׁ זָכָר לְדָמָיו — קָדוֹשׁ קְדוּשַּׁת הַגּוּף. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: הִקְדִּישׁ זָכָר לְדָמָיו — קָדוֹשׁ קְדוּשַּׁת הַגּוּף.
וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ פָּטוּר. רַבִּי אֶלְעָזָר מַתְנֵי ״חַיָּיב״, וּמוֹקֵי לַהּ בְּבָמַת יָחִיד.
דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִנַּיִן לַזּוֹבֵחַ בְּהֵמָה בַּעֲלַת מוּם בְּבָמַת יָחִיד בִּשְׁעַת הֶיתֵּר הַבָּמוֹת, שֶׁהוּא בְּלֹא תַעֲשֶׂה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תִזְבַּח לַה׳ אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה״, אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְבָמָה גְּדוֹלָה, דִּכְתִיב: ״עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר וְגוֹ׳״, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְבָמַת יָחִיד.
אֵימָא: אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְקָדָשִׁים — תְּנֵהוּ עִנְיָן לִבְכוֹר, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וְקָדוֹשׁ כְּשֶׁהוּא בַּעַל מוּם — לִיקְרַב נָמֵי כְּשֶׁהוּא בַּעַל מוּם, קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא!
אָמְרִי: בְּכוֹר בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ ״פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר לֹא תִזְבָּחֶנּוּ״.
וְאֵימָא: אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְקָדָשִׁים — תְּנֵהוּ עִנְיָן לְמַעֲשֵׂר, דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וְקָדוֹשׁ בְּמוּמוֹ, דִּכְתִיב: ״לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע״, נִקְרַב נָמֵי בְּמוּמֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא!
אָמְרִי: מַעֲשֵׂר נָמֵי גָּמַר ״הַעֲבָרָה״ ״הַעֲבָרָה״ מִבְּכוֹר.
אֵימָא: תְּנֵהוּ עִנְיָן לִתְמוּרַת קָדָשִׁים, דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּקְדוֹשָׁה כְּשֶׁהִיא בַּעֲלַת מוּם, דִּכְתִיב: ״לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אוֹתוֹ וְגוֹ׳״, קָרֵיבָה נָמֵי כְּשֶׁהִיא בַּעֲלַת מוּם, קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא!
אָמַר קְרָא: ״וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ״, מַקִּישׁ תְּמוּרָתוֹ לוֹ — מָה הוּא בַּעַל מוּם לֹא, אַף תְּמוּרָתוֹ בַּעַל מוּם לֹא.
מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי זֵירָא: אֵימָא, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְוַלְדוֹת קָדָשִׁים, דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּקְדוֹשִׁין כְּשֶׁהֵן בַּעֲלֵי מוּמִין אַגַּב אִמָּן, כְּשֶׁהֵן בַּעֲלֵי מוּמִין נָמֵי קָרְבִי, קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא!
אָמַר רָבָא: כְּבָר פַּסְקַהּ תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ״ — ״רַק קָדָשֶׁיךָ״ אֵלּוּ הַתְּמוּרוֹת, ״אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ״ אֵלּוּ הַוְּולָדוֹת, ״וּנְדָרֶיךָ״ — הִקִּישָׁן הַכָּתוּב לְנֶדֶר, מָה נֶדֶר בַּעַל מוּם לֹא, אַף הָנֵי נָמֵי בַּעַל מוּם לֹא.
וְאֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה, מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר קְרָא: ״לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר וְגוֹ׳״. הַשְׁתָּא רַע בְּטוֹב אָמְרַתְּ לֹא, טוֹב בְּרָע מִיבַּעְיָא? אֶלָּא טוֹב מֵעִיקָּרוֹ עוֹשֶׂה תְּמוּרָה, רַע מֵעִיקָּרוֹ אֵין עוֹשֶׂה תְּמוּרָה.
אִם מֵתוּ יִפָּדוּ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר: קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה, קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת לֹא הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה.
דִּתְנַן, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת, אִם מֵתוּ — יִפָּדוּ. וּמוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּבַעַל מוּם מֵעִיקָּרוֹ שֶׁנִּפְדֶּה. מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר קְרָא: ״אוֹתָהּ״ ״אוֹתָהּ״ — לְמַעוֹטֵי בַּעַל מוּם מֵעִיקָּרָא.
אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: אִם מֵתוּ — יִקָּבֵרוּ. מַאן חֲכָמִים? תָּנָא דְּבֵי לֵוִי הוּא, דְּתָנָא דְּבֵי לֵוִי: הַכֹּל הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה, וַאֲפִילּוּ בַּעַל מוּם מֵעִיקָּרוֹ.
וְכֵן תָּנָא דְּבֵי לֵוִי בְּמַתְנִיתֵיהּ: אֲפִילּוּ חַיָּה, אֲפִילּוּ עוֹף, וְהָכְתִיב ״אוֹתָהּ״! ״אוֹתָהּ״ לְתָנָא דְּבֵי לֵוִי קַשְׁיָא.
אֲבָל רַבָּנַן דִּפְלִיגִי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, מַאי? הָכִי נָמֵי דְּאִם מֵתוּ יִפָּדוּ? אִי הָכִי,William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.