What may a person proscribe, who receives proscribed property, and why should one not give away everything?
מה אדם רשאי להחרים, מי מקבל את החרמים, ומדוע אל יבזבז אדם את כל נכסיו?
Not all one hasולא כל אשר לו
The Mishna: one may proscribe part of his flock, cattle, Canaanite slaves and ancestral field, but if he proscribed all, Rabbi Eliezer says they are not proscribed. Rabbi Elazar ben Azarya says: if even for the Most High one may not proscribe all his property, how much more should a person spare his property. Each expression, “from all that he has,” “of man,” “of beast” and “of his ancestral field,” is needed.
המשנה: מחרים אדם מצאנו ומבקרו, מעבדיו ושפחותיו הכנענים ומשדה אחוזתו, ואם החרים את כולם, רבי אליעזר אומר אינם מוחרמים. רבי אלעזר בן עזריה אומר: מה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו, על אחת כמה וכמה שיהא אדם חס על נכסיו. כל לשון, "מכל אשר לו", "מאדם", "מבהמה" ו"משדה אחוזתו", צריכה.
The limit of a fifthגבול החומש
“Beast” teaches that one may proscribe only what he may sell forever, excluding his Hebrew slaves and his minor daughter. Rabbi Ila says that at Usha they enacted that one who distributes should not give more than a fifth; one who wished to give more was prevented by his colleague, Rabbi Yeshevav or Rabbi Akiva. Later authorities discuss whether the limit of a fifth is rabbinic.
"בהמה" מלמד שמחרים רק מה שיש לו רשות למוכרו לעולם, ולא עבדיו העבריים ובתו הקטנה. רבי אילא אומר שבאושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש; מעשה באחד שביקש לבזבז יותר מחומש ולא הניחו לו חבריו, רבי ישבב או רבי עקיבא. פוסקים מאוחרים דנים אם גבול החומש מדרבנן.
Kohanim and levitesכהנים ולוים
The Mishna: one who proscribes his son, daughter, Hebrew slaves or purchased field, they are not proscribed, for one cannot proscribe what is not his. Rabbi Yehuda says kohanim and levites do not proscribe; Rabbi Shimon says kohanim do not, since proscribed property is theirs, but levites do. Rebbi says Rabbi Yehuda is right for land, an eternal possession, and Rabbi Shimon for movables.
המשנה: המחרים בנו ובתו, עבדו ושפחתו העבריים ושדה מקנתו, אינם מוחרמים, שאין אדם מחרים דבר שאינו שלו. רבי יהודה אומר הכהנים והלוים אין מחרימין; רבי שמעון אומר הכהנים אין מחרימין שהחרמים שלהם, והלוים מחרימין. רבי אומר נראין דברי רבי יהודה בקרקעות, "כי אחוזת עולם היא להם", ודברי רבי שמעון במטלטלין.
To which kohenלאיזה כהן
Rabbi Ḥiyya bar Avin says proscribed movables go to any kohen, but fields go to the kohen of that watch, learned from the stolen property of a convert. A field going out at the Jubilee goes to the watch on duty; if it falls on Shabbat, Ḥulfana says to the departing watch. The Jubilee is said to take effect at its beginning, following Rabbi Yishmael son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka from Rosh Hashana.
רבי חייא בר אבין אומר שהחרים מטלטלין נותנם לכל כהן שירצה, ושדות לכהן שבאותו משמר, הנלמד מגזל הגר. שדה היוצאה לכהנים ביובל נותנה למשמר שפגע בו יובל; פגע בו בשבת, חולפנא אומר למשמר היוצא. היובל חל בתחילתו, כרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, מראש השנה.
Unspecified proscriptionsסתם חרמים
The Mishna: proscribed property of the kohanim has no redemption and is given like teruma. Rabbi Yehuda ben Beteira says unspecified proscriptions go to Temple maintenance, from “every proscribed thing is most holy”; the Sages say to the kohanim, and the verse teaches that proscription applies to holy offerings.
המשנה: חרמי כהנים אין להם פדיון, ונותנים לכהנים כתרומה. רבי יהודה בן בתירא אומר סתם חרמים לבדק הבית, מ"כל חרם קודש קדשים הוא לה׳"; וחכמים אומרים סתם חרמים לכהנים, והפסוק מלמד שהחרם חל על קדשי קדשים ועל קדשים קלים.
Proscribing offerings and a firstbornהחרמת קדשים ובכור
One may proscribe his offerings: for a vow he gives their value, for a freewill offering their benefit, assessing what one would pay for “this ox” to offer it. A firstborn may be proscribed, assessed by what one would pay to give it to his daughter’s or sister’s son, a kohen, continuing on the next daf. Later authorities discuss proscribed land given to a kohen.
מחרים אדם את קדשיו: אם נדר נותן דמיהם, ואם נדבה נותן את טובתם, ואומדים כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה. בכור מחרימין אותו, ואומדים כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה ליתנו לבן בתו או לבן אחותו הכהן, והדבר נמשך בדף הבא. פוסקים מאוחרים דנים בשדה חרם שניתנה לכהן.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why should a person spare his property even for holy purposes?מדוע יהא אדם חס על נכסיו אף לדבר קדוש?
- Why is giving limited to a fifth?מדוע הנתינה מוגבלת לחומש?
- Why may one proscribe only what he may sell forever?מדוע מחרימים רק מה שיש לו רשות למוכרו לעולם?
- What is the “benefit” of an offering?מהי "טובת" הקרבן?
The source sheetדף המקורות
הֵיכִי דָּמֵי? דַּאֲמוּר בְּעֶשְׂרִים וְאֶחָד — הַבְּעָלִים קוֹדְמִין, וְאִם לָאו — אוֹמֵר לוֹ: הִגַּעְתִּיךָ.
מַתְנִי׳ מַחֲרִים אָדָם מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ, וּמֵעֲבָדָיו וּמִשִּׁפְחוֹתָיו הַכְּנַעֲנִים, וּמִשְּׂדֵה אֲחוּזָּתוֹ, וְאִם הֶחְרִים אֶת כּוּלָּם אֵינָם מוּחְרָמִים, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: מָה אִם לַגָּבוֹהַּ אֵין אָדָם רַשַּׁאי לְהַחְרִים כׇּל נְכָסָיו, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיְּהֵא אָדָם חָס עַל נְכָסָיו!
גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״מִכׇּל אֲשֶׁר לוֹ״ — וְלֹא כׇּל אֲשֶׁר לוֹ, ״מֵאָדָם״ — וְלֹא כׇּל אָדָם, ״מִבְּהֵמָה״ — וְלֹא כׇּל בְּהֵמָה, ״מִשְּׂדֵה אֲחוּזָּה״ — וְלֹא כׇּל שְׂדֵה אֲחוּזָּה.
יָכוֹל לֹא יַחְרִים, וְאִם הֶחְרִים יְהוּ מוּחְרָמִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אַךְ״, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: מָה אִם לַגָּבוֹהַּ אֵין אָדָם רַשַּׁאי לְהַחְרִים כׇּל נְכָסָיו, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיְּהֵא אָדָם חָס עַל נְכָסָיו!
וּצְרִיכָא, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״מִכׇּל אֲשֶׁר לוֹ״, הֲוָה אָמֵינָא: כֹּל דְּאִית לֵיהּ לָא לַחְרֵים, אֲבָל מִין אֶחָד לַיחְרְמֵיהּ כּוּלֵּיהּ, כְּתַב רַחֲמָנָא ״מֵאָדָם״ — וְלֹא כׇּל אָדָם.
וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״מֵאָדָם״, דְּלָא סַגִּיא לֵיהּ בְּלָא עֲבוֹדָה, אֲבָל שָׂדֶה — סַגִּיא לֵיהּ בְּדִיסְתּוּרָן. וְאִי אַשְׁמְעִינַן הָנֵי תַּרְתֵּי, מִשּׁוּם דְּהָכָא חִיּוּתָא וְהָכָא חִיּוּתָא, אֲבָל מְטַלְטְלִין — לַיחְרְמִינְהוּ כּוּלְּהוּ, צְרִיכִי.
״בְּהֵמָה״ לְמָה לִי? לְכִדְתַנְיָא: יָכוֹל יַחְרִים אָדָם בְּנוֹ וּבִתּוֹ, עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִיִּים, וּשְׂדֵה מִקְנָתוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּהֵמָה״, מָה בְּהֵמָה יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לְמוֹכְרָהּ, אַף כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְמוֹכְרָהּ.
וַהֲלֹא בִּתּוֹ קְטַנָּה יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לְמוֹכְרָהּ, יָכוֹל יַחְרִימֶנָּה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּהֵמָה״, מָה בְּהֵמָה יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לְמוֹכְרָהּ לְעוֹלָם, אַף כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְמוֹכְרָהּ לְעוֹלָם.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: אִם לַגָּבוֹהַּ אֵין אָדָם רַשַּׁאי כּוּ׳. הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא!
אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּרַבִּי אִילָא, דְּאָמַר רַבִּי אִילָא: בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ, הַמְבַזְבֵּז אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ.
מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁבִּקֵּשׁ לְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ, וְלֹא הִנִּיחוּ לוֹ חֲבֵרָיו. וּמַנּוּ? רַבִּי יְשֵׁבָב, וְאָמְרִי לַהּ: רַבִּי יְשֵׁבָב, וְלֹא הִנִּיחוּ לוֹ חֲבֵירָיו. וּמַנּוּ? רַבִּי עֲקִיבָא.
מַתְנִי׳ הַמַּחְרִים בְּנוֹ וּבִתּוֹ, וְעַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים, וּשְׂדֵה מִקְנָתוֹ — אֵין מוּחְרָמִין, שֶׁאֵין אָדָם מַחְרִים דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֵין מַחְרִימִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַכֹּהֲנִים אֵין מַחְרִימִין — שֶׁהַחֲרָמִין שֶׁלָּהֶן, וְהַלְוִיִּם מַחְרִימִין — שֶׁאֵין הַחֲרָמִין שֶׁלָּהֶן.
אָמַר רַבִּי: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בְּקַרְקָעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הִיא לָהֶם״, וְדִבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּמִטַּלְטְלִין, שֶׁאֵין הַחֲרָמִין שֶׁלָּהֶן.
גְּמָ׳ וְרַבִּי יְהוּדָה, בִּשְׁלָמָא כֹּהֲנִים אֵין מַחְרִימִין — שֶׁחֲרָמִין שֶׁלָּהֶן, אֶלָּא לְוִיִּם, בִּשְׁלָמָא מְקַרְקְעֵי לָא מַחְרְמִי — דִּכְתִיב: ״כִּי אֲחוּזַּת עוֹלָם הִיא לָהֶם״, אֶלָּא מִטַּלְטְלֵי לַיחְרְמֻי! אָמַר קְרָא: ״מִכֹּל אֲשֶׁר לוֹ... וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ״ — מַקִּישׁ מִטַּלְטְלִין לְקַרְקָעוֹת.
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, בִּשְׁלָמָא כֹּהֲנִים — כְּדַאֲמַרַן, אֶלָּא לְוִיִּם, בִּשְׁלָמָא מְטַלְטְלִים לַחְרֵים — דְּלָא מַקֵּישׁ, אֶלָּא מְקַרְקְעֵי אַמַּאי? הָכְתִיב ״אֲחֻזַּת עוֹלָם הִיא לָהֶם״! מַאי ״מַחְרִימִין״ נָמֵי דְּקָאָמַר? מִטַּלְטְלֵי.
וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: אָמַר רַבִּי: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בִּמְקַרְקְעֵי וְדִבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּמִטַּלְטְלֵי, מִכְּלָל דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מְקַרְקְעֵי נָמֵי קָאָמַר? הָכִי קָאָמַר: אָמַר רַבִּי: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּקַרְקָעוֹת, שֶׁאַף רַבִּי שִׁמְעוֹן לֹא נֶחְלַק אֶלָּא בְּמִטַּלְטְלִין, אֲבָל בְּקַרְקָעוֹת מוֹדֵה לֵיהּ.
אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין: הֶחְרִים מְטַלְטְלִין — נוֹתְנָן לְכׇל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כׇּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵלWilliam Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
לְךָ יִהְיֶה״. הֶחְרִים שְׂדוֹתָיו — נוֹתְנָן לַכֹּהֵן שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ״, וְגָמַר ״לַכֹּהֵן״ ״לַכֹּהֵן״ מִגֶּזֶל הַגֵּר.
וְהָתָם מְנָלַן? דְּתַנְיָא: ״לַה׳ לַכֹּהֵן״ — קְנָאוֹ הַשֵּׁם וּנְתָנוֹ לַכֹּהֵן שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר.
אַתָּה אוֹמֵר לַכֹּהֵן שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְכׇל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״מִלְּבַד אֵיל הַכִּיפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו״, הֲרֵי בְּכֹהֵן שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר הַכָּתוּב מְדַבֵּר.
שָׂדֶה הַיּוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל, נוֹתְנָהּ לַמִּשְׁמָר שֶׁפָּגַע בּוֹ יוֹבֵל. אִיבַּעְיָא לְהוּ: פָּגַע בּוֹ בְּשַׁבָּת, מַאי? אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אַמֵּי מִשְּׁמֵיהּ דְּחוּלְפָּנָא: נוֹתְנָהּ לַמִּשְׁמָר הַיּוֹצֵא.
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: תַּנְיָא, נִמְצֵאתָ אַתָּה אוֹמֵר, אֶחָד יוֹבֵל וְאֶחָד שְׁבִיעִית מְשַׁמְּטִין כְּאֶחָד, אֶלָּא שֶׁיּוֹבֵל בִּתְחִילָּתוֹ וְהַשְּׁמִטָּה בְּסוֹפָהּ.
אַדְּרַבָּה, מִשּׁוּם הָכִי הֲוַאי! אֵימָא: מִפְּנֵי שֶׁהַיּוֹבֵל כּוּ׳.
בִּשְׁלָמָא שְׁבִיעִית בְּסוֹפָהּ, דִּכְתִיב: ״מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה״, אֶלָּא יוֹבֵל בִּתְחִילָּתוֹ? בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים הוּא, דִּכְתִיב: ״בַּיּוֹם הַכִּיפּוּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכׇל אַרְצְכֶם״! הָא מַנִּי? רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה הִיא, דְּאָמַר: מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה הוּא דְּחָיֵיל יוֹבֵל.
שַׁמְעַהּ חִזְקִיָּה בַּר בִּילְוָטִי, וַאֲזַל אֲמַר קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ: וְלַיקֵּישׁ מִטַּלְטְלֵי לְקַרְקָעוֹת!
לָאו תַּנָּאֵי הִיא? דְּאִיכָּא דְּמַקֵּישׁ, וְאִיכָּא דְּלָא מַקֵּישׁ, כְּמַאן דְּאָמַר: ״לָא מַקְּשִׁינַן״.
מַתְנִי׳ חֶרְמֵי כֹּהֲנִים, אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן, אֶלָּא נִותָּנִים לַכֹּהֲנִים כִּתְרוּמָה. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: סְתַם חֲרָמִים לְבֶדֶק הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כׇּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה׳״.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: סְתַם חֲרָמִים לַכֹּהֲנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ״. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר ״כׇּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה׳״? שֶׁחָל עַל קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים וְעַל קָדָשִׁים קַלִּים.
מַחְרִים אָדָם אֶת קֳדָשָׁיו, בֵּין קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים בֵּין קָדָשִׁים קַלִּים, אִם נֶדֶר — נוֹתֵן דְּמֵיהֶן.
וְאִם נְדָבָה, נוֹתֵן אֶת טוֹבָתָן. ״שׁוֹר זֶה עוֹלָה״ — אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִיתֵּן בְּשׁוֹר זֶה לְהַעֲלוֹתוֹ עוֹלָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי.
הַבְּכוֹר, בֵּין תָּם בֵּין בַּעַל מוּם — מַחְרִימִין אוֹתוֹ, וְכֵיצַד פּוֹדִים אוֹתוֹ? אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִיתֵּן בִּבְכוֹר זֶה לִיתְּנוֹ לְבֶן בִּתּוֹ אוֹ לְבֶן אֲחוֹתוֹ.William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.