What belongs to the Temple when one consecrates his property, and can a field be consecrated in or near the Jubilee year?
מה שייך להקדש כשאדם מקדיש נכסיו, והאם אפשר להקדיש שדה בשנת היובל או סמוך לה?
Leaving the debtor his needsהשארת צרכי החייב
“If he is too poor for your valuation” means keep him alive from your valuation, but not his wife and children. Rabbi Eliezer’s yoke and donkey are, for the Rabbis, property and not tools. One with one kind of tool keeps it, lest one think he could borrow before but not now.
"ואם מך הוא מערכך" מלמד החייהו מערכך, הוא ולא אשתו ובניו. הצמד והחמור של רבי אליעזר הם לרבנן נכסים ולא כלי אומנות. מי שיש לו מין אחד שומר אותו, שלא תאמר עד האידנא הוה מושלי ליה והשתא לא.
Tefillin in a saleתפילין במכירה
A man sold all his property, and Rav Yeimar told them to return his tefillin. Though the Mishna says this of consecrating, the novelty is that even in a sale a person does not sell the mitzva of his body. Later authorities discuss what a creditor may seize.
ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה, ורב יימר אמר להם: סליקו ליה תפילין. אף שהמשנה אומרת זאת במקדיש, החידוש הוא שאף במכירה מצוה דגופיה לא זבין איניש. פוסקים מאוחרים דנים במה שבעל חוב רשאי לגבות.
Clothing and the Temple’s place and timeכסות ומקומו ושעתו של ההקדש
The Mishna: one who consecrates his property or values himself has no claim to his wife’s or children’s clothing, or to dye or new sandals bought for them. Though slaves are sold with their clothing for gain, and a cow or a pearl might sell better elsewhere, the Temple has only its place and time. A baraita learns from “on that day” not to delay a pearl for the light. Later authorities discuss a husband’s rights in his wife’s clothing.
המשנה: המקדיש נכסיו והמעריך עצמו אין לו בכסות אשתו ובניו, ולא בצבע שצבע לשמם, ולא בסנדלים חדשים שלקחם לשמם. אף שעבדים נמכרים בכסותם לשבח, ופרה או מרגלית היו נמכרות טוב יותר במקום אחר, אין להקדש אלא מקומו ושעתו. ברייתא לומדת מ"ביום ההוא" שלא ישהה מרגלית לקלים. פוסקים מאוחרים דנים בזכות הבעל בכסות אשתו.
Two years before the Jubileeשתי שנים לפני היובל
The seventh chapter: one does not consecrate less than two years before the Jubilee, nor redeem less than one year after; months are not calculated for the Temple, but the Temple may calculate months. Rav and Shmuel explain: one does not consecrate to redeem with reduction less than two years before, so one should spare his property.
הפרק השביעי: אין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים, ולא גואלין אחר היובל פחות משנה; אין מחשבין חודשים להקדש, אבל הקדש מחשב חודשים. רב ושמואל מסבירים: אין מקדישין ליגאל בגירוע פחות משתי שנים, ולכן יהא אדם חס על נכסיו.
In the Jubilee yearבשנת היובל
Rav says a field consecrated in the Jubilee year is holy and redeemed for fifty; Shmuel says it is not holy at all. Rav Yosef objects that Shmuel’s a fortiori from sales does not apply, since priests pay to enter, but Shmuel follows Rabbi Shimon that they enter without paying. Rav reads “from the year of the Jubilee” as inclusive, like Rebbi, while Shmuel reads it as after the Jubilee.
רב אומר שהמקדיש שדהו בשנת היובל עצמה קדושה ונותן חמשים; שמואל אומר אינה קדושה כלל. רב יוסף מקשה שהקל וחומר של שמואל ממכירה אינו חל, שהרי כהנים נותנים דמים, אבל שמואל סובר כרבי שמעון שנכנסין ולא נותנין. רב קורא "משנת היובל" ושנת היובל בכלל, כרבי, ושמואל קורא משנה שאחר היובל.
The objection from the baraita is answered: “not holy” means not for reduction. Rebbi gives a sela and a pondion per year, following Rabbi Yehuda that the fiftieth year counts for both cycles, while for Shmuel Rebbi follows the Rabbis, and the discussion of “after the Jubilee” continues on the next daf.
הקושיה מן הברייתא מתורצת: "אינה קדושה" היינו לגירוע. רבי נותן סלע ופונדיון לשנה, כרבי יהודה ששנת החמשים עולה לכאן ולכאן, ואילו לשמואל רבי כרבנן, והדיון ב"אחר היובל" נמשך בדף הבא.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why may one not sell the mitzva of his body?מדוע אדם אינו מוכר מצוה דגופיה?
- What does “the Temple has only its place and time” teach?מה מלמד "אין להקדש אלא מקומו ושעתו"?
- Why should a person spare his property?מדוע יהא אדם חס על נכסיו?
- How does the Jubilee year limit consecration?כיצד שנת היובל מגבילה את ההקדשה?
The source sheetדף המקורות
״וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ״ — הַחֲיֵיהוּ מֵעֶרְכֶּךָ.
אֲבָל לֹא לְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וְכוּ׳. מַאי טַעְמָא? ״הוּא מֵעֶרְכֶּךָ״, וְלֹא אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו מֵעֶרְכֶּךָ.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם הָיָה אִיכָּר, נוֹתֵן לוֹ צִמְדּוֹ. וְרַבָּנַן? הָנְהוּ לָאו כְּלֵי אוּמָּנוּת נִינְהוּ, אֶלָּא נְכָסִים נִינְהוּ.
הָיָה לוֹ מִין אֶחָד. פְּשִׁיטָא! כִּי הֵיכִי דְּסַגִּי לֵיהּ עַד הַשְׁתָּא, הַשְׁתָּא נָמֵי סַגִּי לֵיהּ.
מַהוּ דְּתֵימָא: עַד הָאִידָּנָא דַּהֲוָה לֵיהּ לְאוֹשׁוֹלֵי הֲוָה מוֹשְׁלִי לֵיהּ, הַשְׁתָּא דְּלֵיכָּא דְּמֹשֵׁיל לֵיהּ — לָא, קָא מַשְׁמַע לַן.
הַמַּקְדִּישׁ אֶת נְכָסָיו מַעֲלִין לוֹ תְּפִילִּין. הָהוּא גַּבְרָא דְּזַבְּנִינְהוּ לְנִכְסֵיהּ, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יֵימַר, אֲמַר לְהוּ: סַלִּיקוּ לֵיהּ תְּפִילִּין. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? מַתְנִיתִין הִיא! ״הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו מַעֲלִין לוֹ תְּפִילָּיו״.
מַהוּ דְּתֵימָא, הָתָם הוּא דְּסָבַר מִצְוָה קָא עָבֵידְנָא, אֲבָל לְעִנְיַן זַבּוֹנֵי — מִצְוָה דְּגוּפֵיהּ לָא (זבין) [מְזַבֵּין] אִינִישׁ, קָא מַשְׁמַע לַן.
מַתְנִי׳ אֶחָד הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו, וְאֶחָד הַמַּעֲרִיךְ עַצְמוֹ, אֵין לוֹ בִּכְסוּת אִשְׁתּוֹ, וְלֹא בִּכְסוּת בָּנָיו, וְלֹא בְּצֶבַע שֶׁצָּבַע לִשְׁמָן, וְלֹא בְּסַנְדָּלִים חֲדָשִׁים שֶׁלְּקָחָן לִשְׁמָן.
אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: עֲבָדִים נִמְכָּרִין בִּכְסוּתָן לְשֶׁבַח, שֶׁאִם תִּלָּקַח לוֹ כְּסוּת בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָר מְשׁוּבָּח מָנֶה, וְכֵן פָּרָה אִם מַמְתִּינִין אוֹתָהּ לָאִיטְלֵיס מְשׁוּבַּחַת הִיא, וְכֵן מַרְגָּלִית אִם מַעֲלִין אוֹתָהּ לַכְּרַךְ מְשׁוּבַּחַת הִיא — אֵין לַהֶקְדֵּשׁ אֶלָּא מְקוֹמוֹ וּשְׁעָתוֹ.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ בַּיּוֹם הַהוּא״ — שֶׁלֹּא יְשַׁהֶה מַרְגָּלִית לְקַלִּים, ״קֹדֶשׁ לַה׳״ — סְתָם הַהֶקְדֵּישׁוֹת לְבֶדֶק הַבַּיִת.
הֲדַרַן עֲלָךְ שׁוּם הַיְּתוֹמִים.
מַתְנִי׳ אֵין מַקְדִּישִׁין לִפְנֵי הַיּוֹבֵל פָּחוֹת מִשְׁתֵּי שָׁנִים, וְלֹא גּוֹאֲלִין אַחַר הַיּוֹבֵל פָּחוֹת מִשָּׁנָה אַחַת. אֵין מְחַשְּׁבִין חֳדָשִׁים לַהֶקְדֵּשׁ, אֲבָל הֶקְדֵּשׁ מְחַשֵּׁב חֳדָשִׁים.
גְּמָ׳ וּרְמִינְהוּ: מַקְדִּישִׁין בֵּין לִפְנֵי הַיּוֹבֵל בֵּין לְאַחַר הַיּוֹבֵל, וּבִשְׁנַת הַיּוֹבֵל עַצְמָהּ לֹא יַקְדִּישׁ, וְאִם הִקְדִּישׁ אֵינָהּ קְדוֹשָׁה!
רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: אֵין מַקְדִּישִׁין לִיגָּאֵל בְּגֵירוּעַ פָּחוֹת מִשְׁתֵּי שָׁנִים, וְכֵיוָן דְּאֵין מַקְדִּישִׁין לִיגָּאֵל בְּגֵירוּעַ פָּחוֹת מִשְׁתֵּי שָׁנִים — יְהֵא אָדָם חָס עַל נְכָסָיו וְאַל יַקְדִּישׁ פָּחוֹת מִשְׁתֵּי שָׁנִים.
אִיתְּמַר: הַמַּקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל עַצְמָהּ, רַב אָמַר: קְדוֹשָׁה, וְנוֹתֵן חֲמִשִּׁים, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֵינָהּ קְדוֹשָׁה כׇּל עִיקָּר.
מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף: בִּשְׁלָמָא לְעִנְיַן מְכִירָה, דִּפְלִיג שְׁמוּאֵל עֲלֵיהּ דְּרַב, אִיכָּא לְמֵימַר קַל וָחוֹמֶר — וּמָה מְכוּרָה כְּבָר יוֹצְאָה עַכְשָׁיו, שֶׁאֵינָהּ מְכוּרָה אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא תִּימָּכֵר?
אֶלָּא הָכָא, מִי אִיכָּא לְמֵימַר קַל וָחוֹמֶר? וְהָא תְּנַן: הִגִּיעַ יוֹבֵל וְלֹא נִגְאֲלָה — כֹּהֲנִים נִכְנָסִין לְתוֹכָהּ וְנוֹתְנִין דָּמֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
שְׁמוּאֵל כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר: ״נִכְנָסִין וְלֹא נוֹתְנִין״.William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
וְרַב סָבַר: סוֹף סוֹף לַבְּעָלִים מִי קָהָדְרָא? לְכֹהֲנִים הוּא דְּנָפְקָא, וְכֹהֲנִים מִשּׁוּלְחַן גָּבוֹהַּ קָא זָכוּ!
מַאי טַעְמָא דְּרַב? דְּאָמַר קְרָא ״וְאִם מִשְּׁנַת הַיּוֹבֵל״, וּשְׁנַת הַיּוֹבֵל בַּכְּלָל.
וּשְׁמוּאֵל, מִי כְּתִיב ״וְאִם בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל״? ״מִשְּׁנַת הַיּוֹבֵל״ כְּתִיב — מִשָּׁנָה שֶׁאַחַר הַיּוֹבֵל.
בִּשְׁלָמָא לְרַב, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״אִם מִשְּׁנַת הַיּוֹבֵל״ ״וְאִם אַחַר הַיּוֹבֵל״, אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל, מַאי ״אַחַר הַיּוֹבֵל״? אַחַר אַחַר.
מֵיתִיבִי: מַקְדִּישִׁין בֵּין לִפְנֵי הַיּוֹבֵל בֵּין לְאַחַר הַיּוֹבֵל, וּבִשְׁנַת הַיּוֹבֵל עַצְמָהּ לֹא יַקְדִּישׁ, וְאִם הִקְדִּישׁ — אֵינָהּ קְדוֹשָׁה! אָמַר לְךָ רַב: אֵינָהּ קְדוֹשָׁה בְּגֵירוּעַ, אֲבָל קְדוֹשָׁה וְנוֹתְנִין חֲמִשִּׁים.
מִכְּלָל דְּלִפְנֵי הַיּוֹבֵל קְדוֹשָׁה לִיגָּאֵל בְּגֵירוּעַ, וְהָא רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: אֵין מַקְדִּישִׁין לִיגָּאֵל בְּגֵירוּעַ פָּחוֹת מִשְׁתֵּי שָׁנִים!
אָמַר לְךָ רַב: הָא מַנִּי? רַבָּנַן הִיא, וַאֲנָא דְּאָמְרִי כְּרַבִּי, דְּאָמַר: ״רִאשׁוֹן״ וְרִאשׁוֹן בַּכְּלָל, ״שְׁבִיעִי״ וּשְׁבִיעִי בַּכְּלָל; הָכָא נָמֵי ״בִּשְׁנַת״ וּשְׁנַת הַיּוֹבֵל בַּכְּלָל.
אִי כְּרַבִּי, פּוּנְדְּיוֹן מַאי עֲבִידְתֵּיהּ?
וְכִי תֵּימָא לֵית לֵיהּ, וְהָתְנַן: הִקְדִּישׁ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים לִפְנֵי הַיּוֹבֵל, רַבִּי אוֹמֵר: אוֹמֵר אֲנִי נוֹתֵן סֶלַע וּפוּנְדְּיוֹן, רַבִּי כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר: ״שְׁנַת חֲמִשִּׁים עוֹלָה לְכָאן וּלְכָאן״.
לִשְׁמוּאֵל, לֵימָא רַבִּי כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ, דְּאִי כְּרַבִּי יְהוּדָה — סֶלַע וּשְׁתֵּי פוּנְדְּיוֹנוֹת מִיבְּעֵי לֵיהּ! עַל כׇּרְחָךְ לִשְׁמוּאֵל, רַבִּי כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ.
תָּא שְׁמַע: ״וְלֹא גּוֹאֲלִין אַחַר הַיּוֹבֵל פָּחוֹת מִשָּׁנָה״. בִּשְׁלָמָא לִשְׁמוּאֵל — ״לֹא גּוֹאֲלִין לְאַחַר יוֹבֵל פָּחוֹת מִשָּׁנָה״, אֶלָּא לְרַב — מַאי ״אַחַר יוֹבֵל שָׁנָה״?
מִי סָבְרַתְּ אַחַר יוֹבֵל מַמָּשׁ? מַאי ״אַחַר יוֹבֵל״?William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.