When may the Temple take collateral for obligations, how can consent be compelled, and how is property publicly appraised?
מתי ממשכנים חייבי קרבנות, כיצד אפשר לכוף רצון, וכיצד שמים נכסים בפומבי?
The consecrated rented houseהבית המושכר שהוקדש
One who rented a house to another and consecrated it: the tenant pays rent to the Temple. Since one may consecrate only what is in his domain, it refers to the owner; and since the tenant would commit misuse, it means “when the rent comes, let it be holy,” following Rabbi Meir that one may consecrate what is not yet in existence.
המשכיר בית לחבירו והקדישו, הדר בו מעלה שכר להקדש. הואיל ואין אדם מקדיש אלא מה שברשותו, מדובר במשכיר; והואיל והדר היה מועל, הכוונה "לכשיבוא שכרו יקדש", כרבי מאיר האומר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.
Taking collateralמשכון
The Mishna: collateral is taken from those obligated in valuations, and in burnt offerings and peace offerings, but not sin offerings and guilt offerings; though he is not atoned until he consents, he is compelled until he says “I want,” and so with a bill of divorce. Rav Pappa says sometimes collateral is taken for a sin offering, that of a nazir, and not for a burnt offering, that of a metzora.
המשנה: חייבי ערכין ממשכנין אותן, וכן חייבי עולות ושלמים, אבל לא חייבי חטאות ואשמות; אף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה, כופין אותו עד שיאמר "רוצה אני", וכן בגיטי נשים. רב פפא אומר שפעמים ממשכנים חייבי חטאות, בחטאת נזיר, ואין ממשכנים חייבי עולות, בעולת מצורע.
Intention in offeringsדעת בקרבנות
“He shall offer it” teaches compulsion, and “of his own will” consent. Shmuel says a burnt offering requires the owner’s knowledge even when another separated it for him, since he may not want atonement through what is not his. Ulla says the difference is only at separation, while at atonement both require knowledge; Rav Pappa reconciles the baraitot. Later authorities discuss the spoken “I want.”
"יקריב אותו" מלמד שכופין, ו"לרצונו" שצריך רצון. שמואל אומר שעולה צריכה דעת אף כשחבירו הפריש לו, שזימנין דלא ניחא ליה דליכפר במידי דלא דידיה. עולא אומר שההבדל רק בשעת הפרשה, ובשעת כפרה שניהם צריכים דעת; רב פפא מיישב את הברייתות. פוסקים מאוחרים דנים באמירת "רוצה אני".
A notice in a divorceמודעא בגט
Rav Sheshet says one who gave a notice of coercion before a divorce, his notice stands, even if he was then compelled and consented, unless he cancels it, for the Mishna says “until he says,” not “until he gives.” Later authorities discuss the validity of such notices.
רב ששת אומר שהמוסר מודעא על גט, מודעיה מודעא, אפילו עשאוהו ואירצי, עד שיבטל אותה, שהרי המשנה אומרת "עד שיאמר" ולא "עד שיתן". פוסקים מאוחרים דנים בתוקף מודעות כאלה.
Announcing appraisalsהכרזת שומה
The sixth chapter: the appraisal of orphans’ property is announced thirty days, of consecrated property sixty, morning and evening. Rav Yehuda in Rav’s name says at the time workers go out and come in, so buyers can send them to look and remember to ask. One announces the field’s borders, quality and price, to be bought for a wife’s ketuba or a creditor’s debt.
הפרק השישי: שום היתומים שלושים יום ושום ההקדש שישים יום, ומכריזין בבוקר ובערב. רב יהודה אמר רב: בשעת הוצאת פועלים ובשעת הכנסתם, כדי שהקונה ישלחם לסייר ויזכור לשאול. מכריזים על השדה בסימניה ובמצריה, כמה היא יפה וכמה שומתה, ליקח על מנת ליתן לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- How can compelled consent be genuine?כיצד רצון שנכפה יכול להיות אמיתי?
- Why might one not want atonement through another’s offering?מדוע אדם עשוי שלא לרצות כפרה בקרבן של אחר?
- Why must a notice of coercion be explicitly cancelled?מדוע יש לבטל מודעא במפורש?
- Why are announcements made when workers go out and come in?מדוע ההכרזות נעשות בשעת הוצאת פועלים והכנסתם?
The source sheetדף המקורות
הִקְדִּישׁוֹ הַדָּר בּוֹ — מַעֲלֶה שָׂכָר לַהֶקְדֵּשׁ. הִקְדִּישׁוֹ הַדָּר בּוֹ? הֵיכִי מָצֵי מַקְדֵּישׁ לֵהּ? ״אִישׁ כִּי יַקְדִּישׁ בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ״ אָמַר רַחֲמָנָא, מָה בֵּיתוֹ בִּרְשׁוּתוֹ — אַף כֹּל בִּרְשׁוּתוֹ! הָכִי קָאָמַר: הִקְדִּישׁוֹ מַשְׂכִּיר — הַדָּר בּוֹ מַעֲלֶה שָׂכָר לַהֶקְדֵּשׁ.
הִקְדִּישׁוֹ מַשְׂכִּיר, הֵיכִי דָּיַיר בֵּיהּ? בִּמְעִילָה קָאֵי! וְתוּ מַעֲלֶה שָׂכָר לַהֶקְדֵּשׁ? כֵּיוָן דִּמְעַל בֵּיהּ, נָפֵיק לֵיהּ שָׂכָר לְחוּלִּין!
דְּאָמַר: ״לִכְשֶׁיָּבֹא שְׂכָרוֹ יִקְדַּשׁ״, וְהָא אֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם!
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הָא מַנִּי? רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי, וְאָמְרִי לַהּ רַב מָרִי בַּר חָמָא לְרַב חִסְדָּא: כְּמַאן? כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם? אֲמַר לֵיהּ: וְאֶלָּא כְּמַאן?!
מַתְנִי׳ חַיָּיבֵי עֲרָכִין — מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן, חַיָּיבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת — אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן, חַיָּיבֵי עוֹלוֹת וּשְׁלָמִים — מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן.
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ עַד שֶׁיִּתְרַצֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לִרְצוֹנוֹ״, כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר: ״רוֹצֶה אֲנִי״. וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר בְּגִיטֵּי נָשִׁים, כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר: ״רוֹצֶה אֲנִי״.
גְּמָ׳ אָמַר רַב פָּפָּא: פְּעָמִים שֶׁחַיָּיבֵי חַטָּאוֹת מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן, חַיָּיבֵי עוֹלוֹת אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן.
חַיָּיבֵי חַטָּאוֹת מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן בְּחַטַּאת נָזִיר, דְּכֵיוָן דְּאָמַר מָר: ״אִם גִּילַּח עַל אֶחָד מִשְּׁלׇשְׁתָּן יָצָא, וְאִם נִזְרַק עָלָיו אֶחָד מִן הַדָּמִים הוּתַּר הַנָּזִיר לִשְׁתּוֹת יַיִן וְלִיטַמֵּא לְמֵתִים״ — פָּשַׁע בַּהּ וְלָא מַיְיתֵי.
חַיָּיבֵי עוֹלוֹת — אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן בְּעוֹלַת יוֹלֶדֶת.
מַאי נִיהוּ דְּאַקְדְּמַיהּ קְרָא, וְהָאָמַר רָבָא: לְמִקְרָאָהּ הִקְדִּימָהּ הַכָּתוּב!
אֶלָּא בְּעוֹלַת מְצוֹרָע, דְּתַנְיָא: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁחַטָּאתוֹ וַאֲשָׁמוֹ עֹיכַבְתּוֹ, כָּךְ עוֹלָתוֹ עֹיכַבְתּוֹ.
וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ עַד שֶׁיִּתְרַצֶּה, תָּנוּ רַבָּנַן: ״יַקְרִיב אוֹתוֹ״ — מְלַמֵּד שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ, יָכוֹל בְּעַל כׇּרְחוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לִרְצוֹנוֹ״, הָא כֵּיצַד? כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר ״רוֹצֶה אֲנִי״.
אָמַר שְׁמוּאֵל: עוֹלָה צְרִיכָה דַּעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לִרְצוֹנוֹ״. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ עַד שֶׁיִּתְרַצֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לִרְצוֹנוֹ״!
לָא צְרִיכָא, דְּפָרֵישׁ לֵיהּ חַבְרֵיהּ. מַהוּ דְּתֵימָא: כִּי בָּעֵינַן דַּעַת מִדִּידֵיהּ, אֲבָל מִדְּחַבְרֵיהּ לָא? קָא מַשְׁמַע לַן, זִימְנִין דְּלָא נִיחָא לֵיהּ דְּלִיכַּפַּר בְּמִידֵּי דְּלָא דִּידֵיהּ.
מֵיתִיבִי: ״חַטָּאתוֹ וַאֲשָׁמוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי עָלַי״William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
לְדַעַת — יָצָא, שֶׁלֹּא לְדַעַת — לֹא יָצָא.
״עוֹלָתוֹ וּשְׁלָמָיו שֶׁל פְּלוֹנִי עָלַי״, בֵּין לְדַעַת בֵּין שֶׁלֹּא לְדַעַת — יָצָא.
אָמַר לְךָ שְׁמוּאֵל: כִּי תַּנְיָא הָהִיא בִּשְׁעַת כַּפָּרָה, דְּאִירַצִּי בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה, כִּי קָאָמֵינָא אֲנָא בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה.
וּפְלִיגָא דְּעוּלָּא, דְּאָמַר עוּלָּא: לֹא חִילְּקוּ בֵּין חַטָּאת לְעוֹלָה, אֶלָּא שֶׁחַטָּאת צְרִיכָה דַּעַת בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה, וְעוֹלָה אֵין צְרִיכָה דַּעַת בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה, אֲבָל בִּשְׁעַת כַּפָּרָה — אִידֵּי וְאִידֵּי לְדַעַת — יָצָא, שֶׁלֹּא לְדַעַת — לֹא יָצָא.
מֵיתִיבִי: חַטָּאתוֹ וַאֲשָׁמוֹ עוֹלָתוֹ וּשְׁלָמָיו שֶׁל פְּלוֹנִי עָלַי, לְדַעַת — יָצָא, שֶׁלֹּא לְדַעַת — לֹא יָצָא!
שְׁמוּאֵל מוֹקֵי לַהּ בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה, עוּלָּא מוֹקֵי לַהּ בִּשְׁעַת כַּפָּרָה. אָמַר רַב פָּפָּא: מַתְנְיָיתָא אַהֲדָדֵי לָא קַשְׁיָין, הָא בִּשְׁעַת כַּפָּרָה, הָא בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה.
(וְאָמוֹרָאֵי) [לְאָמוֹרָאֵי] נָמֵי לָא קַשְׁיָא: שְׁמוּאֵל מוֹקֵי קַמַּיְיתָא בִּשְׁעַת כַּפָּרָה, בָּתְרָיְיתָא בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה, עוּלָּא מוֹקֵי אִיפְּכָא. אָמוֹרָאֵי וַדַּאי פְּלִיגִי. פְּשִׁיטָא!
מַהוּ דְּתֵימָא: מַאי ״בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה״ דְּקָאָמַר שְׁמוּאֵל? אַף בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה, וְאַף עַל גַּב דְּהָךְ קַמַּיְיתָא תְּיוּבְתֵּיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן.
וְכֵן בְּגִיטֵּי נָשִׁים כּוֹפִין וְכוּ׳. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הַאי מַאן דְּמָסַר מוֹדָעָא אַגִּיטָּא — מוֹדָעֵיהּ מוֹדָעָא. פְּשִׁיטָא?
לָא צְרִיכָא, דְּעַשְּׂאוּהּ וְאִירַצִּי, מַהוּ דְּתֵימָא: בַּטּוֹלֵי בַּטְּלֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן.
דְּאִם כֵּן, לִיתְנֵי: עַד שֶׁיִּתֵּן! מַאי עַד שֶׁיֹּאמַר? עַד דִּמְבַטֵּל לֵיהּ לְמוֹדָעֵיהּ.
הֲדַרַן עֲלָךְ הָאוֹמֵר מִשְׁקָלִי.
מַתְנִי׳ שׁוּם הַיְּתוֹמִים — שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְשׁוּם הַהֶקְדֵּשׁ — שִׁשִּׁים יוֹם, וּמַכְרִיזִין בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב.
גְּמָ׳ מַאי שְׁנָא בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בִּשְׁעַת הוֹצָאַת פּוֹעֲלִים וּבִשְׁעַת הַכְנָסַת פּוֹעֲלִים. בִּשְׁעַת הוֹצָאַת פּוֹעֲלִים — דְּאִיכָּא דְּנִיחָא לְמִיזְבַּן, אֲמַר לְהוּ לְפוֹעֲלִים: אֵיזִילוּ סַיְּירוּ לַהּ נִיהֲלַי. בִּשְׁעַת הַכְנָסַת פּוֹעֲלִים — דְּנִידְּכַר דְּאָמַר לְהוּ: נֵיזִיל נִישַׁיְּילִינְהוּ.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: שׁוּם הַיְּתוֹמִים שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְשׁוּם הַהֶקְדֵּשׁ שִׁשִּׁים יוֹם, וּמַכְרִיזִין בַּבֹּקֶר וּבְעָרֵב, בִּשְׁעַת הוֹצָאַת פּוֹעֲלִים וּבִשְׁעַת הַכְנָסַת פּוֹעֲלִים.
אוֹמֵר: שְׂדֵה פְלוֹנִי בְּסִימָנֶיהָ וּבִמְצָרֶיהָ, כָּךְ הִיא יָפָה, וְכָךְ הִיא שׁוּמָא, כׇּל הָרוֹצֶה לִיקַּח יָבֹא וְיִקַּח, עַל מְנָת לִיתֵּן לְאִשָּׁה בִּכְתוּבָּתָהּ, וּלְבַעַל חוֹב בְּחוֹבוֹ.
לְמָה לִי לְמֵימַר ״עַל מְנָת לִיתֵּן לְאִשָּׁה כְּתוּבָּתָהּ וּלְבַעַל חוֹב חוֹבוֹ״? דְּאִיכָּא דְּנִיחָא לֵיהּ בְּבַעַל חוֹב, דְּמֵיקֵל בְּזוּזֵי, וְאִיכָּא דְּנִיחָא לֵיהּ בְּאִשָּׁה, דְּשָׁקְלָה עַל יָד עַל יָד.William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.