What must one give for pledging one’s weight, height or limb, and how is a hand’s value assessed?
מה נותן מי שאמר "משקלי", "קומתי" או "ידי עלי", וכיצד שמים את דמי היד?
The old womanהזקנה
A woman in old age keeps a third of her value, while a man does not; Ḥizkiya cites the saying: an old man in the house is a burden, an old woman in the house is a treasure. Thus ends the chapter on means.
אשה כשמזקינה קיימת אתילתא, ואיש אינו קיים; חזקיה מביא את האמרה: סבא בביתא פאחא בביתא, סבתא בביתא סימא בביתא. בכך מסתיים פרק השג יד.
My weightמשקלי
The Mishna: one who says “my weight is upon me” gives his weight, in silver if he specified silver, gold if gold; the mother of Yirmatya pledged her daughter’s weight and paid it in gold. Rav Yehuda says without specifying he may give anything weighed, as Raḥava says even pitch where it is weighed; for an important person one goes by his honor. Later authorities discuss whether a very wealthy person must give his weight in gold.
המשנה: האומר "משקלי עלי" נותן משקלו, אם כסף כסף ואם זהב זהב; אמה של ירמטיא אמרה "משקל בתי עלי" ושקלה משקלה זהב. רב יהודה אומר שאם לא פירש, פוטר עצמו בכל דהו, כרחבה האומר אפילו בכופרא באתרא דתקלי; ובאדם חשוב הולכים לפי כבודו. פוסקים מאוחרים דנים אם עשיר גדול חייב לתת משקלו זהב.
My heightקומתי
Rav Yehuda says “my height” means a rod that does not bend, “my full height” a rod that bends; a baraita gives a rod that does not bend for both, following Rabbi Akiva, who reads extra words as adding. They asked about one’s standing, width, sitting, thickness and circumference, and it remains unresolved.
רב יהודה אומר "קומתי עלי" נותן שרביט שאינו נכפף, "מלא קומתי" שרביט הנכפף; ברייתא נותנת שרביט שאינו נכפף בשניהם, כרבי עקיבא הדורש לשון יתירה לטפויי מילתא. נשאלו על עומדו, רוחבו, ישיבתו, עוביו והיקפו, ונשארו בתיקו.
The weight of a handמשקל היד
Rabbi Yehuda says one fills a barrel with water, inserts the hand to the elbow and the foot to the knee, and fills it with a donkey’s flesh, sinews and bones; Rabbi Yose asks how one can match flesh to flesh and bone to bone, and says one estimates. The Gemara reconciles the elbow and knee with other laws: in vows, follow common speech, while washing in the Temple, tefillin and ḥalitza have their own measures. Later authorities discuss tefillin on the remaining arm.
רבי יהודה אומר שממלא חבית מים, מכניס את היד עד האציל ואת הרגל עד הארכובה, ושוקל בשר חמור, גידים ועצמות ונותן לתוכה; רבי יוסי שואל היאך אפשר לכוין בשר כנגד בשר ועצמות כנגד עצמות, ואומר שאומדין. הגמרא מיישבת את האציל והארכובה עם דינים אחרים: בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ואילו קידוש ידיים ורגליים במקדש, תפילין וחליצה יש להם שיעור משלהם. פוסקים מאוחרים דנים בתפילין על הזרוע הנשארת.
The value of my handדמי ידי
The Mishna: “the value of my hand” is assessed by how much he is worth with and without a hand, a stringency of vows over valuations. Rava says by the assessment of damages; Abaye objects that there the person is depreciated, here improved, and says one assesses a slave who works with one hand, whose hand is assigned to his first master. Rava asks whether a damage assessment by three may serve for a vow requiring ten, continuing on the next daf.
המשנה: "דמי ידי עלי" שמין אותו כמה הוא שווה ביד ובלא יד, וזה חומר בנדרים מבערכין. רבא אומר אומדין אותו אומד של נזקין; אביי מקשה שהתם גברא זילא והכא גברא שביח, ואומר שאומדין עבד העושה בידו אחת, שידו מוכתבת לרבו ראשון. רבא שואל אם אומדנא דבי תלתא של נזקין מועילה לנדר הצריך אומדנא דבי עשרה, ומשיך בדף הבא.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why might an old woman be considered a treasure in the house?מדוע זקנה עשויה להיחשב סימא בביתא?
- Why does the importance of the person affect an unspecified pledge?מדוע חשיבות האדם משפיעה על נדר סתום?
- Why do vows follow common speech rather than Torah definitions?מדוע נדרים הולכים אחר לשון בני אדם ולא אחר הגדרות התורה?
- Why is assessing a hand for a vow different from assessing damages?מדוע שומת יד לנדר שונה משומת נזקין?
The source sheetדף המקורות
״שֶׁבְּזָכָר וְשֶׁבִּנְקֵבָה״ מִיבְּעֵי לֵיהּ.
וּמַאי שְׁנָא נְקֵבָה, דְּכִי מִיזַּקְנָא קָיְימָא אַתִּילְּתָא, וּמַאי שְׁנָא זָכָר דְּלָא קָאֵי אַתִּילְּתָא? אָמַר חִזְקִיָּה: אָמְרִי אִינָשֵׁי: סָבָא בְּבֵיתָא — פָּאחָא בְּבֵיתָא, סָבְתָא בְּבֵיתָא — סִימָא בְּבֵיתָא.
הֲדַרַן עֲלָךְ הֶשֵּׂג יָד.
מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר: ״מְשַׁקְּלִי עָלַי״ נוֹתֵן מִשְׁקָלוֹ, אִם כֶּסֶף כָּסֶף, וְאִם זָהָב זָהָב. מַעֲשֶׂה בְּאַמָּה שֶׁל יַרְמַטְיָא שֶׁאָמְרָה: ״מִשְׁקַל בִּתִּי עָלַי״, וְעָלְתָה לִירוּשָׁלַיִם וְשַׁקְלַהּ מִשְׁקָלָהּ זָהָב.
״מִשְׁקַל יְדֵי עָלַי״, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְמַלֵּא חָבִית מַיִם, וּמַכְנִיסָהּ עַד מַרְפֵּיקוֹ, וְשׁוֹקֵל מִבְּשַׂר חֲמוֹר וַעֲצָמוֹת וְגִידִים וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: וְכִי הֵיאַךְ אֶפְשָׁר לְכַוֵּין בָּשָׂר כְּנֶגֶד בָּשָׂר וַעֲצָמוֹת כְּנֶגֶד עֲצָמוֹת? אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַיָּד כַּמָּה הִיא רְאוּיָה לִשְׁקוֹל.
גְּמָ׳ מַאי ״אִם כֶּסֶף כֶּסֶף אִם זָהָב זָהָב״? אָמַר רַב יְהוּדָה: פֵּירַשׁ כֶּסֶף — כֶּסֶף, פֵּירַשׁ זָהָב — זָהָב. פְּשִׁיטָא! הָא קָא מַשְׁמַע לַן: טַעְמָא דְּפֵירַשׁ, הָא לֹא פֵּירֵשׁ — פָּטַר נַפְשֵׁיהּ בְּכֹל דְּהוּ.
כִּרְחָבָה, דְּאָמַר רַחֲבָה: בְּאַתְרָא דְּתִקְלֵי כּוֹפְרָא — פָּטַר נַפְשֵׁיהּ אֲפִילּוּ בַּכּוֹפְרָא. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דְּאִיכָּא דִּתְקֵל וְאִיכָּא דְּכָיֵיל. מַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דְּכוּלְּהוּ לָא תִּקְלֵי — לָא, קָא מַשְׁמַע לַן.
אָמַר רַב פָּפָּא: בְּאַתְרָא דְּתִקְלֵי שַׁמְכֵי, פָּטַר נַפְשֵׁיהּ אֲפִילּוּ בְּשַׁמְכֵי. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דְּבָתַר דְּשָׁקְלִי שָׁדוּ תְּרֵי תְּלָתָא. מַהוּ דְּתֵימָא: בְּטִיל תּוֹרַת מִשְׁקַל, קָא מַשְׁמַע לַן.
מַעֲשֶׂה בְּאַמָּה שֶׁל יַרְמַטְיָא וְכוּ׳. מַעֲשֶׂה לִסְתּוֹר?!
חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי, וְאִם אָדָם חָשׁוּב הוּא, אַף עַל גַּב דְּלָא פָּרֵישׁ — לְפִי כְּבוֹדוֹ אָמְרִינַן, וּמַעֲשֶׂה בְּאַמָּה שֶׁל יַרְמַטְיָא שֶׁאָמְרָה ״מִשְׁקַל בִּתִּי עָלַי״, וְעָלְתָה לִירוּשָׁלַיִם וְשַׁקְלוּהּ וְנָתְנָה מִשְׁקָלָהּ זָהָב.
אָמַר רַב יְהוּדָה: הָאוֹמֵר ״קוֹמָתִי עָלַי״ נוֹתֵן שַׁרְבִיט שֶׁאֵינוֹ נִכְפָּף, ״מָלֵא קוֹמָתִי עָלַי״ נוֹתֵן שַׁרְבִיט הַנִּכְפָּף. מֵיתִיבִי: ״קוֹמָתִי עָלַי״, ״מָלֵא קוֹמָתִי עָלַי״ — נוֹתֵן שַׁרְבִיט שֶׁאֵינוֹ נִכְפָּף.
הוּא דְּאָמַר כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּדָיֵיק לִישָּׁנָא יַתִּירָא, דִּתְנַן: לֹא אֶת הַבּוֹר וְלֹא הַדּוּת, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב עוֹמְקָהּ וְרוּמַהּ, וְצָרִיךְ לִיקַּח לוֹ דֶּרֶךְ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ, וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ ״חוּץ מֵאֵלּוּ״ שֶׁאֵין צָרִיךְ לִיקַּח לוֹ דֶּרֶךְ. אַלְמָא, כֵּיוָן דְּלָא צְרִיךְ וְקָאָמַר — לְטַפּוֹיֵי מִילְּתָא קָאָתֵי, הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּלָא צְרִיךְ וְקָאָמַר — לְטַפּוֹיֵי מִילְּתָא קָאָתֵי.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: ״עוֹמְדֵי״ מַהוּ?William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
״רוֹחְבּוֹ״ מַהוּ? ״יְשִׁיבָתוֹ״ מַהוּ? ״עוֹבְיוֹ״ מַהוּ? ״הִיקִּיפוּ״ מַהוּ? תֵּיקוּ.
מִשְׁקַל יָדִי עָלַי וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״מִשְׁקָל יְדֵי״ וּ״מִשְׁקַל רַגְלֵי עָלַי״, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מֵבִיא חָבִית וּמְמַלֵּא מַיִם, וּמַכְנִיס בְּיַד עַד הָאַצִּיל, וּבָרֶגֶל עַד הָאַרְכּוּבָּה.
וְשׁוֹקֵל בְּשַׂר חֲמוֹר גִּידִים וַעֲצָמוֹת, וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לְדָבָר, זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם״.
אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי: הֵיאַךְ אֶפְשָׁר לְכַוֵּין בָּשָׂר כְּנֶגֶד בְּשַׂר, גִּידִים כְּנֶגֶד גִּידִים, עֲצָמוֹת כְּנֶגֶד עֲצָמוֹת? אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: אוֹמְדִין. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי: עַד שֶׁאוֹמְדִין, יָמוֹדּוּ אֶת הַיָּד. וְרַבִּי יְהוּדָה: כַּמָּה דְּאֶפְשָׁר עָבְדִינַן.
בַּיָּד עַד הָאַצִּיל, וּרְמִינְהוּ: קִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם בְּמִקְדָּשׁ עַד הַפֶּרֶק.
דְּאוֹרָיְיתָא עַד הַפֶּרֶק, בִּנְדָרִים הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, וּדְאוֹרָיְיתָא עַד הַפֶּרֶק? וְהָא גַּבֵּי תְּפִילִּין דִּכְתִיב ״יָדְךָ״, וְתַנָּא דְבֵי מְנַשֶּׁה: ״יָדְךָ״ — זוֹ קִיבּוֹרִית!
דְּאוֹרָיְיתָא — קִיבּוּרִית כּוּלַּהּ, בִּנְדָרִים הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, וְקִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם בַּמִּקְדָּשׁ — הִילְכְתָא גְּמִירִי לַהּ.
בָּרֶגֶל עַד הָאַרְכּוּבָּה, וּרְמִינְהוּ: ״רְגָלִים״ — פְּרָט לְבַעֲלֵי קַבִּין!
בִּנְדָרִים הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, וּדְאוֹרָיְיתָא — פְּרָט לְבַעֲלֵי קַבִּין?
וְהָא גַּבֵּי חֲלִיצָה, דִּכְתִיב: ״רַגְלוֹ״, וְתָנָא: חָלְצָה מִן הָאַרְכּוּבָּה וּלְמַטָּה — חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה!
שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״מֵעַל רַגְלוֹ״. אִי הָכִי, לְמַעְלָה מֵהָאַרְכּוּבָּה נָמֵי? ״מָעַל״, וְלֹא מָעַל דְּמֵעַל.
אָמַר רַב פָּפָּא: שְׁמַע מִינַּהּ, הַאי אִיסְתְּוֵירָא עַד אַרְעָא נָחֵית, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מִיפְסָק פְּסֵיק, הֲוָה לֵיהּ אִיסְתְּוֵירָא ״מֵעַל״, וְשָׁקָא ״מֵעַל״ דְּ״מֵעַל״. רַב אָשֵׁי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא מִיפְסָק פְּסֵיק, כֹּל דְּבַהֲדֵי כַּרְעָא כְּכַרְעָא דָּמֵי.
מַתְנִי׳ ״דָּמֵי יְדֵי עָלַי״ — שָׁמִין אוֹתוֹ כַּמָּה הוּא שָׁוָה בַּיָּד וּבְלֹא יָד. זֶה חוֹמֶר בַּנְּדָרִים מִבַּעֲרָכִין.
גְּמָ׳ הֵיכִי שָׁיְימִינַן לֵיהּ? אָמַר רָבָא: אוֹמְדִין אוֹתוֹ אוֹמֶד שֶׁל נִזָּקִין.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִי דָּמֵי? הָתָם גַּבְרָא זִילָא הוּא, הָכָא גַּבְרָא שְׁבִיחַ הוּא.
אָמַר אַבָּיֵי: אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִיתֵּן בְּעֶבֶד הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיָדוֹ אַחַת לָעוֹשֶׂה בִּשְׁתֵּי יָדָיו. יָדוֹ אַחַת מַאי נִיהוּ, וְאִידַּךְ פְּסִיקָא? הַיְינוּ הָךְ! אֶלָּא, יָדוֹ מוּכְתֶּבֶת לְרַבּוֹ רִאשׁוֹן.
בָּעֵי רָבָא: אֲמָדוּהוּ אוֹמֶד שֶׁל נִזָּקִין, וְאָמַר ״דְּמֵי עָלַי״, מַהוּ? מִי אָמַר: הָא אֲמָדוּהוּ חֲדָא זִימְנָא, אוֹ דִילְמָא שָׁאנֵי אוּמְדָּנָא דְּבֵי עַשְׂרָה מֵאוּמְדָּנָא דְּבֵי תְלָתָא?
אִם תִּמְצָא לוֹמַר: שָׁאנֵי אוּמְדָּנָא דְּבֵי עֲשָׂרָה מֵאוּמְדָּנָא דְּבֵי תְּלָתָא, אָמַר: ״דְּמֵי עָלַי״ וַאֲמָדוּהוּ, וְחָזַר וְאָמַר: ״דְּמֵי עָלַי״, מַהוּ? הָכָא וַדַּאי אֲמָדוּהוּ בֵּי עֲשָׂרָה, אוֹ דִילְמָא שָׁבַח בֵּינֵי וּבֵינֵי?
אָמַר: ״דְּמֵי עָלַי״, וְלֹא אֲמָדוּהוּ, וְחָזַר וְאָמַר: ״דְּמֵי עָלַי״, מַהוּ? הָכָא וַדַּאיWilliam Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.